תקליט ישראלי - אריק רודיך מציג את סטאללה

בשנת 1981, עם נוף מוזיקלי ישראלי תוסס, אלבומי קונספט מונעי סינטיסייזרים אלקטרוניים טהורים, היו תופעה נדירה ביותר. ישראל נטתה לאמץ חידושים טכנולוגיים מוזיקליים באיחור מסוים, לעיתים קרובות בשל גורמים כלכליים. על רקע זה, הופעתו של תקליט כמו "סטאללה" הייתה אירוע יוצא דופן וראוי לציון.  

יציאתו של "סטאללה" בשנת 1981, בחברת הד ארצי, הייתה הצהרה אמנותית משמעותית. הוא היה חריג, אינסטרומנטלי ברובו, הבנוי על שכבות של סינטיסייזרים. בחו"ל כבר היו אמנים כגון ואנגליס היווני, טומיטה היפני ולהקת טאנג'רין דרים הגרמנית שעשו דברים כאלו. בארץ זה היה חדשני.

הקטע הראשון שהקליט רודיך בקונספט הזה נקרא "מבראשית". זה היה אחרי שחזר מסיבוב בארה"ב במשך כשלושה חודשים, ביחד עם מזי כהן. בימים ההם הוא סיפר ללהיטון: "כשחזרתי, רציתי ליצור משהו מכאן, מן המקום בו אני חי. נאלצתי להמתין לפסנתר חשמלי שהזמנתי, בינתיים היו לי רק סינטיסייזרים, וכתבתי יצירה שאוכל להשתמש בהם לביצועה. כתבתי את 'מבראשית' והבנתי שהצלחתי ליצור שילוב טוב של צליל מערבי עם מוסיקה מפה, מוסיקה יהודית ואוריינטלית. התחלתי איפוא לעבוד על הרעיון המוסיקלי הזה. צריך להיות מתכנת טוב ונגן טוב. סינטיסייזר הוא שילוב של כלי נגינה, צליל אלקטרוני ומחשב. כפי שמתכנת מחשבים מזין את המכשיר בנתונים ומקבל את התשובה, כך גם עם הסינטיסייזרים. במקום לכתוב מוסיקה לכינורות ולתת לכנרים לבצע בדיוק מה שאני רוצה מהם - אני מזין את כלי הנגינה שלי. אני שולט בו, לא הוא בי, וככל שאני מכיר את הכלי טוב יותר, אני שולט בו טוב יותר".

אז כדי להבין את "סטאללה", בואו נתחקה אחר פעילותו המוזיקלית של רודיך בשנים שקדמו לו. אריק רודיך היה יותר ממוזיקאי; הוא היה חוקר נלהב של הצליל האלקטרוני בישראל. הרקע שלו כלל חינוך מוזיקלי (אביו היה מורה למוזיקה), ניסיון מוקדם כקלידן בלהקת הנח"ל (לצד יהודה עדר, איתן גדרון, מיקי קם ואסתר שמיר) כשהשחרור מהצבא קצת בלבל אותו. אחרי תקופה של מנוחה הוא חזר לעניינים כנגן במופע "בראש אחד", עם יהודית רביץ ודני ליטני. אז, בשנת 1977, הוא נפגש עם רוני בראון, איש קידום המכירות של חברת התקליטים סי.בי.אס, שהאמין בו וביקש לדחוף אותו קדימה. עם ההתלהבות הוחלט כבר אז לעשות תקליט שבו רודיך ינגן בכל הכלים מלבד תופים. ההקלטות הכילו גם שיר אחד בו שר ריצ'י הייבנס (כן, ההוא ששר FREEDOM בפסטיבל וודסטוק), כשביקר בארצנו להופעות. באותם ימים הוא אהב מאד את סגנון המוסיקה של פסנתרני הג'אז-פיוז'ן צ'יק קוריאה והרבי הנקוק, כמו גם את סטיבי וונדר. התקליט השלם לא יצא ורק שיר אחד מזה שכן יצא - הפך לסוג של להיט ששמו "ישבתי על הפנדר" (יענו הפסנתר החשמלי מדגם פנדר רודס). זה היה בשנת 1978 ורודיך הגדיר את המוסיקה שלו אז כפ'אנק. ללהיטון הוא הסביר אז כיצד נולד השיר הזה: "הרעיון לשיר 'ישבתי על הפנדר', נולד תוך חזרות ועבודה. הטלפון צלצל, הטריד והפריע ,וזה נתן

לי את הרעיון לשיר על לבטי הפקת להיט. רוני בראון כתב את המילים ואני את המנגינה. אני לא מבין בשלאגרים. אני עושה את הדברים שלי, ולי חשוב רק שידברו לאנשים. מוסיקה היא צורת התקשורת הכי

טובה. יותר טובה ממילים סתם. אני מעוניין שהמוסיקה שלי תגיע למקסימום אוזניים". בהמשך הוא תרם לפסי קול בולטים כמו זה של הסרט "דיזנגוף 99" (בשנת 1979) בו הקליט עם לאה לופטין את "דיסקו דיזנגוף 99".

עבר עוד קצת זמן והמעבר ליצירת "סטאללה" לא היה רק התפתחות סגנונית, אלא אולי גם בחירה מודעת בביטוי אישי על פני מסחריות. רודיך אימץ את החזית האלקטרונית במלוא העוצמה. הוא לא רק השתמש בקלידים; הוא תואר כפריק של הטכנולוגיה המודרנית של המוסיקה, והשקיע משאבים ניכרים במה שהיה אז ציוד חדיש (ויקר). מסירות זו הייתה קריטית, במיוחד בהתחשב בהקשר של האילוצים הכלכליים והפיגור הטכנולוגי בישראל של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. רכישתם ושליטתם של סינטיסייזרים מתקדמים בסביבה ישראלית לא הייתה אימוץ פשוט של טרנד עולמי, אלא מעשה של מסירות משמעותית. יצירת "סטאללה" דרשה התגברות לא רק על משוכות אמנותיות אלא גם על אתגרים לוגיסטיים וכלכליים ספציפיים לזמן ולמקום, מה שהפך את ההישג למשמעותי עוד יותר.  

המסגרת הקונספטואלית של האלבום נטועה במיסטיקה, במדבר ובחושים. הוא מתואר כ"אלבום קונספט מדברי מיסטי", המרמז על השראה מהנוף, מרוחניות או מנושאים עתיקים (המתחזקים משמות קטעים כמו "מבראשית" ו"תות אנך אמון"). חמישה קטעים ארוכים יש בתקליט וגם העטיפה, שצייר גיורא אשכול, מצליחה להביא מהאווירה הקדומה. את אשכול הכיר רודיך במהלך העבודה על היצירה. רודיך הסביר אז ש"סטאללה" זה שכרון חושים. בזמנו הוא עבד במקביל על תקליט של ירדנה ארזי והחבר שלה (ובהמשך בעלה), נתן תומר, הקשיב לעבודתו וקבע שזאת מוסיקה של סוטול. רודיך נבהל מהמחשבה שהמוסיקה שלו תקבל קונוטציה עם סמים. לכן הוא בחר במילה שמתארת שכרון חושים טבעי - "סטאללה".

השימוש המינימלי במילים, בשני קטעים בלבד ("סטאללה (היא האלה)" ו"תות אנך אמון") שנכתבו על ידי חבר ילדות של רודיך, רובי שול, מדגיש את הגישה האינסטרומנטלית ברובה. ומי שדחף את רודיך לעשות תקליט שלם שכזה היה רוני אלעד, חבר שלו עוד כשהיו נערים. אלעד לא רק עודד אלא גם השקיע כלכלית בעניין. תהליך ההקלטה לא היה זול, למרות שאנשים חושבים שזה אכן היה כך בגלל שרודיך ניגן ברוב הכלים.

"סטאללה" הוקלט אולפני סיגמא בתל אביב כשבהקלטות ניגנו גם המתופף מאיר ישראל והקלידן דריו מלכי. רודיך תיאר את המוזיקה כשילוב בין "תחכום לנאיביות, בין ראשית לאחרית, הלירי, הקלאסי והאוריינטלי" ואת התקליט הוא הקדיש, בעטיפה האחורית, לגוסטה שפיגל, שהייתה החברה הכי טובה של סבתו אותה לא זכה להכיר. הקשר בין רודיך ושפיגל התהדק והיא הפכה להיות כמו סבתא בשבילו. היא הייתה זו שהעניקה לו את הפסנתר החשמלי הראשון שלו. בשנת 1977 היא נפטרה מסרטן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459