כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-31 במאי (31.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אשמח לנגן בהקלטות של אחרים אבל נראה לי שמפחדים לבקש ממני. ניגנתי בהמון הקלטות של אחרים. ניגנתי פסנתר בשיר של ההוליס, HE AIN'T HEAVY, HE'S MY BROTHER. אז רק התחלתי את דרכי וכשזה הפך ללהיט, ההוליס אמרו שהבסיסט שלהם ניגן בפסנתר. זה ממש תיסכל אותי" (אלטון ג'ון לעיתון KEYBOARD, בשנת 1981).
ב-31 במאי בשנת 1975 ביצעה להקת הרולינג סטונס טריק שיווקי מיוחד.
חברי הלהקה החליטו לקדם את בשורת סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם באופן שונה ממה שהורגלו לו עד אז. הם עמדו על משאית שנעה בשדרה החמישית שבניו יורק כשבכוונתם להודיע בצלילים ובתנועה לקהל המופתע, עם ביצועי שירים כמו BROWN SUGAR. כמו כן, עבור אחד מחברי הלהקה הייתה זו הופעת בכורה במסגרת זו. היה זה הגיטריסט רוני ווד, שהחליף את מיק טיילור שפרש. ווד גם עמד לחגוג את יום הולדתו יום לאחר מכן, כך שזה בא כמתנת יום ההולדת הטובה ביותר שיכל לאחל לעצמו.
הטריק השיווקי הזה עשה את שלו והדי צליליו הגיעו למרחקים. מיק ג'אגר: "אני חושב שזה היה הרעיון של צ'ארלי ווטס, המתופף שלנו. הוא חובב ג'אז נלהב ונזכר בטריק שעשו נגני הג'אז בימים ההם בהארלם. הם נהגו לקדם הופעות על גבי משאיות. מאז אנחנו מחשיבים את הרגע השיווקי הזה כטוב ביותר שעשינו".
ב-31 במאי בשנת 1975 פורסם במלודי מייקר ראיון עם פול מקרטני, שביקש לקדם את התקליט החדש של להקת כנפיים, VENUS AND MARS.
"הקלטנו את התקליט בניו אורלינס כי עד אז לא הייתי שם, חוץ מפעם אחת בה לא ראיתי שום דבר חוץ מאשר את החלק הפנימי של משאית, שלקחה את הביטלס. הדבר היחיד שזכרתי מניו אורלינס היה המיטה הרוטטת בבית המלון ושמזג האוויר היה חם מאד. אז החלטנו להגיע לניו אורלינס כדי לספוג את האווירה ולהקליט. אז גילינו שהמרדי גרא התקיים בדיוק כשהיינו שם.
כתבתי את רוב השירים לתקליט עוד לפני שהגענו לשם וג'ימי מקולוק, הגיטריסט שלנו, כתב שיר אחד עם חבר שלו. הגענו לניו אורלינס מג'מייקה, כשבאמתחתי רשימה אדירה של שירים שכתבתי ושכל מה שנותר לי הוא לסדר אותה בסדר הנכון. הפעם האחרונה שעבדתי כך הייתה כשהדבקתי את המחרוזת בתקליט אבי רואד.
הרבה אנשים חושבים שוונוס ומאדים באים לסמן סימנים אסטרולוגיים אך האמת שכל הקונספט בא עם מזל בלבד. ישבתי בחדר והתחלתי לשיר שטויות כשלפתע צץ לי רעיון על בחור שמחכה להסעה חללית שתיקח אותו למסע. לאחר מכן נדהמתי כשמישהו סיפר לי שוונוס ומאדים הם הכוכבים הקרובים ביותר לכדור הארץ, משני הצדדים. כל יום לומדים משהו חדש".
ההרצאה "פול מקרטני פורש כנפיים" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459
ב-31 במאי בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת אי.אל.או (תזמורת אור החשמל) ששמו DISCOVERY.
התקליט DISCOVERY הוא תקליט עטור שבחים מאת להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTR, להקת רוק בריטית הידועה במיזוג הייחודי שלה של אלמנטים קלאסיים עם מוזיקת רוק ופופ - או בקיצור, רוק קלאסי. התקליט, שיצא ב-31 במאי בשנת 1979, הוא סטייה משמעותית מהסאונד הקודם של הלהקה, עם שילוב של דיסקו תוך שמירה על העיבודים התזמורתיים המיוחדים של הלהקה.
איכות ההפקה של התקליט יוצאת דופן, עם סאונד מהוקצע ושימוש חדשני בטכניקות אולפן. בסך הכל, זה נחשב לאחד האלבומים המצליחים והמשפיעים ביותר של ELO, שהגיע למקומות גבוהים במצעדי המכירות במספר מדינות וזכה לרוב לשבחי הביקורת. אני נחשפתי לראשונה לתקליט זה כשהוא יצא לראשונה בארצנו בהדפסה מקומית. זה היה בסוף הסבנטיז, אחותי הגדולה קיבלה את התקליט כמתנת יום הולדת ואני, ילד שמח וחסר הגנות, נחשפתי לצלילים שהממו אותי. מאז, יש בי אהבה גדולה מאד לתקליט זה ובמאמר זה אספר לכם דברים שחקרתי אודותיו.
ריצ'ארד טאנדי, קלידן הלהקה ומי שהופקד בסבנטיז על המצאת שמות תקליטי הלהקה, הציע את השם DISCOVERY כמשחק עם המילים VERY DISCO. יש שממש אוהבים אוהבים את התקליט ואחרים מתעבים אותו. אני נמנה עם החוג הראשון. אבל נלך טיפה לאחור...
בחודש מרץ של שנת 1979 עמדה אי.אל.או מול תביעה משפטית; בבית משפט בדטרויט גובש נגדה כתב תביעה על ידי מפיק הופעות ממישיגן, שטען כי היא הונתה את הקהל שלה, כשהופיעה שם (ב'פונטיאק סילברדום') ב-12 וב-13 באוגוסט 1978.
בלהיטון קבעו בטעות כי מדובר באמרגן מקנדה...
המפיק טען כי על הבמה נעשה שימוש בהקלטות מוכנות מראש והנגנים עשו את עצמם כאילו הם מנגנים על הבמה. התביעה נחתה כתגובה לתביעה שהלהקה הגישה מול חברת ההפקה, בטענה שלא שילמה לה 165,000 דולר מתוך 290,000 הדולרים שהובטחו לה עבור שני המופעים.
המפיק, בוב פוקס, הוסיף כי אורך שתי ההופעות היה בתזמון זהה של 82 דקות, כשאפילו המעברים בין השירים היו זהים לגמרי. לטענתו, סולן הלהקה, ג'ף לין, השתמש עם רגלו בפדאל מיוחד שהדליק וכיבה את המיקרופון שלו, בכל פעם שהפלייבק הושמע ברקע והוא עשה את עצמו שר.
פוקס: "הצוות הטכני של הלהקה שמר על סודיות מוחלטת בעניין הזה ודאג להציב שמירה כבדה סביב ציוד הלהקה, כדי למנוע את הדלפת העניין". פוקס אף טען כי השיג את אחת ההקלטות של פלייבק המופע. מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ג'ון דאונינג, מיהר להכחיש את העניין: "זה הדבר המגוחך ביותר ששמעתי. האיש נאחז במקלות קש דקים כי הוא לא רוצה לשלם את הכסף שמגיע לנו".
דאונינג הוסיף כי הלהקה אכן משתמשת בהקלטות מוכנות, אך רק בפתיחות של שלושה שירים מכל המופע - כסוג של גימיק. אז כבר היה ברור לרבים שאי.אל.או היא יותר הפקה מאשר להקה חיה. כמו כן, סיבוב ההופעות הגרנדיוזי גרם להפסדי כסף רבים עבור הלהקה, שהשתמשה בבמה מאסיבית שנראתה כצלחת מעופפת צבעונית.
ג'ף לין חש כי נמאס לו להמשיך וליצור מוסיקה עם תזמורות סימפוניות ומקהלות. השפעות הביטלס הושמו בצד לטובת השפעה חדשה עליו, מלכי הדיסקו, הבי ג'יס.
ג'ף לין התאהב בקצב הדיסקו עוד בשנת 1978 והוציא אז תקליטון סולו שנועד לרחבות הריקודים. התקליטון לא הצליח להימכר היטב.
ג'ף לין סיפר בבדיחות על התקליטון למלודי מייקר: "זה היה פשוט כיף. ניגנתי בכל הכלים ונהניתי לעשות את זה. הרי אני מתופף הדיסקו הטוב ביותר ששמעתם אי פעם. מה שקרה זה שהייתי בהוואי עם דיוויד ארדן, המנהל שלנו, והיינו בדיסקוטק הזה, רקדנו וחשבתי, 'אני הולך ליצור את אחד התקליטונים האלו כי זה ממקצבי התופים הטובים ביותר ששמעתי'. אז הלכתי הביתה וכתבתי את המנגינה הקטנה והמטופשת הזו".
במרץ 1979 נכנסו ארבעת חברי הלהקה (ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הקלידן ריצ'רד טאנדי והבסיסט קלי גרוקאט) לאולפן ההקלטות MUSICLAND שבמינכן. אולפן זה, ששכן במרתף בית מלון, היה בסיס הקבע שלהם להקלטות, החל משנת 1975. יחד איתם היה טכנאי ההקלטות, מאק.
בב בוואן המתופף כתב על סאונד התופים שלו בספר שהוציא בשנת 1980: "מה שמיוחד לסאונד של אי אל או הוא שאני מקליט פעמיים את תפקידי התופים שלי. זה אומר שאני מנגן את התפקיד בפעם הראשונה ואז מקליט בפעם השנייה כשהתפקיד הראשון שניגנתי מושמע באוזניות שלי תוך כדי. הריכוז שלי חייב להיות אז בשיאו. אם אני מפספס בחלקיק שניה את התפקיד השני אז מוטל עליי לחזור שוב מההתחלה על הכל. אך טכנאי ההקלטה שלנו, מאק, יודע להשיג את הצליל שאני אוהב לתופים שלי - גדול, כבד ועוצמתי".
(בתמונה: בב בוואן עם תופי הרוטו-טומס, שאפשר לשמוע אותם היטב בשירים CONFUSION ו- THE DIARY OF HORACE WIMP)
אבל בעיתון 'רולינג סטון' הוא השמיע, באוקטובר 1979, צלילים אחרים: "ההפקות של ג'ף לין משעממות אותי באולפן. זה מאד מגביל אותי מוסיקלית לעבוד כך בלהקה. אבל זה כנראה מה שאני צריך לעשות. ניסיתי פה ושם להוסיף מעברי תופים לשירים כדי להחיות אותם קצת, אבל כשהגיע הרגע לשים על ערוצי הנגינה הבסיסיים את תפקידי התזמורת והמקהלה - המעברים שלי נשמעו כבלגאן אחד גדול. לכן אני צריך לשמור על פשטות ברורה בנגינה שלי באולפן. זה הגיע למצב בו אני כבר לא נהנה בכלל להקליט באולפן. זה הפך לתהליך מכאני".
בסוף שנות השבעים תפקדה להקת אי.אל.או כגוף עסקי יותר מאשר כלהקה. ג'ף לין ובב בוואן היו בעלי השם של הלהקה באופן שווה. שלושה נגנים מההרכב הוזזו הצידה והפכו את הלהקה בתקליט לרביעייה בלבד. בוואן הגיב לרולינג סטון על מצב הלהקה עם הזזת שלושה מחבריה: "אין תחושה של להקה אמיתית. זה קורה רק כשאנחנו על הבמה ביחד. דווקא החבר'ה עם הכינור והצ'לו מקרינים אישיות חיה יותר על הבמה מאשר אני או ג'ף. אותם השלושה הביעו בפנינו את אכזבתם המרה כששמם הושמט מעטיפת התקליט. אני בהחלט לא מאשים אותם בעניין. זה מאד מביך".
(בתמונה: מעטיפת התקליט הפנימית, ללא הקרדיט של הצ'לנים יו מקדואל ומלווין גייל והכנר מיק קמינסקי. בב בוואן סיפר לי אישית שגם כך הם לא ניגנו כלל בהקלטות האולפניות והיו רק שכירים בהופעות החיות).
התקליט DISCOVERY יצא וב-16 ביוני נכנס לראשונה היישר למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר בפסגה למשך חמישה שבועות. בסה"כ בילה התקליט במצעד הזה במשך 46 שבועות.
ב-30 באוגוסט 1979 התפרסמה בעיתון מעריב הביקורת הבאה: "יום אחד חטף השודד האכזר אבו ג'ילדה את חברי 'תזמורת אור החשמל' והביאם לארמונו. הוא ציווה עליהם לנגן כדי להציל את חייהם. 'אבל' - הזהיר אותם השודד - 'בלי אפקטים! רק מוסיקה!...'. ג'ף לין וחבריו הוצאו להורג עם שחר. ל'תזמורת אור החשמל' אין עסקים עם שודדים אכזריים ולכן הם חיים ומקליטים באושר עד עצם היום הזה. פעם הייתה זו להקה חדשנית. היום, עם ההצלחה העצומה שהיא זוכה לה בכל העולם, אין לה צורך להתאמץ. חברי הלהקה יודעים מה הקהל שלהם".
הפעם החליט לין ללכת על כל הקופה. ובנוסף לעשות את הלא יאמן - להתנגד לכל סיבוב הופעות אפשרי לקדם את התקליט הזה ובמקומו לצלם תשעה קליפים שירוצו בתחנות הטלוויזיה ברחבי העולם. מסתבר כי הטריק עבד. סיבה נוספת לכך הייתה כי ג'ף לין אהב יותר את אולפני ההקלטה מאשר את הבמה. והוא מצא לנכון להפוך את התקופה הזו לתקופה משפחתית עם אשתו השנייה, סנדי, לה נישא זמן קצר לפני כן.
בב בוואן המתופף סיפר בדצמבר 1979 לעיתון רקורד מירור על היחסים בתוך הלהקה ועל מה שמסביב:
"כשאנחנו נמצאים בסיבוב הופעות, הכסף להוצאות זורם כמו מים. עלינו לשלם לשישים אנשי צוות, לדאוג למזון ולינה לכולם וזה לפני דאגה לתחבורה ממקום למקום. ואז הממשלה האמריקנית מנחיתה מס על הרווחים מההופעות בשטח שלה. הרי היא רוצה לקבל את הנתח שלה לפני שהכסף עוזב את שטחה. מכירות אלבומים מכסים על הפסדים בסיבובי הופעות. אני יודע שהמוסיקה שלנו מתאימה לקשת רחבה של גילאים, בגלל שקשה באמת לקטלג אותנו.
באנגליה אוהבים ללעוג עלינו, בסגנון של 'בואו ניקח מטבע ונחרוט איתו בצבע של הרולס רויס'. באנגליה לא אוהבים אמנים שמצליחים. באמריקה יותר מקבלים זאת באהבה. הם מעריכים אותך שם כי אתה עושה משהו עם היכולות שלך. באנגליה מנסים לטאטא אותך מתחת לשטיח.
האמת היא שאחרי שנים של הופעות קשות ונסיעות ברכב הסעות צפוף בשעות הקטנות של הלילה - כל מה שהרווחתי בהחלט מגיע לי. ג'ף לין הוא ידיד שלי אך הוא לא מהחברים הקרובים שלי. הוא כותב שירים גאון, יש לו חוש נדיר למלודיה וברור שהוא סולל את הדרך שלנו כלהקה. לי אין שאיפה להיות בחוד החנית ולהנהיג להקה. סגנון התיפוף שלי אינו מורכב ואני בטוח שלו הייתי מתופף באי.אל.או כמו קארל פאלמר, זה היה מתנגש עם צלילי התזמורת.
אי.אל.או אינה להקה דמוקרטית. שני נגני הצ'לו והכנר שלנו מקבלים אצלנו עבודה רק כשאנחנו יוצאים להופעות. באולפן אנו משתמשים בנגני תזמורת גרמנית. אחת לחצי שנה אני נפגש עם ג'ף והמנהל שלנו, דון ארדן, ואנחנו דנים בנוגע לצעדים הבאים של הלהקה. כולנו אנשים הגיוניים כך שההתארגנות הזו עובדת היטב".
ברשותכם אעשה סקירה על שירי התקליט לפי הסדר וכך תגלו פרטים מעניינים שלא ידעתם עד כה.
נתחיל עם צד א'...
1. השיר SHINE A LITTLE LOVE היה אחד מלהיטיו הגדולים של התקליט. הקצב המקפיץ שלו הפך אותו ל'שלאגר' ברחבות הריקודים. פתיחת השיר המוזרה הזו (שהושמטה מגרסת התקליטון של השיר) היא בעצם הקלטה עמומה של מקהלת גברים ששרה שיר עממי גרמני בשם 'הפרחים הקטנים ישנים'. באולפן לקחו את ההקלטה הזו, הפכו אותה והוסיפו אפקט של קלידים ומצילות.
זה היה התקליטון הראשון שיצא מהתקליט הזה והוא הגיע למקום ה-6 במצעד הבריטי. צד ב' שלו היה עם השיר JUNGLE, שהיה באלבומה הקודם של הלהקה, OUT OF THE BLUE. וכן, ג'ף לין שר את שם הלהקה ('אי אל או') לקראת סוף השיר.
2. השיר CONFUSION לא היה נבוך כלל במצעד. הוא התקליטון הרביעי שיצא והגיע למקום השמיני באנגליה. אולי כי צד ב' שלו היה השיר 'רכבת אחרונה ללונדון'. ג'ף לין על הכלי המוביל שבשיר: "היה לנו אורגן ימאהה מדגם CS-80 ששקל המון. זה היה חלום בשבילנו אך סיוט לאנשי הצוות שלנו שנאלצו לסחוב אותו על גבם".
את היום בו נכתב השיר תיאר בזמנו טרבור פרנסיס, שחקן ידוע לשעבר בנבחרת בירמינגהם - הקבוצה שג'ף לין העריץ: "ג'ף לין ואני היינו באמצע משחק סנוקר בביתו כשלפתע, לקראת סוף המשחק, הוא נעלם לתוך האולפן שלו. באותה שניה היה לו רעיון לשיר חדש ושם הוא כתב את השיר הזה".
3. השיר NEED HER LOVE נחשב בעיני אנשים לקיטשי, אך דווקא אני מוצא בו את הגדולה של ג'ף לין ככותב שירים ומבצע. הוא משכנע אותי פה בהגשה שלו ונראה כי הוא באמת מרגיש געגועים לאשתו הטריה.
4. השיר THE DIARY OF HORACE WIMP הוא דוגמה אחת מיני רבות להשפעה הענקית שהביטלס נתנו לג'ף לין. הקצב של השיר לקוח מהקטע האמצעי של A DAY IN THE LIFE (שיצא בסרג'נט פפר) והוא מין שיר המשך ללהיט MR. BLUE SKY, שיצא שנתיים לפני כן.
השיר הזה יצא כתקליטון השני מהתקליט והגיע למקום ה-8 במצעד הבריטי. בשיר מדובר על יומן חייו של בחור בשם הוראס ווימפ שהוא מין לא-יוצלח שכזה שבסוף משיג את אהבת חייו. השיר מתאר את חייו של הוראס בכל יום ויום - חוץ מיום שבת. מדוע? כי ג'ף לין העריץ את קבוצת בירמינגהם בכדורגל ומבחינתו יום שבת הוא יום של צפייה במשחקים שלה.
עכשיו נהפוך את התקליט לצד השני...
1. צד ב' של התקליט נפתח עם שיר הדיסקו האולטימטיבי של הלהקה, שנקרא LAST TRAIN TO LONDON. הנה מה שהיה בזמנו לבסיסט הלהקה, קלי גרוקאט, לומר על השיר הזה: "השיר הזה הפך ללהיט גדול בארגנטינה אך בשאר העולם הוא פשוט היה עוד שיר מתקליט". יש משהו בדבריו, כי השיר לא יצא על גבי תקליטון בעצמו אלא כצד ב' של השיר CONFUSION. ג'ף לין סיפר: "כתבתי את השיר מזיכרונות שהיו לי בנסיעות הרבות מאד ברכבת מבירמינגהם ללונדון על מנת להקליט תקליטים".
2. השיר MIDNIGHT BLUE הוא בלדה של ג'ף לין. אך הפעם לא משכנעת כמו NEED HER LOVE. ג'ף לין אמר על השיר בשנת 2001: "כבר איבדתי את הספירה על כמות הפעמים בה השתמשתי במילה BLUE בשמות של שירים. אני פשוט אוהב את המילה הזו".
3. השיר ON THE RUN נפתח בצליל של זכוכית שנשברת. ואכן היה זה טכנאי ההקלטה, מאק, ששבר מאפרה על הרצפה של האולפן. חוץ מזה הוקלטו לשיר אפקטים של משחק מחשב שהיה באולפן. השיר הזה הפך גם לבסיס של שיר אחר וידוע מאד של הלהקה. על זה בהמשך.
4. השיר WISHING הוא בלדה, קצבית במקצת, שג'ף לין השחיל בין שני שירים מהירים. לין היה ידוע גם אחד שאוהב לשתול מסרים נסתרים בתוך שיריו. המסר בשיר הזה מגיע לקראת סופו עם הקלטה לאחור בה לין אומר I WISH MY WIFE WAS NOT AWAY. את השיר כתב לין בעת חופשה בברבאדוס. הוא רצה מאד שהחופשה הזו לא תיגמר לעולם.
5. שיר הסיום של התקליט הוא DON'T BRING ME DOWN, שיצא כתקליטון והגיע למקום ה-3 במצעד הבריטי. קודם כל, אין כלל מתופף בשיר הזה. מאק, טכנאי ההקלטה, הגיע עם רעיון לקחת דגימה מהתיפוף של בב בוואן לשיר ON THE RUN, להאט אותה ולעשות ממנה LOOP, שמזכיר את התיפוף של רינגו בשיר SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND REPRISE. לאחר שערך זאת, ניגש ג'ף לין למלאכה וכתב שיר שלם בהתבסס על ה'לופ' הזה. כמו כן, ג'ף לין עצמו ניגן בכל כלי הנגינה פה (חוץ מהפסנתר שנוגן על ידי ריצ'ארד טאנדי) כשהוא מקליט את כולם בסשן אחד של שעתיים.
בנוגע למילה המוזרה שנמצאת בפזמון, ג'ף לין סיפק את התשובה בשנות התשעים: "אנחנו לא שרנו שם BRUCE אלא GROOS, שהפירוש של זה, בכתיבה GRUIS, הוא 'ברכות' בגרמנית. בהמשך כולם נהגו בהופעות לשיר 'ברוס' אז גם אני נכנעתי לזה ושרתי גם ככה".
בסוף השיר יש רעש של טריקת דלת. זה הוקלט עם אחת הדלתות באולפן ההקלטה במינכן. ג'ף לין רצה להמחיש את ההרגשה כי הלהקה סיימה להקליט את התקליט ושהיא בדרכה מהאולפן החוצה.
ג'ף לין חתם את הקונספט של הסבנטיז עם הפקת חמישה שירים עם אי.אל.או לפסקול סרט נוראי בשם 'קסאנאדו'. בב בוואן סיפר ברולינג סטון כי לין קיבל הצעה גם להלחין את הפסקול לסרט 'אקספרס של חצות' אך זה כמובן לא יצא לפועל.
ביום שלישי, 11 במרץ 1980, זכינו לצפות בארצנו בכל הקליפים שצילמו חברי הלהקה לשירי התקליט הזה, ושודרו בשעה 10:25 בלילה, מיד אחרי עוד פרק בסדרה "המרוץ אחר הגלימה". מי שהייתה לו אז טלוויזיה צבעונית נהנה כפל כפליים.
פרט טריוויה נוסף: הבחור שנראה שולף בעטיפת התקליט את חרבו הוא השחקן בראד גארט, שמוכר לרבים במשחקו בסדרת הטלוויזיה המצחיקה, 'כולם אוהבים את ריימונד'.
ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ואפרופו אי.אל.או; ב-31 במאי בשנת 1948 נולד צ'לן העבר שלה, מייק אדוארדס. הוא היה חבר בלהקה משנת 1973 ועד 1975. בשנת 2010 הוא נהרג כשנסע במכוניתו וערמת חציר ענקית התגלגלה מהר ונחתה על הרכב בעוצמה רבה.
ב-31 במאי בשנת 1948 נולד המתופף האגדי של עולם הרוק - ג'ון הנרי בונהאם, מלהקת לד זפלין.
בתאריך זה, בשנת 1973, הופיעה זפלין באיינגלווד שתי הופעות, שהכרטיסים להן נחטפו תוך שעתיים. בכך שברה הלהקה שיא של מכירות במקום זה, שהחזיקה עד אז להקת הרולינג סטונס. ארבעת חברי הלהקה היו במצב רוח מרומם וכושר טוב, למרות פציעה באחת מאצבעותיו של ג'ימי פייג', שקצת הקשתה עליו לנגן.
במהלך ההופעה נרשמו כמה תקלות עם המוניטורים שהוצבו על הבמה, אבל אי אפשר היה לעצור את הלהקה שבאה ליהנות ולחגוג יום הולדת רוקי למתופף שלה.
רוברט פלאנט הודיע בחגיגיות לקהל כי 'היום זה יום הולדתו ה-21 של בונהאם והוא תמיד נמצא רק בגיל הזה. אני מכיר אותו כבר 15 שנה והוא תמיד היה מנוול'. היצירה 'מדרגות לרקיע' הוקדשה בערב זה לבונהאם, שחגג למעשה יום הולדת 25. לפני הגעת הקטע 'מובי דיק', הכריז פלאנט: "זה יום ההולדת של הג'נטלמן שאיתנו פה. אני חושב שזה הוגן שניתן לו הערב לדפוק על הביצים שלו".
בונהאם יצא לאחר מכן בסולו תופים מרעים במיוחד, שנמשך 16 דקות. עם סיומו עודד פלאנט את הקהל לשיר שיר יום הולדת לחתן האירוע. לקראת סיום המופע סיפר פלאנט לקהל על ג'ימי פייג': "ג'ימי נפצע באצבעו לפני יומיים ונאלצנו לבטל את ההופעה של אתמול. הוא מנגן היום כשמדי פעם הוא טובל את ידו בקערה עם מים".
לאחר המופע נערכה מסיבת יום הולדת לבונהאם בלורל קניון. הוא הגיע לשם כשהוא לבוש בחולצה ובגד ים צמוד. במהלך האירוע החליט לפתע בונהאם כי הוא זורק את כולם לבריכה. מנהל הלהקה, פיטר גרנט: "הגענו למסיבה וכולם שם צפו בסרט 'גרון עמוק' כשהם לבושים בטוקסידו ומעשנים את הג'וינטים שלהם עם מחזיקי סיגריות. הייתה שם גם עוגה שנראתה כמו עוגת חתונה. ג'ורג' האריסון, שהגיע לשם, הרים את השכבה העליונה של העוגה ודחף אותה לפנים של בונהאם.
אבל מיד לאחר מכן נזכר האריסון עם מי הוא מתעסק והחוויר. לג'ון בונהאם אין מחשבה הגיונית. הוא מתפוצץ בשנייה. אז ג'ורג' החל להימלט החוצה וג'ון דולק אחריו, תופס אותו ומשליך אותו לבריכה. אשתו של ג'ורג', פאטי, יצאה החוצה כשהיא צורחת והושלכה גם היא לבריכה. לאחר מכן הושלכו כל השאר, חוץ ממני. הם ידעו שאסור להתעסק איתי".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-31 במאי בשנת 1982 יצא תקליטון חדש ללהקת SURVIVOR עם השיר EYE OF THE TIGER.
שיר זה נכתב לפי בקשתו של השחקן סילסטר סטאלון (שבארץ אהבו לקרוא לו, משום מה, סטאלונה) להביא שיר נושא לסרט השלישי בסדרת סרטי "רוקי". טוני סקוטי, המנהל של להקת SURVIVOR (שבארצנו קראו לה אז בשם "ניצול"), השמיע לסטאלון את אלבומה הקודם והשחקן התלהב מהצליל שלה. בתחילה חשב סטאלון להשתמש בסרט בשיר ידוע אחר, עד שהבין שיש בעיות עם ענייני זכויות, כפי שסיפר קלידן הלהקה, ג'ים פטריק: "מכשירי מזכירה אלקטרונית היו עדיין חידוש אז ולראות שהאור מהבהב עם הודעה חדשה היה ריגוש. כשלחצתי על כפתור ההפעלה שמעתי, 'היי, יו, ג'ים! זה סילבסטר סטאלון'. המבטא היה מוגזם שחשבתי כי זו מתיחה, אבל זה היה הוא. זו באמת הדרך בה הוא מדבר".
פטריק המשיך: "כשקיבלנו את העריכה הראשונית של הסרט, הסצנה בה מופיע השיר שלנו הייתה אז עם ANOTHER ONE BITES THE DUST של קווין. צפיתי בזה עם שותפי לכתיבה בלהקה, הגיטריסט פרנקי סאליבן, והעיניים שלנו נפערו. הקצב של קווין והסצנה המצולמת היו מושלמים ביחד. אז שאלנו את סטאלון, 'למה אתה לא משתמש בזה?' הוא אמר, 'ובכן, איננו יכולים לקבל את זכויות הפרסום לכך'. פרנקי ואני הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה יהיה קשה לנצח את קווין בסצנה הזו. התחלנו עם הריף של הגיטרה המפורסם ושמתי אקורדים לפי האגרופים שראינו על המסך. כל השיר התגבש בשלושת הימים הבאים. בתחילה חשבנו לקרוא לשיר בשם SURVIVAL, כדי שיהיה חרוז מושלם למילה RIVAL. בסוף הלכנו על האפשרות הטובה יותר, בדיעבד".
כשסטאלון שמע את השיר בפעם הראשונה, הוא ממש התלהב אך גם דרש שהתופים יהיו חזקים יותר במיקס. שנת 1982 הייתה השנה האחרונה בה עולם הרוק עוד השתמש בשיטות העבר ליצירת סאונד בס ותופים. שנה לאחר מכן הכל כבר השתנה והצלילים הפכו אלקטרוניים יותר.
בואו לשמוע את השיר הזה כפי שמעולם לא שמעתם אותו לפני כן:
ב-31 במאי בשנת 1947, נולד הגיטריסט של להקת המרמלדה, ג'וניור קמבל, שהיה המלחין העיקרי בלהקה. בין הלהיטים שהלחין היה גם הלהיט האלמותי REFLECTIONS OF MY LIFE.
ב-31 במאי בשנת 1977 הכריז הבי.בי.סי הבריטי על איסור השמעת התקליטון החדש של להקת הפאנק, סקס פיסטולס, GOD SAVE THE QUEEN. הסיבה, לדברי אנשי התחנה, שהשיר "בטעם רע גס" ואזהרה יצאה משם לכל תחנות הרדיו שהשמעת השיר תפר את סעיף 4:1:A לחוק השידורים.
ב-31 במאי בשנת 2019 מת רוג'ר קינרד 'רוקי' אריקסון בן ה-71, שידוע בעיקר כזמר וכותב השירים בלהקת "מעליות הקומה ה-13". אריקסון היה גם דמות טרגית וכל זה קרה בגלל טעות אחת קריטית שהוא עשה.
השם "מעליות הקומה ה-13" מוכר בעיקר לחובבי רוק פסיכדלי אמריקאי. להקה זו, שהגיחה מאוסטין, נודעה לא רק במוסיקה שלה כי אם גם בשימוש מאסיבי בסמי הזיה.
הסיפור הטראגי של שניים מחבריה, כולל פרטי מידע נדירים, נמצא גם הוא בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.
ב-31 במאי בשנת 1976, ועשר שנים לאחר שהשיר יצא בתקליט REVOLVER של הביטלס, חברת התקליטים קפיטול הוציאה את השיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE כתקליטון לשוק האמריקאי. הצד השני של התקליטון בא עם שיר נוסף שכתב פול מקרטני לביטלס, HELTER SKELTER.
תקליטונים נוספים שיצאו ב-31 במאי, בשנת 1979, לאנשי הביטלס הם אלו:
באנגליה זה השיר IT'S WHAT YOU VALUE של ג'ורג' האריסון ובארה"ב זה התקליטון SEASIDE WOMAN, שכתבה לינדה מקרטני ובו שר ומנגן גם פול מקרטני. תקליטון זה יצא תחת השם SUZY AND THE RED STRIPES - במקור שם של בירה גמ'ייקנית.
ההרצאות "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-31 במאי בשנת 2014 תבעו בעלי הזכויות על שיריו של הגיטריסט המנוח מלהקת SPIRIT, רנדי קליפורניה, את להקת לד זפלין, בטענה שהלחן שלו, TAURUS, הועתק ליצירה STAIRWAY TO HEAVEN. אז מה קרה בהמשך המשפט? בואו לקרוא פה...
14 ביוני 2016 – המשפט מתחיל, כאשר עורך דינם של התובעים נוקט בגישה תיאטרלית ואומר, "זכויות היוצרים נותנות קרדיט ליצירה אך אינן נותנות קרדיט להעתקה". ההגנה, מטעם הגיטריסט ג'ימי פייג' והזמר רוברט פלאנט, טוענת כי התקדמות האקורדים המדוברת משותפת לשירים רבים, כולל MICHELLE של הביטלס, ולכן היא נמצאת ברשות הרבים.
15 ביוני 2016 - ג'ימי פייג' מעיד במשפט, וטוען ששמע את TAURUS בפעם הראשונה רק כמה שנים קודם לכן, כאשר חתנו אמר לו שיש על זה ויכוח באינטרנט. פייג' אמר שהשיר היה "זר לגמרי" לו. מצד שני, הבסיסט של להקת ספיריט, מארק אנדס, מעיד ונזכר בליל בילוי עם פייג' ופלאנט שבו הם נהנו מסנוקר ובירה לאחר הופעה של ספיריט בשנת 1970. כמו כן, פלאנט שיבח מזה שנים את תקליט הבכורה של להקת ספיריט, ממנו לקוח הקטע TAURUS, ולד זפלין אף השחילה כמה צלילים מהשיר הפותח בתקליט, FRESH GARBAGE, במחרוזות שעשתה בהופעותיה בסבנטיז.
23 ביוני 2016 - חבר המושבעים פוסק לטובת לד זפלין בהחלטה פה אחד. הם מגלים שבעוד שהם כנראה שמעו את TAURUS, לא היו מספיק ראיות כדי להצדיק פסק דין אשם. פייג' ופלאנט מפרסמים הצהרה משותפת, ואומרים: "אנו אסירי תודה על השירות המצפוני של חבר המושבעים ושמחים על כך שהוא פסק לטובתנו, העמיד שאלות על מקורות יצירתנו ומאשר את מה שאנחנו יודעים כבר 45 שנה"
28 בספטמבר 2018 - בית משפט לערעורים שולח את התיק בחזרה למשפט, וקובע כי שופט בית המשפט מלפני שנתיים נתן לחבר המושבעים הוראות שגויות כאשר אמר להם שסולמות כרומטיים, ארפג'יו או רצפים קצרים של שלושה תווים אינם מוגנים בזכויות יוצרים.
15 באוגוסט 2019 - משרד המשפטים של ארצות הברית מגיש כתב שמצדד בזפלין, ואומר: "לא צריכה להיות מחלוקת רצינית על כך שהקטעים שעל הפרק כאן אינם זהים למעשה".
9 במרץ 2020 - בית משפט לערעורים פוסק סופית לטובת לד זפלין.
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-31 במאי בשנת 1975 הופיע אלביס פרסלי בהאנטסוויל, אלבמה. הוא השיל 30 קילוגרמים וחזר לסיבוב הופעות, נמרץ יותר מזה זמן רב - אבל זה לא יימשך זמן רב.
כשאלביס השיק את סיבוב ההופעות שלו בקיץ 1975, שיסתיים בלאס וגאס בספטמבר באותה שנה, הוא יצר כמה מהומות עד שעזב את העיר, עם רשימת נפגעים מרשימה שנגרמה מהצטופפות יתר של מעריצים שיצאו משליטה. חמש נערות סבלו משברים בעצמות וחבלות כשנפלו ממרפסת האולם על משטח בטון.
שמונה נשים בוגרות ניסו לעבור על פני מאבטח כדי להגיע לגיבור שלהן. גם הן נכשלו, אבל השומר - שפקודותיו היו לעמוד על המשמר כהלכה - בקושי נמלט מפציעה קשה. לשומר אחר ננשכה אצבע קשות, וזה דרש מספר תפרים. במהלך הופעתו של אלביס, הצרחות מהקהל היו מרשימות. בסך הכל, נראה היה שהמלך נמצא בשעתו הטובה ביותר. איש לא דמיין אז שכשנתיים לאחר מכן הוא כבר לא יהיה בחיים.
ב-31 במאי בשנת 1956 ראה הזמר-גיטריסט, באדי הולי, את הסרט THE SEARCHERS בכיכובו של ג'ון וויין. השורה של וויין, THAT'LL BE THE DAY, מעוררת בהולי השראה לכתוב שיר עם השם הזה.
הולי ניסה לכתוב שיר ללהקת הרוקבילי הקטנה שלו, מאז שצפה בהתלהבות במופע של אלביס פרסלי, בבית הספר התיכון שלו, בשנת 1955. הלהקה שלו באותם ימים כללה אותו בשירה ובגיטרה, ג'רי אליסון על התופים וג'ו ב. מודלין בקונטרבס. הוא וג'רי החליטו יום אחד ללכת לקולנוע ולראות סרט מערבון עם ג'ון וויין.
בסרט זה אמרה דמותו של וויין כמה פעמים את המשפט "זה יהיה היום", בכל פעם שדמות אחרת בסרט הכריזה שמשהו יקרה ומבחינתו לא סביר היה שיקרה. הביטוי נתקע במוחו של ג'רי, וכשהיו השניים לילה אחד בביתו, הולי הביט בו ואמר שזה יהיה נחמד אם יוכלו להקליט שיר שיהפוך להיט. ג'רי השיב עם "זה יהיה היום", כשהוא מחקה את ג'ון וויין בסרט. הולי מיהר לכתוב עם זה את השיר.
שיר זה יצא לאור בשנת 1957 והפך משפיע ביותר. גם הביטלס (בגלגולם הקודם כלהקת "אנשי המחצבה") הקליטו אותו, שנה לאחר צאתו, כתקליטונם הראשון. עותק אחד בלבד יצא מהאולפן החובבני "פיליפס" ומזה שנים, לאחר שעבר ידיים, נמצא בבעלותו של פול מקרטני, שגם קנה בשנות השבעים את הזכויות על שיריו של באדי הולי.
הולי ולהקתו אז, שנקראה THE THREE TUNES, הקליטו זאת בנאשוויל בשנת 1956. אך חברת התקליטים DECCA לא אהבה את התוצאה וסירבה לשחרר את זה. שנה לאחר מכן, הולי הקליט את השיר מחדש עם להקתו, שנקראה אז THE CRICKETS, באולפן בניו מקסיקו, שהיה בבעלות המפיק החדש שלו, נורמן פטי. גרסה זו הפכה ללהיט ענק והולי הפך לכוכב באותו קיץ. פטי לקח קרדיט על כתיבת השיר משום שהפיק אותו. פירוש הדבר שהולי נאלץ לחלוק עם פטי את תמלוגי השיר.
זה היה הלהיט הראשון של הולי, אך הוא נזקף לזכות הקריקטס וזה היה השיר הראשון שג'ון לנון למד לנגן בגיטרה. כוכבי רוק אמריקאים כמו הולי וריצ'רד הקטן השפיעו רבות על הביטלס.
ב-31 במאי בשנת 1975 פורסם בעיתון המוזיקה הבריטי NME חלק מראיון עם ג'ון לנון בו הוא אמר...
"זה 99 אחוזים שאם הייתי מגיע לבריטניה, הייתי מגיע ללונדון. כנראה שלא יהיה לי זמן לנסוע לליברפול. הרעיון שלי בכיף הוא לטייל מלונדון לפריז. אולי אפילו אגיע לגרמניה. אני לא יודע למה אבל פשוט בא לי להגיע לשם. כנראה בעתיד אעשה ספישל טלוויזיה, שיש לי בראש, אם אוכל למצוא את האיש הנכון להפיק לי את זה. אני יודע מה זה צריך להיות, אבל אתה חייב מישהו שישכנע את האנשים שם למעלה. זה גם טוב יותר לאנשים למעלה לחשוב שיש להם איש מקצוע שמטפל בזה, אז אני רק מרחרח אחר איש מקצוע סימפטי.
אני לא מתגעגע לאולפני אבי רואד. השתעממנו עם זה כי היינו שם כל הזמן. למעשה, הלכנו כביטלס לאולפני אולימפיק בלונדון ולמקומות אחרים לקראת הסוף שלנו. אפילו ניסינו לבנות אולפן. למעשה, בנינו אחד שפורק מייד ואני יכול להבין מדוע. זה היה ברחוב סאביל רואו מס' 3, איפה שהייתה חברת אפל שלנו.
הייתי לא מזמן בהצגה שעשו פה בארה"ב על סרג'נט פפר. פיטר בראון ביקש ממני ללכת לשם והוא חבר שלי כבר הרבה זמן והוא היה מעורב בזה. אז חשבתי, 'אני בעיר, אז אולי אגיע'. הם פרסמו שאני הולך להגיע לזה וזה היה די פרוע. רוב הקהל ציפה לי שם. אני חושב שהם שיחזרו את המוזיקה טוב, טוב מאוד למעשה... זה גרם לי להרגיש כאילו אני מת".
כשג'וני קאש הוציא אלבום, בתחילת הסבנטיז, הייתה זו בהחלט סיבה למסיבה. אחרי שני תקליטים מנצחים, שהוקלטו בבתי סוהר, ורבים אחרים שהוקלטו ללא פשרות, הנה הוא מגיח, ב-31 במאי בשנת 1971, עם האלבום MAN IN BLACK.
למרות שהתקליט לא תויג כתקליט שירי גוספל, החומר בתוכו היה בהחלט בארומה דתית לצד מסרים פוליטיים, שיקום בתי כלא, איבוד אמונה ופליטי החברה. קאש היה כה מרוצה מהתקליט הזה שלא היה אכפת לו שאינו נמכר כראוי והגיע רק למקום ה-56 במצעד מכירות תקליטי הפופ בארה"ב. היה זה המקום הנמוך ביותר אליו הגיע, מאז שכוכבו זינק בשנת 1968. היו שראו בתקליט זה נפילה לנוסחה ולא התקדמות. אנשים גם תמהו כשבשיר הראשון בתקליט נשמע קולו של האוונגליסט, בילי גרהאם.
בסוף הסיקסטיז היה ג'וני קאש שם לוהט בתעשייה ותוכנית הטלוויזיה האישית שלו, בה גם אירח אמנים רבים, הייתה פופולרית ביותר. אבל בתחילת הסבנטיז החל הקהל להתנדף ממנו. אפילו מעריציו האדוקים תהו שמא כדאי להשאיר את תכנית הטלוויזיה שלו באוויר, כשאין בה יותר אמני קאנטרי והיא מתובלת בבדיחות חסרות טעם. כשהתוכנית בוטלה, המעריצים שנותרו ראו בזה צעד מתבקש לשמירת מסורת מוזיקת הקאנטרי.
קאש הבין שעליו לעשות מעשה כדי להחזיר אליו את האנשים שסובבו לו את גבם. הוא כתב מילות הסבר בגב עטיפת התקליט MAN IN BLACK, כשהוא מציג את עצמו כ"ג'וני קאש החדש". הוא אף חתם שם בראשי התיבות J.C.A.T (שזה JOHNNY CASH AFTER TELEVISION).
אבל לא כולם יצאו משוכנעים מכך שהתקליט הזה אכן עסיסי יותר ממה שעשה לפני כן. לא שינתה העובדה שקאש נשבע על גבי הוויניל שהוא ילבש רק שחור עד הרגע בו באמת ישונו דברים מסביבו. אין ספק שקאש היה נחוש בדעתו ולא זלזל באינטליגנציה של מאזיניו. לכן, אפילו תקליט פחות מצליח של קאש טוב יותר מהרבה אלבומים אחרים.
לאחר צאת האלבום הזה טס קאש לתל אביב. זה היה בנובמבר 1971, כדי לצלם את הסרט ששמו כשם התקליט ובו סיפורו של ישו. תסריט ממשי לא היה לו אלא בעיקר אמונה שהכל יצליח.
ב-31 במאי בשנת 1974 הופיעה להקת כוורת בקולנוע שביט בחיפה. רוצים לדעת את כל תאריכי סיבובי ההופעות של כוורת בסבנטיז? זה נמצא רק בגרסה המורחבת של ספר הרוק הישראלי - לרכישה בלחיצה פה.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-31 במאי בשנת 1938 נולד הזמר פיטר יארו, שידוע בעיקר כחלק משלישיית הפולק, פיטר פול ומארי, וגם בגלל שערורייה מינית שחולל...
זה קרה ב-31 באוגוסט בשנת 1969 כשיארו בן ה-32 עשה דבר אסור בבית מלון "שור האם" בוושינגטון.
הוא נעצר על מעשה זה ב-26 במרץ בשנת 1970, כשהאשמה הצביעה על קיום יחסי מין עם קטינה בת 14.
לפי טענת הנערה, היא הוזמנה על ידו עם אחותה בת ה-17 לחדרו, אך כשנפתחה הדלת, הוא עמד מול השתיים כשהוא עירום כביום היוולדו. הוא הגיב לטענה, בבית המשפט, שלא היה כך ושהנערה הצעירה חיבקה אותו ונישקה אותו וזה מה שהצית את העניין ביניהם.
השופט ביקש לבדוק שוב את עדותה של הצעירה ושם גילה שהיא התנגדה לכל זה, בניגוד לטענתו של הזמר המפורסם. קו ההגנה ביקש לשחרר את יארו בטענה שהוא התחתן מאז ושהוא מקבל טיפול פסיכיאטרי.
העונש המקסימלי עמד על עשר שנים כשבסוף בילה יארו שלושה חודשים בבית כלא. הוא כנראה אסף עמו לשם את פרס הגראמי בו זכה כמה ימים קודם לכן עם להקתו, בקטגוריית תקליט הילדים הטוב ביותר לשנה ההיא. כמה אירוני.
שנים לאחר מכן פורסם בוושינגטון פוסט: "איש מהממשלה לא הודיע לברברה וינטר על החנינה. לא הבית הלבן, לא משרד המשפטים של פרקליט החנינה, לא התובע שטיפל בתיק שלה.
היא גילתה מאמה, שקראה בעיתון שאחד מזמרי הפולק המפורסמים במדינה, שהודה והורשע בהתעללות מינית בה כשהייתה בקושי בת 14, קיבל חנינה על ידי הנשיא ג'ימי קרטר ביומו המלא האחרון בתפקיד, בשנת 1981.
"זה הרגיש", אמרה וינטר כעת, "כאילו קיבלתי אגרוף חזק בבטן. הם כאילו אמרו לו, 'זה בסדר מה שעשית, רק אל תיתפס בפעם הבאה', אם זה הגיוני".
חנינות נשיאותיות מעוררות לעתים קרובות מחלוקת, החל מחנינה שהעניק הנשיא ג'רלד פורד לקודמו המושפל, ריצ'רד מ. ניקסון, ועד לחנינה של ביל קלינטון את איש הכספים הנמלט מארק ריץ', שהיה ברשימת המבוקשים של ה-FBI לצד אוסאמה בן לאדן. דונלד טראמפ, שהעניק שוב ושוב חנינות לחברים ובני ברית פוליטיים, חנן או הקל בעונשים של 144 אנשים בשעותיו האחרונות כנשיא.
אבל החנינה הזו של קרטר - אולי היחידה בהיסטוריה של ארה"ב שמחקה הרשעה בעבירת מין נגד ילדים - חמקה מבדיקה כשהיא קרה. היא ניתנה שעות ספורות לפני שחטופים אמריקנים באיראן שוחררו, מה שתפס כותרות במשך שבועות.
עדיין, מה שיארו עשה המשיך להכשילו בהמשך הדרך. במהלך העשורים האחרונים זכה יארו לשבחים והצטיינות מרובים. הוא שר בחתונתו של הסנאטור לשעבר, ג'ון קרי, ובאירוע ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון.
הוא אסף פרסים על מפעל חיים. הוא נתן את קולו ושמו למטרות שונות, אבל יארו נדחה מלהופיע, בשנת 2019, בפסטיבל אמנות בעיירה נוריץ', ניו יורק, בגלל תגובה נגדית שהתעוררה נגדו. עבירות שהוסתרו באופן פעיל או, במקרים מסוימים, נמוגו מהזיכרון לאחר עשרות שנים, פרצו קדימה והציתו זעם חדש.
בהצהרה שנשלחה בדוא"ל, אמר יארו שהבחירה של המארגנים היא לא הוגנת ולא צודקת: "אני תומך באופן מלא בתנועות הנוכחיות הדורשות שוויון זכויות לכולם ומסרבות לאפשר התעללות ופגיעה מתמשכת - בעיקר בעלות אופי מיני, שאני אשם בה, בצער רב. אני לא מבקש למזער או לתרץ את מה שעשיתי ואני לא יכול להביע כראוי את התנצלותי וצערי על הכאב והפגיעה שגרמתי בהקשר זה. עם זאת, מעבר לכל המילים והרגשות שלי שהובעו, אני אלך בראש מורם, אעשה כל שביכולתי כדי לתקן, ואקדיש את עצמי לעזור להביא יותר צדק ושלום לעולם". חלקם שיבחו את בחירת העפתו מהפסטיבל, אך זה גם הביא לגל של מתנגדים למהלך.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמעצרו אז של יארו השפיע על הקריירה שלו. הוא הודה שהופעות אחרות בוטלו בגלל מה שהוא תיאר כ"עבירת המין הנתעבת והחרטה הגדולה ביותר שלי". הורים מחו ותלמידים סירבו להופיע כאשר בית הספר התיכון שלו במנהטן, תכנן לצרף אותו להיכל התהילה שלו.
יארו הביע חרטה על התקרית, ושיתף את הצער שלו בראיונות ובהצהרות פומביות לאורך השנים. "זה היה עידן של חוסר שיקול דעת אמיתי וטעויות של גברים באופן קטגורי. הייתי אחד מהם. טעיתי. אני מצטער על זה".
ב- 31 במאי בשנת 1967 נערך ג'אם יוצא דופן. אריק קלפטון וג'ק ברוס, שהיו אז בלהקת CREAM, הגיעו יחד למועדון SPEAKEASY שבלונדון ועלו שם לבמה לנגן עם ג'ימי הנדריקס, חוזה פליסיאנו והמתופף של להקת המודי בלוז, גרהאם אדג'. איזה שילוב נדיר ואדיר הוא זה!
ב-31 במאי בשנת 1988 מת זמר הנשמה, דייויד ראפין, מלהקת THE TEMPTATIONS. פיתויים לא היה רק שם להקתו כי אם גם הדבר שסיים את חייו.
הסיפור הטראגי של דייויד ראפין, כולל פרטי מידע נדירים, נמצא גם הוא בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.
ב-31 במאי בשנת 1976 יצא התקליט החמישי של סטילי דן, THE ROYAL SCAM. הציפיות לקראתו היו גבוהות מאד, לאור הסטנדרט הגבוה שהוצב באלבומיה הקודמים של להקה זו (או שמא, מותג של צמד פלוס נגנים אורחים).
SIDE 1
1. Kid Charlemagne
2. The Caves Of Altamira
3. Don't Take Me Alive
4. Sign In Stranger
5. The Fez
SIDE 2
1. Green Earrings
2. Haitian Divorce
3. Everything You Did
4. The Royal Scam
בהקלטות של תקליט זה החלו הזמר-קלידן, דונלד פייגן, והגיטריסט-בסיסט, וולטר בקר, להקליט כל אחד מהשירים עם שישה או שבעה מקצבים שונים, ולהחליף את הנגנים כדי לנסות כמעט כל תצורה אפשרית ולבחור את התוצאה הכי מספקת לדעתם. ברור שתהליך זה הפך ליקר מאד, מבחינת זמני אולפן.
נגני בס, נגני גיטרה ונגני קלידים היו מרחפים פנימה והחוצה לעתים קרובות כל כך שהם לא ידעו מה קורה.
שילובים שונים של מוזיקאים ניגנו את כל השירים ברצף ואף אחד לא ידע מראש - כולל לפעמים בקר
ופייגן - מי (אם בכלל) יגיע לתקליט עצמו. השניים עבדו על שיריהם באופן מיקרוסקופי וזה לא פעם בלבל את הנגנים שבאו לעבוד עבורם.
לא פעם שאבו פייגן ובקר השראה מדברים שקרו סביבם. כך קרה גם בשיר HAITIAN DIVORCE; בזמן העבודה על התקליט, באוקטובר 1975, נפרד טכנאי ההקלטה, אליוט שיינר, מאשתו עם מעט תקווה לפיוס. עורך דינו של שיינר אמר לו שאם הוא הולך לבקש גט, אז לצורכי מס הוא צריך לעשות את זה לפני סוף
השנה. שיינר שאל איך לעזאזל הוא יכול להשיג את זה תוך חודשיים. עורך הדין המשיך ויעץ לו שיש דרך
להשיג זאת לפני המועד האחרון - "טוס להאיטי", הוא אמר לו. "שם מתגרשים באופן מהיר".
שיינר פנה לפייגן ובקר עם בקשה לקחת חופש מההקלטה כדי לטוס להאיטי ולבטל את נישואיו הכושלים. הם נדהמו וגם הסתקרנו מהרעיון, ועודדו אותו לשפוך יותר מהעובדות הרלוונטיות של הסיפור. שיינר לא הבין מה הסיבה להתעניינות יתרה של השניים במצוקה שלו. הוא טס כדין להאיטי, שם עורך הדין האמריקאי שלו סידר עורך דין מהאיטי שיפגוש אותו בשדה התעופה ויסיע אותו למלון שלו. עורך הדין הסביר לו את ההליך ולמחרת בבוקר שני הגברים היו באולם בית המשפט מאזינים לשופט שדקלם את ההליך הרשמי בצרפתית. זה תורגם על ידי עורך הדין ושיינר ענה בקצרה באנגלית. לאחר כחמש דקות מביכות הגירושין של שיינר הושלמו. היה לו
גט מנצח ביד, לפני המועד האחרון ועם זמן פנוי בידו הוא חגג בהאיטי.
בשובו לאולפן המשיכו בקר ופייגן לשאוב אותו לקבלת מידע על ביקורו, ולחצו לקבלת כמה מהפרטים העדינים יותר של מה שקרה. הכל התברר זמן מה לאחר מכן, כאשר שיינר היה מופתע ושמח לשמוע שהם כתבו והקליטו שיר המבוסס על חוויותיו, עם הוספת פרטי מידע דמיוניים אך עסיסיים.
שיר בולט נוסף בתקליט הוא זה שפותח אותו - KID CHARLAMAGNE. עלילתו מתרחשת בסן פרנסיסקו והוא עוסק בסוחר סמים אשר, לפי דבריו של פייגן, "נרמס על ידי החברה ונשאר עומד בכביש עם כלום. אני חושב שהשירים שלנו עוסקים באנשים שקיימים כל הזמן. מדי פעם יש התייחסות למישהו שבאמת קיים, אבל רוב הדמויות פיקטיביות". שיר נוסף, THE FEZ, היה ניסיון של סטילי דן להגיע לרחבות הדיסקוטקים (כפרודיה על דיסקו) ולכן הוא אף יצא כתקליטון אך לא נמכר היטב.
ברגע שההקלטה של התקליט הסתיימה, בקר ופייגן היו צריכים בדחיפות יצירות אמנות לעטיפה. פייגן התקשר לצלם אד קאראף ושאל אותו אם יש לו משהו בהישג יד. למרבה המזל, קאראף עבד עם ואן מוריסון, שסיפר לו
שהאלבום החדש שלו היה אמור להיקרא NAKED IN THE CITY. בהתאם לכך, קאראף ביקש מחבר שלו, לארי זוקס, לצייר קצת גורדי שחקים מהסוג של לוס אנג'לס כבסיס לעטיפה. כפי שהדברים התבררו, מוריסון חזר לאירופה, ובסופו של דבר נטש את הקלטת התקליט, כך שעכשיו נותר הציור ללא שימוש. פייגן ובקר עטו על המציאה.
לאחר שדיבר עם פייגן, קאראף הגה את הרעיון להשתמש בציור של זוקס עם תוספת של צילום נווד שישן על ספסל אוטובוס בבוסטון, שנעשה על ידי צ'ארלי גאנס, שהתארח אצל קאראף. הם לקחו זה להוליווד, שם מומחה הצליח להתאים את התמונה של הנווד לציור של גורדי השחקים.
עם צאת התקליט צצו דיונים על סיבוב הופעות קאמבק של סטילי דן. זה היה תלוי כמה מהר הם יכלו להקליט את שני האלבומים הבאים שלהם, שימלאו את החוזה שלהם מול חברת התקליטים ABC. עם ההעדפה של סטילי דן לעבוד על אלבום במשך זמן רב באולפן, לא הייתה שום דרך שהם יכלו לקיים את ההסכם שלהם
עם סיבוב הופעות.
הלחץ לסיים את התקליט THE ROYAL SCAM היה רב, כפי שסיפר אז וולטר בקר: "לפי החוזה, היו לנו מספר אלבומים לסיים בדד ליין מסוים. שיעור התמלוגים שלנו לא היה קיים. מעולם לא קיבלנו אז הצהרת תמלוגים שהראתה יתרון בחשבון שלנו. במילים אחרות, כל מטבע שהרווחנו בתמלוגי מכירת תקליטים נלקח מאיתנו על ידי חשבי התקציבים בחברה. איכשהו עשינו משא ומתן מחדש על החוזה הזה, כך שבמקום לא לקבל כלל תמלוגים, היינו מקבלים תמלוגים זעומים ובתמורה לכך קיבלנו מועדים למסירת אלבומים לחברה. כשעבדנו על THE ROYAL SCAM, התחלנו לקבל את כל הדואר המשפטי הזה, דואר מסוג הטרדה מכוונת מחברת התקליטים, שאיים לעשות לנו דברים אם לא נסיים את האלבום בתאריך מסוים".
בקר סיכם את הצהרתו הגלויה בתבונה. "חלק מהלהקות הגדולות, כשהן מוסרות אלבום, חברת התקליטים
צריכה למסור מאות אלפי דולרים בתמורה. כשאנחנו מוסרים אלבום, הם פשוט אומרים, 'תודה לכם'. הלחץ היה בלתי נסבל".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "סטילי דן מנסה באותה מידה כמו כל להקת קאנטרי / דיסקו / מטאל אקראית לתפוס את תשומת ליבנו ולמכור תקליטים. עם זאת, יש לציין מיד שהאחרון שלהם הוא תיעוד לא טיפוסי ואין בו חומר ברור מאליו לרדיו או מסתוריות לירית מפתה. הוא מכיל גם מהמוזיקה המושלמת והמהנה ביותר שלהם.
הליבה של צליל הסטילי דן היא יחסי הגומלין של גיטרה חדה (לרוב זו של דני דיאס) והמקלדות השונות של פייגן, שתמיד מושכות את שאר ההרכב. בתקליט הזה, הניגוד הזה ברור ויעיל יותר מאשר בכל תקליט קודם.
אמנם זה הוא בהחלט לא אלבום קונספט, אבל כל שיר, אולי חוץ מ- THE FEZ, נוגע לבריחה של מישהו מפשע או חטא שבוצע לאחרונה. בקר ופייגן באמת כתבו כאן את האלבום האולטימטיבי על מה שמחוץ לחוק, דבר שחומק מלהקות דרומיות רבות בגלל שהקונספט שלהן לגבי מה שמחוץ לחוק הוא כה מוגבל. במקום סתם, נגיד, שוד בנקים - גיבוריהם השונים של בקר ופייגן הם גם גנבי תכשיטים, גרושים בזבזניים ומאהבים קנאים רצחניים.
האלבום הבא שלהם, אם אפשר לשער על החבורה הסוטה והחביבה הזו, צריך להיות אלבום פופ אדיר. בינתיים כדאי מאוד לחיות עם ההונאה המלכותית הזו, להרהר בה ואפילו לרקוד לצליליה".
בונוס - גם זה יצא החודש בשנת 1972 (לא ידוע באיזה יום בדיוק): התקליט FREE AT LAST של להקת FREE.
SIDE 1
1. Catch A Train
2. Soldier Boy
3. Magic Ship
4. Sail On
5. Travellin' Man
SIDE 2
1. Little Bit Of Love
2. Guardian Of The Universe
3. Child
4. Goodbye
להקת FREE הבריטית כבר התפרקה באפריל 1971 עקב הבדלים בין הזמר פול רוג'רס לבין הבסיסט אנדי פרייזר. יש אנשים שגם טענו שבעיות הסמים של הגיטריסט פול קוסוף היו גורם לכך, אבל כפי שאמרו גם המתופף סיימון קירק וגם מנהל התקליטים של הלהקה, ג'ון גלובר, בעיות הסמים של קוסוף החלו לאחר שהלהקה התפרקה אז. ונראה שברור שזה היה פירוק הלהקה (שהוא כל כך אהב) שהוביל את קוסוף לשימוש רב בהרואין. ארבעת החברים הלכו לדרכם, אבל הפרויקטים של פרייזר ורודג'רס לא זכו להצלחה מיידית.
כל חברי הלהקה עשו מאמץ משותף לעבוד בצורה חלקה ויעילה למען קוסוף. לדוגמה, במחווה סמלית כל השירים בתקליט FREE AT LAST נזקפו לכל חבר בלהקה ללא קשר למי שכתב אותם בפועל. עם זאת, קוסוף לא היה במיטבו בעת ההקלטות וכדי לפצות - רודג'רס או פרייזר ניגנו בפסנתר. לרוע המזל, תקליט זה לא היה טוב כתקליטיה הקודמים של הלהקה.
גם היחס לכתיבת השירים היה שונה בתכלית; אין שום דבר מהשחצנות וההתרברבות שהיו נוכחים כאשר להקה צעירה יותר בשם FREE התכנסה להקליט לראשונה בשנת 1968. הפעם השירים מופנמים יותר. כמו כן, מעריצים רבים פירשו חלק מהמילים המלנכוליות (שרבות מהן נוגעות לאנשים במצוקה רגשית כלשהי) כמתייחסות למצבו של קוסוף.
עם זאת, הבעיות החלו שוב כשהלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום שכן קוסוף עמד בפני משימה שלא היה מסוגל לה פיזית. ההופעות היו הרות אסון, כשפרייזר נזכר ש"אפשר היה לראות אנשים בקהל בוכים למענו, מתפללים שהוא יהיה בסדר". פרייזר לא יכל לשאת זאת ועזב את הלהקה לצמיתות, קוסוף גם פרש מסיבוב ההופעות (אם כי מבחינה טכנית הוא לא עזב את הלהקה) כדי לחפש טיפול בהתמכרותו לסמים.
ועדיין, תקליט בינוני של FREE שווה אף יותר מתקליטים מצליחים של הרבה להקות רוק אחרות.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
