רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 בינואר (9.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "המאנקיז לא היו אקט מוזיקלי. היה לנו מעט מאוד מה לעשות עם עסקי מוזיקה, וממש לא קשור לרוק'נ'רול. יש רעיון שהלהקה הורכבה והועלה לטלוויזיה במטרה היחידה - ליצור להיטים. זה פשוט

לא היה המקרה. היינו חלק מאוד גלוי מתרבות הפופ, שנוצר על ידי שילוב של אנשים יצירתיים מסרטים וטלוויזיה. למשל, האיש שכתב את התסריט המקורי של המאנקיז היה פול מזורסקי. בשולי המאנקיז היו לך אנשים כמו ג'ק ניקולסון, הארי דין סטיינטון, פיטר פונדה, דניס הופר. אלו לא אנשים מוזיקליים. מי ידע מה

הם עסקי מוזיקה? היינו שחקנים וסופרים ויוצרי קולנוע. לאף אחד מאיתנו לא היה כל רעיון של הכנת תקליטים או כתיבת מוזיקה או נגינה בלהקה. ידענו שאנחנו צריכים זרם מסוים של מוזיקה להופעה. אז הלכנו למנהל זוטר בחברת מו"לות של חברת התקליטים קולומביה, דון קירשנר. ברט שניידר התקשר אליו ואמר לו שאנחנו צריכים קצת מוזיקה. דון אמר שיש לו ערימה של כותבים - ג'רי גופין וקרול קינג, בארי מאן וסינתיה וייל, ניל דיימונד - מהלוהטים ביותר בתחום כתיבת שירים. אז קירשנר הרכיב את ערימת השירים הזו, כולל שיר שנקרא

'הרכבת האחרונה לקלארקסוויל'. להפתעת כולם, הדבר הפך ללהיט. זה תפס אותנו לא מוכנים, זאת אומרת, זה עיוור את כולם! מי ידע? היינו יורדים לאולפן, שרים קצת קולות רקע, מחליטים שמיקי דולנז הוא הבחור הכי טוב לשיר, ושאולי אני אנגן קצת גיטרה פה ושם, וזהו. היינו כל כך עסוקים בליצור סדרת טלוויזיה כך שהמוזיקה לא הייתה חשובה. ובכן, נסענו בדרכים, הדלקנו את הרדיו ופתאום מגלים שזה להיט. זה הפתיע אותנו... כל העניין היה מוזר לחלוטין. פתאום קירשנר פרסם שהוא יצר את הלהקה. לדון קירשנר לא היה כלום

לעשות עם המאנקיז. הוא היה מנהל זוטר בחברת הוצאה לאור שאסף כמה כותבים כדי למצוא כמה שירים שישמשו לנו כפסקול. זה היה תוכנית טלוויזיה, למען השם! אבל קירשנר כל הזמן התעקש שאנחנו להקת רוק'נ'רול שאיכשהו סיימה תוכנית טלוויזיה משלה. הרעיון הפך להיות כל כך ערמומי, סוטה ומעוות שאף אחד מאיתנו לא קם ואמר, 'היי, חכה רגע, דוני. זה לא נכון'. אף אחד לא קם ואמר את זה. זרמנו עם זה וזה פתח הרבה דלתות וסגר הרבה דלתות אחרות" (מייק נזמית', מלהקת המאנקיז)

ב-9 בינואר בשנת 2022 נעצבו כל אוהבי פסטיבל וודסטוק לגלות שמפיק הארוע הבולט ביותר שם, מייק לאנג, מת בגיל 77. הסיבה למוות היא צורה נדירה של לימפומה.

לאנג, שקידם בעבר את פסטיבל הפופ של מיאמי בשנת 1968, היה שותף ליצירת יריד המוזיקה והאמנות על שם וודסטוק בשנה שלאחר מכן. היה זה פסטיבל ניו יורקי הידוע בשם "שלושה ימים של שלום ומוזיקה", שמשך כחצי מיליון איש לחווה של מקס יסגור והציג עשרות שמות הענקיים לצד אמנים שהוזנקו לתהילת עולם על הבמה שם.

לאנג היה רק ​​בן 24 כשעזר להרים את הפסטיבל, שיהפוך לאבן בוחן רבת השפעה בתרבות הנגד, בין היתר הודות לסרט תיעודי על האירוע שיצא בשנה שלאחר מכן. במהלך השנים, שמו של לאנג נקשר גם בקידום אמנים כבילי ג'ואל אך הפך בעיקר שם נרדף למותג וודסטוק והוא השתמש בו להפקת פסטיבלים ממשיכים, בשנות התשעים, שבגלל חמדנות יתרה מצדו נגד הבאים לבלות, הפכו להיפך הגמור מ"שלום ואהבה".

ועדיין - הוא יישאר תמיד הצעיר הנצחי עם התלתלים והחיוך הכובש שרבים מהאמנים שהוא העלה על הבמה שלו בוודסטוק מחכים לו עכשיו שם למעלה. "מההתחלה האמנתי שאם נעשה את העבודה שלנו כמו שצריך ומהלב, נכין את הקרקע וניתן את הטון הנכון - אנשים יחשפו את האני הגבוה שלהם וייצרו משהו מדהים", אמר לאנג בספר הזיכרונות שלו, "הדרך לוודסטוק".

ב-9 בינואר בשנת 1944 נולד הגיטריסט ג'ימי פייג'. אז הנה שתי הופעות של להקתו, לד זפלין, שנערכו בדיוק בחגיגות הולדתו.

9 בינואר 1969: לד זפלין הופיעה באולם פילמור ווסט שבסאן פרנסיסקו, כשהלהקה הראשית בערב זה היא קאנטרי ג'ו אנד דה פיש. פייג' סיפר על ערב זה: "כשהגענו לסן פרנסיסקו, התאוששתי ממחלה שתקפה אותי. שאר חברי הלהקה שמחו שמצבי השתפר. מרגע זה הפכו ההופעות שלנו למהודקות. שאר חבריי ללהקה לא היו לפני כן באמריקה וזו הייתה הזדמנות נהדרת בשבילם להכיר את הקהל שם". מנהל הלהקה, פיטר גראנט: "בסן פרנסיסקו ניגן ג'ימי לראשונה בגיטרת גיבסון לס פול. עד אז הוא ניגן בפנדר טלקאסטר. אבל היה משהו מוזר בפיק אפים של אותה גיבסון ולפני כל הופעה הוא גיהץ אותם במגהץ".

9 בינואר 1970: לד זפלין הופיעה ברויאל אלברט הול שבלונדון, אנגליה. זו הייתה הופעה משמעותית ביותר של הלהקה באנגליה. בעיתון 'דיסק' דיווחו על ההופעה: "לד זפלין הוכיחה בערב שישי זה כי בתוך כל אדם גזעי בקהל מסתתר מישהו שרוצה לצעוק. לאחר שעתיים וחצי של הופעה לא היה אחד בקהל שישב. כולם היו על הרגליים. ג'ימי פייג' העניק סולואים נהדרים על הגיטרה אך התשבוחות חייבות להגיע גם למתופף ג'ון בונהאם, שנתן סולו תופים במשך כרבע שעה מבלי לשעמם לרגע. היה נהדר לראות כמה הלהקה נהנית לנגן על הבמה". מאחורי הקלעים הגיעו לברך סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי, ביחד עם אשתו הת'ר. המופע צולם במלואו במטרה לשדר את הדבר בהמשך בטלוויזיה בדצמבר של אותה שנה, לאחר עריכה עם סצנות נוספות שיצולמו בארה"ב. אבל התיכנון לא יצא לפועל והסרט יצא באופן רשמי רק 33 שנים לאחר מכן, כשפייג' רכש את המאסטרים בשנת 1999 ועמל לנקות את הסליל מפגמים כדי להוציאו בקופסת DVD של הלהקה.

את שאר ימי הולדתו, בשנות השבעים, חגג פייג' מחוץ לבמה.

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-9 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת באדפינגר הבריטית (ששמה תורגם בארצנו לאצבע פצועה). זה היה אמור להיות פסקול לסרט, בכיכובו של רינגו סטאר, שנקרא THE MAGIC CHRISTIAN, אבל זה לא באמת כך...

פול מקרטני כתב ללהקה באלבום הזה את הלהיט הגדול COME AND GET IT. זה היה קרש קפיצה נהדר ללהקה, שהתחילה פה כהבטחה גדולה וסיימה כמה שנים לאחר מכן כאחת הטרגדיות האיומות יותר של עולם הרוק.

בעיתון "דיסק" נכתב בזמנו בביקורת על אלבום בכורה זה: "זו הפתעה ממש נעימה. השם של האלבום מתעתע כי רק שלושה שירים ממנו נמצאים בסרט, אך האלבום כולו הוא עם שירים קליטים מאד שעשויים בחוכמה. חברי הלהקה יוצרים מוזיקה שמזכירה מאד את סגנונו של פול מקרטני".

זה אמור להיות פסקול, כפי שמציע שם האלבום, אך למעשה, זה לא. רק שלושה מהשירים מתוך ארבעה עשר הרצועות הגיעו לסרט. כמה אחרים הוקלטו במיוחד עבור האלבום וכדי לסדר את זה, חברת אפל (כן, זו של הביטלס בה הייתה חתומה הלהקה) בחרה שישה שירים טובים לטעמה, כולל גם כמה שהוקלטו כשהלהקה עוד נקראה בשם THE IVEYS. זה הביא לתקליט טוב אך לא עקבי וזה אינו המקום להתחיל את המסע הראשון להכרת הלהקה. באותה נקודה היה חסר בה חבר מכריע ושמו ג'ואי מולנד, שהצטרף לפני צאת האלבום ונראה בחזותו החיצונית כמו פול מקרטני. מולאנד לא קיבל את ההזדמנות לנגן באלבום, שלא לדבר על לתרום שיר משלו בו.

השיר הראשון באלבום הזה הוא, כאמור, הידוע ביותר ולמרבה האירוניה, הוא נכתב על ידי פול מקרטני בזמן קצרצר שאחריו העניק את ההקלטה ללהקה הזו ואמר לה לנגן אותו בדיוק כפי שהוא עשה בהקלטת הדוגמה.

ב-9 בינואר בשנת 1967 יצא לאור תקליטה השני של להקת המאנקיז ושמו MORE OF THE MONKEES.

אבל התקליט הזה עיצבן את ארבעת חברי הלהקה המהונדסת הזו, כשגילו, בעודם עסוקים בדרכים בהופעות, שמנהלם המוזיקלי דאג להוציא את התקליט לחנויות מבלי להתייעץ עמם כלל. הם לא מצאו שום דבר לאהוב באלבום, החל מתמונת העטיפה החתוכה ועד להערות של המפיק, דון קירשנר, בעטיפה האחורית שמשבחות את עצמו ואת כל כותבי השירים שהכינו את התקליט הזה.

הנה מה שהוא כתב שם בעטיפה: "לאחר שהסינגל הראשון והאלבום הראשון של המאנקיז הגיעו למקום הראשון במצעדים, היה קשה לכל אחד להיות אובייקטיבי לגבי הכישרונות האדירים שלהם. עם טיפוס הסינגל השני למקום הראשון, חשבתי לשאול כמה מכותבי השירים ומפיקי התקליטים הגדולים ביותר של ימינו את דעתם על המאנקיז.

אז שאלתי…

את גרי גופין וקרול קינג שכתבו לך ללכת, ילדה קטנה.

את טומי בויס ובובי הארט, מחברי "רכבת אחרונה לקלרקסוויל".

את ג'ף בארי שהפיק את I'M A BELIEVER.

את ניל סדקה, האמן והמלחין הידוע.

את קרול באייר שכתבה את A GROOVY KIND OF LOVE.

את ניל דיימונד שכתב את CHERRY CHERRY.

את ג'ק קלר שכתב את המוזיקה ל-- RUN TO HIM.

את סנדי לינזר ודני רנדל, מחברי A LOVER'S CONCERTO.

את רוג'ר אטקינס שכתב את המילים ל-IT'S MY LIFE.

את בן ראלי שכתב את המילים ל- LOVE IS A HURTIN' THING.

הם ענו לי עם כמה מהשירים שהביאו לאלבום הזה.

הרבגוניות והכישרונות של המאנקיז, הן בנפרד והן ביחד, פרצו כאן. הביצועים של מיקי (דולנז) כאמן, של מייקל (נזמית') כמפיק ומלחין, הפרשנות הווקאלית של דיוויד (ג'ונס) והביצוע הייחודי של פיטר (טורק) הם רק ההתחלה של ההקלטות הגדולות שטרם בוצעו על ידי הבנים.

המאנקיז מתכוננים כעת להתחיל את סיבוב ההופעות האישי הראשון שלהם. בנוסף לצפייה בהם מדי שבוע בטלוויזיה, אני יודע שתחכו לראות אותם שרים ומנגנים בעיר הולדתכם.

אנחנו שמחים וגאים שיש לנו את המאנקיז בלייבל שלנו. אנו מברכים את מפיקי התכנית, ברט שניידר ובוב רפלסון. אבל מעל הכל, אנחנו נותנים כבוד לדיוויד, מיקי, פיטר ומייקל. המאנקיז הפנומנליים".

עד פה דברי ההסבר המקוריים. עד שהאלבום השני של המאנקיז הגיע לחנויות, תופעת היסטריית המאנקיז הגיעה לשיא לוהט. עד די כך שרבים חשבו שלהקה זו תרמוס את הביטלס (שהיו אז כמה חודשים מחוץ לתמונה - ללא הופעות וללא הקלטות חדשות שיצאו לשוק).

עבור המאנקיז כיחידים, ינואר 1967 היה הטוב והגרוע ביותר שלהם. למרות ההצלחות שלהם, החששות של חברי הלהקה מהתפוקה המוזיקלית שלהם הגיעו לנקודת רתיחה במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם. הסיבה העיקרית לתסכולים הקולקטיביים שלהם הייתה עם התקליט השני הזה שלהם ששוחרר במהירות רק כדי להרוויח כסף מהפופולריות הבלתי יאמנת אז של הלהקה. המאנקיז לא תכננו שכך יהיה אלבומם. הם כעסו עמוקות על המוצר שנבנה בחופזה וכלל כמה שירים שלדעתם לא היו ראויים לצאת.

"היינו בדרכים, ופתאום הוצג בפנינו האלבום השני שלנו", נזכר דייבי ג'ונס. "דון קירשנר יצא גאה ומרוצה כולו להראות לנו את האלבום. זה באמת הוצג בפנינו כמשהו שעשינו רק לתכנית הטלוויזיה. כל השירים היו אמורים להיות חלק מהפסקול. במקור התכוונו לשים שירים חדשים בכל פרק. רוב הדברים האלו בהתחלה הוקלטו לתכנית בלבד. אז, כשדון קירשנר הופיע ואמר, 'תראו, חבר'ה, הנה האלבום השני שלכם' - איתנו על העטיפה לבושים בבגדי JC PENNY (פרסומת שהלהקה עשתה למותג לבוש), כולנו השתגענו. מייק נזמית' ופיטר טורק במיוחד - 'מה זאת אומרת זה האלבום שלנו?' הם אמרו לנו שאנחנו הולכים לעשות אלבום משלנו'. אז הבנו שאנחנו בעסק בעייתי".

התכנים המוזיקליים של התקליט הורכבו על ידי דון קירשנר מ-34 מאסטרים בסך הכל. עם רק תריסר משבצות למלא על המוצר-להיט הוודאי הזה - ושני מקומות שכבר נתפסו על ידי הסינגל השני של הלהקה - התחרות הייתה עזה. טכנאי ההקלטות האנק ציקאלו, שעבד על רוב חמשת האלבומים הראשונים של הלהקה: "ככל שהמופע שלהם הפך יותר ויותר פופולרי, ויותר ויותר מצליח, המפיקים כולם נעשו קצת יותר משוגעים. הם יכלו לראות את השירים שלהם באלבום שמוכר מיליונים. אתה מתחיל לדבר כאן על כסף גדול. אז הלחצים הפכו הרבה יותר כבדים עבור החבר'ה. המפיקים רצו אותם באולפן ההקלטות כל הזמן כשהם לא צילמו את תכנית הטלוויזיה, וזה כלל שבתות וימי ראשון. לוח הזמנים הזה יצר מתח רב אצל כולם".

בדיעבד, מיקי דולנז הרגיש שהתקליט היה רק ​​עוד תחנה בדרך הסלעית להפוך של ארבעת החברים להפוך ללהקה אמיתית: "זה לא כאילו זה היה באשמת מישהו. זה רק סוג של הדרך שבה הקוביות נפלו. אף אחד לא הבין שיהיה לזה ביקוש עצום כזה. באותה תקופה לא היה חזון מוזיקלי יחיד בלהקה. אני הייתי זה ששר את רוב השירים, מייק היה זה עם החזון המוזיקלי הכי ברור, ופיטר נאבק להיכנס לשם ולרוב ללא הצלחה. דייבי היה זה שהוביל את הלהקה בפרונט והיכה בטמבורין כי שרתי מאחורי התופים! זה יצר הרבה בעיות".

האלבום נחתם עם הלהיט הבטוח, I'M A BELIEVER. ניל דיאמונד, שכתב אותו, לא תכנן לתת אותו במקור למאנקיז. דיאמונד: "התרגשתי, כי בנפשי עדיין הייתי כותב שירים ורציתי את השירים שלי במצעדים. זה היה אחד השירים שעמדו להיות באלבום הראשון שלי, אבל דון קירשנר, שהיה מפיק המוזיקה שלהם, שמע את 'שרי, שרי' ברדיו ואמר, 'וואו, אני רוצה אחד כזה עבור המאנקיז! הוא קרא למפיקים שלי ושאל אם יש לי עוד כאלו שירים. הם השמיעו לו את הדברים שבחרתי לאלבום הבא והוא בחר כמה שירים כולל את השיר הזה. נשיא חברת התקליטים שלי התחרפן מזה. הוא ממש כעס כי הוא הרגיש שמסרתי את התקליט הכי טוב שלי ללהקה אחרת. לי זה לא היה אכפת כי הייתי צריך לשלם את שכר הדירה והמאנקיז מכרו תקליטים, הרבה יותר ממה שחברת התקליטים שלי ניסתה לעשות איתי".

דולנז לא אהב לבצע את השיר בהופעות אז. "אני זוכר הרבה סיבובי הופעות אז. זה היה לא יאמן. אין מוניטורים ויש רק צרחות, צרחות ועוד צרחות מהקהל. לא יכולתי לשמוע את עצמי וניסיתי להתרכז בשירה ותיפוף עם עצימת עיניים".

ה-9 בינואר בשנת 2010 היה יום של חג למעריצי פינק פלויד המושבעים.

זאת כי הבי.בי.סי שידר לראשונה קליפ מאד נדיר של השיר SEE EMILY PLAY שצולם ב-3 ביולי 1967 בתוכנית TOP OF THE POPS. הקליפ נחשב במשך שנים ארוכות למשהו שהוא בלתי מושג, מפני שנמחק בזמנו מארכיוני התחנה. אך הקליפ הנדיר (ולמעשה כל פרק התוכנית הזו) נמצא יום אחד אצל אדם פרטי על גבי סליל. הבי.בי.סי קיבל את הסרט, שהיה במצב לא טוב, שיפץ והקרין אותו ביום זה לקול מצהלות המעריצים.

אין ספק שזה אחד מה- HOLY GRAILS של חומרי הוידאו עם פינק פלויד.

ב-9 בינואר בשנת 1975 פורקה סופית, בבית משפט, השותפות העסקית של חברי הביטלס.

פסיקה זו באה ארבע שנים אחרי הדרישה המקורית של פול מקרטני להתיר את השותפות של הארבעה בחברת אפל. הארבעה חתמו על מסמכי אישור הפירוק ומעתה חופשי כל אחד מהם בענייניו ולא חייב לספק דו"חות לשאר ולחלוק עמם בתמלוגי מכירותיו כאמן סולו.

זה היה היום שבו הסתיימה עבודת הניירת לפירוק השותפות העסקית שלהם. הביטלס התפרקו כלהקה כבר בשנת 1970, אבל ענייני העסקים והפיננסים שלהם נשארו שזורים זה בזה באמצעות APPLE CORPS - החברה שהם הקימו יחד. הפירוק המשפטי של השותפות ביניהם היה תהליך מורכב וארוך, שכלל מחלוקות בנושאי כספים, תמלוגים ונושאי ניהול. במקור, הביטלס תכננו לחתום יחד על מסמכי הפירוק ב-19 בדצמבר 1974, בפגישה בניו יורק. עם זאת, ג'ון לנון סירב להשתתף, כשהוא מציין את העדפתו להישאר עם משפחתו. כתוצאה מכך, התהליך התעכב. ג'ון חתם בסופו של דבר על המסמכים הדרושים בהיותו בדיסני וורלד, פלורידה, ב-29 בדצמבר 1974. השלבים המשפטיים האחרונים הושלמו זמן קצר לאחר מכן, והגיעו לשיאם בסיום הרשמי של השותפות ביניהם ב-9 בינואר 1975.

את הסיפור המלא של הפלונטר העסקי של הביטלס, תקבלו גם כן בספר "ביטלמאניה!"

ב-9 בינואר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, עם השיר PROUD MARY.

ג'ון פוגרטי: "ברגע הראשון בו התחלנו לבצע חזרות על השיר הזה, חשתי כמו קול פורטר. זה נשמע לי מסוג השירים שמו"לים נהגו למכור כמותם לאמנים שונים. זה לא נשמע לי אז כשיר רוק/ דמיינתי אז משרתת שעובדת בבית של עשירים. היא מגיעה לעבודה כל יום באוטובוס, מחזיקה את חיי העשירים ששוהים בבית ואז הולכת לדרכה בערב".

אך השיר לא הושלם עד שנת 1968 כשפתח את תיבת הדואר שלו ומצא שם מכתב שבישר לו כי הוא משוחרר משירות צבאי. פוגרטי ניסה זמן רב לצאת מהצבא והמעטפה שקיבל בדואר גרמה לו לחשוש מהגרוע מכל - צו גיוס. אך כשפתח את אותה מעטפה וראה מה יש בתוכה, חזרה השמש לזרוח מעל לראשו.

פוגרטי: "זה קרה בדיוק כשהתחוללה מלחמת ויאטנם וחשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. אני ממש יצאתי לגינת הבית ורקדתי לי ריקוד של שמחה. לאחר מכן נכנסתי הביתה וכל המשך השיר בא לי ברגע של השראה שנבעה משמחה". עלילת השיר הפכה מסיפורה של משרתת לסיפורה של אונייה בנהר.

הרעיון של האונייה בנהר הגיע דווקא מבסיסט הלהקה, סטו קוק. היה זה כשהלהקה צפתה בתוכנית טלוויזיה ושמה MAVERICK וקוק הכריז בקול את המשפט HEY RIVERBOAT, BLOW YOUR BELL.

שיר זה קיבל גרסאות כיסוי רבות, זמן קצר לאחר צאתו בתחילת 1969. אחת הידועות היא זו של אייק וטינה טרנר. פוגרטי: "הגרסה שלהם מהירה מדי. זה נשמע כמו פרודיה מצד אחד, אך אייק וטינה הפיחו שרוח חדשה בשיר הזה". למעשה, הגרסה של אייק וטינה גם זיכתה אותם בפרס הגראמי על הביצוע, בקטגוריית שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר. עבור פוגרטי הייתה זו הפעם הכי קרובה שלו לגעת בפרס הנחשב הזה.

ב-9 בינואר בשנת 1943 נולד הזמר סקוט ווקר שהיווה השפעה על אמנים רבים וביניהם דייויד בואי. ובכן, כיצד צץ אחד הקולות הגדולים ההם?

סקוט ווקר (או בשמו האמיתי - נואל סקוט אנגל) היה דמות חשובה מאד בסצנת המוזיקה של הסיקסטיז. קולו, מלא הדרמה והעומק, היווה השראה עצומה. בתחילה הוא היה חבר בלהקת ׳האחים ווקר׳. לאחר מכן עבר, בשנת 1967, ליצירת קריירת סולו מקבילה.

הכל (או הקול) החל בסשן ראשון של האחים ווקר. המפיק היה ג׳ק ניטשה, ידי ימינו של פיל ספקטור. השיר שהקליטו היה LOVE HER. במהלך ההקלטה חש ניטשה כי יש בעיה בהקלטת שירת הסולו. קולו של אחד מחברי הלהקה, ג׳ון ווקר, לא היה עשיר מספיק בתדריו. היה לו קול אוורירי מדי. ניטשה החליט לעשות מעשה וניגש באולפן לשלושה ושאל - ׳מי מכם יכול לשיר בתדר הנמוך ביותר?'. ג׳ון המופתע היסס קצת עד שענה כי נואל אנגל יכול.

ניטשה הבין כי אין לו מה להפסיד ועודד את סקוט ווקר לגשת לעמדת המיקרופון ולשיר את השיר. זה הרגע בו נזרק ג׳ון לצד וסקוט תפס את מקומו כדמות המרכזית בלהקה - דבר שלא השתנה עם השנים.

ניטשה: "הזיכרון הטוב ביותר שלי על סקוט הוא על היותו מעצב שיער טוב. הוא היה מסתובב עם הג׳ל הזה באולפן ומורח לכל מי שרצה את זה בשערו. הטיפול שלו עם הג׳ל הזה והצורה בה מרח אותו גרמה לשערי להיראות הרבה יותר מלא. לא הכרתי כלל את האחים ווקר לפני ההקלטה ההיא. מבחינתי זו הייתה פשוט עוד עבודה שהייתי צריך לעשות״.

המוזיקאי קים פאולי: ״סקוט לא היה משהו מיוחד. הוא היה ריקני. היה לו קול טוב ומראה טוב אך מה שבנה אותו היה הימנעותו מלדבר עם מישהו. הוא הפך את עצמו בקלות לאניגמה ובכך הפך לאייקון. האיש האמיתי שאחראי לנוסחה המנצחת של האחים ווקר הוא בכלל גארי לידס, שהפך את עצמו בשלישיה לגארי ווקר״.

אנדרו לוג אולדהאם, אז המנהל של הרולינג סטונס: ״סקוט עשה את הצעד החכם ביותר בקריירה שלו על ידי כך שהתחבא. אני ראיתי בו בחור משעמם שאין לו ממש משהו להגיד. מה שכן, הקול שלו היה נהדר״.

ובכן, מאחורי אותה דמות אפרורית, כפי שתואר ווקר על ידי אנשים שהכירו אותו, מסתתר קול אדיר וגם שרשרת אלבומים מרשימה ביותר. תקשיבו קודם כל לארבעת אלבומיו הראשונים ותמשיכו משם הלאה. זה פשוט יפה ומתוזמר להפליא!

ב-9 בינואר בשנת 1973 התחתן לו ריד עם מלצרית בשם בטי קרונסטאד בניו יורק. הזוגיות הפכה במהרה לכישלון...

בטי גדלה בלונג איילנד במצב דומה ללו - מעמד ביניים, יהודייה, אזור פרברי. בזמן שהם נפגשו היא השתתפה

בשיעורי משחק שבהם היא כינתה את עצמה כקריסטה. למרבה האירוניה, זה היה השם הפרטי האמיתי של הזמרת ניקו, דבר שכנראה שלח הבזק במוחו של לו.

ברגע שמצא את בטי, לו הגיב כפי שתמיד הגיב כשמצא חבר חדש למשחק: הוא ההשליך את עצמו לחלוטין לתוך הרומן עם כל הקסם התומך והעידוד שהוא יכל לגייס. עד מהרה הוא העלה את בטי על כן גבוה בצורה בלתי אפשרית שממנו היא יכלה רק, עם הזמן, ליפול. מנקודת המבט של לו, זה שחרר ממנו סדרה חדשה לגמרי של שירים, שחגגו את יחסיו עם בטי. "אני חושב שאני מאוהב", הכריז לו בשיר בשם "בטי". ביצירה נוספת הוא התחיל עם, "אני מצטער, נסיכה, אני כל כך איטי באהבה / תאמיני לי, זה חוסר ניסיון". במהרה היא הפכה לשק החבטות שלו. היא שיעממה אותו והוא נהג להרביץ לה. אנשים שסבבו אותם אמרו בהמשך שתמיד היה לה פנס בעין בגללו.

בטי במהרה הפכה לאישה ממורמרת שלא הבינה כלל את דחפיו ורצונותיו של בעלה הטרי. הוא במהרה השתעמם ממנה והוא ביקש לצאת מההתחייבות החונקת. בהמשך הוא רטן בפני אחד ממראייניו: "אשתי הייתה חתיכת קוץ בישבן, אבל הייתי צריך קוץ נשי שכזה כדי לעורר ולחזק אותי. הייתי זקוק למישהי חנפנית שיכולתי להתעלל בה ובטי התאימה בדיוק לצרכיי. היא עוד קראה לזה אהבה... חחח. היא ניסתה להתאבד באמבטיה באיזה בית מלון עם סכין גילוח. זה היה נראה כאילו היא באה להרוג אותי אבל במקום זה היא פנתה לידיה וחתכה אותן ודם השפריץ לכל עבר...".

בטי, שנים רבות לאחר מכן: "הייתי צריכה לשכוח ממנו לחלוטין, לקבור אותו. זאת כדי להמשיך בחיי. באחת הפעמים שלנו ביחד הוא תפס בגרוני וממש חנק אותי. לילה אחד, לו שתה והסניף קוקאין בכמות מפחידה. פתאום הוא הסתובב והיכה אותי חזק בפרצוף ואז התחיל לצחוק בהיסטריה. אז התגרשנו והתרחקתי ממנו כמה שאפשר. כך זה היה עד שהוא מת ופתאום כל התחושות האלה חזרו. אבל אהבתי אותו. והוא גם אהב אותי".

ב-9 בינואר בשנת 1948 נולדה הזמרת קייסי גיינס. היא נספתה בגיל 29 בהתרסקות המטוס של הלהקה ששרה בה, לינירד סקינירד.

להקה זו אהבה לפנק את מעריציה עם הפתעות שונות. במהלך שנת 1975 אמר זמר הלהקה, רוני און זאנט, שהוא חושב להרחיב את צליל הלהקה עם זמרות. אחת הזמרות שנבחרה הייתה דבורה ג'ו בילינגסלי, בחורה מטנסי שכולם קראו לה "ג'ו ג'ו". היא זו שהציעה ללהקה להביא גם את חברתה, קאסי גיינס, מאוקלהומה ששרה לפני כן בהפקת המחזמר "שיער", באוניברסיטת ממפיס סטייט. קייסי השתלבה היטב.

בכמה הזדמנויות, במהלך החודשים הבאים מאז שהצטרפה, המליצה קייסי ללהקה על אחיה הצעיר, סטיב, כגיטריסט שלישי. "הוא יכול לנגן, הוא היה יכול לכתוב, הוא יכול לשיר", היא הייתה אומרת, ולבסוף הם הסכימו לנסות. קייסי התקשרה לסטיב, שניגן בלהקה בשם CRAWDAD ואמרה לו לבוא להופעה בקנזס סיטי. סטיב קפץ על ההזדמנות, אבל כשהגיע הוא היה המום ממה שנאמר לו. "זה לא יהיה אודישן רגיל; אתה תצטרף אלינו על הבמה בהופעה".

הרעיון החדש הזה נבע מהביטחון של קייסי באחיה. גארי רוסינגטון הגיטריסט התנגד בהתחלה, אבל הוא הצטרף לרעיון, בידיעה שאיש הסאונד יכבה את ערוץ הגיטרה של סטיב אם זה לא יילך כשורה. אבל סטיב גיינס ניגן כהלכה.

קייסי וסטיב הפכו לחברי להקה ובהמשך יאבדו את חייהם במטוס הקטלני ההוא, בשנת 1977.

ב-9 בינואר בשנת 1984 יצא התקליט "1984" (כתוב כ-MCMLXXXIV בעטיפה הקדמית) של להקת ואן היילן והוא אלבום האולפן השישי של הלהקה הפופולרית, רגע לפני שהזמר שלה, דייויד לי רות', יקפוץ מהספינה וימשיך לבדו.

המתופף, אלכס ואן היילן, בספרו: "אם זה נשמע טוב, זה טוב. זה מה שרצינו: לעשות משהו מצוין. ואני חושב שהשגנו את זה בתקליט 1984. זה האלבום שהתקרב הכי קרוב לסאונד שתמיד שאפנו להשיג. זה נשאר התקליט שאני הכי גאה בו והכי נהנה להאזין לו. אותו דבר היה נכון עבור אד".

אדי ואן היילן, הידוע בווירטואוזיות הגיטרה שלו אבל גם כפסנתרן בעל הכשרה קלאסית, השתמש בתקליט זה כהזדמנות לקחת את הלהקה לטריטוריה אחרת. זה היה האלבום הראשון של הלהקה שהוקלט באולפנו הביתי ונגינת הקלידים שלו בולטת יותר מאשר בכל אלבום קודם של הלהקה, שעדיין שמרה על צד הרוקי שלה עם להיטים כמו PANAMA ו- HOT FOR TEACHER.

על הלהיט הבולט ביותר בתקליט, JUMP, סיפר הזמר דייויד לי רות' תיאורים שונים של המשמעות מאחורי המילים, אבל הוא בדרך כלל אמר שהן עוסקות בכתבת חדשות טלוויזיה ובה ראה אדם שעמד להתאבד בקפיצה מבניין. הכלי הראשי בשיר זה הוא סינטיסייזר, מדגם אוברהיים OB-Xa בו ניגן אדי. זה היה באותה תקופה כשאגדות רוק מצאו דרכים לשלב כלים כאלו בצלילים שלהן, והדבר העלה את הפופולריות שלהן במצעדי הפופ. כך עשו, למשל, להקות כמו זיזי טופ.

אבל הסינטיסייזר היה נקודת מחלוקת בלהקה. אדי רצה להשתמש בו, אבל לי רות' חשב שזה ייראה כאילו הם התמסחרו כדי לקבל יותר השמעת רדיו. אדי קיבל הכשרה קלאסית בפסנתר כשגדל - הוא לא התחיל לנגן בגיטרה עד שהיה נער - אז זה לא היה תחום כל כך רחוק בשבילו. עם זה, הוא זכה להערכה גבוהה אף יותר כשהמעריצים שמחו לשמוע אותו בכלי אחר.

הגיטריסט כתב חלק מתפקיד הקלידים, שיהפוך בסופו של דבר לשיר הזה, כבר בשנת 1981. לי רות' התנגד ורק לאחר שאדי בנה אולפן הקלטות משלו (5150) הוא הקליט את השיר עם טד טמפלמן במהלך סשן הקלטות בשעות הלילה המאוחרות. כששמעו שאר חברי הלהקה את מה שעשה, הם החליטו לכלול אותו באלבום הזה - דבר שלפי השמועות תרם לעזיבתו של הזמר שנה לאחר מכן.

להיט נוסף בא עם PANAMA, מדינה במרכז אמריקה, אבל אין לה שום קשר לשיר. המילים הן על חשפנית שדיוויד לי רות' פגש באריזונה כמו גם על מכונית מהירה. כל הכבוד, דיימונד דייב! דרך אגב, את צליל המכונית בשיר סיפקה המכונית של אדי ואן היילן, למבורגיני משנת 1972, אותה קיבל במתנה מאשתו כשהם התחתנו.

ביקורת מזמן אמת - ברולינג סטון נכתב אז: "האלבום הזה מאשר את מה שהרבה מעריצי ואן היילן חשדו מזה זמן מה: זו אינה להקת ארינה-רוק בלבד. מתחת לכל תעלולי המתכת וההבי-מטאל מסתתרת להקה עם יותר מיומנות בפופ.

כבר מההתחלה ברור שללהקה יש כמה טריקים מהשרוול. קטע הנושא הפותח הוא אינסטרומנטלי עם סינתיסייזר נוגה שיכול היה להגיע מפיט טאונסנד או תומאס דולבי. הוא מצליח להישמע בו זמנית עם חוכמת רחוב ופסטורליה זוהרת. גם השיר JUMP הוא משהו שלא הייתם מצפים מהלהקה הזו. תפקיד הסינטיסייזר הראשי משתמשת באקורדים שמתאימים יותר ללהקת אסיה. אבל ברגע שהתופים של אלכס ואן היילן נכנסים והזמר דיוויד לי רות' מתחיל לפרום קו עלילה מפותל בדרך כלל, הדברים מתחילים להישמע קצת יותר מוכרים; ועד שאדי ואן היילן מחזק את הסינטיסייזרים עם גיטרה מתפרצת.

אבל מה שבאמת גורם לתקליט הזה לעבוד היא העובדה שוואן היילן משתמשת בכל ההבזק הזה כאמצעי למטרה - להביא את המנגינה הביתה - ולא כמטרה בפני עצמה. כל שיר מכה חזק מהצפוי, עד שעד סוף האלבום אתה משוכנע שלמרות כל הרעש, ואן היילן היא אחת הלהקות החכמות והקשוחות ברוק'נ'רול. תאמינו לי, זה לא חדשות".

באנגליה היו כמה חנויות תקליטים שסירבו לשים את המוצר במדפיהן בגלל העטיפה עם המלאך המעשן.

עד אמצע 1984 (השנה, כמו גם סיבוב ההופעות לקידום התקליט), ואן היילן הייתה להקה מפוצלת - קורבן של

מחלוקות הן קטנות והן לגיטימיות. הבדלים אמנותיים ממושכים בין אדי ואן היילן לדיוויד לי רות' הגיעו לנקודת הרתיחה. השימוש בסמים ובאלכוהול בלהקה הסלים והאהבה, האחווה והחלום הפשוט של להרכיב להקה הוחלפו במרירות, שאננות ואף שנאה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459