רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 בפברואר (8.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשלהקת נירוונה יצאה, ממש התרגשתי. לא כל כך בשביל עצמי - כי עבר זמן מאז שנתתי את אמוני בלהקה זו או אחרת. היו לי את הרולינג סטונס. שמחתי שיש לצעירים את נירוונה. לא ידעתי כלום על הייסורים של קורט או על חייו האישיים. ראיתי את העבודה והאנרגיה, והתרגשתי מזה. אז זה היה הלם אדיר - די מכה עבורי - כשהוא מת. אני זוכרת שהייתי למעלה ודאגתי לילדים שלי. ירדתי, ופרד אמר לי להתיישב ליד השולחן. כשהוא עשה את זה בצורה מסוימת, ידעתי שזה רציני. הוא הושיב אותי ואמר, 'הילד שלך מת', וכשסיפר לי איך... באותו יום, הלכנו לחנות תקליטים בשביל משהו, משהו של בטהובן שפרד רצה לקנות. אני זוכרת שצעירים עמדו בחוץ בוכים. הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. זה לא היה המקום שלי לומר כל דבר. הם לא ידעו עליי כלום. אבל ממש רציתי לנחם אותם, להגיד להם שזה בסדר. התחלתי לכתוב את ABOUT A BOY מיד לאחר מכן. היה לקורט את השיר ABOUT A GIRL, ואני קיבלתי את הכותרת מזה" (פאטי סמית', בשנת 1996)

ב-8 בפברואר בשנת 1993 הופיעה להקת הרוק מסיאטל, אליס אין צ'יינס, בשטוקהולם. ההופעה לא עברה ללא תקרית.

בקהל היה בחור מגולח ראש (סקינהד) שהצדיע במועל יד כמנהג הנאצים והרביץ לאנשים. הוא פנה לאנשים והרביץ עם מרפקו בפנים שלהם.

זמר הלהקה, ליין סטיילי, דיבר עם הקהל ואמר, "אנחנו אוהבים אתכם, שוודים מזוינים". אחר כך הלך לקצה הבמה וכרע ברך לדבר עם מאבטח. הוא הצביע על מגולח הראש והזמין אותו לבמה. "תעלה לבמה. גבר. בוא להצטרף ללהקה. בוא תכייף".

מגולח הראש לא האמין, והצביע על עצמו ושאל: "אני?"

בינתיים, שאר חברי הלהקה והצוות הביטו על סטיילי ותהו למה לעזאזל הוא נחמד לדפוק הזה. המאבטחים המקומיים נדרכו. סטיילי ניגש אל קצה הבמה והתכופף, מסמן בידיו לסקינהד לעלות למעלה. אז משך אותו על הבמה. ברגע שהוא עלה, ליין החטיף לו שני אגרופים בפנים וזה מיד נפל בחזרה לתוך הקהל כשהוא שואג מכאב והאבטחה מרחיקה אותו מיד.

סטיילי חזר אל המיקרופון ואמר, "תמותו, נאצים מזורגגים!"

לאחר ההופעה שמעה הלהקה שמועות כי המשטרה המקומית עשויה להיות מעורבת בעניין. סטיילי והמאבטח שלו מיהרו לאוטובוס סיבוב ההופעות כדי לעוף משם מהר במעבורת לפינלנד. שאר הלהקה והצוות חזרו למלון ועמדו לבצע צ'ק אאוט כשראו שוטרים מחכים בלובי. השוטרים חיפשו את סטיילי והחרימו דרכונים של אנשי הצוות כדי שלא יוכלו לצאת מהארץ. כשהם גילו שהזמר לא איתם, השוטרים מיהרו לכיוון הנמל ותפסו שם את סטיילי ועצרו אותו. רק כשאחיו של אותו סקינהד, שהיה גם כן בהופעה, הלך למשטרה ואמר לה שאחיו נטפל לאנשים בהופעה וסטיילי עזר לעצור אותו. בשלב זה המשטרה שיחררה את חברי הלהקה להמשך דרכה.

ב-8 בפברואר בשנת 1980 הסתיימו באופן רשמי נישואיהם של דייויד בואי ואשתו הראשונה, אנג'לה. הזוגיות בין השניים כבר נפרמה הרבה לפני כן.

הם היו נשואים כעשר שנים ובסופם קיבל בואי משמורת על ילדם המשותף, זואי, ואנג'לה קיבלה ממנו 750,000 דולר.

הנה מה שהיה לה להגיד על הזוגיות שלה עם הזמר המפורסם, שנים לאחר מכן, כשברור שמרירות רבה עדיין נמצאת בה:

"דייויד ניסה פעם אחת לחנוק אותי בשתי ידיו. זה היה נורא. היינו בבית שקורין, העוזרת והמאהבת שלו, מצאה עבורנו, אי שם בלוס אנג'לס. דייוויד היה מסטול. שאלתי את קורין בחריפות רבה לגבי כמות המטען שהיא אספה לטיול בג'מייקה, שם דיוויד עמד להקליט. היא צעקה עליי, אז צעקתי עליה, 'שלא תעזי לדבר אליי ככה!'. לפתע חצה דיוויד את החדר. הוא תפס את הגרון שלי בשתי ידיו והתחיל ללחוץ. הוא כעס בצורה עיוורת וצעק עליי כשהידק את אחיזתו. התחלתי להיכנס לפאניקה. זה לא הרגיש כאילו הוא עומד להפסיק. קורין משכה אותו ממני והצילה אותי. אז יתכן שאני חייבת לה את חיי. העובדה שהיא אכן הצילה אותי בטח הרגיזה אותה לאחר מכן. אני בטוחה שהיא הייתה מעדיפה לתת לו להמשיך ולעשות את זה אבל היא בטח ידעה שהיא תצטרך להתמודד עם ההשלכות".

זה היה בשנת 1979. בואי, אז נשוי לאנג'לה במשך כעשר שנים, ביקש ממנה להתגרש בפגישה שנערכה במלון, כשקורין משמשת כמתווכת. אנג'לה סיפרה כי נקמה את נקמתה לפני שהפרידה הושלמה, כשזרקה את חפציה של קורין לרחוב ועשתה אהבה עם דיוויד בפעם האחרונה בהחלט.

אנג'לה: "זמן מה לאחר בקשתו להיפרד ממני נפגשנו בברלין כדי לדבר על הגירושים. שנינו היינו שיכורים. שתינו שמפניה ואז הלכנו הביתה ביחד. לשנינו הוקל שזה נגמר. אבל כשחזרנו לדירתו של דיוויד, המזוודות של קורין היו בכל מקום. אז השלכתי אותן מהחלון. שמעתי את המזוודות נוחתות על מכונית בחוץ. עשינו אהבה ואז פשוט קמתי ועזבתי".

על הזוגיות איתו היא אמרה: "דייוויד ואני היינו מאוהבים. אבל פשוט ידעתי שהוא כל כך רעב להטביע חותם, ולהשתמש בכישרון שלו, שאני הולך להיות מושפלת בגלל ההתנהגות שלו. אז די התכוננתי לזה מראש. הבהרתי שידעתי שהוא יתנהג בצורה מסוימת וישתמש בסקס כדי לגרום לאנשים לעשות את מה שהוא צריך. הוא השתמש בסקס כדי להתחבב על אנשים, אז הם אהבו אותו ועשו דברים בשבילו ועבדו קשה כדי לקדם אותו. הוא תמיד חיפש מישהו חדש שירשים שיצליח להשיג עבורו דברים והייתי צריכה פשוט לשחרר אותו ולהמשיך עם זה. הסכמתי לחלוטין למערכת יחסים פתוחה, אבל רציתי שהעניינים שלו יישמרו בכל מקום שלא יפריע לי. הגישה שלי הייתה, 'אל תשפיל אותי, ואל תגרום לי להרגיש לא מכובדת'. אבל זה מה שהוא עשה, ובעיני זה לא היה משחק הוגן... כשהוא ביקש להתגרש, נתבקשתי להגיע לשוויץ, שם דיני הגירושין היו יותר לטובתו של דייויד כדי לסדר לו את המיסים. הסכמתי, ושם הוא ביקש ממני להתגרש. זה היה מאוד אכזרי. הוא לא הרשה לומר שאי פעם עזרתי לו במשהו, מה שלא היה נכון. אבל נמחקתי. נמחקתי מהחיים שלו. הוא אמר לאנשיו להשמיד את כל התמונות שלנו, והם השמידו אותן. אפילו שמעתי שהוא פיטר את כל מי שהזכיר את שמי לאחר מכן. אני חושבת עליו כאדם שכל כך לא מעוניין לאהוב אותי או לדאוג לי שאולי גם היה התליין שלי.

אבל לא כך הוא התנהג בבית הקפה. הוא היה די עדין ודואג, אפילו מתוק, והוא דיבר בפתיחות ובחרטה אמיתית על מה שקרה בינינו ואיך הוא התנהג. זה היה כמעט כאילו הוא מנסה לבנות גשר בחזרה אליי. זה היה כל כך מוזר עבורי וכל כך קשה. פשוט לא הבנתי. למה השיחה הזו מתקיימת עכשיו, עם מסמכי גירושין ביד, במקום שנתיים או שלוש לפני כן, כאשר אולי זה היה אומר משהו? אני לא יודעת. אולי הטיפול שהוא היה מעורב בו עזר לו להגיע לרגשות שלו סוף סוף, או אולי - אה לעזאזל, אני באמת לא יודעת. הוא סגר אותי לגמרי אחרי אותו יום, לא אמר לי מילה מאז, אז אני פשוט מנסה לדקור משהו בחושך. עדיין, אני לא מתחרטת על מה שהיה. זו הייתה חתיכת חגיגה".

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-8 בפברואר בשנת 2023 נודע כי המלחין החשוב (מאד), ברט בכרך, מת בגיל 94.

מלחין הפופ, המעבד, המנצח, מפיק התקליטים והזמר המזדמן, ששיריו בשנות ה-60 זיקקו את מצב הרוח של אותו עשור של אופטימיות רומנטית, מת בביתו בלוס אנג'לס.

בכרך, רומנטיקן מושבע שהפך את מוזיקת ה-EASY LISTENING לאמנות, לקח את ההרמוניות של המוזיקה הסימפונית של סוף המאה ה-19 ויצק בהן תזמור פופ מודרני ומבעבע. החיבורים התוססים שלו הפכו ללהיטים רבי מכר.

ברט פרימן בכרך נולד בקנזס סיטי ב-12 במאי 1928. אביו, ברט בכרך, היה בעל טור בעיתון אופנה לגברים, שהעביר את משפחתו לפורסט הילס, קווינס, בשנת 1932. אמו, אירמה (פרימן) בכרך, הייתה זמרת ופסנתרנית חובבת שעודדה אותו ללמוד מוזיקה. הוא למד צ'לו, תופים ופסנתר. בעודו עדיין קטן, הוא התגנב למועדוני הג'אז של מנהטן והתלהב מההרמוניות המודרניות של דיזי גילספי וצ'רלי פארקר, שישפיעו עליו מאוד.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון פורסט הילס, הוא למד מוזיקה במספר בתי ספר, כולל אוניברסיטת מקגיל במונטריאול ובית הספר למוזיקה מאנס בניו יורק. בזמן ששירת בצבא, בתחילת שנות ה-50, הוא ניגן בפסנתר, עבד כמעבד להקת ריקודים ופגש את הזמר ויק דיימון, איתו יצא לסיבוב הופעות מאוחר יותר כמלווה.

הוא הפך למנהלה המוזיקלי של השחקנית והזמרת הגרמנית מרלן דיטריך בשנת 1958 והופיע איתה במשך שנתיים בארצות הברית ובאירופה. אמנים נוספים שהוא ליווה בשנות ה-50 כללו את האחים איימס, פולי ברגן, ג'ורג'יה גיבס, ג'ואל גריי, סטיב לורנס וזמרת לא ידועה בשם פולה סטיוארט, שבשנת 1953 הפכה לאשתו הראשונה. הם התגרשו בשנת 1958.

בכרך שיתף פעולה עם כותבי תמלילים רבים במהלך השנים, ואף כתב כמה מילים לשירים. אבל שותפו העיקרי היה כאמור האל דייויד, המבוגר ממנו בשבע שנים, אותו פגש במשרד של מו"ל מוזיקלי בשנת 1957. הכימיה האמנותית של השניים התגבשה בשנת 1962, החלה בלהיטים שכתבו והפיקו עבור הזמרת הצעירה, דיאן וורוויק.

בכרך פגש את וורוויק בסשן הקלטות עבור להקת הדריפטרס עם שני שירים שכתב למילים של בוב היליארד. כששמע את וורוויק שרה כזמרת רקע, הוא הבין שמצא את הסולנית הנדירה בעלת הכישורים הטכניים לקבל על עצמה לשיר את המנגינות שלו, שנשמעות קלות אך לא פעם ערמומיות במורכבותן.

הסינרגיה האמנותית של בכרך, דייויד ביחד עם וורוויק הגדירה את קולה של כל אישה צעירה, נלהבת, מתפקעת בלהיטות רומנטית ופגיעות. אמריקה מיד התאהבה בהם.

בגלל הברק הגבוה והעמדה הא-פוליטית של השירים שכתב בכרך עם דייויד, בעידן של עימותים ותהפוכות חברתיות, הם נהדפו לתיוג של מוזיקת רקע על ידי מאזינים שהעדיפו את הצד הקשה של הרוק או האינטימיות של ז'אנר הסינגר/סונגרייטר. אבל במבט לאחור, הצמד הזה מדורג במקום גבוה בפנתיאון כתיבת שירי הפופ.

שירים כמו "THE LOOK OF LOVE (הלהיט של דאסטי ספרינגפילד משנת 1967, שהופיע בסרט "קזינו רויאל"), "THIS GUY'S IN LOVE WITH YOU (להיט מס' 1 בשנת 1968 עבור הרב אלפרט), ומובן CLOSE TO YOU בשנת 1970 עבור הקארפנטרס - עוררו עולם יוקרתי של טיסות סילון, קוקטיילים מרהיבים ומכוניות ספורט ונוצצות. בכרך הכיר במיסטיקה זו ובקריצה על עצמו הופיע בסרט "אוסטין פאווארס".

בכרך ודיוויד עבדו בבניין בריל, מרכז הוצאת המוזיקה של מידטאון מנהטן, והשירים המתוחכמים יותר שלהם היו קרובים יותר בסגנון לקול פורטר, עם חיבתו של בכרך, בין השאר, למקצבים ברזילאים. מאז ידע בכרך הצלחות רבות מאד כשהוא נכנס לשנות ה-70 לא רק ככותב שירים, אלא כוכב זוהר בפני עצמו. זה נראה כאילו הוא לא יכול ליפול. אבל זה השתנה במהרה.

בשנת 1973, בכרך ודייויד כתבו את הפרטיטורה לפסקול הסרט LOST HORIZON, שעובד מסרט הפנטזיה של פרנק קאפרה משנת 1937 באותו שם. הסרט היה כישלון קטסטרופלי. זמן קצר לאחר מכן, הטריומווירט של בכרך-דייויד-וורוויק, כבר החל לקרטע והתפצל קשות כשהוא מלווה בתביעות משפטיות.

בהתבוננות על הפיצול שלו עם דיוויד, כתב בכרך בספרו: "הכל היה באשמתי, ואני לא יכול לדמיין כמה שירים נהדרים יכולתי לכתוב עם האל בשנים שהיינו בנפרד".

בכרך סבל מספר שנים קשות, אישית כמקצועית - נישואיו הסתיימו הרבה לפני שהתגרש בשנת 1981 - אבל הוא חווה תחייה מסחרית בשנות השמונים בזכות שיתוף הפעולה שלו עם התמלילנית, קרול באייר סייגר, לה נישא בשנת 1982.

בכרך וסייגר הגיעו לשיא המסחרי שלהם בשנת 1986 עם שני להיטים גדולים. הדואט של פטי לה-בל עם מייקל מקדונלד ON MY OWN וההמנון לגיוס כספים לחקר האיידס, THAT'S WHAT FRIENDS ARE FOR, שהוקלט במקור על ידי רוד סטיוארט לפסקול הסרט NIGHT SHIFT משנת 1982, ושופץ על ידי רביעיית כוכבים (דיון וורוויק, סטיבי וונדר, גלדיס נייט ואלטון ג'ון), זה היה הלהיט הגדול האחרון של בכרך. הוא וסייגר התגרשו בשנת 1991.

ב-8 בפברואר בשנת 1990 שם הזמר דל שנון קץ לחייו.

בשנות השישים המוקדמות היה דל שנון כוכב ענק. להיטו הגדול ביותר, משנת 1961, היה RUNAWAY, אך בגיל 55 סיים את חייו בירייה בראשו מרובה, בביתו שבקליפורניה.

דווקא נראה היה שהתאבדותו לא נבעה מענייני קריירה, כי הוא חווה פופולריות מחודשת אז. הוא סומן גם כמחליפו של רוי אורביסון המנוח בלהקת הידוענים המצליחה, "טראוולינג וילבוריז" (עם ג'ורג' האריסון, טום פטי, ג'ף לין ובוב דילן). מנהלו סיפר אז כי נראה שהסכיזופרניה היא שהכריעה. "בבית ספר נהגו להציק לו. הוא סיפר לי שתמיד עשו עליו חרם. לפתע יוצא תקליטונו הראשון, הופך להיט אדיר וצ'רלס וסטובר הופך דל שנון והשקר מתחיל להתגלגל. הוא לא חזר כנראה לעבר כדי לנסות ולהתמודד עמו, או כך חשבנו". שנון סבל ממצבי רוח קוטביים כל חייו. בשנת 1984 הוא נאלץ להיפרד מאהובת נעוריו, שירלי, שעזבה אותו. למרות שנישא שוב, לקרוביו נראה היה שלא הצליח להתגבר על כשלון נישואיו הראשונים. למנהלו נהג להגיד: "הכל לא בסדר איתי. אני ממש לא מאושר".

חייו היו מלאי סיבות לכך; הוא בקושי זכה לראות את ילדיו גדלים כי היה כל הזמן בדרכים בהופעות. מנהליו הראשונים דאגו לעשות את עבודתם נאמנה – לעשוק אותו. מאמצע שנות השישים עומעם כוכבו ובמשך שנים רבות ניסה לחזור לעניינים בעולם המוזיקלי. בשנות השבעים הוא דווקא הצליח כלכלית כאיש עסקים בתחום הנדל"ן, כשהשקיע בדברים מניבים בקליפורניה. בעסקה אחת שעשה בשנת 1972 הוא הרוויח יותר מכל מה שהרוויח כזמר לפני כן. אבל בהמשך העשור הוא התמכר לטיפה המרה עד שבסוף אותו עשור נרשם למוסד גמילה. ודווקא כשפרח שוב, הגיעה הירייה.

לאחר שהתייעץ עם רופא, בתחילת 1990, חזר שאנון לביתו עם מרשם לתרופה נגד דכאון, פרוזאק. הבעיות צצו במהרה; שאנון החל לעשות דיאטה חריפה ונמנע מכל מחויבויות העבודה. חמישה ימים לאחר שהופיע בבית הקונגרס, במופע זיכרון שנתי לבאדי הולי, נמצא הוא מת בביתו. גופו היה לבוש בחלוק הרחצה על כיסא נדנדה והרובה על הרצפה.

מנהלו סיפר: "הוא חש מאד בודד בסוף. הוא ממש היה כדמות שבשיריו. הוא לא השאיר פתק ובו הסברים למעשהו. זה פשוט היה צ'רלס וסטובר שהחליט לצאת לחופשי". בהמשך טענה אשתו, שגילתה אותו ללא רוח חיים, כי הפרוזאק הוא שגרם לכך. היא לא עצרה כאן ופנתה לתבוע את יצרני התרופה השנויה במחלוקת, שלפתע הפכה נושא מרכזי למקרי דכאון רבים שהסתיימו גם הם בכי רע.

ניל יאנג: "ממש הופתעתי כשדני וויטן הפך לג'אנקי"

ב-8 בפברואר בשנת 1979 פרסם הרולינג סטון ראיון עם ניל יאנג. אז צללתי לארכיון והנה ציטוטים ששלפתי משם (בתרגום שלי, כמובן):

"ידעתי לראשונה שמשהו קורה כשביקרתי באנגליה לפני שנה וחצי", אמר יאנג, לאחר סיום סיבוב ההופעות שלו RUST NEVER SLEEPS. "לצעירים נמאס מכוכבי הרוק והלימוזינות ומהניצול לרעה של זכויות במה ככוכבים. הייתה מוזיקה חדשה שהילדים האזינו לה. ברגע ששמעתי את בני דורי אומרים, 'אלוהים, מה זה לעזאזל... זה ייגמר בעוד שלושה חודשים', ידעתי שזה סימן בטוח שהם הולכים להתחרט על דבריהם אם הם לא יזהרו. אנשים לא יחזרו לראות את אותו הדבר שוב ושוב. זה חייב להשתנות. זה הנחש שאוכל את עצמו. מוזיקת פאנק, גל חדש. אתה קורא לזה איך שאתה רוצה. זה רוק'נ'רול בשבילי, זה עדיין הבסיס למה שקורה.

ידעתי שאני חייב לצאת החוצה ולעשות מוזיקה שתניע, אבל גם ידעתי שאני לא יכול לראות את עצמי עושה את זה כמו שזה תמיד היה - עומד שם בחוץ עם מיקרופון. זה חייב להמשיך להיות משהו חדש. עסקי המוזיקה כל כך גדולים בימינו, אני מרגיש גמד מול זה. כלומר, הוצאתי תקליט, וזה בסדר אבל מישהו כמו פורינר או בוסטון, הם יוצאים עם תקליט ומוכרים פי עשרה ממני. אני חושב שזה נהדר. אבל אני עדיין מרגיש ככה... בחור קטן.

יש לי מזל איכשהו, שעל ידי עשיית מה שרציתי לעשות, אני מצליח לתת לאנשים את מה שהם לא רוצים לשמוע והם עדיין חוזרים אליי. עדיין לא הצלחתי להבין את זה.

היה לי חינוך די טוב. אני זוכר דברים ממש טובים על שני ההורים שלי. אני לא מרגיש צורך לתקשר איתם כל כך הרבה. אני חושב על הילדות שלי ואני זוכר שהסתובבתי הרבה, מבית ספר לבית ספר. תמיד פרצתי פנימה. אהבתי לעשות בדיחות על אנשים. פעם, הפכתי לקורבן של סדרה של התקפות על ידי כמה מהבריונים בחדר שלי. הרמתי את מבטי ושלושה בחורים נעצו בי מבטים קשים. ואז הבחור שישב מולי הסתובב והעיף את הספרים שלי מהשולחן במרפקו. הוא עשה זאת כמה פעמים. אני מניח שלבשתי את הצבע הלא נכון של הבגדים או משהו כזה. אולי נראיתי יותר מדי כמו ילד של אמא בשבילם.

בכל מקרה, ניגשתי למורה ושאלתי אם אפשר לקבל את המילון. זו הייתה הפעם הראשונה ששברתי את הקרח והרמתי את ידי לבקש משהו מאז שהגעתי למקום המזוין. כולם חשבו שאני לא דיברתי. אז קיבלתי את המילון, הוובסטר הגדול הזה. לקחתי אותו בחזרה לשולחן שלי, דפדפתי בו קצת. ואז פשוט נעמדתי במושב שלי, הרמתי אותו מעל ראשי עד כמה שיכולתי והכיתי את הבחור שמולי על הראש איתו. דפקתי את הספר עליו.

כן, הושעיתי מביה"ס ליום וחצי, אבל הודעתי לאנשים האלו בדיוק איפה אני נמצא. זו הדרך שבה אני נלחם. אם אתה הולך להילחם, אתה יכול גם להילחם כדי למחוק את מי או מה שזה לא יהיה. או לא להילחם בכלל...

ממש הופתעתי כשדני וויטן הפך לג'אנקי. לא הייתה סיבה. באותם ימים, אנשים פשוט התחילו להזריק ישר. לא הסניפו כלום'. הוא פשוט הזריק קצת ספיד, למחרת עוד משהו ומכאן ואילך, הוא היה נרקומן. הוא תמיד היה אדם חזק והוא היה גם נרקומן חזק. עשה יותר מכל אחד אחר, אומרים לי...

התקליט ZUMA "שחרר אותי מהערפל. התקליטים הכי טובים שלי הם אלו עם קרייזי הורס. הם הכי זורמים. זה היה אלבום חשמלי נהדר שהגיע ממקום שבו הפופ עוזב את הרוק'נ'רול".

ב-8 בפברואר בשנת 1964 פורסמה בעמוד 10 של גליון מלודי מייקר, ידיעה קטנה על להקה חדשה, שעונה לשם THE ANIMALS. כך דיווח ריי קולמן על ההרכב החדש:

"אם שמות יכולים לגרום ללהקה להצליח, הרי שהלהקה הזו חייבת להצליח. תחשבו על זה. שם הלהקה הזו הינו גס, נטול סופיסטיקציה, מחוספס ומושך את העין. זה הרכב שמונה חמישה חברים, שהגיעו עם מבטא ג'ורדי בולט מאד. הם טוענים כי המוסיקה שהם מנגנים קרובה ביותר לרית'ם אנד בלוז באופן מדויק יותר מלהקות אחרות. המנהיג של החבורה הוא אורגניסט בן 21, שעבד עד כה כפקיד במס ההכנסה ושמו הוא אלן פרייס, שאמר כי הוא וחבריו חוששים ששמם החדש עלול להרתיע אנשים. אבל החיות במקרה הזה לא לבושות כחיות ואינן נובחות או מייללות. מאז שהגיעו ללונדון, זכו לחתום בסוכנות אמנים ויש אפשרות שיקליטו בקרוב לתקליטון או אריך נגן. 'המוסיקה שלנו מושפעת מג'וני לי הוקר וג'ימי ריד', הסביר פרייס. 'גרהאם בונד האורגניסט עוזר לנו המון והזמר שלנו, אריק ברדן, מושפע מאד מג'ו טרנר'..."

ארבעה חודשים לאחר כתבה זו, יצא תקליטון של הלהקה ובו ביצועה לשיר HOUSE OF THE RISING SUN.

ב-8 בפברואר בשנת 1971 היו אמורים פרנק זאפה ולהקתו להופיע ברויאל אלברט הול הלונדוני, ביחד עם התזמורת הפילהרמונית. אבל...

כשהחצוצרן של אותה תזמורת הזדעזע ומיהר לדווח על התוכן מאת זאפה שנגלה לו בחזרה המוזיקלית.

למרות השמועות על כך שהקונצרט עלול להתבטל, זאפה, להקתו, תשעים מחברי הפילהרמונית המלכותית וחברי המקהלה הגיעו לחזרה באלברט הול. שם הם ראו על חלונות האולם הודעות על ביטול הקונצרט, אך ככל הנראה לא הייתה פנייה רשמית על כך למנהלו של זאפה, הרב כהן. החזרה בוטלה. הוחלט מטעם הנהלת האולם להחרים את המופע, אחרי שיותר מ-4,000 כרטיסים כבר נמכרו. לאחר המתנה של כשעה מחוץ לאלברט הול נמסרה הודעה שמעריצים שקנו כרטיסים, יחזירו להם את כספם.

הרב כהן, מנהלו של זאפה: "הופענו בעבר באלברט הול והענקנו לאחרונה שתי הופעות עמוסות קהל בקולוסיאום של לונדון. הופענו בלמעלה מ-60 בתי קולנוע והקהל תמיד מתנהג יפה. לכולנו יש חוזים ומישהו יצטרך לקחת את האחריות על מה שקורה פה. אני חייב להבהיר שאנחנו נגד סמים בסיפור המחזה ונגד גרופיות שנחשבות לתופעה חברתית".

זאפה: "הענקנו לבעלי המקום עותק של הטקסטים כדי שיעברו על זה ויודיעו לנו מה בעייתי. ואתם יודעים מה שבר אותם? יש קטע בשיר CENTERVILLE, שבו הווארד קאיילאן שר: 'אתם יודעים איזו בחורה עובדת בבוטיק? כזו שאחותה לובשת חזיה בפסטיבלי פופ...'. זה הכל".

ג'ון וילברהם, החצוצרן השמרן ואחד מנגני החצוצרה המובילים בארץ, אמר: "כל העניין הרגיז אותי... אני לא מבין איך אני יכול לנגן ערב אחד בקונצ'רטו לחצוצרה ולקחת חלק בסוג זה של הפקה שכזו".

מריאן הרוד, מהנהלת האולם, אמרה: "זה לא מסוג הדברים שאנחנו רוצים באלברט הול". מנהלו של זאפה, הרב כהן, אמר בתגובה שההנהלה אפילו לא מספרת לו למה היא מתנגדת. "הצעתי בעל פה, ובכתב, לשנות משהו, אבל נאמר לי שהם מתנגדים לכוונה, לא למילים הספציפיות".

זאפה בתגובה: "זה מגוחך. כולנו מאוד מוטרדים מזה. זה היה בסדר עבורנו להופיע באלברט הול כשהמקום היה שחור ומלוכלך. עכשיו הם ניקו את המקום, הם לא רוצים להכיר אותנו".

מנהל התזמורת: "חלק מהמוזיקה מצוינת לחלוטין ויש לה דמיון מסוים ל'טקס האביב' של סטרווינסקי. ביקשנו כמה שינויים והתאמה, מכיוון שלא נהיה קשורים לשום דבר מלבד המעמד הגבוה ביותר". הפרטיטורה המוזיקלית בוצעה כמעט בכל מדינה באירופה ונשמעה בליברפול ובמנצ'סטר. זובין מהטה ניצח עליה עם התזמורת הסימפונית של לוס אנג'לס וזה הוצג ב-30 ערים אמריקאיות, אפילו בבית האופרה של שיקגו, ללא תלונה.

לסוכנות הארלי דייוויסון, שקידמה את הקונצרט, לא הייתה עדיין תגובה לתקשורת, ומשרד היחצ"נות של האלברט הול, כשנשאל לראשונה, אמר שזה עניין פרטי בינם לבין היזמים. לאחר שנזכרה מאוחר יותר שאלפי כרטיסים כבר נמכרו ושזה כבר לא עניין פרטי, מריאן הרוד אמרה: "עותק של תוכן הקונצרט לא הגיע לכאן עד מאוחר בצהריים של יום שישי האחרון. ביקשנו עותק כבר לפני חודש. לו היינו צופים בתוכן בזמן טוב, יכול היה להיות דיון סביר לגבי השינויים הדרושים. לפיכך, לא היה לנו זמן. בעלי כרטיסים יכולים לקבל את כספם בחזרה".

באותו ערב, זאפה הגיע לאולם כדי להסביר למעריצים שהגיעו לשם מדוע הקונצרט בוטל. הוא לא ויתר ומיהר לתבוע את הנהלת האולם על ביטול המופע שלו, באשמת הפרת חוזה.

לולא הוא - פסטיבל וודסטוק לא היה אותו הדבר!

ב-8 בפברואר בשנת 1973 מת מהתקף לב מקס יסגור שהיה בעל השטח עליו נערך פסטיבל וודסטוק המקורי משנת 1969. יסגור השכיר את השטח שלו למפיקי הפסטיבל ואף זכה לדבר במיקרופון על הבמה מול המוני האנשים שהיו שם. בן 53 במותו.

באוגוסט 1969 השכיר יסגור שטח מרעה נרחב לכמה מפיקים צעירים ונמרצים מניו יורק לפסטיבל שביקשו להקים. הם ביקשו במקור להקים את הפסטיבל בשטח בוודסטוק וב- VALHALLA ונדחו על הסף. יסגור נחלץ לעזרתם. שכניו הערימו קשיים רבות למימוש התוכנית אבל הוא עמד מולם בעקשנות. כ-60,000 איש היו אמורים להגיע, לפי התוכנית המקורית. כחצי מיליון באמת הגיעו לשם.

לקראת סוף האירוע הוזמן יסגור לעלות לבמה ולדבר למיקרופון. בקולו המהוסס הוא אמר: "אני לא יודע איך זה לדבר מול עשרים איש ובטח שמול כמות כזו של קהל. לא היה לנו מושג שתהיה כל כך הרבה. הוכתם בכך משהו לעולם; שחצי מיליון צעירים יכולים להתאגד יחדיו למען מוזיקה וכיף ויקבלו רק מוזיקה וכיף". למרות שהוא היה לחלוטין נגד סמים, נהנה יסגור מהחיבוק החם שקיבל מהדור הצעיר.

בטקס ההלוויה שלו נכחו כ-300 איש, רובם הגדול מבוגרים. הדור הצעיר, שכה אהב אותו בשנת 1969, כבר התקדם הלאה. את מותו הוא מצא מהתקף לב בבית החולים בו אושפז. את התקף הלב הראשון שלו הוא חטף בשנת 1963 והייתה לו היסטוריה רפואית בעייתית. רופאו הורה לו, שנתיים לפני מותו, לחדול מפעילות מאומצת והוא מכר את הצאן ומניותיו במחלבה בה היה שותף. אבל הוא לא קיבל את המצב בו היה אמור להקפיא פעילויות ונכנס במהרה לעבודה בתחום הנדל"ן ופתח משרד.

לולא מקס יסגור, עולם המוזיקה, שאנו מכירים אותו, היה שונה מאד. ללא ספק.

ב-8 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לזמר הבריטי, פיטר האמיל (מלהקת ואן דר גראף ג'נרייטור) ושמו THE SILENT CORNER AND THE EMPTY STAGE.

כך סיפר האמיל על תקליט זה: "עם כל אלבום קיוויתי לעשות משהו חדש וללמוד משהו. עם כל אלבום ציפיתי לעשות טעויות וכמה מהן היו ממש לימודיות. האלבום הקודם שלי לזה, CHAMELEON IN THE SHADOW OF THE NIGHT, הראה לי שיש טוב בלהקליט בבית. בשלב הזה כבר היו לי יותר כלי נגינה ואפקטים. הבנת תפקיד הבס במוסיקה הייתה מאד קריטית עבורי, בשלב הזה. ניסיוניות הייתה הדבר בתהליך הזה. השיר MODERN היה הראשון שלא נפל לתוך אותה קופסה של להקתי".

תקליט זה נוצר במהלך הפסקה של להקתו של האמיל, ואן דר גראף ג'נרייטור, והוא לא רק מציג את התעוזה האינדיבידואלית של האמיל אלא גם כולל תרומות מחבריו ללהקה לשעבר, ומטשטש את הקווים בין עבודת הסולו שלו לשרשרת העבודות של הלהקה. מצד שני, יש פה את הגיטריסט לשעבר של להקת ספיריט האמריקאית, רנדי קליפורניה, שתרם צלילים לשיר RED SHIFT (שאפילו יצא כתקליטון באיטליה). האמיל אמר שנים לאחר מכן: "פגשתי את רנדי דרך חבר של חבר שלי. הוא נגן גיטריסט ואיש ממש נחמד. לפני שהוא מת, הוא ניגש אליי בהופעה שלי בלוס אנג'לס והציע שננגן ביחד שוב".

עטיפת התקליט המיוחדת עוצבה על ידי בטינה הולס, חברה לשעבר בלהקה הפסיכדלית הגרמנית "אש רא טמפל". היא גם עיצבה את תקליט הסולו הקודם שלו. בעטיפה הפנימית באות המילים לשירים בכתב ידו של האמיל. זה מתחיל עם מילים משלו למאזיניו: "תודה שהגעתם עד הלום, ואני רק יכול לקוות שזה יביא אתכם כשאנחנו (אתם ואני ביחד) נצא ונעבור אל..... הפינה השקטה והבמה הריקה....המורכבת... וכו'..."

ב-8 בפברואר בשנת 1972 נאספו חברי להקת כנפיים החדשה בכניסת ביתם של פול ולינדה מקרטני במרכז לונדון. המטרה הייתה לצאת משם לסיבוב הופעות בריטי מיוחד במינו.

ביחד עם פול, לינדה וילדיהם היו גם המתופף דני סיוול עם אשתו מוניק ובתו הקטנה סטלה. לצדם נעמדו אנשי הצוות הטכני טרבור ג'ונס ואיאן הורן. יחד עמם נעמדו גם הגיטריסטים דני ליין והנרי מקולוק. הייתה תחושה של משפחת רוק מגובשת ושמחה. כולם לבשו מעילי חורף גדולים על מנת להגן על עצמם מהקור המקפיא.

מאחוריהם עמדה מכונית טרנזיט גדולה בצבע ירוק שבתוכה הועמס כל ציוד הלהקה. זה היה היום בו פול מימש את חלומו; להופיע עם להקה אמיתית באופן ספונטני. הוא ניסה לעניין בעבר בצורת ההופעות הזו את הביטלס אך נתקל בחומת התנגדות. מקרטני ראה בסיבוב ההופעות הזה של כנפיים קרקס נודד שמכוון את מנועיו לכל מקום שיש בו אפשרות להופיע.

בתקופה הזו הוא היה מתוח וחשש מאד בנוגע ליכולותיו להופיע. הרי בכל זאת עברו כמה שנים מאז שעלה על במה מסודרת. במעשה הקרקסי הזה הוא ראה כיצד יצליח לחמוק מאנשי התקשורת שימהרו לתת ביקורות קטלניות להופעתו. הוא ראה בכך אפשרות להגיע ישירות לקהל.

למקרטני הייתה סיבה נוספת לשמוח בליבו. כמה ימים קודם לכן הוא הצליח להשלים עם ג'ון לנון. ההזמנה לפיוס הגיעה מלנון, שהזמין את פול ולינדה אליו לדירה בגריניץ' ווילג' שבניו יורק. שם שוחחו שניהם ארוכות והחליטו להפסיק את ההתכתשות הפומבית שלהם ולחזור לפסים ידידותיים יותר.

בלהקה החדשה הייתה חברה לינדה, אשתו של פול, שקיבלה את תפקיד הקלידנית. לא היה לה מושג כיצד לנגן בקלידים אך פול התעקש שהיא תהיה שם כי רצה להיות צמוד למשפחתו בסיבוב ההופעות הזה. הצעד הזה הרים גבות בקרב שאר המוזיקאים שהגיעו לסיבוב.

ברגע שחברי הלהקה יצאו לדרך, הם פנו צפונה והחלו לחפש על המפה נקודות ראויות להופעה. התחנה הראשונה הייתה מקום בשם ASHBY DE LA ZOUCH שבלסטרשייר. הטרנזיט יצא מהאוטוסטרדה M1 ופנה לעבר עיירת השוק הזו.

במרכז העיירה ראו פול ולינדה סוס פוני קשור לאחד העמודים. באופן ספונטני הם עצרו את הרכב ליד הסוס וניסו למצוא את בעליו כדי לקנות ממנו את הסוס, אך ללא הצלחה. כמו כן, גילו החברים שאין בעיירה אוניברסיטה ראויה להופעה שלהם. לפיכך הם חזרו לדרך. התחנה הבאה הייתה בנוטינגהאם.

הם הגיעו לאוניברסיטה שם בשעה חמש אחה"צ. טרבור ג'ונס נשלח מהטרנזיט לבדוק את האולם שבתוך המבנה. בפנים הוא חיפש את המזכירה של האוניברסיטה, בחורה בשם אליין וודהאמס. ג'ונס סיפר לה שפול מקרטני מחכה בחוץ לבדוק אם יש אפשרות להופיע שם. היא הייתה בטוחה שהוא מותח אותה. רק כשהובלה על ידו לטרנזיט וראתה מי יושב בתוכו, היא נאלמה דום.

חיש מהר אורגנה הופעה להרכב הזה, למחרת בשעת אחר הצהריים. ההזמנה להופעה הזו נכתבה על לוח המזכירות עם מחיר כניסה של 50 פני. השמועה שהביטל לשעבר הולך להופיע את הופעת הבכורה שלו שם פשטה כאש בשדה קוצים ברחבי הקמפוס.

ב-8 בפברואר בשנת 1977 יצא התקליט MARQUEE MOON, שהוא אלבום הבכורה של להקת טלוויז'ן המצליח עד היום, מצד אחד, לענג רבים ומצד שני גם לבלבל. ומדוע? כי זה אלבום שאי אפשר באמת לקטלגו? האם זה רוק בסיסי? רוק מתקדם? פאנק? או בקיצור - טלוויז'ן? הלהקה הזו אפילו קיבלה ברולינג סטון את ההכרה בתואר 'גרייטפול דד של הגל החדש'.

באמצע שנות השבעים הפכה הלהקה לאטרקציה מעניינת בסצנה הניו יורקית, דבר שהביא לבעלים של מועדון, בשם CBGB, להתעניין בה ולחפש אחרות כמותה. מלקולם מקלארן, האיש שהביא את בשורת הפאנק לאנגליה, היה מעריץ של ההרכב החדש הזה. הוא הופתע מהמוזיקה והכריזמה והציע את עצמו כמנהל. ארבעת החברים (טום ורלין בגיטרה ושירה, ריצ'ארד לויד בגיטרה, ריצ'רד הל בבס ובילי פיצ'ה בתופים) החלו להקליט דמואים עם בריאן אינו.

בינתיים דחו הארבעה הצעות מטעם כמה חברות תקליטים. הם חיכו לעיסקה הנכונה. הל הבסיסט פרש ובמקומו נכנס פרד סמית', שניגן לפני כן עם בלונדי - שחיכתה גם היא לפריצה הגדולה. הלהקה התגבשה באופן מהיר והכניסה לסיר הבישול את השפעות חבריה: סמית' ולויד אהבו רוק'נ'רול, פיצ'ה המתופף אהב ג'אז וטום ורלין אהב את הפסיכדליה. כך ניגשו החברים ליצירת המוזיקה המקורית שלהם, עם עריכת חזרות מוזיקליות מדי יום, במשך כשש שעות בכל חזרה.

הלהקה פיתחה צליל שעזר להניח את הבסיס למה שזכה לכינוי פוסט-פאנק. עם קווי גיטרה דלילים ומשתלבים בין ורלין וריצ'רד לויד, שהתאימו לצלילי בס מלודיים ולליריקה הפואטית של ורלין, תוך שימוש בעיר ניו יורק כרקע להגיגיו. דיוויד בואי ראה את הלהקה בהופעה ב- CBGB בניו יורק וצוטט כאומר שטלוויז'ן היא "הלהקה הכי מקורית שראיתי בניו יורק. יש להם את זה". אמנית אחרת שהופיעה שם, פאטי סמית', הפכה מעריצה וכתבה על הלהקה את הביקורת הבאה אז:

"הלהקה הזו עולה. לפעמים הם משגעים אותך אבל הם שווים כל מתינות כי כשהם פוגעים, זה כמו לעוף מאור שמעולם לא הרגשתם. הם מתעלים מכל מכשול וכאב לב ולילה רע. מישהו אמר ביום ראשון אחד, בסביבות 3 לפנות בוקר בשעת הסגירה, 'הבנים האלו משוגעים. הם פשוט מטורפים מדי'. אבל אני, שמעתי את נפנוף הכנפיים המצחיק הזה ואת הנערים הפרועים, הנערים הפרועים, הנערים הפרועים... רק חייכתי. הם עולים".

העסקה הנכונה הגיעה כשחברת התקליטים 'אלקטרה' הצליחה לדוג את הארבעה. אחד התנאים שהציב ורלין היה לא לערב מפיק בעל שם ידוע שיתערב בהפקת אלבום הבכורה. למשימה גוייס טכנאי ההקלטות אנדי ג'ונס, שהקליט לפני כן אמנים כמו הרולינג סטונס ולד זפלין. הוא גם היה אחיו הצעיר של טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס. אנדי ג'ונס היה בתחילה חשדן כלפי הלהקה הזו אבל כשנכנס לתהליך ההקלטות, הוא התלהב ביותר ממה שמולו.

ג'ונס ידע היטב כיצד לצקת את צלילי הגיטרות הטריים כמו שצריך לתוך סליל ההקלטה. ומה שיצא זה התקליט 'מארקי מון', שנשמע באמת כאילו נחת מהירח. עם צליל גיטרות מתוח ומהודק בין ורלין ולויד, שהפך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב - לצד קולו השברירי והמאנפף של ורלין. והסולואים של הגיטרות? פשוט ללקק את המיתרים. באנגליה קיבלו את התקליט בהתלהבות אדירה. העיתונים שיבחו. עיתון NME הבריטי הציב את ההרכב בעמוד השער שלו. וכך הצליחה הלהקה להשחיל לתוך עולם הפאנק הזועם צלילים שנשמעו כאילו הוקלט האלבום הזה בתחילת הסבנטיז ולא בזמנים קוצניים כל כך.

ברולינג סטון פורסם אז בביקורת על התקליט: "אלבום הבכורה של הלהקה הזו הוא המעניין והנועז ביותר בתקליטי השלישייה הזו שהופיעה ב- CBGB (השתיים האחרות הן להקות בלונדי והראמונס), והוא גם הכי מטריד. המנהיג, טום ורלין, כתב את כל השירים, בהפקה משותפת עם אנדי ג'ונס, מנגן בגיטרה מובילה בסגנון מהפנט בצורה מחרידה ושר את כל הפסוקים שלו כתרנגולת אינטליגנטית שנחנקת. ברור שהוא שולט ברביעייה הזו. הלהקה היא כלי הרכב שלו להצגת רגישות צחיחה ומייאשת, המועברת מוזיקלית על ידי ריפי גיטרה רועשים וחוזרים על עצמם, המבנים עד לשיאים שיצאו מכלל שליטה.

כל זה יכול לשמש מניע להרחקתנו, ועם סולואי הגיטרה של ורלין, שמפלרטטים עם חוסר צורה מאולתרת, זה יכול בקלות לשעמם. אבל הוא בונה את הקומפוזיציות שלו סביב הריפים המפחידים האלו, והם נדבקים לחלק האחורי של הגולגולת שלכם.

ורלין צועק: 'אני זוכר איך החושך הכפיל את עצמו / אני זוכר ברק שהיכה את עצמו'. האם מדובר בדימויים עמוקים? או בסתם בלון טקסט מתוך חוברת קומיקס? הייתי נוטה לדעה האחרונה, גם כשאני משוכנע ששיר הנושא הוא יצירת מופת קטנה באלבום בגודל בינוני". עד כאן הביקורת - ועדיין, אתרים רבים התעקשו ויתעקשו לכתוב לכם שהתקליט הזה קיבל רק ביקורות נלהבות ביותר בעיתוני אמריקה כשיצא.

בשנת 1978 יצא תקליטה השני, ADVENTURE, שנשמע נהדר אך התקבל באופן צונן יותר בזמנו. הרולינג סטון פרסם כי 'עם התעוזה להיות שונים בתקליט זה, שמו משקף אותו לחלוטין אך יש כאן אכזבה כי חסרים הדרמה המיסתורית והמתח המשונן שהציפו את התקליט הקודם. עם זאת נשאר טום ורלין כגיטריסט שלא הולך על סולואים אלא על בניית תפקידי גיטרה כאומן שיוצר פסל. התקליט הזה הוא תקליט מעבר שמשלב רעיונות שכבר מוצו בתקליט הקודם לצד רעיונות חדשים שעדיין לא פותחו". ההרכב התפרק וחזר לפעולה בשנת 1992, עם אלבום חדש ואפילו להיט (בצורת CALL MR. LEE). אבל עדיין - הירח של מארקי זורח מעל כל זה עם הילה מיוחדת שלא ניתן יותר לשחזרה בשלמותה.

חוץ מזה, מי באים איתי למופע הזה, ב-8 בפברואר בשנת 1969?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459