כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-8 בספטמבר (8.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JUST THE WAY YOU ARE כשיר אהבה ליום הולדתה של אשתי, אליזבת. כשהשמעתי לה את המתנה הזו שלי, היא מיד השיבה מבלי להסס, 'ואני לא מקבלת עם השיר גם את הזכויות עליו להפצה?' - ופה הבנתי שהנישואים שלי הסתיימו" (בילי ג'ואל)
ב-8 בספטמבר בשנת 1955 ניסה הזמר-גיטריסט, צ'אק ברי, להסתיר את הקמטים בחליפה שלו. כך נולד סגנון "צעדי הברווז" שלו.
ברי ביצע את המהלך המפורסם בהמשך, כשהוא כפוף על רגל אחת תוך כדי דילוג על הבמה, בתיאטרון פרמאונט בברוקלין, ניו יורק, שם הוא היה בתחתית הרשימה במופע רב אמנים, שהפיק השדרן אלן פריד.
זו הייתה אחת ההופעות הראשונות של ברי מחוץ לסנט לואיס, שבה הוא הופיע עם השלישייה שלו (הפסנתרן ג'וני ג'ונסון והמתופף אבי הארדינג) מאז 1952. החליפות שלהם התקמטו בדרך לניו יורק, אז ברי שמר על עמידה שפופה על הבמה כדי להסתיר אותם, כשהוא מאלתר את הליכת הברווז שלו לאורך הדרך. הקהל השתגע מזה, אז ברי עושה את זה גם בשאר המופעים והדהים את הקהל בכל פעם. זה הפך למהלך קבוע שלו על הבמה.
לברי הייתה הליכה שטוחה, מה שהפך את הליכה הברווז לטבעית עבורו, אך קשה למדי עבור הגיטריסטים הרבים שניסו לחקות אותה יחד עם תפקידי הגיטרה שלו. זו תנוחה שהוא עשה מאז שהיה ילד.
מהלך זה הוא אחת מהתרומות הרבות של ברי לרוק'נ'רול, שנמצא אז בחיתוליו. בקידום צורת המוזיקה החדשה הזו, פריד רקח מופעים מסורתיים עם אמנים שיצרו את הסאונד החדש.
ברי אמר לוושינגטון פוסט שהוא הגה את הליכת הברווז ב-1956, אבל תיאור האירועים שלו - שזה התרחש ב"אחת ההופעות הראשונות שלי", ושזה היה בהופעה של אלן פריד בפרמאונט, ממקם את העניין בתאריך זה בשנת 1955.
ב-8 בספטמבר בשנת 2017 יצא האלבום HITCHHIKER של ניל יאנג. הוא בכלל הוקלט באוגוסט בשנת 1976 כשיאנג נכנס לאולפני אינדיגו במאליבו והקליט עשרה שירים עם הגיטרה האקוסטית שלו.
רבים מהשירים הופיעו באלבומים קודמים של יאנג, אם כי בצורות שונות. דמיינו את יאנג יושב בסלון שלכם עם גיטרה אקוסטית בלבד, ואתם מקשיבים לו לבדכם. זה מה שהופך את האלבום הזה למיוחד כל כך.
לאורך האלבום שומעים את יאנג עובד על ההקלטה, מה שרק מוסיף לאינטימיות של הסשן. באלבום הזה יש משהו לכולם. מעריצים אדוקים יאהבו את שני השירים החדשים, בעוד שמעריצים מזדמנים יאהבו לשמוע כמה מהקלאסיקות שלו בצורה אינטימית וחדשה להפליא עד צמרמורת.
ניל יאנג כתב על זה באתר הארכיב שלו: "הדבר הזה הוקלט לילה אחד באולפני אינדיגו, למעלה בהרים. דייויד בריגס היה טכנאי ההקלטה בזמן שישבתי בחדר קטן עם הגיטרה שלי וניגנתי את כל השירים. תמיד זה תוכנן כאלבום סולו ורציתי בו המשכיות, תחושה שאתם שם איתי ואני שר את השירים בשבילכם. השנה הייתה 1976 והיו לי שירים חדשים רבים לנגן. זה אלבום שלעולם לא אשכח את עשייתו. זה לא אלבום מסחרי אלא אלבום מיוחד עם שירים שהיו בראשי באותו לילה. זה אלבום שנעשה מאהבה".
כמו בן, ב-8 בספטמבר בשנת 1972 ילדה חברתו של יאנג, השחקנית קארי סנודגראס, את ילדו הראשון, בנו זיק, שבמהרה יובן שיש לו שיתוק מוחין.
ב-8 בספטמבר בשנת 2022 מתה מלכת אנגליה, אליזבת' השניה, בגיל 96. מספר רב של אמנים ותיקים הגיבו למותה.
"יחד עם שאר האומה, אני עצוב מאוד לשמוע את החדשות על הוד מלכותה, המלכה אליזבת'...", כתב סר אלטון ג'ון באינסטגרם. "היא הייתה נוכחות מעוררת השראה והובילה את המדינה דרך כמה מהרגעים הגדולים והאפלים ביותר שלנו בחן, בהגינות ובחום אכפתי אמיתי. המלכה אליזבת' הייתה חלק עצום מחיי, מילדותי ועד היום, ואני אתגעגע אליה מאוד".
מאוחר יותר בערב, במהלך הקונצרט שלו בטורונטו, אלטון ג'ון שוב הרהר לקהל: "היא הייתה נוכחות מעוררת השראה להיות בסביבה", אמר, כשתמונות של המלכה המנוחה האירו את המסכים הגדולים משני הצדדים. "אני מרגיש מאוד עצוב שהיא לא תהיה איתי יותר, אבל אני שמח שהיא מתה בשלווה. היא עבדה קשה. אני שולח את אהבתי למשפחתה ולאהוביה, והיא תחסר מאד, אבל רוחה ממשיכה. נחגוג את חייה הלילה עם מוזיקה".
פול מקרטני אמר לעוקבי המדיה החברתית כי "זכיתי להיות בחיים במהלך כל תקופת שלטונה של המלכה אליזבת' השנייה". פול המשיך ונזכר בזיכרונות שיש לו מהמלכה, כולל זכייה בתחרות חיבורים עם יצירה על המלוכה בגיל 10 וצפייה בהכתרה של אליזבת' בטלוויזיה, בשחור-לבן בשנת 1953. "במבט לאחור, אני מתכבד ונדהם לראות שפגשתי את הוד מלכותה שמונה או תשע פעמים ובכל פעם היא הרשימה אותי בחוש ההומור הנהדר שלה, בשילוב עם כבוד רב. הביטלס קיבלו את ה-MBE ב-26 באוקטובר 1965. אני זוכר שאמרו לנו איך לגשת להוד מלכותה ולא לדבר איתה אלא אם כן היא מדברת איתנו. עבורנו, ארבעה בחורי ליברפול, זה היה וואו. אלוהים יברך אותך. נתגעגע אלייך".
אוזי אוסבורן, שעבר לאחרונה לאנגליה מלוס אנג'לס, אמר לעוקבי הטוויטר שלו כי "אני מתאבל עם ארצי על פטירתה של המלכה הגדולה ביותר שלנו. בלב כבד אני אומר שזה הרסני, המחשבה על אנגליה בלי המלכה אליזבת' השנייה". אפילו ג'וני "רוטן" לידון, אקס הסקס פיסטולס, צייץ, "נוחי בשלום, המלכה אליזבת' השנייה".
ב-8 בספטמבר בשנת 1973 הופיעה להקת אוריה היפ בבלטימור. הנה ביקורת על הופעה זו, שנכתבה בעיתון רולינג סטון (גיליון 146), באותה שנה.
"...'מה שהוא עושה עכשיו', מסביר דייויד ביירון, בעת שהמתופף לי קרסלייק רץ מאחורי הקלעים, 'זה להירגע לקראת ההופעה. לי הוא בחור עצבני בדרך כלל. אני מניח שכולנו כמוהו. לכן תרגילים כמו מה שהוא עושה עוזרים לנו לא להיות מתוחים מדי בהופעה". המילים של ביירון באו כהסבר לתנועותיו של קרסלייק, שבאו לחקות את תנועותיו של קוף גדול ושיכור. המחווה הזו שלו לגלגול הקודם של האדם תמשיך להתרחש גם על הבמה. ברגע בו הוצג שמה של הלהקה על הבמה, עלו החברים והחלו מיד בתרגילי התעמלות קופצניים, שמציגים את הלהקה בכושר מרשים.
השיר שפתח את ההופעה היה EASY LIVIN. משם המשיכה הלהקה לפעלולים נוספים שליוו את העליצות המוזיקלית שלהם.
הגיטריסט, מיק בוקס, העיף את הגיטרה שלו באוויר כמה פעמים במהלך ההופעה ותפס אותה בצווארה, בשנייה האחרונה לפני שהיא עמדה להתנפץ על הבמה. דייויד ביירון העניק לקהל תנועות מרשימות משל עצמו. כמו גם קול מרשים וגבוה שהתעופף מעל הר המגברים ששכן על הבמה. השיא שלו, באותו ערב, היה כשהוא ביצע עם בוקס הגיטריסט פנטומימה משותפת של יחסי מין, מבלי להחסיר צליל אחד במוזיקה. השיא המוזיקלי של הערב הגיע עם השיר GYPSY. הלהקה הצליחה להחזיק מהלך של שני אקורדים בלבד למשך חמש דקות בעוד האורגניסט קן הנסלי נתן סולו ארוך, בתוך זה, עם שלושה צלילים בלבד. הקהל, שהיה מסביב, יצא מגדרו מרוב התלהבות. סטנדרט הלהקה, בזמן האחרון, הוא מחרוזת שירי רוק'נ'רול ישנים. הקהל רקד ונהנה ברובו. שמעתי מישהי, שיצאה מההופעה ואמרה: 'ובכן, אם אתה אוהב אותם - אתה אוהב אותם. אם אתה אוהב מוזיקה - אתה לא אמור לאהוב אותם'..."
הערה שלי: כפי ששמתם לב - הרולינג סטון לא אהב את אוריה היפ בתקופה ההיא, אך תיאוריו בהחלט מלאי עסיס. מבחינתי, הלהקה הזו היא קלאסיקה מרגשת.
ב-8 בספטמבר בשנת 1968, בלילה האחרון של סיבוב הופעות קצר נאלצה להקת פינק פלויד לבטל את הופעתה בפסטיבל בלגי בגלל בעיות בהיתרי עבודה עם רשויות המכס עם הכניסה לבלגיה. האירוע, על פי הדיווחים, הסתיים באלימות למרות שלהקת הקינקס, בין שאר הלהקות, כן הורשתה להופיע.
ב-8 בספטמבר בשנת 1974 התקיים אירוע-מופע לכבוד המתופף-זמר הפצוע, רוברט וויאט. אז מה בדיוק היה באירוע הזה?
קודם כל, כמה מילות רקע; זה היה באמצע שנת 1973 כשרוברט וויאט, לשעבר מתופף להקת סופט מאשין, נכח במסיבה שנערכה לכבוד יום הולדתה של זמרת להקת גונג, גילי סמית'. וויאט השתכר כהלכה במסיבה, נעל את עצמו בשירותים עם בחורה, נבהל מהדפיקות בדלת של זוגתו וברח דרך החלון כשהוא מנסה לרדת, כמה קומות למטה, עם ידיו סביב המרזב. אך ידיו היו חלקות והוא נחת לקרקע. מאז לא עמד יותר וויאט על רגליו.
המופע תוכנן לשעה 20:30 בתיאטרון 'דרורי ליין', אולם שוויאט גילה מאוחר יותר שעוצב על ידי קרוב משפחה שלו מצד אמו (בנג'מין דין וויאט), אך אנשים החלו להתקהל כבר שעתיים לפני כן. ההתרגשות הייתה עצומה, כשראשון עלה לבמה שדרן הבי.בי.סי, ג'ון פיל, ופצח במונולוג. בקהל היו שהשתעממו מהמונולוג וצעקו לו שיירד כבר כי הוא משעמם. פיל לא המשיך זמן רב ופינה את מקומו לשחקן אייבור קאטלר, שהציג, ביחד עם פיליס אפריל קינג, מערכונים קצרצרים. הקהל אהב והגיב בתשואות.
לאחר מכן הזמין פיל את רוברט וויאט, שהגיע, עם כסא הגלגלים שלו, למקום בבמה, שם חיכתה לו מקלדת ולצידה מיקסר. הקהל מחא כפיים בהתלהבות נרגשת ורוברט פתח את הופעתו עם השיר DEDICATED TO YOU BUT YOU WEREN'T LISTENING, שביצע עוד בסוף הסיקסטיז כחבר בלהקת סופט מאשין.
הבסיסט יו הופר, שהיה חברו ללהקה וכתב את השיר, ניצב לצידו על הבמה וניגן בבס. יחד עימם היו המתופף לורי אלן, פרד פרית' בכינור ודייב סטיוארט בקלידים.
החלק הראשון של המופע המשיך עם שירים בעיקר מאלבומו האחרון של וויאט, ROCK BOTTOM, כשכל אחד מורחב יותר מהקלטת האולפן. בסופו של דבר, וויאט המתוח נרגע מספיק כדי להתחיל לפזר בדיחות: "עם קצת קידום הוא יכול היה להצליח מאוד", הוא אמר כשלבמה עלה בחור עם גיטרת לס פול חשמלית עליו. רבים זיהו אותו מיד כמייק אולדפילד, שהמוזיקה שיצר בתקליטיו הושמעה לפני כן בהפסקה. הזמרת ג'ולי טיפטס (לשעבר דריסקול) עלתה גם היא, אך לא סחטה אהבה רבה מהקהל. אבל דבר אחד היה ברור לכל - הנפילה מהבניין ששיתקה את רוברט לא תהיה זו שתשים מקל בגלגליו החדשים.
וויאט על המופע: "הופתעתי מאד מהאנרגיה הגמישה ששררה בו. מדהים לשמוע כיצד כל הנגנים במופע התחברו מוזיקלית זה לזה. "חשבתי שזה יהיה אסון, למען האמת. פשוט חשבתי שאני לא יכול לעשות את זה, זה הולך להיות מגוחך. הופתעתי מהאנרגיה האלסטית שהייתה בכל העניין".
ההדרן במופע היה עם שיר הסינגל האחרון שהוציא אז וויאט, גירסת כיסוי ל- I'M A BELIEVER. מבקרי המוסיקה בעיתונים היו מרותקים מהעניין. 'הייתה יותר מקוריות אמיתית בקונצרט של רוברט וויאט בתיאטרון דרורי ליין אמש ממה ששמעתי כבר הרבה זמן', התלהב מוריס רוזנבאום בדיילי טלגרף.
המופע יצא, לפני שנים, באופן רשמי בדיסק, כשחלקו באיכות מצויינת וחלקו באיכות פחות טובה, בגלל שלא נמצאו המאסטרים להכל ונאלצו להשתמש במקורות פחות טובים.
ב-8 בספטמבר בשנת 1980 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת ג'נסיס, עם השיר MISUNDERSTANDING.
זה השיר הראשון שזמר-מתופף הלהקה, פיל קולינס, כתב לבדו עבורה. הוא סיפר שאת הקצב של השיר הוא לקח בהשפעה משירים כמו HOLD THE LINE של להקת טוטו ו- ROCKY MOUNTAIN WAY של ג'ו וולש. לא סתם השם המקורי של השיר, כפי שקולינס הגה, היה OT OT (כלומר, השם טוטו בהיפוך).
השיר היה אחד משניים שנבחרו על ידי הקלידן, טוני בנקס, והגיטריסט-בסיסט, מייקל ראת'רפורד, כבולטים מקבוצת שירים עליה עבד קולינס לפני שהתקבצה הלהקה בסוף 1979. גירסה סופית של השיר נשארה נאמנה לחזון המקורי של קולינס עבורו. בנקס הגיב מאוחר יותר: "אם זה לא היה יוצא כתקליטון, כנראה שהייתי אוהב את זה יותר. אבל כשאתה מוציא את זה מהקשרו ועושה את זה כשיר בולט לתקליטון, זה מייצג את האלבום כולו - וזה מה שקרה בארצות הברית - זה פשוט נראה די חסר משמעות". מבחינת בנקס, השיר היווה ניגוד מובהק לחלק מהחומרים הדרמטיים יותר באלבום DUKE, אך בהפגנת כישרון הכתיבה של קולינס ואוזן טובה ללחן קליט, הוא סימן את הדרך קדימה עבור ג'נסיס בעידן שבו לעגו רבים על הרוק המתקדם ואימצו בחום את מהפכת הגל החדש שדרשה מוזיקה בצורתה הפשוטה והדלילה ביותר.
הצלחת השיר בארה"ב שימשה גם לבניית הפרופיל של ג'נסיס בטריטוריה זו.
ב-8 בספטמבר בשנת 1970 פורסם בעיתון FUSION דיווח על הופעה של להקת מחתרת הקטיפה, במועדון MAXS KANSAS CITY, בניו יורק. הנה מה שנכתב שם (בתרגום שלי, כמובן):
"אישה שחורה מתגרה מהמוזיקה שהיא רוקדת לצליליה. השיר אומר, 'אין לה כלום בכלל, כל יום היא מתאהבת וכל לילה היא נופלת. אבל יש לה את המוזיקה והיא גורמת לה לחייך'. הלהקה היא מחתרת הקטיפה ולא אכפת לה לחלוק את הקסם. אין יותר אור על לו ריד (שירה, גיטרה), סטרלינג מוריסון (גיטרה קצב), דאג יול (בס, שירה), או בילי יול (תחליף זמני למתופפת מורין טאקר) מהאור שיש על האישה שחורה, ועוד עשרים וחמישה אנשים, שרוקדים מולם, במועדון בניו יורק.
לפני שהסט הראשון מתחיל, בסביבות אחת עשרה וחצי, לו ריד נכנס עם הגיטרה שלו, בודק את כיוון המיתרים, מוריד את מעיל הניילון שלו ואז מדבר עם אנשים. הוא נועל נעלי טניס ואיך שהוא הולך ומדבר, זה קור רוח אתלטי.
לו ריד תמיד רצה לנגן בלהקת רוק'נ'רול. הוא עושה זאת, והוא מתאר את מה שהוא עושה כאפשרות הנכונה לפגוש אנשים. 'אני לא כוכב', הוא אומר, אבל גישה לאלבומים הראשון או השלישי של להקתו תוכיח שהוא טועה. סביר יותר שהוא כוכב עם סגנון שונה מזה של דילן, ג'אגר או לנון.
הסט הראשון נפתח עם השיר WAITING FOR THE MAN, בגרסה אפלה ומתפתלת. ההופעה של הלהקה ניזונה, היסטורית, מטיפול בהמשכיות ושינוי. ניקו וג'ון קייל עזבו בזמנים שונים, כל אחד מהם לקח עמו משהו מיוחד, אבל איכשהו הלהקה לא פחתה. אפילו היעדרות הקיץ של מורין טאקר, שהתיפוף החזיתי שלה הוא, בעיני אנשים, הטוב ביותר ברוק, לא מנע מהלהקה לגרום לסגנון המתגלגל של בילי להיראות כנכס.
סטרלינג מוריסון נמנע, כמו שאר חברי הלהקה, ממשחקי כוח וירטואוזיים, אבל, בניגוד לאחרים, הוא חייב להזכיר לידיו שלא לעשות זאת. עבודת הגיטרה של דאג יול טובה ולקולות שלו יש תמימות וזה מרגש - בתנאי שהשיר לא הושר בעבר על ידי ריד או ניקו.
בנוסף, נראה כי הלהקה, כיום בת יותר מחמש שנים, משגשגת. חבריה השתמשו באלמנטים ממחוזות הסמים הקשים, הסלידה הראוותנית מהחברה, הפרנויה, והנסיגה בשביל קבלת זהות, לקראת העשור הבא.
בינתיים המחתרת הזו כבר הוציאה את אלבומה השלישי, המכיל את ההמשכיות השורשית הכי אמיתית ברוק'נ'רול, והיחידה ששרה באופן אותנטי, כשדילן הכריז על עצמו קפוא לצמיתות; הביטלס גם כן והסטונס עדיין לא עמדו בתדמית הוולגרית שלהם.
גבר גבוה רכן לעברי ואמר, כמעט במקרה, שזו היא כנראה להקת הרוקנ'רול הטובה בעולם".
ב-8 בספטמבר בשנת 1977 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופין הזה:
גם זה קרה ב-8 בספטמבר:
- בשנת 1968 הופיעה להקת הביטלס עם השיר HEY JUDE בתוכנית הטלוויזיה של דייויד פרוסט.
- בשנת 1967 סיימה להקת הרוק הפסיכדלית הבריטית 'קליידוסקופ' להקליט את תקליט הבכורה שלה, שנקרא TANGERINE DREAM. התקליט הפך לאחד מאלבומי הפסיכדליה האהובים יותר מהתקופה ההיא.
- בשנת 1997 מת דרק טיילור, שידוע בעיקר בתור דובר התקשורת הצמוד של להקת הביטלס. לאחר שהסתכסך עם בריאן אפשטיין, הוא עבר לארה"ב ועבד עם להקת הבירדס (עד שחזר לעבוד בחברת אפל, של הביטלס). בן 65 במותו.
- בשנת 1967 הודיע הרדיו הפיראטי האנגלי RADIO CAROLINE שהזמר אנגלברט האמפרדינק נהרג בתאונת מכונית באוטוסטרדה בריטית. הידיעה התגלתה כלא נכונה.
- בשנת 1978 יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת פורינר, עם השיר DOUBLE VISION. הגיטריסט מיק ג'ונס והסולן לו גראם כתבו את השיר הזה לאחר שראו את שוער הניו יורק ריינג'רס, ג'ון דייווידסון, מודח במהלך פלייאוף גביע סטנלי בשנת 1977. ג'ונס: "הייתי אוהד מושבע של הריינג'רס באותם ימים, ולו ואני הלכנו למשחק, והשוער של הריינג'רס קיבל זעזוע מוח, וזה הוכרז בכריזה שהוא מורחק וסובל מראייה כפולה. מעולם לא שמענו את המונח הזה, ואז זה הוביל לשם של השיר הזה. רוב הציבור חשב שזה שיר סמים אבל זה לא היה אכפת לי. זו לא הייתה הכוונה בהתחלה, אבל ככה הרבה אנשים פירשו את זה".
- בשנת 1968 נאלצה פינק פלויד לא להופיע בפסטיבל נוער בבלגיה, בגלל בעיות של אישורי עבודה. הקהל המקומי החל בתגובה להשתולל מכעס. להקת הקינקס, שגם נכחה שם באותו יום, הצליחה להופיע ללא תקלות.
- בשנת 2005 הוטל על רוד סטיוארט לשלם לקזינו בלאס וגאס קנס בסך 2 מיליון דולר בגין החמצת קונצרט השנה החדשה, בשנת 2000. סטיוארט אמר כי לא היה מסוגל להופיע במלון ובקזינו מכיוון שקולו נעלם לאחר ניתוח להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס. הזמר אמר שקולו התאושש רק בזמן כדי להתחיל סיבוב הופעות עולמי, ביוני 2001.
- בשנת 1980 יצא תקליט חדש ושלישי לקייט בוש ושמו NEVER FOR EVER. הלהיט הגדול שיצא ממנו הוא BABOOSHKA. השיר עוסק בכיצד אנו לעתים קרובות הורסים לעצמנו דברים. כמו הגבר שנבחן פה על ידי אשתו כשהיא מתחילה לשלוח לו מכתבים ריחניים אנונימיים. כשהיא רואה את התגובה שלו, היא לוקחת את זה הלאה על ידי תיאום פגישה איתו מבלי שיידע שזו היא, כשהוא נזכר באשתו כשהייתה צעירה ומאוהבת יותר. השם של השיר נבחר בשורה של צירופי מקרים: קייט בוש הדליקה את הטלוויזיה ומישהו שר על בבושקה; כשעלעלה במגזין היא נתקלה באופרה בשם בבושקה, ולחברה שלה היה חתול בשם זה. היא חשה שזה יותר מצירוף מקרים.
- בשנת 1945 נולד קלי גרוקאט, הבסיסט והשפם של אי.אל.או. גרוקאט היה אחראי גם לקולות הגבוהים בהרמוניות הווקאליות של הלהקה. כל ההרמוניה הזו נפגמה כשהוא תבע, בשנות השמונים, את ג'ף לין על תמלוגים ולאחר מכן מאד הצטער על מעשהו. הוא מת מהתקף לב ב-19 בפברואר 2009.
- בשנת 1976 יצא תקליט חדש לצמד הול ואוטס ששמו BIGGER THAN THE BOTH OF US. הלהיט מתקליט זה היה RICH GIRL. השיר הזה מבוסס על אדם אמיתי, יורש ההון של עסקי מזון מהיר שיצא עם שרה אלן, חברתו של דאריל הול. הסיפורים שלה עליו נתנו השראה להול לכתוב את השיר הזה, אבל הוא נאלץ לשנות את הדמות לבחורה, מכיוון שהוא היה זה שישיר אותו. הול חשף שהבחור שעליו כתב את השיר הזה נקרא ויקטור ווקר. הוא אומר שווקר הגיע לדירתם כשהוא מתנהג מוזר מאוד, ודאריל הבין שהוא יכול לברוח מזה, מכיוון שאביו ישלם על נזקיו כדי שהבעיות שלו ייעלמו. הול אומר שווקר ידע שהשיר הוא עליו.
- בשנת 1945 נולד רון 'פיגפן' מקרנאן, הקלידן של הגרייטפול דד. מקרנאן היה גם נגן המפוחית של הלהקה בימים ההם. דמותו נראתה כבדה ומאיימת אך חברי הלהקה סיפרו על איש עדין שהסתתר מאחוריה. הוא מת מסיבוך בכבד ב-8 במרץ 1973.
- בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת RUSH ושמו HOLD YOUR FIRE.
- בשנת 1977 פרש הגיטריסט ג'ימי מקולוק מלהקת 'כנפיים' של פול מקרטני.
- בשנת 1958 נולד בנג'מין אור, הבסיסט / זמר של להקת THE CARS. הוא מת באוקטובר 2000.
ב-8 בספטמבר בשנת 1969 נפתח פסטיבל מיוחד בשם BIG SUR FOLK FESTIVAL. מה היה שם? בואו לקרוא...
כמה מהזמרים והנגנים הטובים בעולם התמקמו בקצה הנוף המפואר ביותר של אמריקה, לפרידה מהקיץ וחגיגה של אי אלימות קצת לפני אמצע ספטמבר. זה היה הפסטיבל השנתי בביג סור, אחד מהקטנים והאהובים ביותר של העונה אז.
בניגוד לפסטיבלים רבים אחרים שנערכו בקיץ האחרון, אולי רק 10,000 או 15,000 השתתפו באירוע שנמשך יומיים. ובניגוד למה שקרה במפגש ביג סור בשנה שעברה, לא היו שוטרים שהעכירו את שלוות חוגגי הפסטיבל עם מתן דו"חות חניה.
רוב האנשים יודעים כי ביג סור, מלבד מכון אזלן ומזג האוויר היפה והאוקיינוס, מציעה כמה חנויות שפשוט לא מתאימות לבעלי שיער ארוך. "אם אתה לא מנומס, טמא וחסר נעליים, העסק שלך לא רצוי כאן", נאמר שם. או, באופן ישיר יותר, "אין כניסה להיפיז". אבל הפסטיבל תמיד נשמר כאירוע קומפקטי, שנערך בדרך כלל בימי אמצע השבוע, והוא בא בתיאום אפילו עם התושבים הכי חסרי גינוני אירוח.
הפסטיבל, שנערך על המדשאות המוצלות של אזלן, שונה גם משאר החגיגות האחרונות בכך שכאן ה'סצנה' לא האפילה על המוזיקה, אלא רק שימשה השלמה. לדברי המפיקים, ננסי קרלן ופולה קייטס, ביג סור תוכנן כפסטיבל שהוא הזדמנות לאמנים להתכנס לאחר קיץ עמוס למען שלווה ובדידות. כרטיס עלה ארבעה דולר והוא תרומה למכון שבא לחקור נגד אלימות.
ג'ואן באאז פתחה את התכנית ביום שבת בשירה של I SHALL BE RELEASED. להקת INCREDIBLE STRING BAND באה בעקבותיה, והופיעה עם מכלול עצום של כלים, שרה את שיריה הסיפוריים, כשאחד מהם על חזיר, המוקדש ל"אנשי חוות הוג שעשו הרבה בשבילנו ובשביל המדינה".
כעבור חצי שעה עלה סאל ולנטינו, לשעבר מלהקת הביו ברומלס, וליווה את עצמו במערכה קצרה מדי של שלושה שירים, ואז מהר הוא הוחלף על ידי קרול קאסרוס, בת 17 מטקסס, שהביאה את הקהל במהירות לעמוד על רגליו לאורך שלושת שיריה.
מנתה של דורותי מוריסון נקטעה בגלל ילד שקפץ לבריכת אסלן - הממוקמת מול האמנים, ששרו עם גבם אל הים - אך לאף אחד לא היה אכפת במיוחד. ואז ישבה ג'וני מיטשל ליד הפסנתר והציעה שיר חדש שאמרה שכתבה על פסטיבל וודסטוק: "אנחנו אבק כוכבים / אנחנו זהובים / חייבים להחזיר את עצמנו לגן".
וכך זה המשיך עם ג'ון סבסטיאן, מימי פארינה וג'ולי פיין. ואז שוב ג'ואן באאז, כשהפעם הצטרפה אליה דורותי מוריסון.
מופע הסיום התעלה על זה, כשקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ניגנו ושרו כל שיר ברפרטואר שלהם. "זה האחרון שאנחנו מכירים:, אמר דייויד קרוסבי בשבע בערב והצלילים המשיכו לעוף משם לכל הסביבה.
לאורך הכביש המהיר, נראה היה שחברת פולקסווגן אספה את כל לקוחותיה ודאגה לציידם במדבקות ובצבעי רכב תואמים. השוטרים דאגו להמעיט בדו"חות ונתנו רק מעט. הם באמת התחשבו.
שבת בערב ושקי השינה והאוהלים נמתחו שלושה קילומטרים לכל כיוון, מתחת לעצי האורן והאקליפטוס. אנשים זרים הפסיקו להיות זרים והתאספו יחדיו סביב תנורי קולמן כדי לעשן ולהקשיב לגיטרות ודולצימרים.
התוכנית של יום ראשון הייתה דומה לתוכנית של שבת, שהתחילה בדורותי מוריסון ובהמשך עלתה מקהלת ביג סור העממית בעלת 20 הזמרים והזמרות. השמים היו מעוננים ומנהלת המקהלה אמרה, "נתחיל עם רגע של שתיקה. לאלו מכם עם אלוהים באוצר המילים שלכם, חשבו עליו לרגע. עבור האחרים, אם תחשוב על אהבה, טוב, אולי נוכל לגרום לשמש לצאת ולכולנו נהנה". עד שהם שרו את שירם האחרון, השמש פרצה.
ג'ון סבסטיאן עלה ושר כמה שירים כשאחד מהם הקדיש לזכרו של פסטיבל וודסטוק ומצב הרוח של ביג סור: "חלמתי אתמול בלילה / אוי איזה חלום זה היה / חלמתי שכולנו בסדר / מאושרים בארץ עוץ".
כשהופיעו מימי פארינה וג'ולי פיין, הפסטיבל הפך לג'אם עממי. תמכו בהם סטיבן סטילס והמתופף דאלאס טיילור, שניהם מקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, וכריס אתרידג', לשעבר מלהקת האחים בוריטו המעופפים. אותה להקת גיבוי ליוותה בהמשך את זמר העם ג'יימס הנדריקס (לא להתבלבל עם ג'ימי הנדריקס...) ומאוחר יותר, כשג'וני מיטשל חזרה, הצטרף גם סבסטיאן ללהקה.
בחזית, האלפים שרועים על שמיכות ושותים בירה ויין, ומעשנים ג'וינטים שהועברו מיד ליד, או שפילסו באיטיות את דרכם, דורכים על חפצים, כדי לבקר בדוכני הכיבוד כדי לקנות אורז חם, יוגורט, מלון טרי ומרק. בעוד שאלפים סיפקו נושא צבעוני למאות הצלמים החובבים.
סאל ולנטינו שר ואז גם ג'ואן באאז, שדיברה על מצב בעלה בכלא. 'זה סוג של מקום שיקום כללי, אבל הוא לא שוקם כלל'. היא גם שרה שוב את 'אני אשוחרר', והפעם שינתה את השורה האחרונה מלשון יחיד לרבים ואז שרה "אהבה היא רק מילה בת ארבע אותיות". נקודת השיא של הסט שלה הייתה שיר מושר א-קפלה, שהציג בבהירות עוד מתנת טבע של האזור עם ההד הצלול שחזר מהר במרחק של רבע קילומטר משם.
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הופיעו במערכה האחרונה, כמו ביום שבת, והעלו שוב ושוב את הקהל שהצטמצם על רגליו. ולסיום - כשהקהל נדחק קדימה מסביב לבריכה, קרוב יותר למבצעים כעת - כל אמני הפסטיבל עלו על הבמה ושרו יחדיו.
כולם הופיעו ללא תשלום. ילדים רקדו. מתופפי קונגה התאספו כדי להכות את קצב כדור הארץ. ערוגת גינה נהרסה, אך הקהל ניקה את האשפה מהשטח. המאות שלא היה להם כסף להיכנס נאספו לאורך הכביש שעל ראש הגבעה, ולא הרסו את השערים, למרות שלא היו כלל שערים.
"סוף סוף הבנתי את ההבדל בין זה לבין לאב-אין", אמר מישהו ביום ראשון. "ההבדל הוא ארבעה דולרים"...
ב-8 בספטמבר בשנת 1972 יצא תקליטה החמישי של להקת יס שהפך לאבן דרך ברוק המתקדם. זה התקליט CLOSE TO THE EDGE.
האלבום יצא עם שלושה קטעים בלבד. אבל לא סתם קטעים! כל צליל בהם עיצב את דמותו של הרוק המתקדם. זוהי יצירה של להקה שמהווה עד היום את אחד משיאי הרוק המתקדם של שנות השבעים. חמישה נגנים מוכשרים ביותר יצרו את המאסטרפיס הזה: ג'ון אנדרסון (שירה), סטיב האו (גיטרה), כריס סקווייר (בס), ריק וויקמן (קלידים) וביל ברופורד (תופים). האיש השישי שבלעדיו זה לא היה קורה היה טכנאי ההקלטה, אדי אופורד.
ג'ון אנדרסון הביא לעולם הרוק גוון קול שלא נשמע כמותו לפני כן. זה הוא קול גבוה שנשמע לעיתים כמו נער מקהלה. הגוון הזה הוסיף ייחוד אדיר ומיסתורין ללהקה ומאז קמו לו לא מעט חיקויים של להקות פרוג שרצו להישמע כמו יס. הגיטריסט סטיב האו גיבש נגינה שיש בה סולואים לא פשוטים, שהם למעשה של רב של לחנים שהוא רקח ממוחו המיוחד. האו אינו גיטריסט הרוק האולטימטיבי. הוא נגן גיטרה קלאסי שבמקרה גם יודע לפרוט היטב בגיבסון (רבע נפח) או הפנדר שלו. מה שבטוח - הוא יצר חותם אישי מרהיב. ריק וויקמן הוא קלידן וירטואוז - ללא ספק. האיש ידע להפעיל באופן מפחיד סוללת מקלדות ולהוציא מכל מקלדת את המיטב שבה. סגנון הנגינה שלו יחודי גם כן (עם השחלת טריולות רבות בסולואים שלו, שנשמעות כ'צליל של ריק וויקמן'). דרך אגב, מומחי מורס טענו כי וויקמן מנגן בנקישות תווים בודדים קידוד מורס של שמו ביצירת הנושא בתקליט הזה, החל מתזמון שבע דקות וקצת. אם מישהו מכם מבין בתחום ורוצה לבדוק, אתם מוזמנים.
ביל ברופורד הוא איש ג'אז שנפל במקרה בכוכב אחר, שנקרא כוכב הרוק. האיש החכם הזה היטיב לעשות שימוש לא יאומן במוטיבים מכאן ומכאן. כשהוא ניגן מקצבי רוק, תמיד השחיל בתוכם נגיעות ערמומיות ומפתיעות. לא סתם חברי יס התבאסו ביותר כשהוא עזב אותם, אבל על כך בהמשך.
וכריס סקווייר הבסיסט היה ענק כמו גובהו (כשפגשתי אותו נאלצתי להסתכל כלפי מעלה..). יש שהתלוננו כי הוא לא השתמש מספיק בתדרים הנמוכים בכלי שלו, אך סקווייר לא עשה זאת סתם. הכל אצלו היה מחושב. הוא הצליח להשחיל את גיטרת הבס ככלי בלתי נפרד משאר הכלים של יס, ועדיין להישמע ייחודי. הצליל שלו באותה תקופה היה בשרני, מחוספס ומלא עוצמה. זה למעשה התקליט האחרון בו נשמע הסאונד הזה, כי סקווייר שינה את המפרט הטכני שלו ב-1973.
בכל אופן, רבים תהו כיצד הוא השיג את הצליל המיוחד הזה. זה היה ידוע שהוא חתך את תדרי האמצע במגבר שלו והשאיר רק את התדרים הגבוהים והנמוכים. יש שטענו כי חיבר לבס שלו גם מגברים של גיטרה חשמלית. עם כל זאת - חברו הקרוב, אנדרו ג'קמן, שניגן איתו בלהקת THE SYN (שהייתה לפני יס) וגם תיזמר את אלבומו של סקווייר, FISH OUT OF THE WATER, סיפר כי ידוע לו היטב מה עשה את הצליל המיוחד הזה אך הוא אינו מוכן לגלות את התבלין הסודי.
ב-8 בספטמבר בשנת 1994, ואחרי כמעט ארבעה חודשים לאחר שהתחתנו, מייקל ג'קסון וליזה מארי פרסלי הופיעו יחדיו לראשונה בטקס פרסים של MTV.
מלך הפופ מתחתן עם בתו של מלך הרוק'נ'רול? זה היה צריך להיות שידוך שנעשה בגן עדן מוזיקלי, אבל מהר מאוד ניכר שמשהו לא בסדר, מכיוון שג'קסון פתח בקמפיין מתמשך כדי להוכיח לתקשורת הספקנית שהנישואים הם אמיתיים. ליסה מארי, שגדלה באור הזרקורים בתור בתו של אלביס פרסלי, קיוותה להסיט את תשומת הלב לבעלה, אבל בערב ההוא של MTV היא חטפה הלם, מול מאתיים וחמישים מיליון צופי טלוויזיה.
מאחורי הקלעים, לדברי ליסה, מייקל הודיע לה, "עכשיו, קבלי את זה. אני הולך לנשק אותך כשנצא לשם". "אוי לא, אתה לא", היא אמרה. "אה, כן אני כן" הוא אמר וחייך. הוא חשב שהם מתלוצצים, אבל ליסה
לא צחקה. "לא, מייקל", היא אמרה. "בהחלט לא. אני לא רוצה שתעשה את זה". "אה, בטח שכן", הוא העיר. "זה יהיה נהדר".
"אני אומרת לך, אל תעשה את זה, מייקל", היא הזהירה אותו. "אני רצינית".
כשעה לאחר מכן הם עלו לבמה לקול מחיאות כפיים סוערות, מחזיקים ידיים. ליסה לא ידעה מתי הנשיקה עומדת להתרחש, היא נזכרה, אבל היא ידעה שהוא הולך לעשות את זה כי "בזמן הזה הבנתי שהוא עושה מה שהוא רוצה לעשות". היא לחצה את ידו כל כך חזק והוא אמר לקהל בחיוך, "רק תחשבו, אף אחד לא חשב שזה יימשך". הוא סימן לליסה ואז הוא חיבק אותה ונישק אותה על השפתיים.
"זה נראה מביך כי רציתי לברוח משם", אמרה ליסה, שנים יותר מאוחר. "שנאתי את זה. הרגשתי מנוצלת, כמו אביזר. זה היה נורא". אחר כך, היה להם ריב ענק על זה. "אמרתי לך לא, ופשוט התעלמת מזה", היא צרחה עליו. "אבל אנשים ידברו על הנשיקה הזו במשך עשרות שנים", הוא אמר. "הם הולכים להריץ את הקליפ הזה שוב ושוב". ליסה התעצבנה, "שלא תתקרב אליי, לעזאזל".
באותו שבוע, מייקל התעצבן מדיווחים בעיתון שהציע שאם אלביס פרסלי היה בחיים, הוא לא היה מאשר את הנישואים. "אני חושב שאנחנו צריכים לברר את זה", הוא אמר לאשתו. הוא הציע לה שיערכו סיאנס ליצור קשר עם המלך. הוא היה רציני. הוא אמר לליסה שחברים שיכלו לתקשר עם המנוח, יכולים לאפשר לו ולליסה לדבר עם אלביס ולשאול את דעתו על החתונה שלהם. ליסה חשבה שהרעיון חסר טעם. כשמייקל המשיך לדחוף בעניין, היא הטיחה בו בכעס - "אמרתי לא, ואם תישאר בדרך המסוימת הזו, יהיו לך צרות ממני". מייקל מעולם לא הזכיר את הרעיון, שוב.
"הלכתי יחד עם המכונה, בלי לדעת שאני חלק מהמכונה", אמרה ליסה מארי לאחר שהגישה תביעת גירושין בשנת 1996, תוך שהיא מציינת הבדלים בלתי ניתנים לגישור.
ב-8 בספטמבר בשנת 1978 יצא אלבום הופעה כפול של דייויד בואי ושמו STAGE. יש בו הצלילים של שנים עברו וכמה מהיום, עם נגיעה של המוזיקה של מחר.
SIDE 1 1. Hang on to Yourself 2. Ziggy Stardust 3. Five Years 4. Soul Love 5. Star
SIDE 2 1. Station to Station 2. Fame 3. TVC 15
SIDE 3 1. Warszawa 2. Speed of Life 3. Art Decade 4. Sense of Doubt 5. Breaking Glass
SIDE 4 1. Heroes 2. What in the World 3. Blackout 4. Beauty and the Beast
דייוויד בואי כנראה בעוד אחד מרגעי מיטבו פה. סיבוב ההופעות האביבי הזה של בואי מצא אותו שר עם יותר סמכות מתמיד, בעוד שהמוזיקה שלו הרוויחה בבירור מהקשר שלו עם המפיק, בריאן אינו. רגעי השיא של אותו סיבוב הופעות נתפסו באלבום הכפול הזה. שעטיפתו לא הסגירה היכן זה הוקלט. מעניין מה עמד מאחורי החלטה זו.
רוב הקלאסיקות של בואי לא הגיעו לאלבום הזה, מכיוון שהן נמצאות במקומות אחרים. הוא כן מעביר גרסה משובחת ופ'אנקית של FAME, גרסה מטלטלת של STATION TO STATION והשיר ZIGGY STARDUST שמביא בגרסה פה את מהות השיר לפוקוס חד.
החומרים מאלבומיו האחרונים עם בריאן אינו כמפיק נשמעים חזקים יותר אפילו ממה שנעשה במקור. השיר HEROES עוצמתי במיוחד, בעוד שהקטעים האינסטרומנטלים, הנשלטים על ידי סינטיסייזרים, מצליחים להיות מעניינים. בריאן אינו נתן הגדרה לסגנון של בואי. אינו הוא בעצם אמן מינימליסטי, שמביא שינויים ותזוזות עדינים במוזיקה שלו על חשבון הטריקים המלודיים הגדולים והברורים. זה תמיד היה הסגנון של בואי במידה מסוימת, בדיוק כפי שזה הסגנון של אותו חלק מהגל החדש אז, שהושפע מבואי, אינו ולהקת מחתרת הקטיפה, שהיו לפעמים המינימליסטים הרוקיים המקוריים. האלבום הזה הוא חשוב בקטלוג של בואי, אך נותר שנוי במחלוקת. יש שאוהבים אותו מאד ויש שלא.
הנה מה שהיה לעיתון רולינג סטון לכתוב עליו אז:
"למרות שהאלבום הורכב כנראה מסיבות מסחריות גרידא - כדי להחזיר ל'דוכס הלבן והרזה' את הקהל שאיבד מאז שהפך ל'מחשב לבן ורזה' - זה אלבום חסר פשרות באופן מוזר. למעט HANG ON TO YOURSELF האנרגטי הזועם, השירים של זיגי סטארדאסט שנועדו לשאוב את הדולרים זוכים לטיפול חסר תשוקה, עם תחושה של 'בואו נגמור עם זה'. השיר FAME, עוד שיר פופולרי, מושך ומבריק, אבל לא מוסיף פה דבר למקור.
באופן פרדוקסלי, זה בגזרות האלקטרוניות מהאלבומים LOW ו-HEROES, וברצועת הנושא של STATION TO STATION, שדיוויד בואי באמת מספק סחורה טריה - ויותר חמה ממה שהיה אי פעם בתקליט. באופן חי, החומר החדש נכנס בבירור לפוקוס: זה כאילו הדרמה המובנית של הצגת קונצרטים העניקה לשירים האלו את המימדים הנוספים שהם היו צריכים. הקטע האינסטרומנטלי הארוך, WARSZAWA, מתהדר בפאר קפוא, ו-SPEED OF LIFE מקפץ לאורכו בעליזות כמו איזה ג'ינגל פפסי-קולה מדומיין ועתידני.
כל הצד הרביעי כמעט מושלם, כפי שבואי משחק את התפקיד של זמר בלדות רומנטיקן דמוי סינטרה. יש גם גרסה רועשת ומצחיקה מאוד של TVC15, עם זמר ולהקה ששרים ביודלים כמו מטפסי הרים מטורפים בבולמוס.
כשהוא עוזב בצד את תנוחת 'אני רק בחור ממוצע עם סינטיסייזר בכיס' האחרונה שלו, בואי מציג את עצמו כאן כבדרן מקצועי להפליא - וככזה שהבהירות החיננית שלו היא תרופה מבורכת לבלגאן של אלבום ההופעה הקודם שלו, DAVID LIVE, משנת 1974. עדיין לא ברור אם הוא יצליח למזג את העמדה הזו עם האקספרימנטליות האוונגרדית של המוזיקה הנוכחית שלו. אבל אני לא יכול לחשוב על אמן אחר עם מספיק אומץ כדי לאתגר קהל רוק לשבת בשקט מספיק זמן כדי לראות אותו מנסה".
בעיתון רקורד מירור נכתב אז בביקורת: "כשהכרתי את בואי לפני כמה שנים, הוא אמר לי שהוא אף פעם לא רצה להיות רדיו - הוא רצה להיות טלוויזיה צבעונית. זה היה רגע לפני 'זיגי סטארדאסט', רגע לפני שהוא פרץ להצלחה בקשת בענן שהוא ניבא שתהיה שלו. עכשיו, אלבומים רבים מאוחר יותר, אני חושב שהמטרות שלו הפכו לפחות מרהיבות ופחות מגוונות: לי הוא מציג את החזון העז של טלוויזיה בשחור ולבן. התמונה הזאת ברורה על אחת כמה וכמה עם תאורת הפס הלבן הבוהקת שבה השתמש בסיבוב ההופעות האחרון, ממנו מוקלט סט האלבום הכפול הזה.
הדבר המעניין באלבום הוא שהוא מביא לידי כמה היבטים שלא שמתי לב אליהם במהלך ההופעה החיה. יצאתי מההופעה בארלס קורט עם אוזנים מצלצלות מרוב שבחים נלהבים על ההופעה האדירה של בואי. אבל כשהקשבתי היטב להקלטה, הייתה לי הזדמנות לתת הערכה שקולה יותר. הפיתוי הגדול הוא להשוות בין הסט החדש לבין ההקלטות המקוריות. כמובן שנכנעתי ועשיתי כך.
ההבדל הגדול ביותר היה בשיר HANG ON TO YOURSELF. הקול החדש של דייויד לא קיבל את הקצה שהיה לו אז, הוא איבד את המתח שיצר את השיר. הלהקה החדשה (אם כי מצוינת) נתנה צליל עמום יותר לשיר. הקול של בואי השתנה עד כדי כך שאין לו גמישות רבה, אלא מתאים יותר לרוק קשוח יותר, ולעיתים לזמרי בלדה מיושנים.
הוא הגיע לשפל עם SOUL LOVE, שם הגיע לרמת אולם נשפים, מבחינה ווקלית, אבל למרבה המזל לא התעכב שם זמן רב. הוא ירה ישר לתוך STAR שם הוא צרח והראה את הרמות שהוא יכול לחקור עם הקול שלו. מכאן ואילך, הוא השתפר בהרבה. נראה היה שברגע שהוא ניער מעליו את 'זיגי' הוא התעורר לחיים. הצד השלישי באלבום הותיר אותי המום (נראה לי שאני זוכר שהשירים ממנו היו גם בהופעה בארלס קורט). כי כולם די כבדים מבחינה מוזיקלית ומצאתי אותם בלתי ניתנים לעיכול. הצד האחרון היה ישר לרוק'נ'רול ועם פינאלה של HEROES ו- BEAUTY AND THE BEAST זה הוא בואי במיטבו. זה מה שגרם לי להתמוגג כל כך בסוף ההופעה. אני שמח שהייתי שם - ולמרות שהאלבום מציע מבט משקף יותר עליו, זה עדיין שווה בשביל זה".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
