כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-7 בספטמבר (7.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "ניל יאנג לא סבל את העובדה שניגנתי את הגיטרה המובילה בהרכבים שהיו לנו. דרכתי בטריטוריה שלו" (סטיבן סטילס, במלויד מייקר, בשנת 1972)
ב-7 בספטמבר בשנת 1973 יצא תקליט לפרנק זאפה ושמו OVERNITE SENSATION.
SIDE 1 1. Camarillo Brillo 2. I'm the Slime 3. Dirty Love 4. Fifty-Fifty
SIDE 2 1. Zomby Woof 2. Dinah-Moe Humm 3. Montana
זה הוא אלבום מרכזי בדיסקוגרפיה העצומה של פרנק זאפה, שיצא ב-7 בספטמבר 1973. האלבום, הידוע בלחנים המורכבים שלו, המילים הסאטיריות והשילוב המופתי של רוק, ג'אז ואלמנטים תזמורתיים, מסמן נקודה משמעותית ביצירה של זאפה. קריירה, הן מבחינה מסחרית והן מבחינה אמנותית.
לאחר פירוק להקת אמהות ההמצאה בשנת 1969, זאפה יצאה לסדרה של פרויקטים סולו ועבודות שיתופיות. בהתקופה שקדמה ל-OVERNITE SENSATION התאפיינה בתהליך התאוששות מפציעה חמורה כמו גם עבודה על תקליטים שנעו יותר בסגנון פיוז'ן. הפעם הוא ביקש להתקרב יותר אל המיינסטרים עם צלילים נגישים יותר. עם זאת, הביקורות היו מעורבת. עם זאת, האלבום זכה להצלחה מסחרית, כשהגיע למקום ה-32 במצעד המכירות של הבילבורד האמריקאי. הייתה זו תחילת תקופה חדשה בסגנון היצירה של זאפה.
ראלף האמפרי, אחד המתופפים שבתקליט, ניסה להסביר: "אני מנחש שהקונספט של פרנק בתקליט הזה היה לשמור על דברים קצרים ככל האפשר כדי לקבל השמעות ברדיו". התקליט הוקלט באולפני BOLIC SOUND, שהיו שייכים לאייק טרנר ובעקבות זאת הצליח זאפה לגייס להקלטות את טינה טרנר וזמרות הליווי שלה.
זאפה: "לא יכולתי לרשום את שמותיהן על גבי העטיפה כי אייק טרנר לא הירשה לי. הוא התעקש שנשלם לבחורות לא יותר מ-25 דולר עבור כל שיר שיעשו, כי זה מה שהוא שילם להן והוא לא רצה שהן יגלו שהתעריף שלהן איתו נמוך ביותר. ולא משנה כמה שעות לקח לי להעסיק אותן, לא הורשיתי לשלם יותר מ-25 דולר. וזה כלל גם את טינה".
אבל האמת היא שזאפה שילם להן 25 דולר לשעה ולא עבור שיר שלם, לפי קבלה שצצה שנים לאחר מכן.
הביקורת על התקליט ברולינג סטון הייתה כזו: "שנה חלפה מאז צאת התקליט JUST ANOTHER BAND FROM LA, וחיכיתי לתקליט החדש בהתרשמות שהתפוקה של זאפה, למרות שהייתה צפויה, משתכללת. אבל התקליט הזה משוחרר מאותם רפרנסים שהיו הופכים את התקליט שהזכרתי בהתחלה לבלתי מובן למי שלא בילה זמן בעיר לוס אנג'לס. כמו כן, חסרים בתקליט החדש חברי להקת הצבים לשעבר. הנוסחה משחקת ורק שיר אחד, 'מונטנה', מתקרב לפרודיה, וזה של ז'אנר בלתי מוגדר. הנושאים המתמידים ביותר של זאפה, היפים הטיפשים, נראים לפתע מיושנים.
חוץ מזה שזה קרוב להיות תקליט טוב, אפשר היה להתפתות להשוות את זאפה להנרי מילר, שהראשון חולק עמו חזון של סקס כמעופש, מטומטם ומצחיק: כמו מילר שמתבגר, הוא פחות מזעזע, כך גם זאפה. הוא שר באחד השירים, 'אני מניח שהסיכויים הם חמישים-חמישים / אולי יהיה לי מה להגיד'. בניגוד להימור אקט הגמירה בשיר עם דיינה מו האם, זאפה לא הלך פה על כל הקופה".
ב-7 בספטמבר בשנת 1936 נולד באדי הולי - מחלוצי מוזיקת הרוק'נ'רול ודמות טרגית. פרטי מידע עליו ועל סופו המוקדם מדי, תמצאו בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".
בכל אופן, הנה פרטי מידע על אחד מלהיטיו הגדולים, PEGGY SUE... באדי הולי כתב את השיר הזה בכלל בתור "סינדי לו", אבל כשהמתופף שלו, ג'רי אליסון, שמע את זה, הוא שאל את הולי אם אפשר לשנות את השם ל"פגי סו" על שם בחורה שהוא יצא איתה, פגי סו ג'רון. הולי הסכים. אליסון ופגי סו התחתנו בשנת 1958, אבל הם התגרשו תשע שנים מאוחר יותר.
זה היה הלהיט הראשון שנזקף לזכות הולי ללא להקת הליווי שלו, הקריקטס. השירים של הולי שוחררו בשתי חברות תקליטים - קורל רקורדס טיפלה בו כאמן סולו וברונסוויק הוציאה את שיריו עם הלהקה. שתי החברות היו בבעלות חברת התקליטים הגדולה, DECCA.
המתופף ג'רי אליסון התקשה לשמור על הקצב הנכון כשהם הקליטו את זה. טכנאי ההקלטה כבר היה מעוצבן כשניגש למיקרופון בחדר הבקרה ואמר לג'רי: "אם לא תצליח בטייק הבא, אנחנו הולכים לשנות את השם בחזרה לסינדי לו". ג'רי חשב שאולי הבחור לא צוחק אז הוא ביקש עוד כמה דקות כדי להתאמן. אז הוחלט לשנות את השיר ממקצב הצ'ה-צ'ה-צ'ה לקצב אחר שהיה מוכר יותר לאליסון. הולי התחיל לשנות את תפקיד הגיטרה כדי שיתאים לקצב והסגנון החדש פותח ממש שם.
ב-7 בספטמבר בשנת 1968 הופיעה לד זפלין בפעם הראשונה. זה היה במועדון TEEN CLUB שב-GLADSAXE, בדנמרק.
טוב, זו לא בדיוק הייתה לד זפלין, כי באותו ערב היא הייתה עדיין תחת השם היארדבירדס ושמה אף נכתב בטעות בפוסטרים כ- YARD BIRDS (במקום YARDBIRDS). להקות נוספות שהופיעו שם באותו ערב היו FOURWAYS ו- BODIES.
צלם מקומי ושמו יורגן אנגל הפך להיות הראשון שהנציח את ארבעת החברים שעלו לראשונה יחד על במה. הוא סיפר: ,לא הייתה ממש תאורה על הבמה. לכן נאלצתי להשתמש בפלאש. השתמשתי אז במצלמה של אמי וחיברתי לה את הפלאש של אבי. בתחילה ממש התאכזבתי מהלהקה שעלתה לבמה. אלו לא היו היארדבירדס שציפיתי לראות. ראיתי את היארדבירדס בעבר וממש רציתי לראותם שוב - והנה עולים לבמה חבר אחד בלהקה ההיא ועוד שלושה שממש לא זיהיתי. האכזבה שלי התפוגגה מהרגע בו הם התחילו לנגן".
השיר הראשון שהם ניגנו היה TRAIN KEPT A ROLLIN. פיטר גראנט, מנהל הלהקה, סיפר על אותה הופעה: "עמדתי בצד הבמה והיה לי ברור שיש כימיה מיוחדת בין הארבעה. היינו עדיין ירוקים אבל זו הייתה התחלה טובה".
ג'ימי פייג': "הם לא מריעים שם בטירוף מדי. באמת פחדנו, כי היו לנו רק כחמש עשרה שעות להתאמן ביחד. זה היה סוג של מופע ניסיוני לראות אם אנחנו טובים. כולנו הסכמנו שאין טעם לשמור על השם היארדבירדס החדשים, אז כשחזרנו מסקנדינביה החלטנו לשנות את השם של הלהקה. זו הייתה התחלה חדשה עבור כולנו".
רוברט פלאנט: "לא הרווחנו כסף בסיבוב ההופעות הראשון. שום דבר. ג'ימי (פייג') הכניס לעניין כל אגורה שהוא קיבל מהיארדבירדס וזה לא היה הרבה. בסקנדינביה היינו די ירוקים; אלו היו ימים מוקדמים מאוד והיינו על קצות האצבעות אחד עם השני. לא הייתה לנו חצי מהפזיזות שהפכה עבורי לכל השמחה של לד זפלין. זו הייתה התחלה מהוססת".
בנט לארסן, כתב המוזיקה של המגזין המקומי, העניק את הביקורת הזו בזמנו: הקבוצה האנגלית, יארדבירדס, נתנו את הכל. הביצועים שלהם והמוזיקה שלהם היו ללא רבב, והמוזיקה המשיכה לצלצל יפה באוזניים במשך זמן מה לאחר שהמסך הורד לאחר הופעתם. הרשו לי במיוחד לשבח את ג'ימי פייג' שעשה עבודה מצוינת עם שלושת הגברים החדשים. הם באמת הצליחו ובפרט סולו הגיטרה של ג'ימי פייג' יצר מחיאות כפיים אדירות. לכן אנו יכולים להסיק שהיארדבירדס החדשים טובים לפחות כמו הישנים".
הרצאתי "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות שלי,
להזמנה: 050-5616450
ב-7 בספטמבר בשנת 1976, אקס-ביטלס אחד חגג ואקס-ביטלס אחר היה רחוק מלחגוג.
נלך קודם כל לחגיגה; פול מקרטני רכש את קטלוג שיריו של הזמר המנוח, באדי הולי, ולכן ניגש לחגוג את זה בהפקת שבוע באדי הולי, לחגיגת ארבעים שנה מלידתו. היום זה פתיחת השבוע, עם אורח כבוד - נורמן פטי, שהיה מנהלו של הולי והמפיק שלו.
באירוע, שכלל גם ארוחת צהריים מפוארת, נכחו אלטון ג'ון, חברי להקת קווין, רוג'ר דאלטרי, סטיב הארלי, חברי להקת עשרה סי סי, אריק קלפטון ופאטי בויד. נורמן פטי גם נשא נאום כשבסופו העניק במתנה לפול את החפתים שלבש במקור הולי, במהלך הטיסה שבה סיים את חייו.
בצד השני, ג'ורג' האריסון נמצא אשם בגניבה מוזיקלית, לא מכוונת, מהשיר HE'S SO FINE, של השיפונס, ללהיטו, MY SWEET LORD. הוא לא יוותר והמשפט ימשיך ב-8 בנובמבר.
ב-7 בספטמבר בשנת 1978 הופיע סיד וישס, לשעבר בסיסט הסקס פיסטולס, במועדון MAX'S KANSAS CITY.
ביום זה, הבמה הקטנה, במועדון הלילה הזה בניו יורק, הייתה עדה לאחד הלילות הידועים יותר לשמצה. סיד וישס, הבסיסט השערורייתי והכאוטי של הסקס פיסטולס, היה אמור לבצע הופעת סולו שתירשם בהיסטוריה של הפאנק-רוק. האווירה הייתה טעונה בציפייה. זה לא היה סתם עוד מופע; זה היה רגע שבו הדמות הידועה לשמצה של הפאנק תפסה את מרכז הבמה במקום שכבר הפך לקרקע מקודשת לסצנת המחתרת.
המקום הזה, הממוקם בפארק אווניו דרום, לא היה זר לכאוס. הוא נוסד בשנת 1965 ואירח אמנים רבים, החל ממחתרת הקטיפה ועד פטי סמית', ושימש מקום של כבוד למוסיקאים בניו יורק. עד 1978, הפאנק רוק הפך לכוח הדומיננטי וסיד וישס התאים באופן מושלם לקהל הלקוחות שם. למרות התפרקותה של הסקס פיסטולס, סיד צבר קהל עוקבים שהיה להוט לראות מה הוא יעשה לבדו.
ובכן, הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש כפרונטמן. ההופעה הייתה אחד ממיזמי הסולו המוקדמים ביותר שלו לאחר פירוק הסקס פיסטולס, והציפיות היו, באופן פרדוקסלי, גבוהות ונמוכות כאחד. מעטים ציפו לברק מוסיקלי. הציפייה הייתה יותר לקרקס של כאוס. וסיד לא איכזב - הוא היה שיכור, התנודד ודיבר על הבמה, ולעתים קרובות איבד את מקומו בשירים. השירה שלו הייתה צעקה לא קלה והקהל, שילוב של נאמני פאנק, צופים סקרנים ואנשי רוק, הגיב בהערצה לצד תמיהה. זו הייתה אחת מההופעות האחרונות של סיד וישס. תוך חודש הוא ייעצר על רצח חברתו, ננסי, במלון צ'לסי.
הנה מה שנכתב בזמנו בביקורת על ההופעה ברולינג סטון: "זו הייתה מציאות מגוחכת מאד של סיד וישס. להקת החימום TRACKX, פתחה את הערב וכיוונה את האווירה הנכונה - "אנחנו צריכים שיתוף פעולה מהקהל", התלוננה זמרת הלהקה שבאה ממזרח אסיה בעוד חבריה הפגינו מוזיקליות מרושלת ביותר.
"פרל הארבור הסתיים!", צעק לעברה מישהו מהקהל. אין כמו הערה גזענית שתגרום לך לשכוח שקית' מון כבר נמצא בנתיחה לאחר המוות ושמגפת הלגיונרים פרצה כמה בלוקים מכאן. ההעלבות הפכו כה קשות כלפי הזמרת שהלהקה ביצעה את שירה האחרון מאחורי וילון סגור. זו הייתה סצנה אכזרית אבל משעשעת בהתאם. זה מזכיר לי מדוע אני אוהב מוזיקה בערב טוב. כי בחברה מרקיבה בתוך ארון מתים תוצרת עצמית שנבנה משקרים ואופוריה - ברוק'נ'רול יש עדיין מקום לאמת.
אז הקהל היה חצוף מאד כשסיד וישס עלה לבמה. מאחוריו המתופף ג'רי נולאן והבסיסט ארתור קיין, שניהם מלהקת הניו יורק דולס. לצידם היה זה מיק ג'ונס מהקלאש וסטיב דיור. וישס היה לבוש בשחור ועם שרשראות. הפעם חזהו לא היה פצוע וידיו לא כוסו בתחבושות. ההופעה שלו ארכה 35 דקות והיה בה ביצוע לשיר SEEK AND DESTROY של איגי והסטוג'ס. גם השיר MY WAY (התקליטן החדש שלו) בוצע. לעיתים תהיתי מי הקהל ומי הזמר בהופעה הזו.
אם סיד וישס לא היה מי שהוא, הקהל היה מגיב לו באותו אופן שעשה ללהקת החימום. וישס תמיד התהדר בחוסר כשרונו. מי שרצה תנועות בימתיות, הוא קיבל אותן ממיק ג'ונס, שסיפק ריצות וזיעה. את ההדרן עשה וישס עם השיר BABY TAKE A CHANCE WITH ME, כשהוא שר את המילים מדף. הקהל הריע המון זמן לאחר רדתו מהבמה. זו הייתה הצצה קטנה לפארסה הגרנדיוזית של הסקס פיסטולס".
ב-7 בספטמבר בשנת 1973 הופיעו אריק איינשטיין, שלום חנוך והצ'רצ'ילים החדשים שתי הופעות באולם בת דור בתל אביב. הראשונה בשעה 21:30 והשנייה בחצות. באותו יום הופיעה להקת כוורת בקולנוע הדר בגבעתיים. כמו כן, שלמה גרוניך הופיע עם הגיטריסט יוסי פיאמנטה במועדון התיאטרון (רחוב מנדלי בתל אביב). בינתיים - קצת רחוק יותר - הופיעו שלמה ארצי וחנן יובל בחוף גלי גיל בטבריה. לצדם הופיעה להקת השחפים.
ב-7 בספטמבר בשנת 1984, יצא תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול. שמו הוא UNDER WRAPS ולהרבה מעריצים היה קשה לעכל את הצליל המסונטז המודרני שברובו. כמו כן - אין בו מתופף! יש מכונת תופים...
SIDE 1
1. Lap Of Luxury
2. Under Wraps #1
3. European Legacy
4. Later, That Same Evening
5. Saboteur
6. Radio Free Moscow
SIDE 2
1. Nobody's Car
2. Heat
3. Under Wraps #2
4. Paparazzi
5. Apogee
ובכן, תקליט זה מסמן את אחד הערכים השנויים במחלוקת בקטלוג הנרחב של ג'ת'רו טול. זה הופיע במהלך תקופה של טרנספורמציה מוסיקלית, כששנות ה-80 הובילו לטכנולוגיות חדשות וטכניקות הפקה שעיצבו מחדש את מוסיקת הרוק. עבור ג'ת'רו טול, להקה שידועה יותר כלהקת רוק מתקדם עם השפעות פולקיות-אקוסטיות ובשימוש ייחודי בחליל, תקליט זה היה חקירה נועזת של צלילים מונעי סינטיסייזרים ומקצבים אלקטרוניים. התוצאה הייתה תקליט שהפך גם לנקודת מחלוקת וגם עדות לנכונות הלהקה להתנסות במשהו אחר.
בעוד שאיאן אנדרסון היה האחראי עד אז לכתיבת החומר בלהקה, בתקליט זה הוא נתן לשאר החברים בה לכתוב שירים. אנדרסון תמיד היה המאסטר בטוויית קונספטים לתקליטי להקתו. הוא ידע כיצד לנפחם בפילוסופיות ואז לתקוע סיכה ולהראות שיש צד נוסף לסיפור. אבל הרבה השתנה מאז ימי AQUALUNG. אנדרסון נשאר אנדרסון אך כל מה שמסביבו השתנה. לטעמי האישי, הטכנולוגיה האייטיזית לא התאימה ללהקה. אולי התרגלתי יותר מדי לניחוחות שלה מימי העבר, אבל זה פשוט לא נדבק לי.
כבר מצלילי הפתיחה של השיר LAP OF LUXURY אני מתכווץ. מה הולך פה? להקת ג'ת'רו טול מנסה להישמע כמו דוראן דוראן?! רק החליל של אנדרסון, שבוקע פה ושם, מזכיר במי מדובר, כי אפילו השירה של אנדרסון נשמעת מאולצת בשיר הזה.
העסק לא מתרומם בשיר השני, שהוא שיר הנושא, עם כל האפקטים האייטיזיים הקלישאתיים. מזל שיש בתקליט הזה, בצד השני, את UNDER WRAPS 2, שבא בעיבוד אקוסטי ועם הניחוח האהוב עליי. זה שיר שיכול לבוא בכל תקליט אחר של הלהקה ולהישמע נהדר ונכון.
הניסיון של אנדרסון לעדכן את סאונד הלהקה מביא לתוצאות מוזרות ומביכות גם בשירים כמו PAPARAZZI ו- APOGEE. דבר אחד ברור; איאן אנדרסון לא התאים לאופנה של 1984. מעריצים רבים הספידו אז את ג'ת'רו טול האולפנית, אבל טוב שבהמשך הדרך חזר אנדרסון למחוזות מוכרים, מעוגלים ופחות זוויתיים.
מבקרים ומעריצים רבים נדהמו מהמעבר של ג'ת'רו טול לכיוון צליל מודרני יותר, וראו בכך צעד מוטעה או אפילו בגידה בשורשי הפולק-רוק שלה. היעדר הגיטרה הרגילה של מרטין באר, יחד עם כלי הקשה סינתטיים, הובילו להאשמות שהלהקה איבדה קשר עם הסגנון המיוחד שלה. עם זאת, היו מי שהעריכו את הניסיון הנועז (או שמא, הנואש?) להישאר רלוונטי בנוף מוסיקלי משתנה.
מבחינה מסחרית, התקליט לא הצליח כמו כמה מהתקליטים הקודמים של הלהקה, אם כי הוא עדיין זכה לרמה מתונה של הצלחה, במיוחד בבריטניה, שם הגיע למקום ה-18 במצעד המכירות.
ב-7 בספטמבר בשנת 1978 מת אחד המתופפים המופרעים ביותר בעולם הרוק - קית' מון. או כפי שהוא כונה באנגלית; MOON THE LOON.
בעטיפת תקליטה של המי מאותה שנה, WHO ARE YOU, נראה המתופף מון יושב על כסא שכתוב עליו NOT TO BE TAKEN AWAY, אבל המתופף הנערץ והמופרע, שסגנון תיפופו וחייו היה פראי ויצירתי, אכן נלקח ומת כשהוא רק בן 32. קית' מון: "אנשים אומרים שאני משוגע. כנראה שאני באמת כזה. אבל אני חי את החיים ואני חי את הפנטזיות שלי. כך אני מגשים את כל מה שאני רוצה".
קית' מון היה חסר רסן. כשהוא שתה אלכוהול – זו לא הייתה כוס אחת או שתיים. כשבלע סמים – הוא לא בדק מה הושם בידו. היד נשלחה מיד לפה והגלולות נשטפו עם אלכוהול. כשהיה בדרכים עם להקתו הוא נהג להרוס לחלוטין בתי מלון. כבר בגיל 21 הוא הסיע מכונית לתוך הבריכה של מלון "הולידיי אין". להקת המי הוחרמה מאז על ידי אותה רשת מלונות. מון אהב לעולל מעשי קונדס. אם זה להדביק ריהוט בדרי מלון לתיקרה, לטמון פצצות באסלות (שגרמו לא פעם לרעשים מבהילים ונזק אדיר לצנרת), להשליך טלוויזיות מחלון חדרו ועוד ועוד.
מנהל מלון אחד בניו יורק התעצבן עליו והחליט להפסיק את זרם החשמל בחדרו. המתופף לא חשב פעמיים וגרר את כל ריהוט החדר למסדרון. כולל מקרר, מיטה, מנורות,ספות וטלוויזיה. לאחר מכן הוא דאג לנתק את זרם החשמל שהפעיל את מעלית המלון. אורחים רבים וגם מנהל המלון דרשו למצות עמו את הדין. אך כשהגיעו, הם גילו אותו שוכב במסדרון המעוצב מחדש ודורש להחזיר לחדרו את החשמל.
רבים ראו בסיבת מותו אירוניה לחייו. בתקופת חייו האחרונה החליט מון להירפא מאורח החיים הפוחז שהעמיד רבות את גופו במבחן התעללות מצד בעליו. מון נהג לבלוע כמעט כל כדור אפשרי ולשתות כל אלכוהול שהיה זמין לצידו. ודווקא הכדורים שנרשמו לו מרופא, שנועדו לרפאו מההתמכרות לסמים ולאלכוהול, הם שהרגוהו בסוף. אבל אין אירוניה בדבר כשמבינים מדוע זה קרה. בעוד שבחוברת ההוראות נרשם המינון המומלץ, מון החליט כי המינון חייב להיות גבוה בהרבה. לסובביו הוא נראה מלא בשמחת חיים ולכן מותו לא הפתיע אותם אך הכניסם להלם. אחד שכזה היה אליס קופר: "הוא תמיד רצה להפוך זמן טוב לזמן נהדר. לא הופתעתי כשג'ים מוריסון מת. גם לא הופתעתי כשג'ניס ג'ופלין מתה. אבל הופתעתי מאד כשקית' מון מת, כי לא הייתה לו משאלת מוות. הוא יותר מדי נהנה מהחיים".
מותו קרה אחרי שהגיע לפרמיירה, שאירגן פול מקרטני, לסרט על באדי הולי בשם 'הסיפור של באדי הולי'. מקרטני, שאחז בזכויות שיריו של חלוץ הרוק הממושקף והמנוח, הפיק סרט אודותיו והזמין לפרמיירה, שנערכה במסעדת פפרמינט פארק הלונדונית, את המי ומי. קית', שנראה נינוח ושמח, צולם במסעדה עם הזוג מקרטני, עמם חלק תא (כמו גם עם מנחה הטלויזיה דייויד פרוסט, השחקן ג'ון הארט ובאופן אירוני גם המתופף שיחליף אותו לאחר מותו בלהקת המי - קני ג'ונס).
לאחר מכן עברה החבורה לבית קולנוע בלסטר סקוור להקרנת הסרט THE BUDDY HOLLY STORY, בכיכובו של גארי בוסי. אחרי כ-45 דקות מתחילת ההקרנה חש מון בעייפות והשניים פרשו במונית לביתם, שמון רכש תמורת 15,000 ליש"ט (שהשאיל לו פיט טאונסנד) מהזמר הארי נילסן. זה הבית בו מתה בשנת 1974 מאמה קאס, כשאכלה כריך וחטפה התקף לב. אנט הכינה לשניהם ארוחה אותה הם אכלו במיטתם כשהם צופים בסרט. מון נטל כדור שינה ובשלב מסוים נרדם, באמצע הסרט.
הוא התעורר למחרת בשעה שבע וחצי בבוקר, אכל סטייק ונרדם שוב. אנט החליטה הפעם להמשיך לישון בחדר האורחים, כי נחירותיו שיגעו אותה. כשהתעוררה, בשעה עשרים לארבע אחה"צ, גילתה כי מון אינו נושם. היא ניסתה להחיותו עם מכות לחזהו והנשמה מפה לפה אך ללא הועיל. היא הזעיקה מיד את רופאו של מון, ג'פרי דיימונד, שקבע את מותו.
הלב שהצליח להחזיק 32 שנים של התעללות פיזית מרובה - נכנע. דו"ח הנתיחה פסק שהדבר אירע בכלל מנת יתר של גלולות הרגעה, שקיבל מרופא כדי להקטין את הלחץ הנפשי ממנו סבל. הבעיה הגדולה הייתה שסם זה היה ממכר מאד והמתופף חסר הגבולות נפל לבור שלו. חבריו הקרובים מיהרו לשלול כי מדובר בהתאבדות, אבל חבריו ללהקה הודו כי ראוהו פעמים רבות כשהוא נוטל המון כדורים אסורים ושותה הרבה יותר מדי אלכוהול כדי לבלעם.
לאחר מותו היה זה ד"ר מקס גלאט, ממומחי הטיפול באלכוהוליזם, שציין כי אסור היה לרשום לו את הכדורים שנטל מלכתחילה. "התרופה, שנקראת HAMINEVRIN, מתאימה לטיפול בן מספר ימים בלבד ורק לחולים המרותקים למיטתם", הוא הסביר.
עם היוודע הבשורה נערכה פגישה דחופה בין שאר חברי להקת 'המי' וההנהלה שלה. לאחר מכן שיחרר פיט טאונסנד הצהרה לעיתונות: "איבדנו את הקומיקאי הגדול שלנו, המלודרמטיסט הנעלה שלנו, האיש, שחוץ מהיותו המתופף הכי לא צפוי והכי ספונטני בעולם הרוק, היה מסוגל גם להצית את עצמו באש רק כדי לראות את הקהל שמולו צוחק. אנחנו אהבנו אותו ועכשיו הוא נעלם. אנחנו כרגע נחושים מאד להמשיך הלאה כלהקה, למרות שאין אחד שיכול באמת למלא את מקומו".
ב-13 בספטמבר הגיעו כוכבי רוק רבים לטקס שריפת גופתו, שנערך בגולדרס גרין שבלונדון. הטקס היה רחוק מהאופי הפראי שנשא את מון. היה זה טקס שקט מאד. אחד הרמזים לאופי הקונדסי של המתופף היה בזר הפרחים שהביא עמו רוג'ר דאלטרי. זה היה זר בצורת מכשיר טלוויזיה עם מסך שבור שנעוץ בתוכו בקבוק שמפניה. השחקן אוליבר ריד, ששיחק בסרט 'טומי' והפך ליד ימינו של מון במסעות ההילולה והשתייה המוגזמת, הביא עמו זר ובו פתק שנאמר בו: 'מצטער קית', ניאלץ לדחות את ארוחת הערב לתאריך אחר'. גם אשתו לשעבר של קית', קים, הגיעה עם ביתם המשותפת בת ה-12, מנדי.
בין הידוענים שהיו שם נכחו שלושת חבריו ללהקת המי, צ'ארלי ווטס וביל ווימן מהרולינג סטונס, אריק קלפטון ובת זוגו פאטי בויד. להקות כמו לד זפלין, מודי בלוז, פליטווד מאק ואמנים כמו דייויד בואי, פול מקרטני ומיק ג'אגר הכינו זרים משלהם שהונחו זה לצד זה.
הבסיסט של להקת המי, ג'ון אנטוויסל: "אני חושב שמישהו הביט למטה והחליט כי זו הייתה הנשמה התשיעית שלו". תגובתו של גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, הייתה מיידית: "אין איש שיכול להחליף את קית' מון מאחורי התופים. אנחנו אפילו לא ננסה להחליפו. עם זאת - אנו נחושים מאד להמשיך כלהקה". זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי: "זו סופה של תקופה. הוא היה המתופף המקורי ביותר ברוק ולעולם לא נוכל להחליפו כי אין כמוהו". עם זאת סברו חברי הלהקה שהגיע הזמן לשינוי מוסיקלי וכי מון הגביל אותם בסגנונו.
את עמדת התופים אייש במהרה קני ג'ונס, אך זה היה כמו לשים גלגל אופניים במכונית מרוץ.
ב-7 בספטמבר בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-7 בספטמבר בשנת 1953, נולדה כריסי היינד מהפריטנדרס. אז הנה על אחד מלהיטיה עם אותה להקה - BRASS IN MY POCKET, שיצא בשנת 1979.
השיר נכתב על ידי היינד והגיטריסט ג'יימס האנימן-סקוט. היא סיפרה: "זה סוג של שיר פופ קל משקל, אין בו שום דבר כבד. זה בנוסח הבחור שמרגיש מאוד חסר ביטחון, לא למשוך בחורה אלא, נגיד, מנסה להתקבל על ידי החבר'ה בפאב".
שם השיר נוצר לאחר ההופעה הראשונה של הפריטנדרס בבריטניה, כשהם היו בחדר ההלבשה המשותף עם להקת THE STRANGEWAYS אותה חיממו. כריסי היינד רצתה לדעת של מי המכנסיים שנחו על משענת הכיסא. אחת מהלהקה ההיא אמרה: "אני אקח אותם אם יש כסף (BRASS) בכיסים". אז היינד למדה ש-BRASS הוא מונח סלנג צפוני לכסף. היא התאהבה בזה וקיבלה השראה לכתוב את השיר ומנקודת מבט של בחור.
זה היה להיט הפריצה מהאלבום הראשון של הלהקה, שהגיע למקום הראשון בבריטניה. באמריקה לקח זמן עד שהבחינו בלהקה. מסתבר שכריסי היינד לא אהבה את השיר הזה כשהוקלט ותיעבה אותו אף יותר כשהפך ללהיט ענק בבריטניה. "שנאתי את זה! למען האמת התאכזבתי מאוד שזה היה להיט כל כך גדול - הייתי נבוכה מזה".
היא הסבירה שהמפיק של הפריטנדרס, כריס תומאס, הוא ששכנע אותה לשחרר אותו כתקליטון, והיא התנגדה לא מעט. היינד ידעה שהמעריצים אהבו את השיר, אז היא לא העזה להשמיט אותו מרשימת שירי ההופעות שלה מאז.
ב-7 בספטמבר בשנת 1979 יצא תקליט חדש לגארי ניומן ושמו THE PLEASURE PRINCIPLE.
זה היה רגע חשוב בהתפתחות המוסיקה האלקטרונית. בעוד שניומן כבר עשה גלים עם להקתו TUBEWAY ARMY והלהיט ARE FRIENDS ELECTRIC, מיזם הסולו הראשון שלו ביסס אותו כחלוץ הסאונד מונע הסינטיסייזר שישפיע חזק על זרם הגל החדש והסינת'פופ של תחילת שנות השמונים.
בניגוד לטקסטורות הקודמות שניומן הביא, הפעם תוצרתו בלטה בהיעדר המוחלט של גיטרות. במקום זאת, האלבום הסתמך לחלוטין על סינטיסייזרים, בס ותופים כדי ליצור את הסאונד הייחודי שלו. ניומן השתמש בסינטיסייזרים האייקוניים של חברת MOOG ויצר אווירה שהרגישה זרה ועתידנית. זה היה מהלך נועז בתקופה שבה סינטיסייזרים עדיין נתפסו ככלי נישתי.
הצליל שניומן המטיר היה קפוא ומכני אך בו זמנית מלודי ונגיש. רבים הזדהו עם צליל זה, וחזותו של ניומן, ונהרו אחריו. ניומן, מעריץ אדוק של דייויד בואי, הצליח להביא תדמית משכנעת.
השיר הבולט בתקליט זה הוא כמובן CARS שהגיע למקום הראשון בבריטניה ופרץ למצעד האמריקאי, הישג שהיה נדיר לאמני אלקטרוניקה בריטיים באותה תקופה. זה נבנה על ריף סינטיסייזר פשוט שחוזר על עצמו, מונע על ידי קצב פועם ובראשו ההגשה הקולית הייחודית וחסרת הרגשות של ניומן. הנושאים של השיר הם פרנויה ובידוד מודרני - המובעים באמצעות המטאפורה של מכונית כמעטפת מגן - לכדו את רוח הזמן של עולם המשתנה במהירות על סף המהפכה הדיגיטלית. השיר הזה עוסק באיך אנשים משתמשים בטכנולוגיה ובמוצרים חומריים כדי לבודד את עצמם ממגע אנושי. ניומן הצהיר שיש לו תסמונת אספרגר, שהיא צורה קלה של אוטיזם, אבל עד שאובחן, היו לו הרבה בעיות בקשר עם אנשים אחרים.
הוא הסביר לרולינג סטון איך הוא הגיע עם תפקיד הסינטיסייזר של השיר הזה: "כתבתי רק שני שירים בגיטרה בס והראשון היה CARS. בדיוק הייתי בלונדון כדי לקנות בס וכשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שניגנתי היה את ריף האינטרו הזה, חשבתי, 'היי, זה לא רע!' ותוך 10 דקות היה לי את השיר המהיר ביותר שכתבתי אי פעם, והכי מפורסם שכתבתי. עוד אנשים צריכים ללמוד מזה".
הנוכחות הבימתית הרובוטית שלו, עם המבט המטריד והתלבושות העתידניות שלו יצרו פרסונה אניגמטית שהדהדה בקרב המעריצים וסקרנה את התקשורת (ואת צביקה פיק...). השילוב הזה של מוסיקה והצגה חזותית חיזק את מקומו בתרבות הפופ.
בכלל, כל התקליט הזה מתעמק בנושאים עמוקים של ניתוק וחרדה טכנולוגית, כשניומן שאב המון השראה ממה שהלך אז בגרמניה ובמיוחד מהעבודה של קראפטוורק. ההפקה הייתה פורצת דרך ולא היה חשש להתנסות עם צלילים אלקטרוניים כשבינתיים, המתופף סדריק שארפלי (לשעבר חבר בלהקת הרוק המתקדם DRUID) מילא תפקיד מכריע בתרגום מקצבים אלקטרוניים לביצועים עוצמתיים ואנושיים, תוך גישור על הפער בין האדם למכונה.
השימוש החדשני של האלבום בסינטיסייזרים השפיע על גל של אמנים, מדפש מוד ו-אולטרווקס ועד לאמנים מאוחרים יותר כמו הפרודיג'י. ניומן היה דמות האב והתקליט הזה שלו בא כהצהרה. זה סימן את הגעתו של גארי ניומן כאמן סולו וככוח בעל חזון במוסיקה.
אבל שנים לאחר מכן הוא אמר: "לא הלכתי את המסלול הטכנולוגי בלב שלם, כמו שקראפטוורק עשתה. יש הרבה דברים בגיטריסטים, נגני בס, ושירים שאני מאוד אוהב שלא רציתי להיפטר מהם. הפעם היחידה שבה נפטרתי מגיטרות, זו הייתה למעשה תגובה לעיתונות הבריטית שגרסה שמוסיקה אלקטרונית היא קרה וחלשה וכל מיני דברים כאלו. אז הכנתי את התקליט כך כדי לנסות להוכיח נקודה שאפשר לעשות אלבום עכשווי שאין בו גיטרה, אבל עדיין יש לו מספיק כוח לעמוד היטב. זו הסיבה היחידה שבאלבום הזה לא הייתה גיטרה".
ב-7 בספטמבר בשנת 1987 יצא אלבום חדש ללהקת פינק פלויד, A MOMENTARY LAPSE OF REASON. רוג'ר ווטרס לא נמצא בו. הציפייה הייתה אדירה לקראתו.
SIDE 1
1. Signs Of Life
2. Learning To Fly
3. The Dogs Of War
4. One Slip
5. On The Turning Away
SIDE 2
1. Yet Another Movie / Round And Around
2. A New Machine (Part 1)
3. Terminal Frost
4. A New Machine (Part 2)
5. Sorrow
הידיעה שהגיטריסט, דייויד גילמור, והמתופף, ניק מייסון, התכוונו להוציא אלבום חדש בשם פינק פלויד הציתה את להבות חוסר שביעות הרצון בין הבסיסט, רוג'ר ווטרס, וחברי הלהקה הנותרים. הקרב הפך לרשמי בסתיו של 1986, כאשר ווטרס הגיש תביעה לסיום השותפות שהייתה פינק פלויד. אז מי זה באמת פינק פלויד? היה זה דיון משפטי סוער. ריק רייט, שעזב בשקט את הלהקה בשנת 1980 לאחר הופעות החומה, חזר באופן לא רשמי לאלבום ולסיבוב ההופעות החדש של הלהקה. כך הוא גם העניק לה משקל רב יותר, לעומת ווטרס שנותר לבדו מול שלושה. בסופו של דבר, אחרי הרבה בלגאנים משפטיים, גילמור והחבר'ה ניצחו, והשם פינק פלויד פיאר את אלבומם משנת 1987. התברר, במהלך המשפט, שהפרטים של מה שהיווה את השותפות המקורית של פינק פלויד מעולם לא הועלו על חוזה מלכתחילה. אז איך אפשר לפזר רשמית שותפות כלשהי שמעולם לא הייתה קיימת באופן רשמי?
ווטרס, במהלך משפט זה ואחריו , ניצל את כל ההזדמנויות לקטול אותם בעיתונות. "אני בכלל לא בטוח איך הם יסתדרו, בהתחשב בכך שהייתי היחיד שעשה אי פעם שם משהו, במשך 15 השנים האחרונות".
שני המחנות לקחו את התיקים שלהם למלחמת תקשורת נקמנית. מעריצי פינק פלויד דווקא נהנו, במובן מסוים, משני מסלולים ובהם תקליטים רוק של האהובים עליהם. ווטרס המטיר עליהם את אלבומו השני (שאני אישית לא אוהב), RADIO KAOS, ופינק פלויד הנותרים באו עם האלבום הזה.
אבל המחיר היה גבוה בצורה הרת אסון. במאבקם לקבוע מיהו היורש החוקי לכס הפינק פלויד, ווטרס, גילמור ומייסון החריבו לחלוטין את מה שנותר מהחברות האישית והאחדות המוזיקלית שחיברו אותם לפני שנים. החומה בהחלט הפרידה ביניהם.
לפי גילמור ומייסון אז, ווטרס הוא אגומנייאק יהיר ודיקטטורי שרעב לכל הקרדיט ולתגמולים. לפי ווטרס, השניים שמולו הם ממזרים, עצלנים וחמדנים המוציאים תקליט ומופיעים כדי לבנות תכנית פרישה בהיקף של מיליוני דולרים תוך שימוש, לדבריו, במותג הלהקה שלו.
דיוויד גילמור לא רק עסק במוזיקה כשהקליט את התקליט הזה של פינק פלויד. הוא היה עסוק גם כל הזמן בדיבורים עם עורכי דין ותכנן תגובות מחץ לקולו הרועם של ווטרס. ההחלטה של ווטרס לצאת למסע סולו לא הייתה סופה של הלהקה, לפחות כפי שגילמור וניק מייסון הכירו זאת.
"מעולם לא שיערנו שזה נגמר", אמר גילמור. "אבל הגאות הגוברת של השמועות והצעקות של רוג'ר ביחד עשו את זה כמעט כמו מפולת שלגים. לא יכולנו להמשיך ולפרסם הודעות לעיתונות שאומרות: 'לא, לא נפרדנו'. זה לא היה שווה את הטרחה. ההנחה שלנו - ההנחה שלי, בכל מקרה - הייתה שנעשה תקליט נוסף".
לדברי גילמור ומייסון, ווטרס הודיע רשמית על עזיבתו במכתב לחברות התקליטים של פלויד, קולומביה באמריקה, EMI בבריטניה, בדצמבר 1985. "היו לנו דיונים", אומר מייסון. "ידענו בערך שמשהו קורה". גילמור ומייסון אמרו שווטרס חשב שיציאתו תהיה המשמעות של סיום הלהקה בפועל.
גילמור: "קיימנו את הפגישות האלה שבהן אמר רוג'ר, 'אני לא עובד איתכם שוב'. הוא היה אומר לי, 'האם תמשיך?' והייתי אומר בכנות, 'אני לא יודע. אבל כשנהיה טובים ומוכנים, אספר לכולם מה התוכנית. ואנחנו נמשיך בזה'. הוא האמין שלא נמשיך. אני זוכר פגישות שבהן הוא אמר 'לעולם לא תעשה את זה'. זה בדיוק מה שנאמר. בדיוק במונח הזה, אלא באופן יותר נוקשה".
ווטרס ושאר חברי הלהקה, במיוחד גילמור, היו במסלול התנגשות במשך שנים, עוד ביצירת "הצד האפל של הירח", בשנת 1972. המפיק כריס תומאס הובא כדי לפקח על המיקס של האלבום הזה כי ווטרס וגילמור רבו קשות לגבי האופן שבו התקליט צריך להישמע. מאוחר יותר, כאשר ווטרס לקח אחריות גדולה יותר על הכיוון הרעיוני והמוזיקה של הקבוצה, החריפה המריבה אף יותר.
"הוא אילץ את דרכו להפוך לדמות המרכזית הזו", אמר גילמור. “זה מה שהוא באמת רצה, להיות הדמות המרכזית ההיא. הרגשתי, ואני בטוח שגם ניק, שזה לא הדבר הטוב ביותר שיקרה. היינו יכולים לעשות תקליטים טובים יותר אם רוג'ר היה מוכן לסגת מעט, כדי להיות פתוח יותר לתשומת לב של אנשים אחרים. לא ישבנו שם ונשענו עליו לדאוג לנו. הוא היה קשוח מאוד ויש לו יותר אנרגיה למלחמות כאלה".
בתחילת 1985 סיים ווטרס את עסקת הניהול שלו עם סטיב אורורק, המנהל הוותיק של פינק פלויד, בשל מחלוקת בנוגע להתחייבויות חוזיות למוצרי פינק פלויד בעתיד. אורורק לא הסכים. ווטרס הציע לאחר מכן לגילמור ולמייסון שורה של עסקאות פשרה, שבהן הוא בעצם יאפשר להם לקבל את השם פינק פלויד אם יאשרו את פיטוריו מאורורק. בכך לקח ווטרס סיכון מחושב שגילמור ומייסון לא ימשיכו בתור פינק פלויד.
"אל תשאלו אותי למה הם מעולם לא קיבלו את העסקה הזו", אמר ווטרס. ביוני 1986. אורורק התכונן לתבוע את ווטרס על עסקת הניהול ולגבות תמלוגים. בשלב זה, טוען ווטרס, הוא אמר לחברי פלויד האחרים, "תקשיבו, אם הניירות האלו יגיעו לדלת שלי, כולנו פונים לבית המשפט. אני לא הולך להסתובב ולהתייבש בבית המשפט, שנים על גבי שנים, בזמן שאתם קוראים לעצמכם פינק פלויד".
ב-31 באוקטובר לאחר מכן, ווטרס מימש את איומו, והגיש תביעה בלונדון נגד גילמור ומייסון כדי למנוע מהם להשתמש בשם פינק פלויד.
גילמור סתר את ההיגיון של ווטרס באמירה פשוטה מאוד. "השקעתי המון זמן בלהקה. זה היה מצב בלתי נסבל, אבל אני אדם עקשן ביותר, ולא אאלץ לצאת ממשהו שאני מחשיב שהוא שלי בחלקו". באשר לשאלה אם הוא ומייסון זכאים לפינק פלויד ללא ווטרס או לא, גילמור אמר שהתקליט החדש הוא ההוכחה הברורה לזה.
"מעולם לא ישבנו בשום שלב במהלך הקלטת התקליט הזה ואמרנו, 'זה לא נשמע מספיק פלויד'. פשוט עבדנו על השירים עד שהם נשמעו נכון. כשהם נשמעו נהדר ונכון, אז זה הפך לפינק פלויד”.
"זה לעולם לא ייפתר לשביעות רצון כולם", אמר גילמור. "אבל זה ייפתר בקרוב, אני מקווה".
כשנשאל לדעתו על התקליט החדש של פינק פלויד, ענה ווטרס בתוקפנות: "אני חושב שמדובר בזיוף קל מאוד אך חכם למדי. אם אתה לא מקשיב לזה יותר מדי, זה נשמע כמו פינק פלויד. אני חושב שהשירים בכלל גרועים. על המילים אני בכלל לא מדבר. אני מתחרט על ניק מייסון. אני מרגיש מאוד נבגד על ידו".
השאלה רק מי הם באמת פינק פלויד הסתבכה אז עם העובדה שגילמור ומייסון העסיקו שלל נגנים חיצוניים וזמרי רקע. ריק רייט חזר לתרום קלידים רק באמצע הקלטת האלבום. "אתה לא יכול לחזור אחורה", אמר גילמור. "אתה צריך למצוא דרך חדשה לעבוד, לפעול ולהמשיך עם זה". ראשית, הוא נמנע מהרעיון להכין אלבום קונספט כבר בשלב מוקדם. האולפן של גילמור היה על סירה מפוארת שעגנה שישה עשר קילומטרים מחוץ ללונדון בנהר, שהפך למוטיב, שעמו נפתח האלבום.
כשהרולינג סטון בא לפרסם ביקורת על אלבום זה, הוא עשה זאת ביחד עם אלבום הסולו השני של ווטרס: "עם התקליט הזה חזרה פינק פלויד לימי האלבום MEDDLE והצליחה לשמר את האווירה הפסיכדלית שלה. יש פה פלויד עם עתיד. ווטרס הצליח להביא באלבומו קונספט של ארמגדון עם סיום מפתיע וחמים. כמו שהתקליט החדש של הפלויד חסר את המילים החותכות של ווטרס, כך לווטרס חסר את הארומה המוזיקלית של פינק פלויד. ביחד, יכלו שני האלבומים להביא לנו גרסה נחמדה ועדכנית של הצד האפל של הירח".
בעיתון פיטסבורג פוסט נכתב אז בביקורת: "האם זה הפלויד האמיתי? העניין נדון כרגע ולמעשה, בסופו של דבר יגיע לבית המשפט. האלבום מסמן את הפיצול של רוג'ר ווטרס (בעל החזון והכותב הראשי של הלהקה) עם דיוויד גילמור (הגיטריסט של הלהקה). הבעיה היא שרוג'ר ווטרס נאלץ לתייג את אלבומו בשמו בעוד שדיוויד גילמור שם את חותמת הלהקה. זה מהלך שמאוד לא מצא חן בעיני ווטרס.
זה, במובנים רבים, אלבום סולו של גילמור.. מאז שהגיטרה והשירה של גילמור היו זה מכבר מרכזי בצליל של פינק פלויד, לפחות על פני השטח זה נשמע כמו אלבום של פינק פלויד. יש לו את המילים העגומות של הלהקה, המנגינות המלנכוליות וצלילי הגיטרה האיטיים והנוסקים. גילמור והמפיק, בוב אזרין, מחזיקים אותו יחד עם הפקה גבישית ושפע של אפקטים קוליים דמויי 'הצד האפל של הירח' (כולל קולות רחוקים והשעון המעורר הישן).
גילמור וחברי פלויד המקוריים, המתופף ניק מייסון והקלידן ריצ'רד רייט, מקבלים הרבה עזרה משלל אנשי סשן מצוינים כמו ג'ים קלטנר, ביל פיין וטום סקוט. טוני לוין (קינג קרימזון, פיטר גבריאל) מחליף בכישרון רב את ווטרס על הבס. מה שלא ניתן להחליף הם השנינות והחזון של ווטרס. למרות כל היומרות הנשגבות שלו, ווטרס היה די מצחיק רוב הזמן. בצורה כזו, התקליט החדש חסר את האיזון שהביאו ווטרס וגילמור ללהקה. למרות זאת, מדובר באלבום שאמור לרצות את מעריצי פלויד, ואף להחזיר אותם לחלק מהחומרים היותר מפוארים של הלהקה. עבור גילמור, זה הישג אדיר".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
Comments