רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 במרץ (7.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "היצירה 'תמונות בתערוכה' שעשינו כאמרסון, לייק ופאלמר, הייתה פרשנות קלאסית, דומה מאוד לסוג הדברים שלהקת הנייס נהגה לעשות. אתה מסתכל על כל דבר שקית' עשה וזו הייתה עבודה של מישהו אחר שהוא פירש. אני אישית נהניתי לעשות את זה, אבל זה היה לא בסדר כי זה נתן למבקרי המוזיקה סיבה לעקוץ אותנו. הייתי מאוד מרוצה מתרומתי לאלבום הראשון שלנו, למען האמת. היה לי את השיר שלי בצד השני והייתי שליש מהמוזיקה. הפקתי גם את האלבום, שהיה מאוד כיף. אני לא מרוצה מהאלבום עכשיו, כי אני לא חושב שהוא שלם, אבל אני אהיה מרוצה מהחדש... מעולם לא קיבלתי קרדיט על מה שעשיתי בקינג קרימזון. היו דברים שיצרתי שם ולא קיבלתי בהם קרדיט. הדברים שאני עושה הם כמו חלקים שמרכיבים משהו אבל לא בהכרח מהווים חלק גדול מהתוצר הסופי. אני מרגיש מתוסכל מכך שהתפוקה שלי קשורה לדבר הכולל ולא לחלק ספציפי אחד. המניע שיש לי להצליח הוא שאני רוצה לרגש אנשים ושיהיה לי מספיק כסף כדי להיות בטוח. אבל זה מעצבן כשאתה לא מקבל קרדיט על מה שאתה עושה" (גרג לייק, בשנת 1971)

ב-7 במרץ בשנת 1975 יצא תקליט חדש לדייויד בואי. שמו הוא YOUNG AMERICANS. התקליט מסמן יציאה משמעותית מאלבומיו הקודמים של בואי, שהושפעו מאוד מרוק וגלאם רוק. במקום זאת, פה בואי טובל במוזיקת נשמה, פ'אנק ורית'ם אנד בלוז.

האלבום זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו לאור, כאשר חלק מהמבקרים שיבחו את הניסוי של בואי בסגנונות מוזיקליים חדשים, בעוד שאחרים מתחו ביקורת על חוסר הקוהרנטיות של האלבום ואת התרחקותו מעבודותיו הקודמות. עם זאת, עם הזמן, למדו אנשים לאהוב אותו, כשהוא מציג את יכולתו של בואי להסתגל ולחדש בנוף המשתנה ללא הרף של המוזיקה הפופולרית. מדובר בתקליט שרבים רואים בו 'תקליט מעבר'.

ב-29 באוקטובר 1974, הושק DAVID LIVE, אלבום ובו ההקלטה החיה הרשמית הראשונה. האלבום הכפול היה מסר למי שעדיין נאחז בעבר - זיגי סטארדאסט מת והגיע הזמן לפנות מקום לדייויד בואי של 1974, כשהוא חושני, אלגנטי... אבל מותש. שחוק מסיבוב הופעות תובעני, הוא היה עייף, סבל מפרנויה והיה מכור לסמים - קוקטייל מסוכן בארץ הרוקנ'רול. אנגליה הפכה קטנה עליו והגיע הזמן שלו לאמץ את אמריקה, לנסוע בכבישים המהירים שלה ולכשף את העיתונאים שלה, להגשים את חלומם של כל כך הרבה אמנים בריטים.

בואי היה אז בתהליך של העפת מנהלו האישי, טוני דפרייס, שנחשד במרמה. כמו כן יחסיו של הזמר עם אשתו, אנג'י, לא היו הרמוניים. הכסף הרב שהרוויח בעמל רב החל לדמם ממנו החוצה באופן מבהיל. בין השאר בגלל התמכרותו הקשה והיקרה מאד לקוקאין.

בואי רזה באופן מבהיל ותמיד מצא לו חברים בתחום ששמחו להסניף עמו את הסם המתעתע הזה, כאילו אין מחר. במצב זה, באוגוסט 1974, נכנס בואי לאולפני סיגמא. בפנים חיכתה לו להקת נגנים שהורכבה משחורים ולבנים. כל אחד מהם היה תותח בהפקות אולפניות. אם זה המתופף אנדי ניומרק, הבסיסט ווילי וויקס, הסקסופוניסט דייויד סנבורן, הגיטריסט קרלוס אלומאר וגם זמרי ליווי, ביניהם לות'ר ונדרוס שטרם זכה להצלחה אדירה בשמו. לצדו שרה אווה צ'רי, שהיה לה אז גם רומן עם בואי. הזמרת השלישית הייתה רובין קלארק, אשתו של אלומאר.

היחיד שבא מפרויקטים קודמים של בואי היה הפסנתרן מייק גארסון. הסשנים הראשונים לא מצאו חן בעיני בואי. הוא חיפש סאונד אחר והזעיק את טכנאי ההקלטות טוני ויסקונטי, עמו עבד בעבר. השירים החלו להיבנות, כשהשם המקורי שהוצע לאלבום היה THE GOUSTER (מילת סלנג בקהילה השחורה, בימים ההם, שהתייחסה לסגנון החיים בה). במשך כמה ימים, כשהמוזיקאים הרכיבו את השלד של האלבום הקרוב, קירות האולפן הדהדו עם הגרוב.

הסשנים הסתיימו, או כך חשב בואי כשנתקל בג'ון לנון. השניים קבעו זמן הקלטה באולפני אלקטריק ליידי ושם נוצר השיר FAME. כמו כן הקליטו הם גרסה (לטעמי מיותרת) לשירו של לנון, ACROSS THE UNIVERSE. זה אלבום הדיסקו הראשון של בואי ומאז הוא לא נחשב בעיני מעריצים כאחד הפופולריים ביותר שלו. אני כותב זאת כי לא נתקלתי עד כה במעריץ אחד של בואי שאמר לי שזה האלבום הכי אהוב עליו, מכל הדיסקוגרפיה. כנראה האלבום הזה די נופל בין הכיסאות בתוך הקטלוג הענק שלו.

תמונת העטיפה של התקליט צולמה על ידי הצלם אריק סטיבן ג'ייקובס. הוא לקח את ההשראה שלו מדיוקן של הכוריאוגרפית טוני בזיל שצולם על ידי ג'ייקובס לשער המגזין AFTER DARK (בספטמבר 1974). בואי נזכר ש"ממש רציתי שנורמן רוקוול יעשה את עטיפת אלבום אבל אשתו אמרה, 'אני מצטערת, אבל נורמן צריך לפחות שישה חודשים בשביל הפורטרטים שלו'. אז הייתי חייב לעבור הלאה". טוני בזיל קיבלה לאחר מכן הצעה לעבוד ככוריאוגרפית עבור בואי.

אחד שהוזמן לשיר בתקליט הזה אך בסוף נאלץ לוותר היה גלן יוז, אז הבסיסט-זמר בלהקת דיפ פרפל. כך הוא מספר: "בקיץ 1974 התארחתי במלון בוורלי ווילשייר, כשהייתי בלוס אנג'לס והכנתי עם דיפ פרפל את האלבום STORMBRINGER. לילה אחד, הייתי בחדר שלי עם רון ווד כשלפתע צלצל הטלפון ומעבר לקו זו הייתה אנג'לה בואי, שמעולם לא פגשתי. היא אמרה, 'בעלי מאוד רוצה להכיר אותך'. אמרתי 'אני במלון שלי', והיא אמרה, 'אני יודעת, אנחנו בקומה מעליך!' אז עליתי לשם עם רון ונדהמתי מאיך שבואי נראה. הנה אני במכנסיים מתרחבים והשיער הארוך, ושם הוא בחליפה בצבע חרדל, חולצה ורודה ושיער אדום. דיוויד היה מאוד קטן ומאוד שביר. הוא היה רזה מדי. הוא ניגש לחבק אותי ו לא היה לו כלום לחבק אצלו.

התיישבנו לדבר, וכל מה שהוא רצה לדבר עליו היה מוזיקת רית'ם אנד בלוז. הוא עמד להקליט את תקליט הסול שלו וקיבל להקה חדשה סביבו. הוא ראה אותי שר בטלוויזיה וידע באמת שהייתי גבר לבן עם נשמה שחורה. הוא היה מוקסם מזה. הוא היה איש שיחה גדול, ודיברנו עד בערך בשתיים בלילה, והוא גרם לי להרגיש מאוד בנוח. הוא היה מבוגר ממני בשבע או שמונה שנים. הלכתי לחדר שלי וניסיתי לישון אבל הייתי כל כך המום. התעוררתי בצהריים והוא התקשר אליי ושאל אם אני רוצה לבוא לראות את המופע של 'כלבי היהלום' שלו הערב. זה היה מופע יוצא דופן, מלא בשינויי תלבושות, הפקה אמיתית.

עד מהרה הפכנו לבלתי נפרדים, והסתובבתי איתו במהלך היום והלכתי לראות את ההופעה שלו ארבע או חמש פעמים ברציפות. הוא היה מגיע לאולפן ורואה אותי מקליט, יושב לידי באולפן, לא בחדר הבקרה. כמה מחבריי ללהקה לא העריכו שאני מסתובב עם דיוויד כי הם לא חשבו שזה מתאים לנו תדמיתית. דייויד ואני התראינו כל הזמן, והם חששו שזה יעשה רושם שגוי. הייתי בהקלטה ביום עם דיפ פרפל, סיימנו בסביבות שבע, ואז הגיע הזמן ללכת להופעה של דייויד, לפעמים עם איגי פופ. לעתים קרובות היו אנשים אחרים בסביבה אבל היינו אחד עם השני. התחלתי להרגיש בנוח לידו בלילה. פשוט עשינו ביחד קוקאין. למעשה כל הזמן שלי עם דיוויד היה ככה. הוא רצה שאשיר בתקליט שלו אבל אחרי כמה חזרות עם אווה צ'רי, דיפ פרפל נאלצה לטוס להוואי, אז זה אף פעם לא קרה.

האהבה למוזיקה, והאהבה לסמים הן שדירבנו את הקשר בינינו. ואז, כשהיינו לבד, הפכנו למכורים. קוקאין הוא סם שטני. התווכחנו כמו בעל ואישה על הכל. הוא אהב להתעמת. הוא לא היה פיזי אבל מילולי. הוא היה פאקינג חכם, היה בעל שנינות מדהימה. אבל הוא היה צדקן והוא הונע בזמנו באובססיה לרייך השלישי, וראיתי את החרא הזה בבית שלי. הוא כל כך אהב את הנרקיסיזם של היטלר. הוא לא רצה להיות הוא, אבל הוא הוקסם מהתנועה הנאצית. כשאתה עושה קוקאין זה עושה אותך מאוד מאוד אנרגטי. הייתי יוצא מהחדר כשהוא עשה את זה. אתה נכנס לטראנס על קוקאין, והוא פשוט עשה זאת וצפה בסלילים של סרטים על הנאצים. הוא מעולם לא עשה את תנועת מועל היד, הוא פשוט היה מוקסם.

הוא גם הוקסם מהמוזיקה האמריקאית השחורה ומהשטן. הוא היה בטוח שהבריכה בביתו בלוס אנג'לס הייתה רדופה ברוחות. הוא הרגיש שהשטן בבריכה. הוא היה ער במשך כמה ימים, והרוח כנראה ייללה והמים התחילו לבעבע בבריכה. זה בעבע כאילו זה ג'קוזי. מעולם לא ראיתי דבר שכזה. אבל הבריכה המזוינת הזאת מבעבעת. אבל ככה זה כשאתה מסטול לגמרי וער במשך כמה ימים. אתה רואה דברים מוזרים.

אהבנו אחד את השני והתנשקנו על הצוואר, החזקנו ידיים, אהבנו את זה. אפילו לא ידעתי שדיוויד הוא ביסקסואל; לא ידעתי עד 1978 בערך. לא הייתי משוכנע. אני הייתי הכי סטרייט שאפשר לעזאזל. דייויד אהב את העובדה שהוא הסתובב עם מה שהוא כינה 'כוכב גדול יותר' ממנו. נדהמתי מהקטע הזה".

הביקורות לא הרעיפו שבחים על האלבום. מצד שני, עיתון להיטון הישראלי פרסם כי זה אלבום מצוין ורק הגרסה ל'מסביב ליקום' רעה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "שיר הנושא של האלבום החדש של דייוויד בואי הוא אחד מקומץ הקלאסיקות שלו, תערובת מוזרה של ביקורת חברתית, סגנון לירי קולח, פופ אנגלי ונשמה אמריקנית. הלהקה מנגנת נהדר וההפקה של טוני ויסקונטי היא ללא רבב. שאר האלבום עובד בצורה הטובה ביותר כאשר בואי משלב את הידע שלו בפופ באנגלית. גולת הכותרת של האלבום מגיעה כשהוא עוצר את הלהקה ושואל: "האם אין שיר אחד ארור שיכול לגרום לי להישבר ולבכות?" עם כל זמר פופ אחר בעולם, היית יודע שהוא או היא רוצים שייקחו אותם ברצינות. עם בואי אתה פשוט מאמין שהוא חצי עושה וחצי פשוט אומר מה שהוא חושב שהוא אמור לעשות. וזה לא רע, אבל רק כמו שזה פה".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת בזמנו: "מה שלא יעשה בואי על הבמה, ולא משנה כמה במיומנות, הוא לא יכול ולהעביר את התחושה להקלטותיו. הוא יוצא שטחי עם שירתו ומילותיו המוזנחות יתר על המידה ומלאות בתוכן בלתי מובן. חלק מאלבומיו המוקדמים היו מצחיקים ומוזרים, אבל הוא כנראה לוקח את עצמו ברצינות וזה פשוט לא עובד. כמעט כל האלבום הזה הוא חיוור, למעט העיבוד שלו לשיר המופלא של ג'ון לנון, וזה מצטיין בגלל הדרך בה הוא שוחט את המנגינה המקורית". ובעיתון בילבורד נכתב אז: "דיוויד בואי חוזר עם המראה המוזיקלי האחרון שלו, הפעם טיול לארץ הנשמה. זה עובד טוב. המפתח כאן הוא שסאונד הנשמה המתוחכם של בואי (עם כלי מיתר, עיבודים גדולים והרבה קולות ליווי מלאי נשמה) לא נשמע תלוש. הוא נשמע כאן בבית כמו בכל שאר השינויים המוזיקליים שלו, ובחלקים, יותר מכך. השירה לא נשמעת כמעט מתוחה כפי שנשמעה בכמה משיריו הרוקיים הצורמים יותר. האמנים האורחים ג'ון לנון, ווילי וויקס, אנדי ניומרק וג'ין מילינגטון מוסיפים נופך משובח לסט, מה שאמור לא רק לחבב את בואי עוד יותר על מעריציו הנוכחיים אלא צריך לפתוח עבורו שדרה חדשה לגמרי של מעריצים". בעיתון CIRCUS נכתב אז: "זה רק עוד שלב חולף עבור הילד בואי, אבל אתה חייב להודות שהתרומה שלו לעידן הנשמה היא תרומה ראויה להערצה. עכשיו ללהקת AVERAGE WHITE BAND המדהימה יש בריטי חיוור שיער שלוהט על עקבותיה, כדי להוכיח שתושבי לונדון יכולים להיות מלאי נשמה כמו הסקוטים. עד כמה שהשירה בתקליט טובה, שאר האלבום נשמע כאילו הוא פועל במהירות מעוותת מעט. רוב האלבום הזה הוקלט בפילדלפיה והדבר המוזר ביותר הוא שהרצועה הכי מצליחה והכי מלאת נשמה באלבום, FAME, הוקלטה באולפני במנהטן. זה נכתב על ידי בואי ומשתף פעולה חדש בשם ג'ון לנון פלוס קרלוס אלומר, וזה נשמע מאוד כמו PICK UP THE PIECES של AVERAGE WHITE BAND. אבל בחזרה לשירה המעוותת הזו. הרצועה השנייה הכי גרועה באלבום היא ACROSS THE UNIVERSE, הלחן הקלאסי הזה של הביטלס . בדרך כלל אני אוהב את הדרך שבה בואי מפרש חומרים של אחרים, אבל זה פשוט מחריד. אפילו לנון שעמד בצד וניגן בגיטרה לא הספיק כדי להפחיד אותו להביא ביצועים טובים יותר. בסך הכל מדובר בניסוי מוצלח מאוד עבור דיוויד בואי. זה בהחלט הרבה יותר טוב מרבים מהניסויים האחרים שלו. למעשה, אם הוא יחליט להישאר עם זה יותר מאלבום אחד, אני מתאר לעצמי שהוא יהפוך למצוין למדי בזה".

האלבום הגיע למקום השני במצעד הבריטי.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-7 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת MOUNTAIN. איזה יופי של דבר הוא זה! תגידו שלום למיסיסיפי קווין!

כשהחלה שנת 1970, להקת מאונטיין הניו יורקית הייתה אחת הלהקות החדשות המבטיחות ביותר. עד סוף השנה הפכה הלהקה לאחת המובילות בארה"ב. קודם כל היה זה הגיטריסט לזלי ווסט שהקליט תקליט סולו בשם MOUNTAIN, שהפיק פליקס פפלארדי, בסיסט ומפיק מוזיקלי שלשמו נזקף קרדיט הפקת להקת CREAM.

מעודדים מהצלחת התקליט הזה, הגיטריסט והמפיק שלו החליטו להקים יחד להקה, שבאופן בלתי נמנע, הם קראו לה מאונטיין. הלהקה ערכה את הופעת הבכורה שלה בפילמור ווסט, בסן פרנסיסקו, ביולי 1969 והצליחה להלהיב את הקהל. ווסט ניגן בסגנון דומה לאריק קלפטון אבל הלהקה פיתחה במהירות סאונד משלה. ההופעה הרביעית שלה הייתה בפסטיבל וודסטוק המפורסם.

זמן קצר לאחר הופעת הפסטיבל, חברו הוותיק של לווסט, קורקי לאינג, שעבד כסוחב ציוד של מאונטיין, החליף את נורמן סמארט כמתופף הלהקה וההתקפה הריתמית העוצמתית שלו השלימה את צליל הגיטרה הייחודי של ווסט. החבורה פנתה להקליט את תקליט הבכורה CLIMBING.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "פליקס פפלארדי, המפיק והמנהל המוזיקלי של להקה זו, נהג להפיק את להקת CREAM; לכן אין זו הפתעה גדולה שמאונטיין מתמחה בסוג הרוק הכבד. מה שמדהים בלהקה הוא שחבריה לא רק מחקים את CREAM, אלא הם למעשה נשמעים כמו האדונים קלפטון, ברוס ובייקר. כשהם עושים שיר של ג'ק ברוס/פיט בראון, THEME FROM AN IMAGINARY WESTERN - באמת קשה להבחין בהבדל. יש, מה שבטוח, כמה נקודות אור בתקליט הזה שבהן המוזיקאים עושים רוק טוב. SITTING ON A RAINBOW הוא הטוב ביותר פה, שתי דקות ועשרים שניות של גיטרה ובס נוסקים, יחד עם איזו תמיכה מופלאה של קורקי ליינג. NEVER IN MY LIFRE ו- MISSISSIPPI QUEEN הם שני שירי רוק סולידיים יותר.

לרוע המזל, מאונטיין היא אחת הלהקות שמגזימות יותר מדי לעתים קרובות מדי. רוב השירים האחרים קבורים מתחת לקולאז' מוזיקלי צעקני, עם שירה צורחת על גבי גיטרה מייבבת על גבי בס חובט על גבי תופים עסוקים. זה בדרך כלל יותר מדי עבור המאזין, להתמודד עם הכל בבת אחת. למרות חסרונותיו, התקליט נותן לנו מושג מה הלהקה מסוגלת לעשות. כשהחברים נכונים, הם חזקים כמו CREAM; כולם מוזיקאים מוכשרים וזו בהחלט להקה עם עתיד".

ב-7 במרץ בשנת 1966 הוציא בריאן ווילסון מהביץ' בויז תקליטון סולו עם השיר CAROLINE, NO, שבמקור נקרא CAROLE I KNOW.

צדו השני של התקליטון בא עם השיר SUMMER MEANS NEW LOVE, שהוא קטע אינסטרומנטלי מהתקליט SUMMER DAYS AND SUMMER NIGHTS, של הביץ' בויז.

ווילסון הלחין את השיר הזה עם המילים של טוני אשר. זה היה שיר מאוד אישי לשני הכותבים. ווילסון התחתן עם אשתו הראשונה, מרילין, בדצמבר 1964, ובני הזוג עברו שינויים רבים במערכת היחסים שלהם. ווילסון הסביר: "היינו צעירים, מרילין קרובה לגיל 20 ואני מתקרבת לגיל 24, ובכל זאת חשבתי שאיבדנו את התמימות של נעורינו ברצינות הכבדה של חיינו".

אז ווילסון לקח את מושג התמימות האבודה שלו לאשר, ששאב מניסיונו האישי כדי להשלים את המילים. אשר נפרד לאחרונה מחברתו, קרול, שעברה מלוס אנג'לס לניו יורק. כשאשר ביקר אותה, הוא הופתע עד כמה היא השתנתה - התספורת החדשה שלה שימשה השראה לשורה הראשונה בשיר.

אשר: "נפרדתי מחברה שלי מהתיכון, רקדנית שעברה לניו יורק בניסיון לפרוץ בברודווי. כשנסעתי לבקר אותה זמן קצר לאחר מכן, גיליתי שהיא עברה כמה שינויים קיצוניים. כן, היא חתכה את שערה. אבל מה שראיתי הלך עמוק יותר מהשינויים הקוסמטיים. היא הפכה לאדם הרבה יותר עולמי - היה ברור שניו יורק גרמה לה לגדול, ומהר".

"לאן נעלם השיער הארוך שלך?

איפה הבחורה שהכרתי?

איך יכולת לאבד את הזוהר השמח הזה?

אה, קרוליין, לא...

מי הסיר את המבט הזה ממך?

אני זוכר איך היית אומרת

שלעולם לא תשתני, אבל זה לא נכון.

אה, קרוליין, את... שברת את ליבי

אני רוצה ללכת ולבכות

זה כל כך עצוב לראות דבר מתוק מת

אה, קרוליין, למה...

האם אוכל למצוא בך שוב

דברים שגרמו לי לאהוב אותך כל כך?

האם נוכל אי פעם להחזיר אותם לאחר שהם הלכו?

אה, קרוליין, לא..."

בתקליטון זה הוצג לראשונה סגנון המוזיקה החדש של בריאן שיצר ריגוש ענק בקרב סובביו שהיו בטוחים כי יהפוך ללהיט גדול. עד כדי כך שחברי הביץ' בויז ניגשו לאולפן ההקלטה כדי להקליט מסר קצר של תודה למאזיני תחנות רדיו שונות, שהפכו את שירו על קרוליין ללהיט. בריאן הקליט כך: "הי, זה בריאן וילסון מהביץ' בויז. אני רוצה להודות לרדיו WFVN שעזר לי להפוך את השיר ללהיט במיאמי".

מייק לאב הקליט כך: "היי, זה מייק לאב מהביץ' בויז. אני רוצה להודות לכל אנשי רדיו KUNNZ שהשמיעו והפכו את שירו של בן דודי בריאן ללהיט ביוסטון".

אבל קרוליין לא הייתה נמרצת דיה והצליחה לטפס בגבעת המצעד רק עד למקום ה-32 והמאכזב. עם זאת, שיר זה הפך לקלאסיקה כשחתם בהמשך את תקליטה של הלהקה, פט סאונדס. בסוף השיר נכנסים צלילים של רכבת חולפת וכלבים נובחים. הרכבת הגיעה מסליל של אפקטים קוליים, אבל הכלבים היו שייכים לבריאן ווילסון ושמותיהם בננה ולואי.

ב-7 במרץ בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת ג'נסיס. הרבה לפני ספיינל טאפ ומטאליקה, הייתה זו ג'נסיס (ולפני להקת מחתרת הקטיפה) שאלבומה נעטף בעטיפה שחורה.

הכל החל בבראשית, כשאלוהים חיכה קצת עם בריאת הפרוג של להקת ג'נסיס והחליט לתת לה להתנסות באלבום אחד בסגנון שונה לגמרי. האלבום הזה נקרא FROM GENESIS TO REVELATION. או בעברית, שהודפסה בזמנו בעיתוני הפופ הישראליים - מבראשית להתגלות. אלה הן מילים כדורבנות כי לא היה יכול להיות שם נכון יותר לתקליט ראשון שכזה לפני התגלות פרוגרסיבית מדהימה.

האלבום נשאר בודד בקטלוג של ג'נסיס. זה נחשב לעתים קרובות כיצירה בוסרית של צעירים. זה בהחלט חסר את הנשיכה של מה שבא מיד לאחר מכן, והפאר שהפך מאוחר יותר לסימן מסחרי. "רצינו לנסות ולכתוב דבר שלם", אמר גבריאל. "ג'ונתן קינג הציע שנקשר את זה לראשית העולם, וזה גרם לנו לחשוב קצת. זה היה נורא יומרני לחשוב על זה לאחור - תולדות האבולוציה של האדם בכמה שירי פופ פשוטים. זה היה אבסורד, אבל תמיד אהבנו תמונות תנ"כיות".

בשנת 1969 חיפשו חברי ג'נסיס השורשית חוזה הקלטות לאלבומם הראשון. בהרכב היו פיטר גבריאל בשירה, טוני באנקס בפסנתר, מייק ראת'רפורד בבס, אנת'וני פיליפס בגיטרות וכריס סטיוארט בתופים. שתי אופציות הונחו לפניהם לקבלת חוזה; אפשרות אחת באה עם דייויד ג'ייקובס, שהנחה אז תכנית טלוויזיה בריטית בשם JUKE BOX JURY. הבן שלו למד בבית ספרם של חברי הלהקה (צ'ארטרהאוס) והסכים לשמש כמתווך. הקשר השני היה עם ג'ונתן קינג. לחברי הלהקה לא היה האומץ לגשת אליו כי קינג היה מפורסם בתעשיית המוזיקה עם להיט משלו בשם EVERYONE'S GONE TO THE MOON.

חבר קרוב של הלהקה נתן בידו של קינג קלטת עם קטעי דמו ולאחר כמה ימים הגיעה תשובה חיובית מצדו עם הזמנה לחברים להגיע ללונדון. קולו של פיטר גבריאל סיקרן אותו לבדוק את הנושא.

קינג הצליח, בין השאר, להחתים את החברים על חוזה הוצאה לאור של שיריהם בו הוא היה המרוויח והם המפסידים, מבחינה כלכלית. זה הרי טריק שגרתי בעולם המוזיקה וחברי הלהקה הטריה הצליחו לבטל את החוזה, לאחר מכן, בשל העובדה שחתמו עליו כשהיו קטינים, מבחינה חוקית.

לחברי הלהקה עדיין לא היה אז שם להרכב וקינג זרק לחלל האוויר את השם ג'נסיס. נרשמה חוסר התלהבות בקרב הבחורים הצעירים. הזמר פיטר גבריאל: "דיברנו עם קינג על שם ללהקה שלנו והוא הציע את 'המלאכים של גבריאל'. כמובן ששאר חברי הלהקה לא התלהבו מזה, אבל לי זה דווקא התאים. קינג הציע שוב את השם הזה בהמשך, כשגילה כי יש להקה נוספת ושמה ג'נסיס שפעלה בארה"ב. היו לו המון רעיונות מוזרים".

באנקס: "הקלטנו כמה שירים שקינג ממש לא אהב ובייאושנו החלטנו, פיטר ואני, לכתוב את THE SILENT SUN. זה נועד למשוך את תשומת ליבו ולכן כתבנו שיר מחושב שכזה. חשבנו לעצמנו, 'את מי הוא אוהב? אההה... את הבי ג'יז!'. אז כתבנו שיר בסגנון הבי ג'יז והוא כמובן חשב שזה מספיק טוב לתקליטון".

גבריאל: "אפילו ניסיתי לשיר בהקלטת השיר הזה כמו רובין גיב. הטריק עבד משום מה".

אנת'וני פיליפס: "חשבתי כבר אז שטוני ופיטר התמסחרו לחלוטין עם הבאת השיר הזה, שכולו נבנה באופן מחושב מדי לקראת הפזמון".

מייק ראת'רפורד: "אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה ברדיו, בתוכנית של קני אוורט. זה היה השיר הראשון שהוא ניגן בבוקרו של יום ראשון. אחרי כן הוא הושמע עוד כמה פעמים ואנחנו חשבנו שהצלחנו בגדול ומיד רצנו לקנות בגדים מיוחדים לרגע בו יקראו לנו לבוא ולהצטלם לתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית והנחשקת, טופ אוף דה פופס. אני זוכר שאלו היו בגדים בצבעים שחור ולבן. לי היו מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ולטוני היה בדיוק את ההיפך. תודה לאל שזה לא קרה כי לא היינו ממשיכים בדרך האמיתית שלנו, לו השיר הזה היה הופך ללהיט. היינו כל כך לא מנוסים ואין ספק שלא היינו מצליחים לשמר את המומנטום". מתופף הלהקה, בשלב הזה, היה כריס סטיוארט.

האמת חייבת להיאמר. כיום רבים מקשיבים לשיר הזה ומחשיבים אותו כשיר רע של ג'נסיס. זאת כנראה בגלל השיוך שלו לקטלוג מפואר של להקת מיוחדת. אבל אם תיקחו אותו כשיר פופ של להקה עלומה ושמה ג'נסיס - יכול להיות שתגלו בו כממתק סיקסטיז נהדר. בעיתון NME נכתב אז בביקורת על תקליטון זה: "אני ממש לא מבין על מה המילים שבשיר אבל יש פה עיבוד יפהפה וזורם. זה תקליטון בעל עומק, אבל יכול להיות שהוא יהיה מורכב מדי למאזין הממוצע".

הסינגל השני של ג'נסיס יצא במאי של 1968 ונקרא A WINTER'S TALE. אז החלו הדיבורים על יצירת תקליט שלם. קינג הצהיר שמבחינתו צריך להיפטר מהבסיסט ומהמתופף. חברי הלהקה לא רצו להיפטר ממייק ראת'רפורד הבסיסט, כי הא היה חלק בלתי נפרד מהם. לעומת זאת, כריס סטיוארט פוטר ומשימת הפיטורים הוטלה בהגרלה על כתפיו של ראת'רפורד.

סטיוארט המשיך לדרכו והפך לכותב מדריכי טיולים לסין ואנדלוסיה. בהמשך הוא החל לכתוב ספרי קריאה שהפכו לרבי מכר. המחליף שלו בעמדת התופים היה ג'ון סילבר, שלמד עם פיטר גבריאל באותה כיתה והיה חובב מושבע של ג'אז. בתקופה הזו החלו להיערם שירים מקוריים שהחברים כתבו במחשבה לחברם יחד לקונספט שמבוסס על סיפורי התנ"ך.

ההקלטות לאלבום הבכורה נעשו במהירות (שלושה ימים בלבד) ולחברי הלהקה לא הייתה שליטה על אופי צליל ההפקה. בתקופה ההיא עוד לא הייתה הרגשה של להקה אמיתית וחברי הלהקה העתידית עוד לא ידעו אז לנגן היטב על כלי הנגינה שלהם. בין השירים שהוקלטו לאלבום הייתה גם גרסה מוקדמת ליצירה VISIONS OF ANGELS, שיצאה בהקלטה שונה רק באלבום השני של הלהקה, TRESPASS.

למרות שהקלטות האלבום הסתיימו בקיץ של 1968, האלבום יצא לחנויות רק במרץ 1969. בתקופה הזו חברי הלהקה כבר ממש לא אהבו את מה שהקליטו כמה חודשים לפני כן. הראש שלהם היה כבר בכיוון שונה לגמרי. ג'ונתן קינג היה אחראי על הוספת התזמורת להקלטות כשהוא הבטיח ללהקה שהיא תישמע כמו המודי בלוז בשיא תפארתה. כשהחברים הקשיבו לתוצאה המתוזמרת, בעיבודו של ארתור גרינסלייד, הם הבינו שהם נשמעים הרחק ממה שהובטח להם ובמקום לילות משי לבן הם קיבלו ימי נייר זכוכית שחור. לדעתי, התזמור דווקא מוסיף יופי לשירים.

מי שלקח את הדבר הכי ללבו היה פיליפס. הוא זעם ויצא בסערה מהאולפן. "יצאתי בכעס רב והלכתי לחברה שלי שבדיוק עזבה אותי לפני כן ואני זוכר שחשבתי שהחיים לא יכולים להחמיר מזה, כשזמן קצר לאחר מכן חטפתי את מחלת הנשיקה".

עטיפת התקליט היוותה בעיה נוספת כששם הלהקה הושמט ממנה בגלל שחברת התקליטים הבריטית DECCA, שהוציאה את האלבום, חששה מהתנגשות עם הלהקה האמריקאית שנשאה גם היא שם זה. חברת התקליטים ניגשה לקינג וניסתה לשכנעו לשנות את שם הלהקה אותה הפיק. התשובה הייתה שלילית ולכן יצא האלבום בעטיפה שחורה לגמרי עם כיתוב משפט אחד בלבד עם שם התקליט. חנויות רבות קלטו מסר שגוי מהעטיפה הזו ושלחו את האלבום להירקב, לפי האגדה האורבנית שמתעקשת מאז אך אינה אוחזת במציאות, במחלקת המוזיקה הדתית שלהן. גם מייק ראת'רפורד שלל את הקטע הדתי הזה בספרו האוטוביוגרפי.

בעיתון 'דיסק' כתבו בביקורת: "במילים שצורפו לתקליט נכתב כי הם מקווים שלא נחשוב שהאלבום הזה יומרני. ובכן, עצוב לגלות כי היומרנות פה קשה עם רגעים רבים של דכאון מול מעט קרני שמש. בסך הכל זה אלבום משעמם". במלודי מייקר גילו בביקורת כי "חברי ג'נסיס חזרו לשמם לאחר שגילו כי יש להקה אחרת בשם REVELATION. בין השינויים הפיקו החברים רוק פואטי נחמד מאד".

קינג החזיק למשך זמן רב בזכויות לתקליט הזה, וזו הסיבה להוצאתו לשוק בגרסאות עם עטיפות שונות, שהזרימו כסף טוב לחשבונו.

ההרצאה "ארוחת הערב מוכנה - הסיפור של ג'נסיס עם פיטר גבריאל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-7 במרץ בשנת 1964 הסתיים סיבוב הופעות מתיש במשך כחודש של הרולינג סטונס באנגליה (עם שתי הופעות בלילה), בווינטר גארדנס ב-MORECAMBE.

מיק ג'אגר: "אני לא אוהב סיבובי הופעות בזמנים הטובים ביותר, אבל בנוגע לסיבובי הופעות - זה היה די טוב. הקהל טוב. דבר אחד אני מוצא לגבי סיבוב הופעות בארץ זה שקשה למצוא איפה לאכול. לילה אחד, מישהו הציע שנלך למועדון לילה וזה היה בסדר, אבל בדרך כלל יש לנו אוכל סיני - לא בגלל שאנחנו אוהבים אוכל סיני אלא בגלל שהאוכל האנגלי רע".

צ'רלי ווטס: "בטח, יש הרבה צרחות וזה. המעריצים צורחים בגלל שאנחנו פופולריים, אני חושב, ובגלל שהם רוצים שנדע את זה. גם הם מתרגשים, וכך גם אנחנו כשאנחנו מנגנים עבורם. זו האווירה. הכל נהיה חם ודביק וכולם נהנים. התפרעות זו המילה הלא נכונה לתאר את זה. הייתי הולך על המילה התלהבות".

גם זה קרה ב-7 במרץ:

- בשנת 1965 נפלה בחורה מהקומה השנייה באולם THE PALACE THEATRE שבמנצ'סטר, בעת הופעה של הרולינג סטונס. הקהל בקומת הקרקע בלם את נפילתה ונגרמו לה בעיקר פגיעות בשיניה.

- בשנת 1973 חטף המפיק האמריקני, ג'ון האמונד, התקף לב בעת שבא לראות הופעה של ברוס ספרינגסטין באולם MAX'S KANSAS CITY שבניו יורק. האמונד בא על מנת לחגוג שם את החתמתו הטרייה של ספרינגסטין לו. למזלו היה זה התקף לב מינורי.

- בשנת 1970 הופיעה להקת הבירדס בוושינגטון. מיד לאחר מכן סיפר גיטריסט הלהקה, רוג'ר מגווין, בראיון ש"היה אמור להיות מפגש הקלטה של בוב דילן והבירדס בשבוע הקודם אבל תוכניות נפלו בגלל בלבול בין לוחות הזמנים". דילן התקשר למגווין כמה ימים אחרי. "הוא היה די כועס," אמר מגווין. "אבל זה בסדר. אלוהים יברך אותו בכל מקרה".

- בשנת 1966 הקליטה טינה טרנר את שירתה להפקתו של פיל ספקטור עם השיר RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH. ספקטור, שהיה ידוע כשתלטן לא קטן, החליט לשלם לבעלה של טינה, אייק טרנר, סכום כסף על מנת שהאחרון יתחפף מהאולפן ולא יפריע לו בעבודתו.

- בשנת 1970 פורסם במלודי מייקר כי התקליטון החדש של הביטלס, עם השיר LET IT BE, עלול להיכלל בחרם שסוחרי תקליטים עורכים נגד חברת התקליטים של הלהקה, EMI. כ-500 חנויות משתתפות במסע החרם הזה כי אותה חברת תקליטים יצאה במדיניות חדשה ולפיה אינה מוכנה לקבל בחזרה אליה תקליטים ותקליטונים שלא נמכרו. החרם נועד לנסות ולכופף את דעתה של החברה בעניין. בינתיים החליט דובר החברה למסור תגובה אחת לתקשורת, והיא שאין תגובה.

- בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ללהקת המי. עם השירים A LEGAL MATTER ו- INSTANT PARTY. הלהקה ממש לא רצתה שהוא ייצא. השיר המרכזי נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, והוקלט על ידי המי עבור אלבום הבכורה שלה. אבל במהרה פרץ ריב בין הלהקה למפיק ההקלטות שלה, של תלמי, וזה החליט להוציא את התקליטון הזה ללא רשות הלהקה עם ניסיון לחבל בהוצאת התקליטון שלה, בחברת תקליטים אחרת תוך הפרת חוזה, עם השיר SUBSTITUTE. נושא השיר הראשי בתקליטון הוא גירושים בגיל העשרה וזה מציין את הפעם הראשונה שטאונסנד שר שירה ראשית בלהקה, ולא הזמר רוג'ר דאלטרי, אולי בגלל שהשיר היה קרוב מדי לחייו של דאלטרי שהתגרש מאשתו באותה תקופה. השיר לא היה מסחרי וסיכוייו להצליח כתקליטון לא היו גבוהים מלכתחילה. הלהקה מצאה את עצמה במצב האבסורדי עם שני תקליטונים שמתחרים זה על שתי משתי חברות תקליטים שונות.

- בשנת 1943 נולד כריס ווייט, הבסיסט של להקת 'הזומביס' הנהדרת. בשנת 1946 נולד מאת'יו פישר, האורגניסט המקורי של פרוקול הארום. בשנת 1947 נולדה ג'יין רלף, הזמרת המקורית של להקת רנסאנס. בשנת 1944 נולד טאונס ואן זאנט, שמת בשנת 1997. בשנת 1945 נולד ארתור לי, המנהיג של להקת LOVE שהלך לעולמו בשנת 2006. בשנת 1951 נולד הבסיסט של להקת TOWER OF POWER, רוקו פרסטיה, שמת בשנת 2020.

- בשנת 2013 מת הגיטריסט פיטר באנקס, שהיה בהרכב הראשון של להקת יס. בשנת 1970 הוא פוטר ממנה ולאחר חיפושי דרך הקים את להקת FLASH הנהדרת, שגם בה הוא לא ליקק דבש. בן 65 במותו.

- בשנת 1988 מת מהתקף לב בגיל 42 דיוויין, הדראג קווין שהצליח באייטיז (שמו האמיתי גלן מילסטד). דיוויין זכה לתהילה כשחקן במספר סרטים של ג'ון ווטרס וכסולן הוציא מספר שירים לריקודים, שרבים מהם הצליחו מאוד במועדונים בבריטניה. YOU THINK YOU'RE A MAN, שהופק על ידי צוות כותבי השירים והמפיקים, סטוק-אייטקן-ווטרמן, הגיע למקום ה-16 בבריטניה.

- בשנת 1970 הופיע ניל יאנג, עם להקת קרייזי הורס, בפילמור איסט שבניו יורק. שם ביצעה החבורה גם שיר בשם COME ON BABY LET'S GO DOWNTOWN. ההקלטה הזו יצאה רק בשנת 1975, באלבום TONIGHT'S THE NIGHT, שהוקדש לגיטריסט דני וויטן, ששר בשיר זה אך מת מסמים זמן מה לאחר מכן.

- בשנת 1985 יצא תקליטון עם שיר הצדקה WE ARE THE WORLD. במהרה הוא הגיע להצלחה עצומה במצעדים ברחבי העולם. השיר, שנכתב על ידי ליונל ריצ'י ומייקל ג'קסון, הוקלט כדי לסייע במלחמה ברעב באפריקה. קבוצת העל USA FOR AFRICA, שהתכנסה לקראת ההקלטה, כללה רשימה מדהימה של שמות גדולים במוזיקה.

- בשנת 1987 יצאו ארבעת האלבומים הראשונים של הביטלס בקומפקט דיסק וזו הפעם הראשונה שהאלבומים הרשמיים של הלהקה בבריטניה היו זמינים כאלבומי ביטלס סטנדרטיים בארה"ב, רבים מהם הוצגו לראשונה שם במיקס המונו המקורי שלהם.

- בשנת 1983 הוציאה להקת NEW ORDER את BLUE MONDAY, שהופך לסינגל ה-12 אינץ' הנמכר ביותר בכל הזמנים עד אז. למרות הצלחה מסיבית באירופה, רק הרמיקס של קווינסי ג'ונס משנת 1988 הגיע למיינסטרים בארה"ב כשהתמקם במקום ה-68 במצעד הבילבורד.

- בשנת 1976 הפך אלטון ג'ון לכוכב הרוק הראשון מאז הביטלס שהונצח במוזיאון השעווה של מדאם טוסו בלונדון.

- בשנת 1962 הופיעה להקת הביטלס בפעם הראשונה ברדיו הבי בי סי. ההופעה של הביטלס הייתה רגע משמעותי בקריירה שלהם, שכן היא הפגישה אותה עם קהל רחב יותר ועזרה לבסס אותה כאחת הלהקות החשובות בתולדות המוזיקה הפופולרית. זה היה באולם PLAYHOUSE THEATRE בתוכנית בשם HERE WE GO. זו הייתה גם הופעתה הרשמית הראשונה של הלהקה בחליפות תואמות ללא צווארון, אותן הלהקה לבשה אחרי חזרה קלה באולפן לקראת ההקלטה. התוכנית כולה הוקלטה מול קהל של בני נוער. הביטלס עברו לפני כן אודישן, (ב-12 בפברואר) כדי להתקבל להקלטה זו, כשמפיק ושמו פיטר פילבים הקשיב וציין - "פול מקרטני: לא נשמע טוב. ג'ון לנון - כן נשמע טוב". אבל הרושם שלו, על הביטלס כלהקה, היה מספיק חיובי כדי לאפשר לה לחתום על חוזה להקלטה זו. בהתאם למעמד, הוחלט לשים בצד את חליפות העור לטובת חליפות מהודרות יותר. בתוכנית בוצעו שלושה שירים: DREAM BABY, MEMPHIS TENNESSEE ו- PLEASE MR. POSTMAN. אלו היו כמובן שלושה שירים שהיו שייכים לאחרים וייקח עוד זמן עד שהביטלס יביאו שירים משלהם שהעולם ינהר אחריהם בשקיקה.

- בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין במועדון BLUESVILLE CLUB שב- FINSBURY PARK שבלונדון. האולם היה כה קטן שם עד שהבמה הכילה רק את מערכת התופים של ג'ון בונהאם. שאר הלהקה נאלצה לעמוד ליד הבמה הקטנה ובגובה הקהל. המודעה להופעה ציינה את העובדה שהלהקה הסנסציונית חזרה זה עתה מסיבוב הופעות בארה"ב. עוזר הלהקה, ריצ'רד קול, כתב על המועדון בספרו: "זה מסוג המועדונים הצפופים האלו, 300 עד 400 איש, שאין בהם חדרי הלבשה. גם התשלום שם היה ממש נמוך. 60 ליש"ט ומתוכם 60 אחוז שמקוזזים לבעלי המועדון היה דבר שגרתי במועדונים האלו אז. באופן מדהים, השמועה מפה לאוזן הביאה מיד אנשים למלא את המקום, אבל גם עם מועדון צפוף לגמרי - לא נותר כסף בכיס".

- בשנת 1983 יצא תקליט הבכורה של הצמד דמעות לפחדים, THE HURTING, הכולל את הלהיט MAD WORLD המלנכולי ואת CHANGE הקצבי יותר. האלבום נוצר בהשראת עבודתו של הפסיכולוג האמריקאי ארתור ג'אנוב, מייסד שיטת הטיפול פריימל סקרים שהאמין שבעיות פסיכולוגיות של מבוגרים קשורות לטראומה מודחקת בילדות וניתן להתגבר עליהן על ידי זיכרונות מכאיבים באמצעות בכי וצעקות עזים שנקראו כשם הטיפול, שזכה לפרסום כאשר ג'אנוב טיפל בג'ון לנון בתחילת שנות ה-70 (אך לא סיים את הטיפול). הרעיון של החלפת פחדים בדמעות נתן השראה לרולאן אורזבל וקורט סמית', עמוסי החינוך הבעייתי שלהם, לאמץ שם למיזם המוזיקלי שלהם. התקליט הזה שם את דמעות לפחדים על המפה בבריטניה, והגיע למקום הראשון במצעד האלבומים.

ב-7 במרץ בשנת 1973 יצא אלבום האיחוד של להקת הבירדס וכגודל הציפיה - כך גם היה גודל האכזבה ממנו ומההרכב שעשה אותו. הנה כשהבירדס מאבדים גובה בתעופה.

במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם FULL CIRCLE (כשם השיר הפותח אותו), אך הוחלט בסוף ששמו יהיה כשם הלהקה. הוא מכיל 11 שירים שהוקלטו בעיקר בין אוקטובר לנובמבר 1972. האלבום הפך במהרה עם צאתו לרב מכר גדול, אבל הרוכשים חשו שמשהו בו אינו נוצץ כבעבר.

יש לא מעט סיבות שלהקות יחזרו לפעול יחדיו. הבולטת בהן היא הפיתוי להצעה כספית. הדבר גרם גם לחמשת הבירדס המקוריים (דייויד קרוסבי, רוג'ר מגווין, כריס הילמן, ג'ין קלארק ומייקל קלארק) להגיע, באוקטובר 1972, לביתו של מגווין כדי לערוך חזרות. זו הייתה הפעם הראשונה שהחמישה ניסו לנגן ביחד, מאז עזיבתו של ג'ין קלארק את הלהקה בשנת 1966.

מגווין עדיין הופיע באותו זמן עם הרכב אחר של הבירדס והיה זה מוזר כשהוא תיפקד בשני הרכבים שונים לחלוטין שנשאו את אותו השם. הילמן היה אז עסוק בהופעות עם להקת MANASSAS. ג'ין קלארק היה פנוי יחסית והקריירה שלו לא הצליחה להתרומם מבחינה מסחרית. גם מייקל קלארק היה די מחוסר עבודה ואילו דייויד קרוסבי היה בפרשת דרכים, לאחר שההצלחה האדירה מאד של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג התפוצצה לו בפרצוף.

מי שדחף לאיחוד הזה היה איש חברת התקליטים ASYLUM, דייויד גפן. הוא ניגש לפתות את החברים עם חוזה לאלבום אחד ותמורת סכום נכבד. הבעיות צצו אז עם מגווין, שהיה חתום עם הבירדס העכשוויים שלו לחברת התקליטים COLUMBIA. אבל קרוסבי היה שם מספיק חם אז כדי לפתות את חברת קולומביה לשחרר את מגווין לאלבום הזה של הבירדס ובתמורה יגיע הוא (עם השפם המפורסם שלו) ויחזיר טובה באלבום דואטים עם מגווין לאותה חברה. כלומר, היה זה מצב בו כולם היו אמורים לנצח.

קרוסבי לקח פיקוד על ענייני האיחוד ודאג לקבוע את מקום ההקלטות ואת האופי שלהן. שאר חברי הלהקה נאלצו לראות כיצד הוא משתלט בכוח על העניינים ודוחף להקלטות בסגנון של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. התוצאה באה עם אלבום ממוצע, לדעת אלו שציפו למפץ הגדול.

ג'ון לנדאו פרסם בביקורתו ברולינג סטון: "אם לומר את האמת, אני מעדיף לכתוב על כמה מהאלבומים החדשים המשובחים שיצאו מאז תחילת השנה הזו - כולל ד"ר ג'ון, טוד רונדגרן, ג'ודי סיל ובוב סיגר. אבל כרגע, אני מחוייב להגיב על האלבום המאכזב ואחד המשעממים של השנה, והוא של הבירדס. במיטבם, הם היו פעם להקת הרוק הלבנה האהובה עלי, אבל לא רק שזה לא הכי טוב שלהם - זה בקושי הם עכשיו.

הבירדס היו המאוחדים ביותר מבחינה סגנונית מבין להקות הרוק האמריקניות, אבל באופן פרדוקסלי, זהו אלבום ללא סגנון. אין לזה שום קשר ללהקה המקורית, מלבד העובדה שהמוזיקה מבוצעת על ידי חבריה המקוריים. זאת למרות שכולם יודעים שרק רוג'ר מגווין ניגן באלבום הבכורה האמריקני המצליח של הלהקה. את שאר המוזיקה סיפקו ג'ו אוסבורן, האל בליין, ואם הזכרון לא מטעני, ליאון ראסל. זו הייתה מוזיקה ששילבה חומרים עכשוויים עם הרמוניה גבוהה והטמעת גיטרת תריסר המיתרים של מגווין.

כשהקבוצה החליטה לנגן מוזיקה משלה, בתקליטה השני, חבריה נאלצו להשוות, אם לא להעתיק, את הסגנון שנמסר להם על ידי מוזיקאי האולפן של לוס אנג'לס. הם פשוט לא עמדו בזה. אבל בתקליט השלישי, FIFTH DIMENSION, הם עפו אל הקוסמוס והרוק הקשה, השאירו מאחור את שירי דילן ועשו הכל בלי ג'ין קלארק. אובדן הקול שלו בטווח הביניים הוציא את שיווי המשקל הקולי ואילץ את הקבוצה לסגנון אינסטרומנטלי הרפתקני יותר, אתגר שמגווין עמד בו בגבורה.

התקליטים YOUNGER THAN YESTERDAY ו- THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS עומדים בתור האלבומים הגדולים ביותר שלהם ופעם היה לי קשה מאד לבחור ביניהם. הראשון הכיל את פריחת סגנון הבס המעוטר של כריס הילמן ואת השלמות של גישת הרוק הקשה.

דייויד קרוסבי עזב במהלך ההפקה של NOTORIOUSs אבל האלבום מכיל את אופוס המגנום של מגווין, GET TO YOU. דיוויד קרוסבי אמר שהייתה רק להקה אחת בשם הבירדס, והיא עם חמשת האנשים המקוריים הרשומים בראש עטיפת האלבום החדש. אני לא מסכים. הבירדס נשארו בירדס עד שקרוסבי עזב, שלושה אלבומים לאחר שג'ין קלארק נפרד. עד אז ברור שזו הייתה קבוצה חדשה, כזו שהמשיכה ליצור מוזיקה משובחת שלא מוערכת הרבה. במציאות, מגווין בדרך כלל שמר על הבירדס שלו מעל האיכות של הקבוצות שבהן מצאו את עצמם עמיתיו המקוריים. למרות העובדה שהוא היה אחד מכותבי השירים הנחותים בלהקה, הוא תמיד תרם את התרומה הגדולה ביותר לעליונות הסגנונית שלה. והוא היחיד שיכול היה להדביק את השם לבדו.

באלבום החדש הוא משתתף כשווה ערך בלבד, כשדיוויד קרוסבי לוקח את קרדיט ההפקה הבלעדי. אולי בגלל זה מדובר בתקליט ללא מיקוד, תוצר של קבוצה משתנה ללא הרף, שלעולם לא מוצאת מרכז לבנות סביבו אלבום. זו להקה שונה עבור כל אחד מארבעת הזמרים ולמרות שהם יוצרים מוזיקה משלימה, זו אף פעם לא יצירה מתמשכת, וזה מה שהבירדס עסקו בו פעם.

כמובן שהלהקה אינה מחויבת להמשיך מאיפה שהפסיקה וכנראה לא הייתה יכולה גם אם הייתה רוצה. יש פה יותר מדי שינויים וכל זה. אבל המשמעות של המוזיקה של הבירדס הייתה בסגנון שלה מוגדרת היטב כפי שנוצרה אי פעם ברוק'נ'רול האמריקני. הדבר המדכא באלבום הזה הוא לא היעדר הצורה הישנה, ​​אלא היעדר צורה כלשהי. יש בתקליט החדש 11 שירים, חלקם טובים, חלקם רעים, מושרים ברוטציה על ידי חברים שונים ומנותקים בלהקה לא קיימת. אין ספק שהוא נוצר בסביבה ידידותית יותר מהתקליטים הישנים אבל נראה שהסביבה החדשה יצרה חתיכת ג'לי רפויה ולא בסיס ליצירת אלבום מוצק, שורשי ומרגש.

הייתי רוצה שיתנו לג'ין קלארק לשיר יותר ולהוביל, עד שהבנתי שיש לו אחד מהקולות שנשמעים הכי טוב כשהם במינונים קטנים. כתיבת השירים שלו עדיין מצוינת, אם כי לא מתאימה למיטב ימיו המוקדמים בבירדס, והוא מתעלה על הבינוניות של העיבודים בקלות יחסית.

יש אמנים שקצב והצגה רגועים הם הכי טבעיים עבורם: יש אחרים שאמנותם תלויה במתח פעיל ובקונפליקט. הבירדס שילבו את שני האלמנטים. המוזיקה שלהם הייתה הומוגנית כמו כל מוזיקה ברוק'נ'רול, אבל הם יכלו לפגוע כשהם רצו. במיטבם, הם נשמעו כמו איזו תערובת אקזוטית של קטיפה וציפורניים. הם הגנו עלינו כשהדברים נעשו קשים מדי והעירו אותנו כשהם נעשו רגועים מדי. הסר את הציפורניים והרוגע הופך פה לחלקלקות מבדרת כמוזיקת רקע, אך לעתים רחוקות משכנעת כאמנות רוק. ואם הבירדס המקוריים לא יצרו פה סוג של אמנות רוק - אז התקליט הזה הוא כלום גדול".

במלודי מייקר נכתב בזמנו בביקורת: "זה כנראה חייב היה לקרות. לאחר כל ההילולה סביב איחוד הלהקה, התוצאה הסופית חייבת להיות מאכזבת. הבעיה היא שהמציאות עצובה מזה ולהקת הבירדס הביאה לנו תרגיל נוראי וחסר טעם במוזיקה".

לעומת זאת, מבקר הבית של עיתון NME השתולל מהתלהבות: "אני מאושר לדווח שהאלבום הזה חזק מאד. כל חמשת חברי הלהקה יכולים להביט על אלבום זה בגאווה גדולה. כל המעריצים ישמחו לגלות שהם מקבלים פה טיסה מרנינה ולא מובנת מאליה".

כריס הילמן סיפר עם צאת האלבום ללוס אנג'לס טיימס: "היה נעים מאד לעבוד איתם באולפן. כולם היו בוגרים יותר בגישתם ולכן אולי נעשה בהמשך עוד אלבום ביחד".

מנהיג הלהקה, ברוב שנותיה, היה הגיטריסט רוג'ר מגווין, שסיפר באוגוסט 1973 לעיתון DAILY REVIEW: "בזמן בו עשינו את אלבום האיחוד הזה, היינו מרוצים ממנו. אבל כשהוא יצא, התקשורת קרעה אותו לגזרים. במבט לאחור, האלבום לא טוב כפי שהיה יכול להיות".

חודשיים לאחר מכן הוא הוסיף לעיתון CRAWDADDY: "מבחינה מוזיקלית זה לא היה נוראי. זה היה יכול להיות גרוע יותר, נכון?". אבל שנים לאחר מכן הפכה ביקורתו רועמת יותר כלפי האלבום, כפי שסיפר לעיתון הרוק הקנדי, CHEAP THRILLS: "אני לא חושב שזה היה אסון אומלל. זה היה גרוע מזה. זה היה איום ונורא".

ובכן, ברור שהכסף שיחק פה תפקיד חשוב בהבאת חברי הלהקה ליצירה משותפת נוספת. ועדיין, משהו בהם רצה לבדוק אם הניצוץ עדיין נשאר. התוצאה גרמה להם להבין שעדיף להמשיך הלאה ורצוי במרחק מה זה מזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459