רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 בינואר (7.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "לא ידעתי הרבה על הביטלס. אף אחד לא מאמין לזה. אנשים אומרים: 'איך היא מעזה להגיד דבר כזה? ברור שהיא בטח ידעה'. ובכן, הכרתי את הביטלס, אבל כתופעה חברתית, בדיוק כמו שאני מכירה

את אלביס. אני זוכרת שקראתי עיתונים על הצעירים ארוכי השיער האלו. הייתי ביפן. זה היה מאמר קטן שאמר שהבנים האלו עם התספורות המוזרות הפכו לפופולריים ביותר... את ג'ון פגשתי כשעשיתי מופע גלריה. הוא נכנס לגלריה והייתי מאוד עסוקה בניסיון לוודא שהכל בסדר. עסוקה ומאוד עצבנית. ואז ג'ון דונבאר הביא את הבחור הזה, אבל הוא בהחלט לא הציג אותי כמו שצריך לג'ון, שרק הסתכל סביבו באופן עצמאי. ואז ג'ון שאל שאלה לגבי אחד הציורים. הוא שאל אם הוא יכול לתלות מסמר על זה. אמרתי, 'לא, לא עכשיו. לא לפני הפתיחה'. והוא אמר, 'טוב, אז מסמר דמיוני תמורת כסף דמיוני?' חשבתי, 'אה, זה די טוב'ץ אתה פוגש כל כך הרבה אנשים בתערוכת גלריה, והגיעו הרבה אנשים מאוד מעניינים, אבל לג'ון היה מראה עדין וחם מאוד... היה כל כך הרבה מידע מוטעה, בלשון המעטה. באנגליה, הם התחילו לומר, 'ובכן, ג'ון אמר שכאשר הוא נכנס לגלריה הוא היה שיכור לגמרי, ער כל הלילה, לא מגולח'. והוא לא היה. אני שונאת גברים שתיינים. אני טובה מאוד בלהריח את הנשימה שלהם. הוא לא שתה. הוא היה מגולח היטב, נראה במיטבו... הייתה עוד גלריה שנפתחה שבועיים לאחר מכן, ופגשתי אותו שוב, והפעם, כן, ג'ון נראה כאילו היה ער כל הלילה. אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל הוא נראה כמו אדם אחר לגמרי, לא מגולח, נראה מאוד כועס. נדהמתי שהוא היה אותו אדם שפגשתי שבועיים לפני כן... כשהביטלס נפרדו, בשביל ג'ון זה היה כמו גירושין. הוא הרגיש טוב עם התפרקות הלהקה, המשקל ירד ממנו, אבל במקביל הוא היה מאוד גאה בה. הוא ידע שאין דבר שישווה לביטלס. זה לא אומר שפירקתי את הביטלס. הביטלס הפכו לעצמאיים מאוד, כל אחד מהם, וג'ון לא היה למעשה הראשון שרצה לעזוב את הביטלס. רינגו ומורין באו אל ג'ון ואמרו, 'טוב, הוא רוצה לעזוב'. ג'ורג' היה הבא, ואחר כך ג'ון. פול היה היחיד שניסה להחזיק את הביטלס ביחד. אבל שוב, שלושת האחרים הרגישו שפול מנסה להחזיק את הביטלס בתור הלהקה שלו. הם התחילו להיות כמו הלהקה של פול, שהם לא אהבו. הייתה תקופה של אי נעימות עבור ג'ון, כך שלמעשה הוא היה מאושר שהוא יצא מזה" (יוקו אונו)

ב-7 בינואר בשנת 1970 נתבע החוואי מקס יסגור, שהשכיר את שטח אדמתו לקיום פסטיבל וודסטוק ב-1969. יסגור נתבע על ידי חוואים שכנים שזעמו על השחתת השטח שלהם על ידי ההמון הרב שהגיע לאיזור. סכום התביעה עמד על 35,000 דולר.

המארגנים של וודסטוק היו ארבעה גברים בשנות ה-20 לחייהם; ארטי קורנפלד, מייקל לאנג, ג'ון רוברטס וג'ואל רוזנמן - שבמקור היה להם רעיון לקיים פסטיבל מוזיקה בפארק תעשייה בניו יורק, מרחק של כמה קילומטרים מוודסטוק. אבל רק כחודש לפני שהפסטיבל היה אמור להתקיים, הצליחה העיירה לאסור את האירוע. לאחר שנדחו על ידי מקומות פוטנציאליים אחרים, נגמרו להם האפשרויות. הפסטיבל עמד בפני סכנה גדולה.

במהלך הבהול שלהם למצוא מקום חלופי, הארבעה יצרו קשר עם תושב BETHEL הסמוך, שחשב שהעיר שלו יכולה להציע אופציה. זה הוביל לפגישה עם סוכן נדל"ן מקומי, שהסיע את אחד המארגנים לראות שם רפת. האיש שהיה בעל החווה הוא מקס יסגור, שהתקרב אז לגיל 50 והסכים לתת חלק מאדמותיו למארגני הפסטיבל.

הסיבות שלו היו כלכליות ואידיאליסטיות כאחד. יסגור קיבל כ- 75,000 דולר עבור השימוש ב-600 דונם מאדמתו, אם כי הדיווחים על הסכום המדויק שונים. עם זאת, הוא היה גם אדם שהאמין בתוקף בזכות הביטוי החופשי, גם אם הביטוי הגיע מאנשים שאורחות חייהם ואמונותיהם היו שונים מאוד משלו). ל"ניו יורק טיימס" הוא אמר כי "אם יש לסגור את פער הדורות, אז אנחנו, המבוגרים צריכים לעשות יותר ממה שעשינו".

החלטתו של יסגור לארח קהילה עצומה של היפים הייתה פחות פופולרית בקהילתו. חלקם נתנו לו את הכתף הקרה שלהם, בעוד אחרים איימו עליו בהצתה, בחרם על מוצרי החלב שלו ובתקיפה פיזית. אף על פי שלא כולם בעיירה של יסגור היו אנטי-וודסטוק, היו רבים שלא היה להם עניין לצמצם את פער הדורות. חלק מהתושבים החלו להציג שלטים שאמרו: "אל תקנו חלב של יסגור. הוא אוהב את ההיפים". איום החרם למעשה הקשיח את נחישותו של יסגור ואשתו, מרים יסגור, נזכרה כיצד, לאחר שבעלה ראה את השלט הזה, היא ידעה היטב שהוא הולך לתת להם לקיים את הפסטיבל שלהם.

אי הסכמה מהפסטיבל לא מנעה מכמה שכנים לנסות לנצל אותו; ברגע שוודסטוק יצא לדרך, הם החלו למכור מים להמונים הצמאים. יסגור התרעם על כך שאנשים הפכו דבר בסיסי כמו מים למפעל להרוויח כסף. בצד האסם שלו שפונה לכביש, הוא הציב שלט גדול כדי להודיע ​​לכולם שיש לו מים בחינם.

כשהופיע על הבמה במהלך יומו השני של וודסטוק, יסגור קיבל תגובה לבבית כשפנה לקהל - שהיה הרבה יותר גדול ממה שציפה. גם שכניו הנרגנים לא האמינו למראה הכמות הסופית של הקהל שהגיע לשם.

רבים בקהילה המשיכו לשמור טינה ליסגור לאחר הפסטיבל, ולמרות שאיש לא המשיך את האיומים האלימים, הוא נשאר עבורם אדם שאין להתייחס לו יותר.

בגין נזקים לכאורה שנגרמו על ידי משתתפי הפסטיבל, חלק מהשכנים ביקשו פיצוי משפטי. בעלי החווה הסמוכה תבעו את יסגור בסכום של 35,000 דולר, בטענה שמספר רב של מבקרים השתמשו ברכושם כמקום מחסה ועשיית צרכים והשאירו המון אשפה אחריהם.

ואכן, הפסטיבל היה חסר במידה רבה מתקנים סניטריים. המחסור הזה, בשילוב עם גשמים עזים ורוח עזה, מילא את הרצון לגשר על פער הדורות בבלגאן מעופש. לחווה של יסגור עצמו נגרמו נזקים משמעותיים הקשורים לפסטיבל וודסטוק והוא קיבל בסופו של דבר הסדר של 50,000 דולר מהמפיקים.

למרות שהמארגנים של וודסטוק התמודדו עם הרבה בעיות משפטיות, יסגור היה זה שנאלץ להתמודד עם הטינה של תושבי העיר שעמם היה בעבר ביחסים טובים. בסופו של דבר, חלק מהקהילה החליטו לערוך לכבודו אירוע ארוחת ערב, רק כדי להראות לו שלא כולם פנו נגדו. עם זאת, כל הסנטימנט השלילי גבה מחיר רגשי עבורו.

למרות הטרחה והחרפה, יסגור אמר מאוחר יותר שהוא לא מתחרט על החלטתו לארח את פסטיבל וודסטוק. עם זאת, כאשר עלו דיבורים על פסטיבל וודסטוק נוסף ב-1970, יסגור גילה עניין מועט בזה ואמר, "למיטב ידיעתי, אני חוזר לנהל רפת".

אבל יסגור, שכבר סבל מסדרה של התקפי לב לפני וודסטוק (הראשון היה בשנת 1963), לא ימשיך בעיסוקו לאורך זמן. הוא מכר את החווה שלו ב-1971 ועבר לפלורידה, שם מת מהתקף לב בשנת 1973.

מאז נטען בהרבה אתרים שעיתון הרולינג סטון הקדיש לו הספד של עמוד שלם ושזו מחווה נדירה עבור מי שאינו מוזיקאי. אז ניגשתי לארכיון העיתון אצלי וגיליתי שמדובר ברבע עמוד בלבד, כשהכותרת היא, "מקס יסגור - פטרון וודסטוק".

ב-7 בינואר בשנת 1938 נולד רורי סטורם (שם אמיתי: אלן קאלדוול). הוא היה אמור להיות כוכב מליברפול - ממש כמו הביטלס. אבל...

אלן קאלדוול היה זמר נערץ מאד בסצנת המוזיקה הליברפולית של תחילת הסיקסטיז. כנהוג בימים ההם, גם קאלדוול שינה את שמו לשם המסעיר, רורי סטורם, ועם זה הוא הנהיג את להקת ההוריקנים. הוא וחבריו היו מקצועיים ולבשו חליפות, בעוד שאר הלהקות שם, ליד גדת נהר המרסי, לבשו בגדים רגילים יותר ונראו חובבניים בהשוואה.

באחת מהופעות הלהקה שינה המתופף שלה, ריצ'רד סטארקי, את שמו לרינגו סטאר ובשנת 1962 הוא עזב את ההוריקנים לטובת הביטלס.

המזל הגדול עזב גם הוא את ההוריקנים ונסיונותיו של קאלדוול להחיות את הצלחת העבר עלו בתוהו. הוא ידע לשיר היטב אך בדיבורו גמגם בכבדות.

בתחילת 1972 ספג קאלדוול מכה אישית נוספת עם מות אביו, ארני, ובעודו מנסה נואשות לעזור לאמו, פיתח קאלדוול זיהום בחזה שדרש טיפול תרופתי. ב-28 בספטמבר 1972 נתגלה קאלדוול בן ה-34 על ידי אחותו, אייריס פנטון, כשהוא שרוע ללא רוח חיים על מיטתו לצד אמם, בת ה-64, שגם לא זזה.

לצדם נחו שני בקבוקי וויסקי ריקים ותרופות הרגעה. פנטון: "לאחר מות אבי הפכה אמי מאשה מקסימה ושמחה לזומבי. אחי עשה הכל בעולם המוזיקה למען השואו, אבל לדעתי הוא היה עצלן, כי הוא יכל להיות באמת מישהו חשוב".

רופא המשפחה מיהר לדווח שהתרופה לא הגיעה ממרשם שכתב ובעיתון ליברפול אקו פורסם, כבר ביום הטרגדיה: "כוכב הפופ הליברפולי, אחת הסנסציות הראשונות של המרסי ביט, נמצא ללא רוח חיים, עם אמו בביתם. החדשות המסעירות נתגלו לנו היום מהמשטרה שחוקרת את הנסיבות. הבלש, טום ווייטלסטון, סבור שלא מדובר פה ברצח".

גברת קאלדוול השאירה על הרצפה מכתב עם הסבר: "אנו לא יכולים לסבול עוד. החיים שלי הסתיימו כשארני שלי מת. הגימגום של אלן זה סיוט. אנו לא רוצים להיות מעמסה לאחרים".

רינגו סטאר לא הגיע להלוויה וכשנשאל על כך, ענה באדישות: "אז מה? לא הייתי גם בלידה שלו...".

הסיפור המיוחד של רורי סטורם וההוריקנים, לצד הביטלס, נמצא בספרי השלישי, "ביטלמאניה!"

ב-7 בינואר בשנת 1972 יצא אלבום בשם JAMMING WITH EDWARD. הוא הוקלט על ידי חברי הרולינג סטונס עם ניקי הופקינס הקלידן וריי קודר הגיטריסט במהלך הסשנים לאלבום LET IT BLEED מ-1969.

האלבום מכיל סדרה של ג'אמים שביצעו חברי הלהקה בזמן שהמתינו לקית' ריצ'ארדס שיגיע לאולפן. אדוארד הוא הכינוי של ניקי הופקינס. האלבום הגיע למקום ה-33 במצעד האמריקני.

הרולינג סטונס היו שם חם מאד בתעשיית המוסיקה בשנת 1971. עד כדי כך שכל תקליט עם שמם עליו הפך למוצר בעל דרישה רבה. כך היה גם עם תקליט ג'אם סשן שמשתתפים בו כמה מחברי הלהקה, בתוספת הקלידן ניקי הופקינס, תחת השם JAMMING WITH EDWARD. הופקינס סיפר לעיתון 'רקורד מירור', בדצמבר 1971: "ראיתי מה כתוב על זה בעיתונים ושאנשים מייחסים את זה לי כתקליט סולו תחת שמי. ובכן, זה ממש לא כך. זה פשוט ג'אם סשן שהוקלט באופן ספונטני, באפריל 1969, באולפני 'אולימפיק' בלונדון.

באותו יום חשה חברתו של קית' ריצ'ארדס, אניטה פאלנברג, ברע והוא נאלץ ללכת מוקדם. אנחנו נשארנו והתחלנו להשתעשע בתקווה שהוא יחזור. אפילו לא ידענו שטכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, הפעיל את מכונת ההקלטה בזמן שאלתרנו. אבל כששמענו את זה, חשבנו שזה מספיק טוב בשביל להוציא את זה החוצה. אני ציירתי את עטיפת התקליט, כסוג של גרסה מסוממת לעטיפת הקומיקס BEANO, שאריק קלפטון החזיק בצילומי עטיפת התקליט שלו עם ג'ון מאייאל. את אלבום הסולו האמיתי שלי אתחיל להקליט רק בשנה הבאה. ג'ורג' האריסון יעזור לי בזה".

ב-29 בינואר 1972 פרסם מיק ג'אגר הערות משלו, בעיתון NME, על התקליט JAMMING WITH EDWARD. התקליט קיבל ביקורות רעות וג'אגר הוסיף משלו לעניין: "הנה חתיכת בולשיט קטנה על תקליט שהקלטנו לילה אחד בלונדון בעת שחיכינו לגיטריסט שלנו שיואיל לצאת מהמיטה שלו ולהגיע. הקלטה הזו נשכחה עד שצצה פתאום בגלל שני היזמים, גלין ג'ונס ומרשאל צ'ס. הם אלו שבאו לשכנע אותנו שההקלטה הזו חייבת לצאת לקהל הלא חשדן. בגלל שעלה לנו 1.10 ליש"ט לעשות את התקליט, החלטנו לתמחרו ב- 1.49 ליש"ט. לדעתי זה מה שהתקליט הזה שווה. אני לא אתפלא אם יש כמה חנויות תקליטים שזרקו את זה לפח. התקליט מכיל את חטיבת הקצב של הרולינג סטונס עם שני נגנים אחרים בפרונט - ניקי הופקינס וריי קודר. אני נשמע מדי פעם ממלמל משהו לא ברור. אני מקווה שתקשיבו לתקליט הזה זמן רב יותר ממה שלקח לנו לעשות אותו".

ב-7 בינואר בשנת 2020 מת ניל פירת, מתופף ותמלילן בלהקת RUSH. פירת היה בלהקה מתקליטה השני ועד מותו בגיל 67 בגלל סרטן בראש.

ב-1 באוגוסט בשנת 2015 הופיעה להקת RUSH את המופע האחרון שלה. זה היה ב'פורום' בלוס אנג'לס. בסוף המופע ניל פירת, שבדרך כלל נהג להשתחוות מאחורי תופיו, ניגש לקדמת הבמה והשתחווה בחיבוק עם שני חבריו.

רגע לפני שסיבוב ההופעות הזה יצא לדרך, אלכס לייפסון הגיטריסט רמז בעיתונות שזה עלול להיות הסיבוב האחרון בהחלט, או לפחות הסיבוב האחרון בקנה מידה גדול. גם הוא וגם ניל פירת סבלו מפציעות מכאיבות בידיהם וברגליהם.

ניל פירת: "לעתים קרובות אני מתייחס למה שאני עושה כדבר אתלטי. בשלב זה של סיבוב הופעות אין לך עתודות. אז דבר כזה תוקף אותך ומחליש את ההתנגדות שלך לזה בכל דרך אחרת. אין לזה דרך להשתפר. יש לי דלקות גידים בעייתיות. בסיבוב ההופעות אצטרך לשים סד כדי לתופף, וגם סד בלילה. אנשים אומרים, 'אה, אתה רק צריך לנוח וזה יעבור'. ואני משיב, 'בסדר, אני אעשה את זה. אנחנו פשוט נשלח עשרת אלפים איש חזרה לביתם הלילה בזמן שאנוח'.

פירת גם התייסר עם עזיבת אשתו ובתו בת השש בבית, לאחר שקיבל הזדמנות שנייה שהרבה כוכבי רוק

לא זכו לה, מבחינת צפייה בילדים שלהם גדלים ממקור ראשון ולא כשהם בדרכים בסיבובי הופעות. עם זאת, הוא יצא לדרכים וככל שהסיבוב התקדם זה נראה כאילו לא יהיה סוף לכאב שלו. היה ברור שזה יהיה הסוף של ההופעות הגדולות.

הזמר-בסיסט, גדי לי, גדי הסביר כי "ניל התעקש שזו ההופעה האחרונה שלו. אלכס ואני הסתכלנו אחד על השני וואמרנו, 'כן, כן, כן, הוא רק אומר את זה'. היינו צריכים לדעת שזו הייתה ההופעה האחרונה. אבל אני חושב שלהיות אופטימיים נצחיים, כפי ששנינו היינו, קיווינו שאחרי הפסקה נחזור לבמה. זה מעולם לא התממש. אנחנו מדברים, די הרבה. אנחנו מתראים די הרבה ואנחנו מבקרים את ניל לעתים קרובות למדי. אני יודע שאנחנו קרובים אבל אני לא חושב שאי פעם נעשה פרויקט, שלושתנו. בהחלט אפשרי שאלכס ואני נעשה משהו בהמשך הדרך. אני לא יכול לראות את שלושתנו אי פעם באמת עושים משהו. אין שום דבר שאנחנו יכולים להודיע ​​בשלב זה. אני לא שש לעזוב את המשפחה שלי שוב. אז בשבילי לעשות עוד פרויקט מוזיקלי שיכלול סיבובי הופעות וכו', זה יהיה חייב להיות משהו שאני מרגיש מאוד חזק לגביו. אני לא אומר שלא הייתי עושה את זה. אבל אני צריך להיות כל כך טעון לגבי זה, שזה יהיה שווה את ההפרדה הזו מהמשפחה".

דבריו של גדי העידו על כך שהוא שתק בכבוד לשמירת הסוד שיפגע קשה במעריצי הלהקה עם הודעה על מותו של פירת מסרטן מוח תוקפני.

גם זה קרה ב-7 בינואר:

- בשנת 1969 התייצבה להקת פליטווד מאק לאחת המשימות המוזרות יותר שלה מבחינה שיווקית. זאת כשחמשת חברי הלהקה הגיעו להצטלם לפרק מס' 37 של תכנית הבידור של יו הפנר ושמה 'פלייבוי אפטר דארק'. הצילומים נערכו בלוס אנג'לס, כשמסביב לחברי הלהקה עמדו רקדניות ורקדנים תוססים. יו הפנר תפקד כמנחה לצד ברבי בנטון. פיטר גרין וחבריו פצחו שם בביצוע אנרגטי של השיר RATTLESNAKE SHAKE, כשהוא שר באופן חי בעוד כולם מבצעים תנועות שיתאימו להקלטה שעשו לפני כן. נראה כי גרין נהנה שם מכל רגע. היכונו לשידור התוכנית ב-17 בפברואר 1969.

- בשנת 1976 נידון קנת' מוס, בכיר לשעבר בחברת תקליטים, ל-120 ימים בכלא המחוזי בלוס אנג'לס וארבע שנות מאסר על תנאי בגין הריגה שלא מרצון במוות מסמים בשנת 1974 של מתופף להקת AVERAGE WHITE BAND, רובי מקינטוש.

- בשנת 1969 הלחין אלטון ג'ון את שיר הנושא לתקליטו הראשון, EMPTY SKY, שעוסק באסיר המקונן על אובדן חירותו, זה היה בביתו והוקלט באולפן שבוע לאחר מכן כשהטייק השישי סומן כטוב ביותר. אלטון, שנים לאחר מכן: "זו רצועת רוק'נ'רול נהדרת. אני אוהב את זה עד מוות. אני זוכר שעשיתי את השירה בחדר המדרגות של האולפן כדי לקבל את ההד הזה, באולפן קטן מאוד בלונדון. סולו הגיטרה של קיילב קוואי נעשה גם בחדר המדרגות. זה התאחד בצורה כל כך מבריקה ועדיין נשמע כל כך טוב. קשה לנגן פסנתר לכתוב שיר רוק'נ'רול. זה נשמע כמו שיר של הסטונס".

- בשנת 1973 קיבלה להקת BREAD תקליטון זהב עבור השיר BABY I'M A-WANT YOU.

זה היה תקליטון הזהב השני של הלהקה וכותב השיר, דייויד גיטס, סיפר: "כתבתי את השיר בפסנתר, וכשהקלטנו אותו עם נגינת הפסנתר, הייתה תחושה שהוא חסר חיים. הלכתי הביתה מדוכדך, כי ידעתי שזה שיר טוב. אז ניסיתי את זה בגיטרה והעליתי את כל השיר בטון אחד, ואז עשיתי את זה מחדש. זה עשה את כל ההבדל בעולם". דיקציה הייתה תנאי מוקדם בשירי רוק רך של שנות ה-70, אז זה היה מפתיע כשהלהקה שינתה את המשפט רק כדי להתאים אותו למנגינה. דיוויד גייטס: "זה עבד כל כך טוב וזו לא טעות אם אתה ממשיך לעשות את זה".

- בשנת 1971 ערך פול מקרטני אודישנים למתופף במרתף מעופש בניו יורק. במהלך האודישנים התקבע פול על המתופף דני סייוול, שסיפר: "הרבה מתופפים נקראו להיבחן ביום זה. כשהגיע תורי, פול פשוט ביקש ממני לתופף. לא הייתה לו גיטרה והוא רק הקשיב לתיפוף שלי. היה לו מבט מסוים בעיניים. ברור שהוא חיפש מישהו שיהיה יותר מעוד מתופף. הוא חיפש גישה מסוימת. אני פשוט תופפתי ונראה שמצאתי חן בעיניו". פול הזמין את סייוול להצטרף להקלטות האלבום הבא (שייקרא RAM), שנקבעו לעוד שלושה ימים באולפני "איי אנד אר". סייוול יתופף בהן וגם ימשיך ללהקת כנפיים (עד שנת 1973).

- בשנת 1967 פורסמה כתבה בעיתון המוסיקה הבריטי DISC עם כתב אורח בדמות פיט טאונסנד, מלהקת המי. בכתבה שלו הוא שיבח מאד את הסינגל I FEEL FREE של להקת CREAM וכתב את דברי אהבתו ללהקה. בשבוע לאחר מכן היה זה פול ג'ונס, הסולן של להקת מנפרד מאן, שכתב בטור האורח שלו בעיתון את דברי ההלל שלו על השיר של CREAM. ושבוע לאחר מכן התארח רוי ווד (מלהקת THE MOVE) בפינה ההיא וגם הוא שיבח מאד את השיר. כולם אוהבים את להקת CREAM!

- בשנת 1997 נערך מופע יום הולדת מיוחדת לדייויד בואי, שחגג באותו שבוע את גיל החמישים. המופע בא בצורת מופע צדקה במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק., למען ילדים נזקקים. אמנים שונים עלו לבמה ושרו משיריו כשהוא חתם את הערב עם ביצועו את להיטו SPACE ODDITY. ואם כבר בואי ביום זה, היום בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון שלו עם השיר CHANGES, שהגיע לאחר מכן למקום ה-49 בלבד במצעד הבריטי.

ב-7 בינואר בשנת 1945 נולד דייב קאזינס, הזמר וחוד החנית של להקת הפולק-רוק-פרוג הבריטית, STRAWBS. אז הנה על שניים מתקליטי הלהקה בסבנטיז...

בשנת 1974 הייתה להקת STRWBS הבריטית במאבק קשה מאד מול שוק המוזיקה. מצד אחד היא ניסתה להשיג הצלחה גם בשוק האמריקני אך כוח המשיכה הכבד של המנהיג, דייב קאזינס, לכיוון מוזיקה הפולק גרם לה לקושי שיווקי.

שנה קודם לכן הגיעו אליו חלק מחברי הלהקה וצעקו עליו שפשוט נמאס להם ממנו. הם החליטו לפרוש. לקאזינס לא היה נאה שהמתופף ריצ'ארד האדסון והבסיסט ג'ון פורד הצליחו לתקשר טוב יותר ממנו מול הנהלת הלהקה. הם לא סבלו את הדרך שבה הוא הנחיל שלטון יחיד בלהקה. קאזינס היה מתווכח כל הזמן מול שאר החברים וצועק עליהם שהוא לא סובל את המילים והמוזיקה שלהם. חברי הלהקה הפגועים הציבו בפניו עובדה שהם הולכים להקים להקה חדשה בשם STRAWBS. קאזינס השיב: "על גופתי המתה", ופרש לחדרו בבית המלון בכדי לחשב שם על נייר את הנתונים שמצביעים על כמות השירים שכל אחד כתב בלהקה. וכך, באופן מתמטי, הוא הראה לכולם שה'סטרובס' היא למעשה הלהקה שלו.

הקש ששבר את גב הגמל היה כשג'ון פורד השתכשך בבריכה במלון בו שהתה הלהקה. לפתע ראה את קאזינס מתקרב, החליט לחמוד לצון והשפריץ עליו מים. לקאזינס זה הספיק כדי להתפוצץ ואיבד את זה לגמרי. שנתיים של ויכוחים קשים עם פורד ושאר החברים גרמו לו לאיבוד עשתונות ברגע הזה. תחושת הבדידות שלו בלהקה הביאה אותו למצב נואש בו הוא מצא את עצמו זורק מרוב זעם את כל הכיסאות שמסביב לבריכה היישר לתוכה. הבריכה עצמה הפכה לשלולית של מי בוץ והדבר עלה למנהיג הזועם אלף דולר של פיצויים מול הנהלת המלון.

קאזינס לא איבד זמן ובחדרו במלון החל להעלות על הכתב רשימת נגנים פוטנציאלים להחלפת הקיימים בלהקה. הגיטריסט דייב לאמברט הודיע לקאזינס שהוא רוצה להישאר בלהקה. קאזינס ניסה לשכנע את הבסיסט רוג'ר גלובר, שבאותו זמן פוטר מלהקת דיפ פרפל ואף ניגן באלבום הסולו של קאזינס ב-1972. אך גלובר דחה את ההצעה. לעמדת הקלידים ייעד קאזינס את ג'ון הוקן, שהיה הקלידן המקורי של להקת רנסאנס. הוקן גם ניגן עם להקות SPOOKY TOOTH ו- VINEGAR JOE. בתקופה בה קאזינס התקשר אליו היה הוקן רחוק מעסקי המוזיקה ועבד במשרה יומית כסוכן נדל"ן.

בתחילה חשב קאזינס להביא את הבסיסט והמתופף של להקת TEN YEARS AFTER. שני אלה היו נלהבים אך דייב לאמברט התנגד נחרצות מהסיבה שלסטרובס יש סגנון מיוחד שעלול להיפגע עם הבאת שני אלה. לעמדת התופים הביא קאזינס את רוד קומבאס, שניגן לפני כן בלהקת STEALERS WHEEL עם ג'רי ראפרטי. את עמדת הבס מילא צ'אס קרונק, אותו הכיר קאזינס במהלך ההקלטות לאלבום הסולו הראשון של ריק וויקמן, THE SIX WIVES OF HENRY VIII.

ההרכב החדש הזה הקליט ב-1973 אלבום בשם HERO AND HEROINE, שכיוונו המוזיקלי היה נוקשה יותר ופחות נגיש מהאלבומים הקודמים. מעריצי הלהקה, שציפו למוזיקה בסגנון אליו הורגלו מהסטרובס, נדהמו לגלות גישה שונה. קאזינס עצמו עשה בעיות כי לא ידע לשמור את פיו סגור כשעמד מול עיתונאים. הוא אמר להם שלטעמו הצד הראשון של התקליט נוראי. הוא הוסיף שזו התוצאה כשצריך להתפשר למען קיום להקה. הצד השני של האלבום היה לטעמו מצוין. אך טעם הכישלון של האלבום היה צרוב בפיו כשהגיע רק למקום ה-86 במצעד האמריקני. אמנם זה מקום לא רע במצעד אך עבור קאזינס זה משום מה נחשב לכישלון, אחרי שבשנים 1972-1973 להקתו נחשבה להצלחה גדולה.

אך אין להתפלא על כך. זמן מה חלף מאז שהלהקה נחלה הצלחה עם הסינגל PART OF THE UNION. ובתקופה ההיא, להקה שלא ממהרת להוציא מוזיקה חדשה לשוק - נעלמת יחסית מהר. קאזינס עצמו היה אשם בכך כי רצה ליצור מצב בו אנשים ישאלו אותו להיכן נעלמה להקת הסטרובס. אך השאלות לא הגיעו והוא נשאר תקוע במצב בו נאלץ להתחיל שוב. הוא אף התמרמר מול העיתונאים שפעם להקתו הייתה דבר חם בסצנת המוזיקה ואילו כיום (בשנת 1973) כבר מתחילים לדבר על צורת שירתו בזלזול ועל השימוש במקהלות ומלוטרונים במוזיקה שלו כדבר שאפתני מדי.

המנהיג הממורמר רצה להתחמק, כמה שיותר, מהסינגל PART OF THE UNION. הייתה לו סיבה טובה כי לא הוא כתב את השיר הזה. הוא לא רצה שלהקתו תהיה זכורה רק בגלל להיט זניח כזה שיריביו (פורד והאדסון, שכבר פרשו מהלהקה) כתבו.

באחת ההופעות של הלהקה באנגליה עלה קאזינס לבמה כשהוא שיכור לגמרי לבמה ושכח מילים פה ושם. חבריו על הבמה לא ראו זאת בעין יפה. בהופעה אחרת החל לדבר אל הקהל, בין השירים, על התאבדות,. אך למרות הבלגאן של קאזינס, האלבום HERO AND HEROINE הפך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה עד אז.

בעיתון קלגארי הראלד, מקנדה, נכתב אז בביקורת (שנראית תלושה, לדעתי): "דייב קאזינס לא רק ארגן מחדש את הלהקה שלו, הוא גם ארגן מחדש את המוזיקה. לאלבומי העבר של הלהקה היה טעם חזק של קאנטרי, אבל הפעם, הסטרובס הגיעו עם עיבודי מיתר מורכבים ומקלדות אלקטרוניות. נגינת גיטרה אקוסטית מעולה על ידי קאזינס ודייב לאמברט, בתוספת הגאונות של ג'ון הוקן בסינטיסייזר מעניקים לאלבום טיפול מודי בלוזי חזק. גם המילים הפילוסופיות של קאזינס תואמות סגנונות עם הלהקה המקבילה המהוללת יותר".

בעיתון מונטריאול סטאר נכתב, גם באופן בו המבקר לא מבין את מה שהוא שומע: "הנה עוד מה'סאונד של נערי בית הספר הבריטי' והפעם מחמישייה שמנסה נואשות ליצור קשר ולמכור לקהלים שנוטים לרוק כבד יותר. הסאונד נצבע במלוטרונים וסינטיסייזרים. המילים משונות - 'אני חש שהסתיו מגיע / אני אהיה האחד שתמיד יראה דרכך'. שיר אחר אפילו מתחיל בצליל של חיתוך פרקי הידיים. התקליט הזה הוא מין גן ילדים קוסמי".

רוחות הרפאים של להקת הסטרובס...

בשנת 1975 יצא התקליט GHOSTS, של להקת סטרובס הבריטית, שבא כהמשך לתקליט HERO AND HEROINE, עם מפלי המלוטרון המשתפכים שהעניקו ארומה של רוק מלוטרונים פואטי.

שיר הנושא מכיל שלושה חלקים ומנהיג הלהקה, דייב קאזינס, סיפר שהוא אחד השירים היחידים אז אותו כתב במהלך סיבוב הופעות. המטרה של קאזינס וחבריו הייתה לשלב בתקליט בין השירים הקלילים לרוק המתקדם שדורש ריכוז רב יותר. הקהל הבריטי לא התרשם אז מהמאמץ. בארה"ב התקבל התקליט טוב יותר.

לכן הוחלט אז בסטרובס לא להתמקד בקהל הבריטי אלא לכוון מנועים לעבר השוק האמריקני. קלידן הלהקה אז היה ג'ון הוקן, לשעבר הפסנתרן המקורי של להקת רנסאנס.

על עבודת המלוטרון שלו אז בלהקה הוא סיפר: "כשהכלי הזה עבד, זה היה קסום. היה לזה כוח עצום על הבמה. הייתי פסנתרן בבסיסי וכשהצטרפתי ללהקה הזו, הם העמיסו עליי גם מלוטרון וסינטיסייזר לעבוד איתם. לא ניגנתי בעבר בכלים האלו. אחרי הכל, אהבתי האמיתית היא פסנתר. עם זאת, היה לי מעניין לעבוד עם מלוטרון".

ברולינג סטון לא התרשמו אז מהתקליט GHOSTS והמבקר, שלא התאמץ לכתוב ביקורת ארוכה, סיכם זאת במילים, "כל זה כבר נשמע בעבר. זה נחמד, אבל ממש אין בזה צורך".

ב-7 בינואר בשנת 1964 מת סיריל דייויס. מי זה? אתם ודאי שואלים. אז בואו לקרוא...

בשנת 1963 הכל התחיל לקרות לטובה עבור הבריטים בתחום הבלוז. הרולינג סטונס רק התחילו סיבוב הופעות ראשון שלהם בבריטניה והקליטו את תקליט הבכורה שלהם. בינתיים חיכו לפריצתן גם להקות בלוז-לבן אחרות כמו האנימלס והיארדבירדס. עוד אחד שהיה צעד קטנטן לפני פריצה גדולה היה סיריל דייויס, מאסטר בנגינת מפוחית, זמר ואובססיבי כלפי הבלוז שיצר לידבלי. דייויס עשה רבות כדי לעורר את להבת הבלוז הבריטית, אך הוא מת ב-7 בינואר 1964 ושבועות ספורים לפני יום הולדתו ה-32.

דייויס היה מכונאי רכב ביום שניגן בנג'ו ומפוחית בהרכבי סקיפל וג'אז. לאחר שפגש את הגיטריסט אלכסיס קורנר, השניים הקימו הרכב ופתחו בלונדון, בשנת 1957, מועדון בשם BLUES AND BARRELHOUSE.

כשגיטריסט הבלוז, מאדי ווטרס, הופיע שם – הדבר נטע בדייויס את התשוקה לנגן מפוחית עם הגברה חשמלית. הוא פתח את מועדון THE EALING CLUB אליו נהרו נגנים רבים (ביניהם האנימלס והסטונס). מיק ג'אגר היה אורח קבוע שם ולא פעם ביקש טיפים בנגינת מפוחית מדייויס, שסירב לעשות כך מחשש שיתגלו כמה מסודותיו המקצועיים. גם ג'ימי פייג', שבעתיד יקים את להקת לד זפלין, ציין: "איש אחד היה חלוץ בצליל שאמור לתת תמריץ לכל להקה בזמן ההוא. קראו לו סיריל דייויס".

דייויס רצה לנגן בלוז טהור ולכן הסתכסך עם קורנר שרצה להכניס אלמנטים של ג'אז בלהקתם. דרכיהם נפרדו ושנת 1963 הייתה שנה מצויינת לדייויס שהופיע ללא הרף ושילח את צליליו לקהל מעריץ. הוא תכנן לטוס לשיקגו כדי להכיר מקרוב את הבלוז אך אופיו הקוטבי פגע בו. "כדי לנגן בלוז צריך להרגיש את הבלוז. צריך לדעת מה הוא כאב", הוא אמר לסובביו כשיום אחד הוא ניגש למראה במועדון ההופעות בלונדון, מארקי, שלח אגרוף וניפץ אותה. על פניו הייתה הבעה של כאב אמיתי. הכאב שהוא כה רצה לחוש.

דייויס גמע ויסקי ללא הרף ובריאותו התרופפה במהירות, עד שבאותה שנה הוא כבר נאלץ להיעזר בהליכתו עם מקל הליכה. מסתורין אופף עד היום את נסיבות מותו של דייויס. חלק טענו שהוא מת על הבמה במועדון שלו בגלל דלקת בקרום הריאות, דלקת בלב ועודף אלכוהול. אחרים מצביעים על לוקמיה. דבר אחד היה ברור; הוא היה נגן המפוחית הטוב ביותר בבריטניה אז.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459