רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 במרץ (6.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשאנחנו נמצאים בסיבוב הופעות, הכסף להוצאות זורם כמו מים. עלינו לשלם לשישים אנשי צוות, לדאוג למזון ולינה לכולם וזה לפני דאגה לתחבורה ממקום למקום. ואז הממשלה האמריקנית מנחיתה מס על הרווחים מההופעות בשטח שלה. הרי היא רוצה לקבל את הנתח שלה לפני שהכסף עוזב את שטחה. מכירות אלבומים מכסים על הפסדים בסיבובי הופעות. אני יודע שהמוזיקה שלנו מתאימה לקשת רחבה של גילאים, בגלל שקשה באמת לקטלג אותנו... באנגליה אוהבים ללעוג עלינו, בסגנון של 'בואו ניקח מטבע ונחרוט איתו בצבע של הרולס רויס'. באנגליה לא אוהבים אמנים שמצליחים. באמריקה יותר מקבלים זאת באהבה. הם מעריכים אותך שם כי אתה עושה משהו עם היכולות שלך. באנגליה מנסים לטאטא אותך מתחת לשטיח.

האמת היא שאחרי שנים של הופעות קשות ונסיעות ברכב הסעות צפוף בשעות הקטנות של הלילה - כל מה שהרווחתי בהחלט מגיע לי. ג'ף לין הוא ידיד שלי אך הוא לא מהחברים הקרובים שלי. הוא כותב שירים גאון, יש לו חוש נדיר למלודיה וברור שהוא סולל את הדרך שלנו כלהקה. לי אין שאיפה להיות בחוד החנית ולהנהיג להקה. סגנון התיפוף שלי אינו מורכב ואני בטוח שלו הייתי מתופף באי.אל.או כמו קארל פאלמר, זה היה מתנגש עם צלילי התזמורת... אי.אל.או אינה להקה דמוקרטית. שני נגני הצ'לו והכנר שלנו מקבלים אצלנו עבודה רק כשאנחנו יוצאים להופעות. באולפן אנו משתמשים בנגני תזמורת גרמנית. אחת לחצי שנה אני נפגש עם ג'ף והמנהל שלנו, דון ארדן, ואנחנו דנים בנוגע לצעדים הבאים של הלהקה. כולנו אנשים הגיוניים כך שההתארגנות הזו עובדת היטב" (בב בוואן, המתופף של אי.אל.או, בשנת 1979)

ב-6 במרץ בשנת 1966 החלו חברי הרולינג סטונס להקליט את השיר PAINT IT, BLACK באולפני RCA שבהוליווד.

זה התחיל בתור שיר פופ רגיל עם סולם מינורי. מנהל הלהקה והמפיק שלה, אנדרו לוג אולדהאם, הרגיש שהסשן לא מתקדם. עוד עשר דקות והשיר היה כבר נזרק לפח בתור 'שיר לא טוב'. ואז מישהו באולפן החליט לנסות את השיר בתור בדיחה כגירסה צוענית. אותו מישהו היה ביל ווימן, בסיסט הלהקה, שרכן על ריצפת האולפן מתחת לאורגן ההאמונד על מנת לנגן תפקיד בס עם הפדלים שבו. בשלב מסויים החל ווימן לנגן מין קטע בדיחה קומי על המנהל הראשון של הסטונס, אריק איסטון, שהחל את הקריירה שלו בעסקי הבידור כאורגניסט. לפתע ניגן ווימן עם הפדלים גירסה מהירה של השיר האחרון שהלהקה עבדה עליו. הנגינה הקומית שלו עוררה את רצון שאר החברים לנגן את השיר. וכך, מבדיחה פשוטה, נוצרה אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר. קית' ריצ'ארדס, גיטריסט הלהקה, סיפר מאוחר יותר שבשיר הזה הוא ניגן כמו שלא ניגן קודם בחייו. הוא ציין בקריצה שה'יהדות' שבו לפתע קפצה החוצה. בריאן ג'ונס, חבר הלהקה שאהב להתנסות אז בכלים זרים עד מוזרים, החליט שהוא רוצה הפעם לנסות לנגן בסיטאר.

אז כיצד הגיע בריאן ג'ונס לנגן סיטאר בשיר הזה? את התשובה האמיתית והמפתיעה תגלו בספר "ביטלמאניה!".

ב-6 במרץ בשנת 1972, יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת באדפינגר, עם השיר BABY BLUE. צד ב' בא עם השיר FLYING. באנגליה התקליטון לא יצא - מה שמראה את הבלגאן של חברת אפל אז, בה הלהקה הייתה חתומה.

שיר זה נכתב על ידי זמר הלהקה, פיט האם, והופק על ידי טוד ראנדגרן והוקלט על ידי באדפינגר לאלבומה השלישי, STRAIGHT UP. פיט האם כתב את השיר כשבראשו נמצאת הזמרת דיקסי ארמסטרונג, אותה פגש במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב בשנת 1971. "היא הגיעה לאחת ההופעות, הם דיברו ופיט מאוד אהב אותה", נזכר הגיטריסט ג'ואי מולנד. "אני לא יודע אם הם התאהבו מייד, אבל הוא הזמין אותה איתנו להמשך הסיבוב והיא באה. היא הגיעה גם לאנגליה בשבילו. עבדנו הרבה באולפן ועשינו הופעות, ואני לא חושב שהיא באמת הייתה בעניין הזה. הקשר ביניהם נגמר במהרה. היינו רק חבורה שעשתה מוזיקה ולא ישבנו ודיברנו על מערכות יחסים רומנטיות". פיט האם הסביר, "לא ראיתי אותה כמה חודשים וחשבתי שהיא כועסת על כך שלא כתבתי או התקשרתי אליה". דבריו של פיט נכתבים בעצם כמכתב אליה: "מניח שקיבלתי את מה שמגיע לי / גרמתי לך לחכות שם יותר מדי זמן, אהובתי / כל הזמן הזה בלי מילה / לא ידעתי שתחשבי שאני אתחרט או שאשכח / את האהבה המיוחדת שיש לי אליך - הבייבי בלו שלי". וכל זה בא כבלדה נוגה עם קצב בולט, שהיא חלון ראווה מעולה של באדפינגר ככימיה קלאסית. כשפיט האם מתכונן לשיר את הבית הראשון המרגש של השיר, קווי גיטרה עולים ויורדים - רוקדים סביב קצב התופים הרועם של מייק גיבינס, בסגנון ההפקה של פיל ספקטור. בסופו של דבר טום אוונס הבסיסט מצטרף לפיט האם, לשירה דואלית דינמית. הלהקה ידעה שזה שיר מנצח.

כיאה לטיפול שיווקי לא הגון ללהקה הזו, השיר לא שוחרר כסינגל בבריטניה. לאחר התקליטון הזה החלה ההחלקה במדרון של באדפינגר. החברה בה הייתה חתומה, "אפל" של הביטלס, לא הייתה במצב טוב והאלבום הבא, ASS, סבל בהתאם. הלהקה, שהייתה אז בשיא כוחותיה, לא יכלה לצאת לסיבובי הופעות בלי מוצר חדש לשווק. גם הכסף התאייד מהכיסים, עד שהגיע הפיתוי לחתום על חוזה עם חברת "האחים וורנר". הייתה זו חתימה על גזר דין מוות...

ב-6 במרץ בשנת 1970 יצא באנגליה תקליטון חדש של הביטלס, עם השיר LET IT BE.

כך סיפר יוצר השיר, פוול מקרטני, על השיר בספרו THE LYRICS: "סטינג אמר לי פעם ש'לט איט בי' לא הייתה בחירה טובה בשבילי לשיר בלייב אייד. הוא חשב שזה משתמע שהפעולה שנדרשת בשיר, לתת לזה לקרות, לא הייתה מסר מתאים מול הקריאה הענקית לפעולה שלייב אייד ייצג. אבל השיר הזה לא אומר להיות שאנן. זה קשור להשלמה עם ההשקפה הגלובלית. ההקשר שבו נכתב השיר היה של לחץ. זו הייתה תקופה קשה כי התקדמנו לקראת התפרקות הביטלס. זו הייתה תקופה של שינויים, בין השאר בגלל שג'ון ויוקו נפגשו, וזה השפיע על הדינמיקה של הלהקה. יוקו ממש נכנסה באמצע סשן ההקלטה, וזה היה מאתגר. אבל זה היה

גם משהו שהיינו צריכים להתמודד איתו. אלא אם כן אחד מאיתנו אמר, 'אני לא יכול לשיר איתה שם' - פשוט נתנו לזה לקרות. היינו בחורים צפוניים, וזה היה חלק מהתרבות שלנו. לחייך ולשאת את זה.

דבר אחד מעניין ב'לט איט בי' שנזכרתי בו לאחרונה הוא, שבזמן שלמדתי ספרות אנגלית בליברפול עם המורה האהוב עליי, אלן דרבנד, שהקריא את המלט. באותם ימים היית צריך ללמוד נאומים בעל פה כי היית צריך להיות מסוגל לקחת אותם לבחינה ולצטט אותם. ישנן כמה שורות מסוף המחזה: 'הו, אני יכול להגיד לך -

אבל תן לזה להיות'. אני חושד שמשפטים מהמלט נכנסו לתת המודע שלי ויצאו בשיר הזה. כשכתבתי את השיר, עשיתי יותר מדי מהכל, כשהעסק התנהל באופן מרופט, וכל זה עשה את שלו. הלהקה, אני - כולנו עברנו זמנים של צרות, כפי שהשיר אומר, ולא נראה שיש דרך לצאת מהבלגן. יום אחד נרדמתי מותש וחלמתי חלום שבו אמא שלי (שמתה קצת יותר מעשר שנים לפני כן) אכן הגיעה אלי. כשאתה חולם ורואה מישהו שאיבדת, למרות שלפעמים זה רק לכמה שניות, זה באמת מרגיש שהם שם איתך, וזה כאילו הם כן תמיד היו שם. אני חושב שכל מי שאיבד מישהו קרוב אליו מבין את זה. עד היום יש לי חלומות על ג'ון וג'ורג' ואני מדבר איתם. אבל בחלום הזה, לראות את פניה והווייתה היפות והטובות של אמא שלי, במקום שליו, היה מאוד מנחם. מיד הרגשתי בנוח, ואהוב ומוגן. אמא שלי הרגיעה מאוד. היא גם הייתה זו שהחזיקה את המשפחה שלנו. היא שמרה שנהיה במצב רוח טוב. נראה היה שהיא הבינה שאני מודאג לגבי מה שקורה

בחיי ובמה שיקרה, והיא אמרה לי, 'הכל יהיה בסדר. תן לזה להיות.'

הדבר העצוב הוא שהביטלס אף פעם לא זכו לנגן את השיר בהופעה. אז ההופעה בלייב אייד הייתה, עבור אנשים רבים, כנראה הפעם ראשונה שהם ראו את זה מושר על הבמה". וגם חבל שבהופעה בלייב אייד הייתה תקלה טכנית עם המיקרופון שהרסה את הביצוע.

הצד השני של התקליטון בא עם הקטע הניסיוני וההומוריסטי YOU KNOW MY NAME (LOOK AT THE NUMBER).

הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-6 במרץ בשנת 1972 יצא התקליט BARE TREES של להקת פליטווד מאק.

המתופף, מיק פליטווד: "זה היה התקליט השני שהקלטנו חצי שנה לאחר שסיימנו את הקודם. השירים שבו מתארים את המצב השוחק שחשנו בסיבובי הופעות. השיר של כריסטין מקווי, HOMEWARD BOUND, מסביר את הכל. היא פשוט ייחלה ללילה שקט בו תוכל להיות במיטה שבביתה. גם הצלחנו להשיג להיט במצעד האמריקני עם SENTIMENTAL LADY שכתב בוב וולש. באמריקה התקבל האלבום באהדה בעוד שבאנגליה רמסו אותו ללא רחמים. עבור אנשים בבריטניה זה נראה כתקליט האחרון של להקת בלוז שפעם הייתה טובה".

זהו האלבום האחרון של הלהקה בהשתתפות דני קירוואן, שפוטר במהלך סיבוב ההופעות שבא מיד לאחר מכן.

שנת 1972 הייתה שנה כאוטית מאד לפליטווד מאק. חוסר הוודאות אחרי פרישתו של הגיטריסט ומנהיג הלהקה, פיטר גרין, טילטלה את חבריה. גם הנישואים בין הבסיסט ג׳ון מקווי לקלידנית כריסטין מקווי עמדו להתפורר בנקודה זו. הבסיסט היה מתוסכל לא פעם ממצב הלהקה ונהג להתפרץ בזעם כלפי אשתו המסכנה, שהייתה שקועה עמו באותו בוץ.

מצד שני, קירוואן החל לפתח אלכוהוליזם שגרם להתנהגותו להיות מרושעת כלפי השאר. עד כדי כך שאף אחד מהם רצה לשהות עמו. הוא בודד את עצמו במודע מהשאר. כשהגיטריסט החדש בלהקה, בוב וולש, ספג את רוב הרוע ממנו.

יום אחד באוגוסט 1972 הופיעה הלהקה באחד הקולג׳ים. הקהל היה מוכן להופעה אך מאחורי הקלעים קרה דבר מטריד. כל חברי הלהקה ישבו מאחורי הקלעים והיו מוכנים לעלות לבמה. לפתע התחיל קירוואן לרטון כלפי וולש שהגיטרה של האחרון תמיד אינה מכוונת. עם סיום דבריו הוא קם, נכנס לחדר האמבטיה והטיח את ראשו בחוזקה בקיר.

קירוואן לא עצר פה. הוא לקח את גיטרת הגיבסון לס פול שלו, הניף אותה באוויר וניתץ אותה על הרצפה. לאחר מכן שבר כל דבר שנקרה לו בחדר בעוד השאר קפואים במקומם. זה הדבר האחרון שהם רצו לראות, אחרי שהם כבר חוו שני גיטריסטים בלהקתם שהתחפפו לגמרי - פיטר גרין וג'רמי ספנסר.

לאחר מכן הביט קירוואן בחבריו ללהקה ואמר להם שאין שום סיכוי שיופיע עמם הערב. השאר ניסו לשכנעו שבלעדיו יהיה להם קשה מאד על הבמה אך נתקלו בחומה בצורה. מבחוץ נשמעו קולות הקהל שמחא כפיים וציפה להופעה. קירוואן המשיך בסירובו. הלהקה עלתה לבמה בלעדיו והצליחה בקושי רב לבצע את שיריה, כשוולש נאלץ לנגן גם את תפקידיו של האיש הסורר והמדמם.

חברי הלהקה התנצלו בפני הקהל על חסרונו של קירוואן. לאחר ההופעה מצא פליטווד את קירוואן יושב בחדר ההלבשה. הוא לא האמין למראה עיניו כי היה בטוח שקירוואן כבר היה בדרכו לבית המלון. כששאל פליטווד את קירוואן לפשר נוכחותו שם ענה לו הגיטריסט: "נשארתי פה ונעמדתי ליד איש הסאונד. נשארתי לצפות בכם. היה מופע לא רע".

פליטווד לא האמין למשמע אוזניו. הוא חש נבגד וכועס על חברו בלהקה שצפה בו ובחבריו מנסים לתת הופעה כלשהי על הבמה בלעדיו. הגיטריסט לא הפסיק פה והמשיך לסובב את הסכין בפצע: "יש פה ושם מקום לשיפורים. בעיקר אתה, שיכולת לתופף טוב יותר. שמעתי שפיספסת כמה מעברי תופים ויכולת להגביר קצב בכמה מהשירים".

שאר חברי הלהקה רצו לפטר את קירוואן מיידית אך פליטווד היסס, כשאת ההחלטה קיבל באותו לילה כששוחח עם ג׳ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל שהופיע שם גם הוא באותו ערב. לורד יעץ לפליטווד לפטר את קירוואן באופן מיידי.

פליטווד ניגש לחדרו של קירוואן, התיישב שם ואמר לו שתמה דרכם המשותפת. קירוואן לא פצה פה. כשפליטווד שאל אותו אם הבין את דבריו הניד הגיטריסט את ראשו להסכמה.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "שני התקליטים האחרונים של פליטווד מאק (KILN HOUSE ו-FUTURE GAMES) סיפקו לי אולי מאה שעות של הנאה. וזה המבחן האולטימטיבי של שווי תקליט. באופן אישי, מעולם לא התעניינתי בפליטווד מאק המוקדמת, אותה להקת הבלוז הבריטית; אבל לפליטווד מאק הנוכחית יש מעט במשותף עם הלהקה הישנה, מלבד השם וחטיבת הקצב של מיק פליטווד וג'ון מקווי. הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו לסוג המוזיקה שמנגנת הלהקה החדשה הוא הרוק של הביטלס מהתקופה האמצעית שלה.

מאז שג'רמי ספנסר עזב, דני קירוואן הפך לדמות המוקד היחידה, והתפקיד המרכזי הזה אילץ אותו להתמודד באזורים הקרביים וגם במצב הרוח. אבל קירוואן כבר הראה בתקליט KILN HOUSE שהוא מצויד היטב להתמודד עם שניהם. השירים הדינמיים של קירוואן אחראים לפחות כמו הנוכחות שהייתה לספנסר באלבום הקודם.

התקליט החדש נופל איפשהו באמצע. כלומר, הוא חזק יותר מ-FUTURE GAMES, אבל יותר מופנם מהתקליט KILN HOUSE. קירוואן כתב שני שירים מלנכוליים, ממש אלגיים. השיר THOUGHTS ON A GREY DAY בא עם מטפורה של ענייני גיל והתקרבות למוות. השיר השני, DUST, הוא אף יותר קודר, אבל הוא שומר על המגע המלודי המיומן של קירוואן, שמתבטא הן בקול הנאנח והן בקווי הגיטרה שסוחפים לצדו ברכות. הלהקה הקדימה את השיר עם כ-15 שניות של שקט, שזה מספיק זמן להרים את זרוע המחט אם אין לכם מצב רוח.

שאר התקליט לא כל כך מלנכולי, וגם לא בנוי כך שיתאים לנושא שקירוואן פיתח. שני השירים של כריסטין מקווי - HOMEWARD BOUND וגם SPARE ME A LITTLE OF YOUR LOVE (שנשמע לי כמו סינגל להיט), מבהירים שהיא הפכה לכותבת שירים משובחת ולסולנית משכנעת שנשמעת איפשהו בין סנדי דני לדאסטי ספרינגפילד, ואין ספק שהיא תוכל להצליח לבדה. שתי תרומותיו של בוב וולש, לעומת זאת, אינן מתקרבות לעוצמה של מה שהיה בתקליט FUTURE GAMES. השירים THE GHOST ו-SENTIMENTAL LADY שלו הם הרצועות החלשות באלבום. שניהם נדושים.

כמו בעבר, זה דני קירוואן שעושה את ההבדל. הוא מציג את סגנון הגיטרה החשמלית הייחודי שלו לטובה. כמו רוב הגיטריסטים המצטיינים, קירוואן מפיק צליל שהוא יותר אנושי מאשר מכני. טון הגיטרה שלו נוקב אך רועד ועוצמתי.

עם הכישורים המרובים שלו, קירוואן לא יכול שלא להיות נקודת המוקד. הנוכחות שלו היא שהופכת את פליטווד מאק למשהו שהוא יותר מעוד להקת רוק מוכשרת. הוא נותן להם ייחוד, עוקץ. הוא עושה חשק לשמוע את השירים האלו שוב". ובכן, קירוואן כבר מחוץ ללהקה, שנאלצת עתה לחשב את דרכה בלעדיו הלאה.

ב-6 במרץ בשנת 1946 נולד דייויד גילמור. אז כיצד חגג הוא את ימי הולדתו כשהיה בפינק פלויד? הבה נצא למנהרת הזמן הוורודה.

ביום זה בשנת 1969 הקליט גילמור, באולפן מס' 2 באולפני EMI (אבי רואד) את החלק האמצעי מטרילוגיית יצירתו, THE NARROW WAY. הסשן נערך לאלבום UMMAGUMMA וגילמור ניגן בכל הכלים, כשהמפיק הוא נורמן סמית'.

ביום זה בשנת 1970 הופיעה פינק פלויד באימפריאל קולג' בקנסינגטון, לונדון. להקת החימום הייתה JUICY LUCY, כשבין שתי ההופעות הוקרנו לקהל סרטים מצוירים עם טום וג'רי.

ביום זה בשנת 1972 קיבל גילמור את ברכת המזל טוב שלו כששהה עם הלהקה ביפן והופיע באותו יום בטוקיו. העיתון MUSIC LIFE דיווח אז: "שבעה טון של ציוד הובאו להופעה וההופעה הייתה מעניינת גם הודות לתאורה המיוחדת. אבל מי שהגיע רק כי פורסם שיהיה מופע אורות מרהיב, ודאי התאכזב. הטכניקה המוזיקלית של הלהקה מרשימה מאד".

ביום זה ושנה לאחר מכן (1973) חגג גילמור את יום ההולדת עם פינק פלויד בסנט לואיס, ארה"ב.

בשנת 1979 הוא עסק, ביום זה, בהקלטות לאלבום החומה.

בשנת 1984 הוא היה יום אחד אחרי הוצאת תקליט הסולו השני שלו, ABOUT FACE. הייתה זו מתנה נהדרת עבורו.

בשנת 2006 יצא אלבום הסולו השלישי שלו, ON AN ISLAND שזה לתשבחות.

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-6 במרץ בשנת 1970 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר THE PRETTIEST STAR.

את השיר הזה כתב בואי לאשתו העתידית, אנג'לה בארנט. זה היה החג המולד של 1969 כשבואי הרגיש געגועים לחברתו, שעזבה את לונדון על מנת לחזור לבית הוריה שבקפריסין. הוא כתב את השיר הזה והתקשר לקפריסין על מנת להשמיע לה את השיר החדש שכתב עליה. יומיים לאחר מכן הייתה אנג'לה במטוס שהחזיר אותה ללונדון. ביום בו נחתה מיהרו היא ודייויד בואי לאולפן הקלטות על מנת להקליט את הגרסה הזו. זה היה בינואר 1970. באותו יום ניסה בואי להקליט שיר נוסף ישן שלו בשם LONDON BY TA TA, שסומן בתחילה כשיר שייצא על תקליטון אחרי SPACE ODDITY.

הגיטריסט בסשן הזה היה חברו הקרוב של בואי, מארק בולאן, שהנהיג אז את להקת טירנוזאורוס רקס. בהמשך קיצר בולאן את שם להקתו לטי רקס והפך לאליל מוסיקה, אך זה כבר סיפור לזמן אחר. מנהלו של בואי, קנת' פיט, התבאס כשבואי העדיף בסוף את השיר THE PRETTIEST STAR על פני LONDON BY TA TA כסינגל הבא.

בואי פגש את אנג'לה במרץ 1969. שורשיה היו בארה"ב והיא ביקרה אז בלונדון על מנת לנסות להתברג בתעשיית חברות התקליטים המקומיות. את בואי היא פגשה בעת שהשניים נכחו במסיבת עיתונאים, שנערכה במועדון 'ספיק איזי' הלונדוני ללהקת קינג קרימזון. בשלב מאוחר סיפר בואי בראיון שפגש את אנג'לה בכלל במועדון 'ראונדהאוס' בלונדון, כשהיא הגיעה לשם עם מגלה כישרונות מטעם חברת התקליטים MERCURY. באותו ערב התלהבה אנג'לה מבואי שהופיע שם. אותו בחור ממש לא התלהב אך נכנע ללחציה להחתים אותו לחברה אחרת היא תעזוב אותו.

בואי הוסיף שאחרי החתונה שלהם (שאספר עליה עוד מעט) הוא ואנג'לה המשיכו לצאת בנפרד עם אותו בחור. אנג'לה הייתה בת הזוג האידיאלית לבואי. היא טיילה בעולם וגם ידעה לדבר ארבע שפות. היא גם פתחה לו צוהר לעולם חדש של מחשבות ורעיונות. הם החלו להיפגש באופן תדיר ונהגו לצאת לטיולים באוטו שהשאיל לו אביו. לאט לאט הפכה אנג'לה למנהלת ההופעות שלו.

ואז הגיע הזמן להקליט גרסה מחודשת של SPACE ODDITY. הפעם בהפקה גדולה של גאס דאדג'ן ובתזמור עשיר של פול באקמאסטר. שני אלה הפכו בהמשך להיות קשורים בהפקות של אלטון ג'ון.

מה שכן, דאדג'ן היה אז מפיק כה טרי עד שלא ידע כי הוא ראוי לקבל תמלוגים כמפיק השיר. וכך, כשהשיר הפך ללהיט - דאדג'ן לא קיבל כלום מחברת התקליטים. השיר הוקלט ב-20 ביוני 1969, היום בו חתם בואי על חוזה מול חברת התקליטים 'מרקיורי'. בואי החל להפוך למוצר חם בזכות השיר שהפך ללהיט גדול (בין השאר כי חודש לאחר צאת התקליטון נחתו כמה אסטרונאוטים לראשונה על הירח). בשלב הזה הוזמן בואי לייצג את אנגליה בתחרות שירים בפסטיבל בשם 'מאלטה'. אך שם נתקל בואי בבעיה. לא היו לו נגני ליווי והמפיק המקומי חשב להביא לו 15 נגני אקורדיון מקומיים שאינם יודעים לקרוא תווים. לבסוף הופיע בואי עם פלייבק מוקלט שהיה בסרט הקלטה שהיה עימו וזכה בתחרות. כשהגיע ב-5 באוגוסט 1969 לבקר את אביו, עם פיסלון הזכייה בידו וגאווה גדולה בנפשו, הוא מצא אותו בהכרה חלקית כשהוא מחייך אליו. אך הייוורד סטנטון ג'ונס מת באותו לילה ובואי, שהיה כה קרוב לאביו, נותר בשבר מוחלט.

המקום היחיד בו מצא בואי אפשרות להימלט מהצער היה עבודה. והוא החל לעבוד קשה. בשלב ההוא החל בואי להופיע ביחד עם להקת HUMBLE PIE, בה היה חבר ילדות שלו בשם פיטר פרמפטון. המטרה של אנדרו לו אולדהאם, מפיק ההופעות ההן, הייתה להביא את בואי כפנטומימאי שיחמם את להקתו הטרייה (שנקראה אז בארצנו 'עוגת המרורים'). אך בואי הפתיע כשבמקום פנטומימה הוא עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית והחל לשיר. התגובות מהקהל היו בצורת שריקות וקריאות בוז. גם נזרקו אליו מהקהל חפצים על מנת להורידו.

בנובמבר 1969 מצאו דייויד ואנג'לה מקום לחיות בו. זו הייתה דירה ענקית בבקנהאם. הבניין היה כה גדול עד שחברו של בואי, טוני ויסקונטי, עבר גם הוא לגור שם, עד שהתחתן עם הזמרת מארי הופקין. בזמן הזה כבר היה בואי רחוק ממנו לגמרי. ב-14 בנובמבר 1969 יצא תקליטו של בואי, שנקרא על שמו. התקליט התקבל בביקורות טובות אך המכירות לא הרקיעו לשמיים. אנג'לה הייתה חייבת לחזור לקפריסין, שם גרו הוריה כי אשרת השהייה שלה בלונדון עמדה לפוג. דייויד המשיך לשלוח לה מכתבים, שנחסמו כולם בדואר בגלל שביתה אז במשרדי הדואר. לבסוף, כל המכתבים שנחסמו נשלחו בבת אחת לאנג'לה.

באחד מהם כתב לה דייויד, "בשנה הזו אנחנו נתחתן". אנג'לה המופתעת והנרגשת הבטיחה לדייויד שהיא תחזור ללונדון. ואכן היא חזרה, אך נושא החתונה לא הועלה שוב. ואשרת השהייה שלה באנגליה איימה להסתיים. היא יכלה להישאר שם רק אם היא תהיה נשואה. זה היה האיום שהביא לנישואים.

התקליטון THE PRETTIEST STAR יצא אך נמכר בכמויות זעומות. כ-800 עותקים בלבד נמכרו. כישלון צורב אחרי הצלחת SPACE ODDITY. עיתון NME פרסם בביקורתו על התקליטון כי 'זה שיר לא צפוי ללכת בעקבות תעלומה בחלל. אין בו דבר מהאלמנטים שהממו אותנו בשיר הקודם והמצליח. אבל זה שיר קטן ומקסים שהמילים בו אניגמטיות קמעא. אני אוהב את זה'.

בהקלטה הזו ניגנו:

דייויד בואי - שירה, גיטרה אקוסטית

מארק בולאן - גיטרה חשמלית

טוני ויסקונטי - גיטרה בס ועיבוד לכלי מיתר

ג'ון קיימברידג' - תופים

דרק אוסטין - אורגן האמונד

צד ב' של התקליטון היה עם השיר CONVERSATION PIECE, שהוקלט במהלך הסשנים לאלבומו השני של בואי, ביולי-אוגוסט 1969. השיר הושמט משום מה מהתקליט הזה של בואי ויצא רק בצדו השני של התקליטון הזה.

שבועיים לאחר מכן, ב-20 במרץ 1970, אירע טקס רישום הנישואים במשרדי 'ברומלי'. בשל סיבת הנישואים החליטו דייויד ואנג'לה לשמור על חתונתם בסוד. הדבר לא נודע בזמנו להוריה של אנג'לה, שגרו בקפריסין וגם כנראה לא היו מגיעים גם כך לאירוע. גם אמו של דייויד לא קיבלה את הבשורה על חתונת בנה. אמו של דייויד תיעבה את אנג'לה מהיום הראשון בו פגשה בה ודייויד לא ראה סיבה להזמינה. אך האם האם את התוכנית של בנה והגיעה לבדה למשרדי רישום הנישואים. שם היא חיכתה לבנה ולכלתו. שישה אנשים בלבד נכחו בטקס הזה. מנהלו של בואי, קנת' פיט, לא הוזמן גם הוא לאירוע, שאחריו הלכו כל הנוכחים לחדר בבית מלון HADDON על מנת לצפות בטלוויזיה. זאת כי ירד באותו יום גשם זלעפות ולא היה משהו אחר לעשות.

בשנת 1973 הקליט בואי גרסה חדשה לשיר הזה, לאלבומו ALADDIN SANE. גיטריסט להקתו, מיק רונסון, שיחזר את תפקיד הגיטרה המקורי של מארק בולאן.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-6 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת THE TEMPTATIONS ושמו PSYCHEDELIC SHACK. בואו איתי וניכנס ביחד לצריף הפסיכדלי, שם נקבל גרוב שחור בצבעים מרהיבים.

זה החל ביום בו ניגש אחד ממפיקי חברת התקליטים, נורמן וויטפילד, והודיע במשרדי החברה ש"ברצוני לעשות משהו שונה לגמרי. משהו רענן וחצוף". הוא אמר וכלל לא התבדח, כשהפיק בשנת 1969 לרביעיית THE TEMPTATIONS שיר ושמו CLOUD NINE. בשיר זה הוא הביא להפקות אותה חברת נשמה את המגע הפסיכדלי ביחד עם הפ'אנק. מוטאון מעולם לא נשמעה כה קרובה לחוף המערבי.

וויטפילד הושפע מאד מסליי סטון והענן התשיעי עליו התיישב עם אותה חמישיית פיתויים המשיך לגדול וריחף מעל אותו צריף פסיכדלי, האלבום שיצא להם בשנת 1970 ועליו אני כותב.

וויטפילד עודד את טכנאי האולפן לעשייית ניסויים אולפניים מעניינים. ואחד מסימני ההיכר בהפקותיו היה הגיטרה החשמלית המחוברת לפדאל ווא-ווא, אותו יקח גם בנאמנות להפקת הלהיט PAPA WAS A ROLLING STONE. פה מגיעה הגיטרה המייבבת בקטע TAKE A STROLL THRU YOUR MIND הפסיכדלי להפליא. גם שיר הנושא לא חף מאלמנטים פסיכדליים. הקולות של חמשת חברי הלהקה מתערבבים נהדר עם הגרוב המטורף הזה שמסתחרר מסביבם. למעשה, וויטפילד שלט בכל ורק איפשר פה ושם לחברי הלהקה לתרום רעיון זה או אחר בהרמוניות הווקאליות.

תקליט זה מייצג את הצלילה המלאה של הפיתויים בפסיכדליה ולמרות שהוא נמנע מפורמט מכונת הלהיטים של אלבומיהם הקודמים, זה לטובת אמירה מגובשת יותר המורכבת מחלקים שווים של אי שביעות רצון מהארלם והאידיאליזם של הייט-אשבורי.

למרות שבשנת 1970 כבר התפוגגה הסצנה הפסיכדלית ולרבים אז נראה היה שהלהקה הזו רוכבת, קצת מאוחר מדי, על גל שמיצה את עצמו, האלבום הזה השפיע קשות על המשך הסבנטיז ועל יצירות של אמנים כמו פאנקדליק, אייזק הייז וקרטיס מאייפילד. יש פה אנרגיה מתפרצת, קולות אדירים וחטיבת קצב וכלי נשיפה מהשורה הראשונה.

הבה לא נתבלבל; זה אינו אלבום פסיכדלי, כי אם אלבום שהופק בהשפעת הפסיכדליה של אמנים אחרים. ועדיין, זה אלבום שהמון היו הורגים כדי לעשות כמותו. מספיק להקשיב לקטע כמו WAR ולחוש את הכאבים של מלחמת ויאטנם שגעשה אז.

תקליט זה היה אחד האלבומים האחרונים שהושלמו לפני שהגלגול השלישי של הלהקה (דניס אדוארדס, פול וויליאמס, אדי קנדריקס, מלווין פרנקלין ואוטיס וויליאמס) התפרק. במהלך ההקלטה של ​​האלבום היה זה פול וויליאמס, שכבר סבל ממצב שביר בגלל מחלה, שנלחם בסיבוכים מחמש שנים של אלכוהוליזם כבד. וויליאמס, לעתים קרובות, לא יכל להקליט או להופיע, והשאר נאלצו להיעזר בשירותיו של ריצ'רד סטריט, חבר ותיק של אוטיס וויליאמס. במקביל, שנאתו הגוברת של אדי קנדריקס כלפי אוטיס וויליאמס ומלווין פרנקלין, והתסכול הכללי של הקבוצה מחוסר השליטה היצירתית והטיפול שלה בידי חברת מוטאון, הביאו לעלייה בכמות המריבות וקנדריקס עזב בתחילת 1971.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "מאזינים שכבר מכירים תקליטי עבר של הלהקה, כמו CLOUD NINE ו- PUZZLE PEOPLE, לא יצטרכו לקבל היכרות עם הצלילים בתקליט הזה ובו סגנון שכבר הפך מוכר מדי.

עם זאת, להקה זו היא דבר נדיר בתוך הקטלוג של מוטאון, כי השירים הפחות מוכרים שלה לא פחות מושכים מלהיטיה. התקליט החדש צריך לקבל הכרה ולו רק בזכות השיר FRIENDSHIP TRAIN (שלפני כן בוצע בפי גלדיס נייט) שמקבל ניחוח גוספלי לצד עוד עבודת גיטרה מעולה מעוד גיטריסט אנונימי שעובד בצוות ההקלטות של מוטאון. לא כל הקטעים הארוכים שיוצאים לאחרונה בתקליט נשמה מצדיקים את אורכם. לא כך במקרה של השיר הזה.

בהקשבה ראשונה, התקליט הזה נשמע פחות מהנה מקודמו, PUZZLE PEOPLE, אך הוא משתפר מהאזנה להאזנה והדברים המוגבלים בו דווקא נפתחים לאפשרויות חדשות. התקליט הקודם נשען יותר על שירים נפרדים בעוד שהחדש בא כיצירה מגוונת. הטמפטיישנס באים עם שירים בעלי מסרים, בסגנון פואטי-פוליטי. לא פעם המסר כבר נחנק. לדוגמה, בשיר WAR הם שרים "מלחמה, האם זה טוב?" כשמישהו עונה "ממש לא!". ובכן, עדיף היה להשאיר את התשובה אי שם באוויר".

גם זה קרה ב-6 במרץ:

- בשנת 1967 עמלו הביטלס, עם המפיק ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטה ג'ף אמריק, על צלילי הרקע של הקהל בשיר הפתיחה לתקליט סרג'נט פפר. צליל הלהקה שמכוונת את כליה נלקח מהסשן לשיר A DAY IN THE LIFE, שנעשה ב-10 בפברואר. כמו כן נלקחו הקלטות שבהן נשמע קהל בעת כניסה לאולם וגם כשהוא מוחא כפיים ואף צורח. ההקלטות לזה נלקחו מספריית האפקטים של חברת EMI. אפקט מס' 29 בספרייה הוא זה שממנו נלקחו הצלילים. שמו היה AUDIENCE APPLAUSE AND ATMOSPHERE. אפקט נוסף היה אפקט מס' 6 שנקרא APPLAUSE AND LAUGHTER (והצרחות בסוף השיר, למי שתמה מהיכן הגיעו, הן מהקלטת הופעה של הביטלס באולם הוליווד בול).

- בשנת 1970 הוציא הרוצח צ'ארלס מנסון תקליט בשם LIE - THE LOVE AND TERROR CULT, על מנת להשיג כסף למימון המשפט נגדו באשמת רצח השחקנית שרון טייט וכמה מחבריה. עטיפת התקליט חיקתה כתבה של עיתון LIFE.

- בשנת 1973 הורה איש ההגירה האמריקאי, סול מארקס, לבטל את הארכת הוויזה של ג'ון לנון בארה"ב, חמישה ימים לאחר שקיבל אותה.

- בשנת 1970 יצא תקליטון חדש לאל סטיוארט, עם השיר ELECTRIC LOS ANGELES SUNSET. התקליטון קיבל ביקורות חיוביות בעיתוני המוסיקה הבריטיים.

- בשנת 1958 הקליטו האחים אברלי את השיר ALL I HAVE TO DO IS DREAM. הגיטריסט בשיר הוא צ'ט אטקינס, שצליל הגיטרה שלו השתלב היטב עם קולות שני הזמרים.

- בשנת 1973 קיבל מנהלו של אלביס פרסלי, קולונל טום פארקר, בקשה ממפיקים בריטיים לאפשר לזמר להופיע באנגליה. אך פארקר, שהיה שוהה הולנדי בלתי חוקי בארה"ב, סירב לבקשה מחשש שסודו יתגלה והוא לא יוכל לחזור לארה"ב.

- בשנת 1976 יצא YESTERDAY של הביטלס באנגליה בפעם הראשונה כתקליטון.

- בשנת 1968 הופיעה להקת CREAM לראשונה בדנמרק. החלק הראשון של הערב היה עם טקס פרסים מטעם עיתון מוזיקה מקומי בשם EKSTRA BLADET. קלפטון קיבל שם את פרס הגיטריסט המוביל לשנה ההיא.

- בשנת 1945 נולד יו גראנדי, המתופף של להקת הזומביס המשובחת (נו, זו עם הלהיטים SHE'S NOT THERE ו- TIME OF THE SEASON). אני ממליץ לכם להקשיב היום לכבודו לאלבום הנפלא של הלהקה, ODESSEY AND ORACLE. ובשנת 1946 נולדה הזמרת קיקי די (זו שגם עשתה את הדואט עם אלטון ג'ון, DON'T GO BREAKING MY HEART).

- בשנת 2012 מת גיטריסט להקת TEN YEARS AFTER, אלווין לי. במשך שנים הוא תויג כאחד הגיטריסטים המהירים יותר (תואר שהוא עצמו לא אהב...). הוא היה בן 68 כשנכנס לניתוח שגרתי ולא יצא ממנו.

- בשנת 2004 נעצר דייויד קרוסבי בניו יורק, באשמת אחזקת מריחואנה ונשק. הוא שוחרר עם אזהרה וקנס בגובה 5,000 דולרים.

- בשנת 1971 יצא תקליט אוסף חדש לרולינג סטון ושמו STONE AGE. חברי הלהקה היו נגד המוצר הזה ומיהרו לפרסם מודעה על כך בעיתון: "לא ידענו שהתקליט הזה עומד לצאת. הוא נמצא, לדעתנו, מתחת לסטנדרט שאנו מנסים לעמוד בו, הן בבחירת התוכן והן בעיצוב העטיפה".

- בשנת 1975 קיבל אלבומה הכפול של לד זפלין, 'פיזיקל גרפיטי', מעמד של אלבום זהב בארה"ב.

- בשנת 1995 הוציאה אנני לנוקס (לשעבר מהיוריתמיקס) את תקליט הסולו השני שלה, MEDUSA, שמתמקד בגרסאות כיסוי. התקליטון הראשון ממנו בא עם השיר NO MORE I LOVE YOU'S' במקור של LOVER SPEAKS.

ב-6 במרץ בשנת 1968 יצא התקליט פורץ הדרך של להקת THE UNITED STATES OF AMERICA.

רבים מחובבי הפסיכדליה רואים בתקליט היחיד של אותה להקה את תחילת מהפכת הרוק האלקטרוני. זה הוא הרכב קצר מועד שהורכב ממוזיקאים בעלי ראש פתוח לנסיונות בצלילים. מנהיג החבורה היה ג'ו בירד - מלחין, מנצח ומפיק עסוק מאד באותם ימים. לשמו כבר הוצמד קרדיט עבודה עם מלחינים כמו ג'ון קייג' וסטיב רייך. בשנת 1963 הכיר בירד זמרת ופסנתרנית ששמה דורותי מוסקוביץ והשניים הפכו לזוג. בשנת 1967 עברו השניים ללוס אנג'לס כדי ללמוד מוזיקה באוניברסיטה. שם התיידד עם עוד ארבעה סטודנטים אוהבי מוזיקת אוואנגארד. ביחד הם הקימו את הלהקה הזו. בירד ומוסקוביץ חיו עם עןד כמה כקומונה, אבל אהבתם התאיידה ב-1966 והם נפרדו. מוסקוביץ חזרה לניו יורק בעוד בירד נשאר והמשיך לעסוק ביצירת מוזיקה באופן לא שיגרתי. אחד הרעיונות שלו כרסיטל הכיל נגינת קטע של רחמנינוף כשמסביבו אמורות לרכב בחורות עירומות על אופניים (מי אמר שלהקת קווין הייתה הראשונה שעשתה גימיק שכזה?...). הרעיון לא עבר את אישורה של האוניברסיטה.

בחודשי הקיץ של 1967 החל לגבש בראשו את הרעיון להקמת להקת רוק בעלת השקפות פוליטיות ואלקטרוניות. מוסקוביץ חזרה אז מניו יורק כדי להשתתף בפרויקט הזה. את שם הלהקה הם בחרו כסוג של התרסה מול דרכה של האומה. היה זה אקט של מחאה מצידם של חברי הלהקה.

כל כלי נגינה שהשתמשו בו להקלטותיהם עבר דרך פילטרים מעוותי צלילים. מתופף הלהקה, קרייג וודסון, השתמש בתופים אלקטרוניים - מהראשונים בסוגם. גורדון מארון ניגן בכינור ודאג להעביר את צליליו דרך רכיב אלקטרוני שעיוות את צליליו. ואת כל התמהיל הזה עטפה הזמרת דורותי מוסקוסיץ. חברת התקליטים 'קולומביה' ראתה כי מעניין עם הלהקה הזו ודאגה להחתימה. היה זה בתיווכו של דייויד רובינסון, חבר של מוסקוביץ שעבד אז כמפיק מוזיקלי לאמנים ידועים.

כבר מקטע הפתיחה נשמע כי הלהקה כיוונה גבוה, עם פארודיה משלה לקרקס של 'מיסטר קייט' של הביטלס. משם נשפכת המוזיקה לעולם הייחודי של הלהקה. כמה שזה מהפנט ומפיל לסת. המסע המיוחד הזה נמשך עד לשיר הסיום בתקליט שיקף את תמונת חיי הזנות בשדרה ה-42 של ניו יורק. לא בדיוק נושא חביב בקרב אנשי מוזיקת הפסיכדליה המרחפת. אבל ההרכב הזה לא הסתכל לצדדים. הוא חצב את דרכו היישר קדימה ובהתרסה, עם שירים מלודיים להפליא שהוטבלו בסיר מבעבע של אוואנגארד. אבל התקליט נמכר בכמויות זעומות לאחר שיצא. עם זאת, הוא נשמע היום רענן וטרי כאילו יצא לא מכבר מהמכבש.

עיתון בילבורד פרסם בחודש יציאת התקליט: "להקה חדשה ומרגשת. הסגנון המוזיקלי מותח את הדמיון ורוב השירים מושרים בקולה של דורותי מוסקוביץ, שיודעת היטב לאן נושבת הרוח".

עיתון רולינג סטון גם פרסם ביקורת משלו, במאי 1968: "שירי הרוק מוצגים פה באופן קלאסי. זו להקת הרוק היחידה שאני מכיר שמנגנת את תפקידיה מדפי תווים. אבל הם יודעים להעיף את המוזיקה שלהם היישר למעלה. חלק מהצלילים שהם מפיקים ממש מרגשים ויפהפיים. אבל מה שהכי מושך אותי ללהקה הזו הוא השירים עצמם. הלחנים ממגנטים וההרמוניות הווקאליות מרתקות. והמילים, שחברת התקליטים עשתה בחוכמה כדי להדפיסם על העטיפה, מעולות. אבל האלבום עצמו כמעט מושלם. מדוע כמעט? כי נראה שהרעיונות של הלהקה הזו נמצאים בדרגה אחת מעל היכולות האולפניות שלה. אופן השירה חסר דמיון ולא מעניין. הרעיונות נהדרים, אך ללא השגתם באופן המושלם באולפן - התוצאה היא מוזיקה קרה שבאה מהמוח ולא מהלב".

עיתון 'אמריקן רקורד גייד' פירסם באותו חודש: "התוצאה של עשיית מוזיקת רוק באופן מחושב יכולה להפיק תוצאות נוראיות. כך זה נשמע פה, כאילו מישהו לקח אלמנטים של רוק, הוסיף עליהם כמה רעיונות והלביש את הכל באופן אלקטרוני. כנראה שאותו בחור הוא ג'וזף בירד. אבל זה לא תמיד כך. יש ניצוצות. מה חבל שזמרת הלהקה, דורותי מוסקוסיץ, שרה באופן מונוטוני וחסר תשוקה וצבעים. הייתה לי תחושה שכזו גם כשראיתי את הלהקה בהופעה חיה. זאת כי המוזיקליות של בירד נראית גבוהה יותר על הבמה מאשר מה שמוצג לי בתקליט זה".

גם עיתון המוזיקה CHEETAH ציין בביקורתו אז כי האלבום נחלק בין הישגים מרשימים לחוסר כיוון כללי. הלהקה עצמה המשיכה להופיע, אבל המשימה לא הייתה קלה לחבריה, כי לפני כל הופעה נאלצו החברים לבלות כארבע שעות בהרכבת הציוד הרב וזמן ארוך לאחר כל הופעה בפירוקו. מה גם שהקהל לא הביע התלהבות רבה והמתחים החלו להשפיע על הלהקה. פעם אחת אף היו מכות רציניות, מאחורי הקלעים של הפילמור איסט, בין בירד למארון.

אבל עובדה שהתקליט 'מחזיק מים וחשמל' עד עצם היום הזה. אני מת עליו!

בונוס: בחודש זה (ללא תאריך מדויק ידוע) בשנת 1971, יצא תקליטה הרביעי של להקת HUMBLE PIE ושמו ROCK ON. זה האלבום האולפני האחרון עם פיטר פרמפטון בלהקה. "זה התקליט הטוב ביותר שלנו, בזמן שהייתי בלהקה", כתב פרמפטון בספרו האוטוביוגרפי.

אלבום זה מבסס את צליל הבלוז/רוק הכבד שבו ארבעת חברי הלהקה התפרסמו, בהובלת המנהל החדש שלהם, די אנת'וני. אבל זה לא היה המקום שבו פרמפטון רצה להיות והוא עזב את הלהקה כדי להמשיך בקריירת הסולו שלו ולקחת את המוזיקה שלו לכיוון אקוסטי יותר. עדיין, בשלב הקלטת התקליט הזה הוא היה עמוק בתוך הלהקה וכתב בספרו: "זה היה התקליט הכי מהנה שעשיתי עם האמבל פיי. זה באמת הציג את סטיב (מאריוט) ואותי בגיטרות, וכמובן שגלין ג'ונס, המפיק, גרם לזה להישמע גדול. גלין הדריך אותנו לממש את נקודות החוזק שלנו.

אבל יכולתי גם לראות לאן כל זה הולך. כשפגשתי את סטיב, חשבתי, 'אם נקים להקה, אני לא צריך לשיר יותר אם אני לא רוצה'. זה היה המצב שחשבתי שהוא הכי טוב בשבילי. אבל אז הבנתי שהשירים שכתבתי לא יתאימו עכשיו, כי אנחנו עשינו את צמד האלבומים הראשונים שלנו בהם זה היה שילוב של אקוסטי וקליל לצד חשמלי, ועכשיו אנחנו נהיים כבדים יותר ויותר. כשעשינו את השיר SHINE ON, גלין חשב שזה צריך להיות התקליטון מהאלבום, כשאני שר, אבל סטיב אמר, 'לא, זה לא שיר מספיק טוב לתקליטון', כי זה היה פופי מדי בשבילו. מעולם לא ביצענו את השיר בהופעה".

רוב השירים ב-ROCK ON בוצעו בהופעות חיות בסיבוב ההופעות שקדם להקלטת האלבום. זמר הלהקה הראשי, סטיב מאריוט, הפכה את ההפקה למסיבת אולפן, בהשתתפות אמנים אורחים רבים מעולם הבלוז והסול.

המתופף, ג'רי שירלי: "התקליט הזה הוקלט ממש במהרה. היה לנו לוח זמנים אבל לא חשתי לחץ. פשוט היה לנו הרבה מה לתת. כל החתיכות נפלו במקומות הנכונים. זה נכון שפה החלו גם להיות יותר מדי פינוקים באולפן. היינו צעירים. אני הייתי רק בן 19 והאחרים לא ממש מבוגרים ממני. היו סמים ואלכוהול, אבל הסם העיקרי היה המוזיקה. ידענו שיש לנו להקה אדירה".

עם צאת התקליט החלה הלהקה לקבל משהו שהיה חדש לה - השמעות קבועות ברדיו האמריקני. כשחברי הלהקה חזרו לאמריקה להופעות, הם חשו בהבדל.

ג'רי שירלי: "זה היה שינוי משמעותי. מהרגע הזה הפכנו להיות באמריקה הלהקה שכולם חייבים לבוא ולראות. כל הלהקות דיברו עלינו. כל חברות התקליטים דיברו עלינו".

הנה ביקורת על התקליט מאז, שפורסמה בעיתון באורגון: "חזרה לרוק'נ'רול. אין קונספט באלבום, אין פרשנות פוליטית, אין קאנטרי, בלוז או קלאסי. זה אפילו חזק במודע. אבל ככל שזה נשמע חשוד, זה משהו חדש. האמבל פיי החליטה לעבוד בתוך הז'אנר שהיא מכירה הכי טוב.

מה שיוצא זה סאונד מורכב ומקורי. זו להקה שאיכשהו התקליטים שלה לא הצליחו מדי באמריקה למרות סיבוב הופעות מוצלח עם גראנד פ'אנק ריילרואד. לאלו מכם שלא מתעניינים בזה, האמבל פאי מובלת על ידי פיטר פרמפטון וסטיב מאריוט, שהיה גדול מאוד בלהקה אנגלית אחרת שלא הצליחה לפרוץ לפה. הסמול פייסס - זוכרים את "השיר על פארק איצ'יקו? ובכן, הם היו יותר טובים מזה, הרבה יותר טובים.

אולי זו הייתה הבעיה. הסמול פייסס מינוס מאריוט, ידועים כעת בשם THE FACES ויש להם אלבום שזכה לביקורות אוהדות למדי. בכל מקרה, ROCK ON הוא האלבום השני של האמבל פיי לחברת A&M. זה די מרענן לשמוע אנשים עושים כמה שהם יכולים עם הגיטרות, התופים והבס בלי באמת לחקות מישהו אחר. מדי פעם, במידה או שתיים, הם נשמעים כמו הסטונס לזמן מה, ולרגע נורא אחר - לד זפלין. אבל תמיד הם חוזרים למקצבים שלהם וללחנים שלהם.

מאריוט ופרמפטון הם מוקד תשומת הלב, אבל הבסיסט גרג רידלי והמתופף ג'רי שירלי מתאימים לזה מאוד. למרות היעדר כוח מלוכד חיצוני כמו עלילה, כל השירים משתלבים יחד בצורה מדהימה לכדי שטיח של סאונד ברור. שום דבר לא מתיימר לחדש לגמרי כאן, אבל אם אתם אוהבים את מה שרוק'נ'רול עשה פעם ולפעמים רוצים שזה יעשה את זה שוב, אתם תלכו על זה".

בעיתון מאינדיאנה נכתב אז בביקורת: "אם לא שמעתם על האמבל פאי בעבר, שימו לב! הלהקה הזו היא לא חבורה של אמנים ידועים כמו כמה גדולים אחרים בתקופה זו, עם זאת, הם משלבים את הכישרונות שלהם יחד כדי ליצור את אחת הלהקות המובילות של השנה. האלבום האחרון שלהם לא רק נשמע טוב, אלא מציג את העבודה המוכשרת של סטיב מאריוט ופיטר פרמפטון. אחרי שהקשבתם ליצירת המופת הזו, תדעו שהיא מאוד יוצאת דופן. אין יצירה מוזיקלית אחת טובה מהאחרת. המופע הבימתי של מאריוט גורם למארק פארנר, מלהקת גראנד פ'אנק, להיראות כמו סבתא זקנה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459