רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 במרץ (5.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני חושב שהאלבום DON'T SHOOT ME, שהוצאתי בשנת 1972, הוא אלבום מוזר. נראה לי שזה התקליט שהחל את העלייה שלי שוב אחרי הנפילה, שקרתה לי עם התקליט MADMAN ACROSS THE WATER. נראה כי אנשים חשבו שנגמרתי, כי לא הוצאתי אז תקליטון מסחרי. אתה יכול להיות בפסגה במשך חצי שנה ואז ליפול לחצי שנה. למדנו לקבל את המצב הזה. אני מופתע שהתקשורת הייתה לטובתי עם DON'T SHOOT ME כי הייתי משוכנע שיקרעו אותי לגזרים, בגלל שזה אלבום פופ שמח יחסית. לא נראה לי שאעשה אלבום כמו זה. אני מושפע מהמון דברים. אפשר להגיד שאני הריי קוניף של עולם הפופ. אנשים כמו ניל יאנג, ג׳יימס טיילור וקרול קינג אינם כמוני כי הם מוציאים תקליטים דומים מדי. התקליט TAPESTRY מוצלח מאד אבל עכשיו היא רוכבת על אותה נוסחה. ג'רי לי לואיס מתייחס לקהל שלו באופן מחפיר. אני לא עשיתי זאת מעולם. הוא עכשיו קורא לעצמו בכינוי THE KILLER כשאני יכול להרוג יותר אנשים ממנו עם אצבע אחת שלי, מול עשר שלו. אנשי רוק'נ'רול כמוהו נראים לי פאתטיים. הוא לא כתב דבר מוסיקלי טוב מזה 15 שנה ואין לי מושג מדוע כולם צוהלים סביבו. זה טוב להיזכר בנוסטלגיה אבל הצד הזה של עסקי המוסיקה מעצבן אותי. אני מרחם על אנשים כמוהו. אני לא רוצה, בעוד 15 שנה, לשיר שירים כמו 'קרוקודייל רוק'. גם צ'אק ברי לא ראוי להילה שהוא מקבל כעת ואני חושב שכל עניין ההערצה העכשווית הזו סביבו צריך להיפסק כאן ועכשיו" (אלטון ג'ון בשנת 1973)

ב-5 במרץ בשנת 1965 יצא באנגליה האלבום KINDA KINKS של להקת הקינקס.

שנת 1965 התחילה בשיא גבוה מאוד עבור האחים דייויס: באמצע ינואר יצא התקליטון TIRED OF WAITING FOR YOU שהוא, במספר מובנים, אחד מהם השירים המשמעותיים ביותר בכל הקריירה של הקינקס. ראשית, זה הפך להיות להיט המצעדים הגדול ביותר שלהם אי פעם בארה"ב (כן, אפילו גבוה יותר מהשיר על לולה!). חשוב מכך, זה היה סוג חדש של שיר ואולי אף ה- POWER BALLAD הראשון שנכתב בעולם הרוק.

אלבום זה הוקלט בחופזה וחברת התקליטים מיהרה להוציאו לשוק, לאור הדרישה שנבנתה עם הצלחת התקליטון TIRED OF WAITING FOR YOU. תקליט זה הציג עייפות וחוסר זהירות משווע שהיה כמעט מזעזע, כשאורכו רק 27 דקות., האלבום יצא רק במיקס מונו בניסיון לחסוך כסף.

התחבולה המוכרת של להוציא אלבום כדי להרוויח כך כסף עדיין עבדה בתחילת 1965, אבל זה לא יצליח עוד הרבה זמן. תקליטים מתוחכמים יותר, בעיקר של הביטלס ובוב דילן, יגיעו בקרוב לחשוף תקליטים כמו KINDA KINKS כמוצרים נצלניים ואנכרוניסטיים.

ריי דייויס אמר בהמשך על תקליט זה: "האלבום כולו סבל מהתעלמות מרושלת וחסרת חשיבות למוזיקה שלנו. ההקשבה לכמה מהטעויות גרמה לי להזדעזע, ו אעשה זאת עד סוף חיי. זה היה כאילו כולם מסביבנו מרוויחים כמה שיותר כסף לפני שנאבד את מגע הזהב".

בגלל התהליך המהיר, גם העטיפה סבלה עם כתיבת קרדיטים שגויה פה ושם. דייויס: "התקליט נשאר יותר מדי זמן במצעדים. התקליט היה אסון". דעתי האישית היא שגם תקליט רע של הקינקס, בתקופה ההיא, הוא עדיין זהב טהור.

בעיתון NME התלהב הכתב, אלן אוונס: "הלונדונים האלו מפיקים צליל שחור להפליא ועדיין יש בו הרבה מהניחוח הקוקני. הם מבצעים את שיריהם הבלוזיים באופן נינוח ומרגיע. ברור מדוע הם כה מצליחים".

במלודי מייקר נכתב בביקורת ש"זה אלבומם הטוב ביותר עד כה. לעיתים הנגינה מרושלת אבל יש פה שיקוף נאמן את האגרסיביות של הלהקה".

בינתיים הופיעה הלהקה בהצלחה, כשהמעריצות משתגעות בעיקר על הגיטריסט שלה, דייב דייויס, ובהופעה שנערכה ביום צאת התקליט, אף מתנפלות עליו וגורמות לו לזעזוע מוח.

ב-5 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט חדש לג'ימי הנדריקס. הגיטריסט כבר לא היה אז בחיים כדי ליהנות ממנו.

כשג'ימי הנדריקס מת בשנת 1970, הוא הותיר אחריו כמות מטורפת של הקלטות. עד היום הזה צצות הקלטות שונות איתו מהימים ההם. זה היה נראה כאילו הבנאדם הקליט כל צעד ושעל במהלך הקריירה הקצרה יחסית שלו.

רוב ההקלטות שהושארו לאחר מותו היו של קטעים לא גמורים, או טייקים שונים שהוחלט לבסוף לא להכניסם לתקליט. בחייו ראה הנדריקס רק ארבעה תקליטים ואוסף אחד. מאז יצאו כמויות אדירות של תקליטים ודיסקים שהנציחו כל פיסה של טייפ שנאספה מהמחסנים, הרצפה של האולפנים, הפחים ושאר מקומות אליהם נזרקים דברים שלא נועדו לשימוש.

החריצות שלו להקליט כל דבר הפכה לשתי תוצאות:

1. השארת שמו בתודעת הציבור כמוצר רענן גם כיום.

2. הוצאה של לא מעט קטעים בינונים ואף מביכים.

התקליט CRY OF LOVE היה הראשון מהאוספים האלה, שיצאו לאחר מותו. הוא יצא במרץ 1971. חצי שנה אחרי מות הכוכב שבו. והאמת? הוא מעולה! מה שמיוחד בתקליט הזה, שיצא ממש לא מזמן על גבי דיסק שהועבר מהסרט האנלוגי המקורי, הוא שהוא מכיל מקבץ מטובי שיריו של הנדריקס שנאספו לאחר מותו.

עשרת השירים שבתקליט הזה כוללים קטעים שהוקלטו מהסשנים לאלבומו השלישי (ELECTRIC LADYLAND9) ועד כחודש לפני מותו.

חלק מהשירים כבר נודעו לקהל הרחב לפני כן. יש כאן ייצוג של שלישיית THE JIMI HENDRIX EXPERIENCE וגם של THE BAND OF GYPSYS. כמו כן יש פה אורחים כמו סטיב וינווד וכריס ווד, מלהקת טראפיק.

הרצון לקבל מוצר חדש של הנדריקס בשנת 1971 היה כה חזק עד שהתקליט זינק למקום השלישי במצעד האמריקאי. אחריו יצא תקליט נוסף עם חומרים מחודשים, בשם RAINBOW BRIDGE.

אחרי שני אלו נפרץ הסכר והחלו לשטוף את שוק התקליטים כמויות גדולות של אלבומי הנדריקס עם הקלטות שלא יצאו עד כה.

עיתון רולינג סטון כתב ביקורת על התקליט באפריל 1971 (ללא ידיעה על העתיד לבוא מבחינת מבול האלבומים): "זוהי עדות יפהפייה ועצובה שמתאימה לסיום הקריירה של אמן שללא ספק היה הגיטריסט החשמלי הטוב ביותר ששנות השישים יצרו. קשה לומר כמה קטעים מהאלבום הזה באמת הושלמו לפני מותו. אם הנדריקס היה חי והאלבום הזה היה יוצא אז היינו וודאי אומרים שזה אלבום טוב, קונים מיליון עותקים ממנו ומשאירים את זה כך. אבל עכשיו כשהוא נעלם אז ברור שהתקליט הזה הרבה יותר יקר לנו. משהו שצריך להחזיק קרוב ללב כי לא יהיו עוד כמותו. לא משנה באיזה סודות מדובר - הנדריקס לקח אותם עמו".

ב-5 במרץ בשנת 1983 יצא אלבום הסולו השני של דייויד גילמור ושמו ABOUT FACE.

אחד היתרונות של להיות מוכשר, בעל תהילה ולהיות עשיר כקורח הוא לקבל את ההזדמנות ליצור את המוזיקה מבלי לדאוג למה שההמונים חושבים. זה מה שדיוויד גילמור כנראה חשב עם אלבום הסולו הראשון. זה היה אלבום גדוש בגיטרה המוכשרת שלו כשהקהל לא היה אחיד בדעתו בעניין התוכן המוזיקלי הכללי. היו שהתלהבו והיו שנרדמו בעת ההקשבה לו.

אחרי כן הגיע פרויקט החומה ואחריו זכה קהל המעריצים לקבל את "החיתוך הסופי" עם הבנה שגילמור לא סובל את רוג'ר ווטרס. עם זה הוא ניגש להקליט את תקליטו השני, כשכוונתו להתרחק כמה שאפשר מפינק פלויד. ובכן, בצד האפל של הירח הייתה פריזמה, באנימלס היה חזיר שעף בשמיים והחיתוך הסופי התהדר במדליה צבאית. בתקליט ABOUT FACE זכה הקהל לראות את גילמור בצבעים טבעיים, ללא הפומפוזיציה האינטלקטואלית המנופחת של פינק פלויד.

מעריצים שחיפשו פה את הנוסחה הקונספטואלית של העבר התאכזבו, אבל אחרים שחיפשו רוק שנשמע רענן למדי מצאו את התקליט בערכו הטבעי. זהו הפרצוף אז של דיוויד גילמור.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "מי טוב יותר לנעוץ סיכה בבלון היומרנות של פינק פלויד מאשר הגיטריסט שלה? הוא עשה את זה נפלא בקטע LET'S GET METAPHYSICAL שלהקלטתו הביא תזמורת פילהרמונית ובנה אווירה בסגנון להקתו לשעבר. מין אווירה שלא נבנית כלפי מעלה אבל נקטעת בדיוק לפני שיש סיכוי שמשהו שכזה יקרה. זו העקיצה המושלמת. לצערנו, בשאר האלבום חסר לגילמור את הפוקוס. יש לו שיר אחד נהדר, UNTIL WE SLEEP, שנשען על סינטיסייזר נפלא ומכיל הרמוניות ווקאליות שנשמעות כמו הבירדס בימיהם הטובים. יש שירים, כמו MURDER, שנשמעים קרוב מדי לטריטוריה הרכה של גורדון לייטפוט. האלבום אינו רע אך לא נחוץ למי שאינו אוהד שרוף של להקת האם".

עד כאן הביקורת. גילמור הביא לאלבום גם שיר אחד על ג'ון לנון שנקרא MURDER והשיר שסומן מהאלבום כתקליטון היה BLUE LIGHT הקצבי. השיר לא נכנס למצעד הבריטי והפאנזין של הלהקה, THE AMAZING PUDDING, הכתיר אותו כשיר הגרוע ביותר שיצא עד אז ממישהו מהפינק פלויד. אאוץ'.

באלבום הזה יש גם את השיר YOU KNOW I'M RIGHT שנכתב על ידי גילמור המתוסכל לפני יציאתו של ווטרס מהלהקה. "זה לא התחיל כשיר על רוג'ר אלא הסתיים כשיר על עתידה של פינק פלויד בספק. אתה מתפתה לאפשר לעצמך לרטון בשירים ואם אחזור לזה, כנראה שלא אעשה את זה, אבל קשה שלא לקטר ולגנוח על אי השוויון ועוולות החיים".

את האלבום ABOUT FACE הפיק גילמור עם בוב אזרין, שהיה לפני כן אחד המפיקים של האלבום 'החומה' והנגנים שהתארחו בו היו מהמיטב: ריי קופר בכלי הקשה, ג'ון לורד (מדיפ פרפל) בסינטיסייזר, המתופף ג'ף פורקארו (מלהקת טוטו, שגם תופף באלבום 'החומה' בשיר MOTHER) ועוד מהליגה ההיא.

בתקליט זה הביא גילמור שירים מופקים היטב שלא הצליחו בזמן אמת. האלבום שנשא אותם הגיע רק למקום ה-21 במצעד הבריטי וזמן קצר לאחר מכן יבין הגיטריסט שעדיף לו לפעול תחת שם המותג הידוע - 'פינק פלויד'. אפילו אם זה יבוא במחיר מריבה משפטית עם חברו לשעבר בלהקה, רוג'ר ווטרס הממורמר.

גילמור אמר אז לעיתון סינסינטי אנקווייר: "אני לא פוטוגני כשאני מחייך, אבל אני די עליז רוב הזמן. אני לא מסכן כמו שאני מעמיד פנים להיות. לרוב האנשים נראה רוג'ר ווטרס אדם סובל ופינק פלויד נשמעת קרה וסובלת. אבל תאמינו לי, לפעמים אנחנו יושבים יחד במשך שעות ורק מתגלגלים על הרצפה מרוב צחוק. כרגע הלהקה נחה לה על המדף. לא אמרנו שלא נעשה משהו ביחד בעתיד. נהניתי לעבוד על הדברים של הלהקה וגם נהניתי לעבוד עם אנשים אינטליגנטים אחרים. הדבר שנמאס לי זה להיות קשור למשהו אחד למשך זמן רב מדי. פינק פלויד הייתה דבר טוב מאד בשבילי. אני בטח לא מתחרט שהצטרפתי ללהקה. כמה חבל מה שקרה לסיד בארט. הוא כתב מילים מדהימות ויכל להיות ממש כמו בוב דילן. השם פינק פלויד יבטיח לי דבר אחד - שיותר אנשים יקשיבו לתקליט הסולו החדש שלי. אבל זו גם מעמסה, כי הם יבואו להקשיב לתקליט הזה בידיעה שאני מפינק פלויד. המילים שאני כותב לשיריי יקבלו השוואה עם המילים שרוג'ר כתב ללהקה. זאת למרות שיש לו זמן רב יותר בכתיבת מילים מאשר לי. השיר MURDER נכתב מכעס שחשתי כלפי הרצח של ג'ון לנון. מעולם לא פגשתי את ג'ון ונוצר בי כעס עצום על הפיספוס הגדול שלא אפגוש אותו יותר".

ב-5 במרץ בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת היארדבירדס, עם השיר FOR YOUR LOVE. לדעתי, זה שיר פופ נחמד מצד אחד אך חשוב מצד שני כפיסת פסקול סיקסטיזי. איכות הקלטתו לא מהמשובחות, אך יש פה סיפור - בואו לקרוא.

השיר נכתב על ידיי גרהאם גולדמן (בהמשך יהיה הבסיסט של להקת עשרה סי סי) והוקלט על ידי היארדבירדס עם אריק קלפטון (ובריאן אוגר שניגן בצ'מבלו, רון פרנטיס שהוסיף קונטרבס ודני פירסי שהפליא בבונגוס). זה הפך ללהיט הראשון של הלהקה בבריטניה ובארה"ב.

גולדמן כתב את השיר בגיל 18 בזמן שעבד ביום בחנות בגדים ועבד בלילות בנגינה במועדונים. היה לו כשרון בכתיבת שירים והוא נהג להביא מהם למו"לים שחיפשו במשרדיהם, ברחוב דנמרק שבלונדון, את השיר הבא שיהפוך ללהיט גם בזכותם.

השיר כמעט לא הוקלט על ידי היארדבירדס. גולדמן כתב את זה עבור הלהקה שלו THE MOCKINGBIRDS, אבל הקלטת הדמו שלהם נדחתה על ידי חברת התקליטים קולומביה. גם להקות האנימלס ומתבודדי הרמן דחו את השיר שמצא את דרכו ליארדבירדס לאחר שהמנהל שלהם נתקל בגולדמן כשהם פתחו עבור הביטלס בהופעת חג המולד בשנת 1964.

השיר הזה גרם לאריק קלפטון, שאהב בלוז טהור, לעזוב את הלהקה, מכיוון שהוא הרגיש שהמוזיקה שלה הופכת למסחרית מדי. האמת? זה מפתיע לאחר שקוראים את דבריו מנובמבר 1964 (בעת היותו חבר בלהקה) לעיתון מלודי מייקר:

"הקהל במועדונים רכושני מאד. אבל ברגע שלהקה מסוימת מתחילה למכור הרבה אלבומים, אותם אנשים רכושניים באים אליך ומאשימים אותך שהם איבדו אותך. את ההרגשה הזו חווינו במועדון ׳קרודאדי׳. זה היה ב-1 בנובמבר. הרגשנו שם שאיבדנו את זה. אבל במועדון המארקי זו סצנה מדליקה מאד. עם זאת, אנחנו מודאגים שנאבד את הקהל שלנו שאוהב רית׳ם אנד בלוז ברגע שיהיה לנו להיט. אנחנו אוהבים מעריצי פופ אבל אנחנו רוצים אותם וגם את מעריצי הבלוז. זה יהיה הישג אדיר אם נהיה להקה פופולרית ביותר ללא להיט. אנחנו עייפים מסנובים של רית׳ם אנד בלוז שהם אומרים שהם לא אוהבים מישהו בגלל שיש לו להיט. מדוע זה נחשב פשע להיות מצליח?".

מנהל הלהקה, ג'יורג'יו גומלסקי, והבסיסט שלה, פול סאמואל סמית', התעקשו על הקלטת FOR YOUR LOVE.

קלפטון רצה להקליט עם הלהקה שיר של אוטיס רדינג ושמו YOUR ONE AND ONLY LOVE. הוחלט על פשרה, לפיה יוקלטו שני השירים ואז יוחלט איזה מהם להוציא כתקליטון. בפברואר 1965 הקליטו היארדבירדס את FOR YOUR LOVE, עם קלפטון שחרק שיניים וכל שאר חברי הלהקה התלהבו מההקלטה שלא הותירה סיכוי לגרסת השיר של אוטיס רדינג.

הגיטריסט לא היסס והודיע על פרישתו. מנהל הלהקה פונה מיד לג'ימי פייג', שיבוא להחליף אותו אך פייג', שעסק אז כנגן הקלטות ולא רצה לאבד את מקומו בתחום זה, המליץ על חבר קרוב לו - ג'ף בק. גומלסקי הלך לבדוק את הגיטריסט, שהופיע עם להקת THE TRIDENTS ב'מועדון 100', ששכן ברחוב אוקספורד הלונדוני. מיד לאחר מכן נכנס בק ללהקה.

קלפטון עזב את היארדבירדס לפני שהתקליטון, אותו הקליט ללא חשק, יצא לאור. ב-1968 סיפר קלפטון לרולינג סטון: "הייתי טיפש שהצטרפתי מלכתחילה ללהקה הזו. התפתיתי לכסף ולבחורות וכך נשאבתי לעולם הפופ ההוא. רק שנה וחצי לאחר הצטרפותי הבנתי כי אני מחפש משהו אחר במוסיקה. אז הבנתי שנועדתי להיות גיטריסט מקצועי ואם זו הדרך - אז כדאי שאעשה אותה כמו שצריך. ביארדבירדס ניגנתי את מה שדרשו ממני לנגן. לא את מה שרציתי".

בשנת 2004 סיפר: "ממש לא אהבתי את השיר הזה. הוא היה מחורבן, למרות שידעתי אז שהוא יהפוך ללהיט מיידי. לא רציתי להיות חלק מזה. אני זוכר שנקראתי יום אחד למשרד של ג'יורג'יו גומלסקי והוא שאל אותי אם ברצוני לצאת מהלהקה ולהמשיך הלאה. עניתי לו שכן. הבנתי שהם לא רוצים שאהיה איתם בלהקה. זה הביא לי את אותה תחושה כשנזרקתי מבית הספר לאומנות בקינגסטון. לא התאמתי לשם ולכן לא הייתי נעים לבריות במסגרת ההיא. לכן, כשהגיע המצב עם היארדבירדס, כבר ידעתי מה לעשות לפני שיבעטו אותי משם. כשיצאתי מהיארדבירדס, חשבתי לפרוש לגמרי מנגינת גיטרה. הרגשתי שלא רוצים אותי. הלכתי להתגורר אצל חבר ושמו בן פאלמר, שהיה פסנתרן והחליט לפרוש מנגינה כדי לעסוק באומנות גילוף בעץ. חשבתי שאם הוא יכול לעשות את ההסבה הזו, אז גם אני יכול. בן העניק לי שיעור מאלף לחיים. אבל אז הגיעה שיחת טלפון מג'ון מאייאל וחזרתי להיות גיטריסט".

באוטוביוגרפיה שלו, סיפר: "הבנתי שאם נוציא את FOR YOUR LOVE החוצה, לא נישאר אותה להקה שהיינו עד כה. חשתי אז שהתמסחרנו לגמרי בצעד זה. ניגנתי בשיר הזה, למרות שתרומתי הייתה מינימלית, רק בקטע האמצעי של השיר. הם נתנו לי לנגן סולו בצד ב' של התקליט, בשיר בשם GOT TO HURRY, שהיה מין מנגינה שזמזם לעצמו גומלסקי, שבסוף נתן לעצמו קרדיט כתיבה בתקליטון, תחת השם הבדוי O. RASPUTIN. כשהבנתי מה קורה, הפכתי את עצמי בכוונה לבחור לא פופולרי בקרב הלהקה. התווכחתי איתם על כל דבר שצץ. בסוף קרא לי גומלסקי למשרד שלו בסוהו ואמר לי שם שברור לו שאני לא שמח בלהקה ואם אני רוצה לעזוב - הוא לא יעצור בעדי. הוא לא ממש פיטר אותי. הוא רק הזמין אותי לפרוש. הייתי מבולבל לגמרי ובאותה נקודה חשבתי לפרוש מכל עסקי המוזיקה".

ב-5 במרץ בשנת 1973 נהרג מייק ג'פרי בן ה-39, מנהלו של ג'ימי הנדריקס. הוא היה אחד מ-68 האנשים שנספו בהתרסקות מטוס בצרפת. ג'פרי היה מנהל חלקלק מדי... הסיפור מאחורי הדמות ופרטים מטלטלים על אותה טיסה גורלית - תמצאו לקריאה בספרי "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". פרטים על הספר ורכישה - בלחיצה פה.

ב-5 במרץ בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו NOBODY'S FOOLS. התוצאה לא הביאה אז נחת ללהקה.

כתבת הרולינג סטון, סינת'יה בומאן, פרסמה בביקורתה אותו ב-6 במאי 1976: "אחרי שמונה אלבומים, קשה להיות סלחן ללהקת סלייד. למרות שהרכב הלהקה נשאר כמו שהיה, אף אחד מהמוזיקאים הכושלים האלה לוקח את האשמה בעצמו על יצירת דבר נוראי שכזה, שהוא פשוט בזבוז של כסף – מצידם ומצד אלה שקונים את זה. אין בתקליט הזה שיר אחד שיכול להפוך ללהיט. המילים בשירים הן ברמה ירודה מאד. רוצים דוגמה? בבקשה: 'ג'ק וג'יל עלו לגבעה, חשבו שישיגו שם מים, הם נשארו שם זמן רב, עושים את מה שלא היו צריכים לעשות...'. עד עכשיו סיכמתי את הנקודות החיוביות שבתקליט. השירה של הלהקה נוראית. ההפקה מזעזעת. הדבר היחיד שהתקליט הזה יוכיח הוא שטיפשים אמיתיים הולכים בקרוב להיפרד מהכסף שלהם עבור הדבר הזה".

ברקורד מירור סברו אחרת: "השירים מציגים מגוון רחב. הדבר המיידי ששמתי לב אליו הוא העיבודים, שאפילו טובים מאלו של לד זפלין. זה לא אלבום של סינגלים והוא מציג שירים עמוקים ממה שציפיתי. אתם צודקים, בחורים - אתם לא טיפשים של אף אחד".

אבל בעיתון NME נכתב ש"האלבום הזה בינוני. אין בו הרבה עומק".

הגיטריסט, דייב היל, בספרו: "עד אז לא היה לנו תקליט שנשמע נכון ברדיו האמריקאי, אז החלטנו לפתור את העניין בתקליט הזה, כשהגענו להקליט אותו ברקורד פלאנט בניו יורק (בו הקלטנו בעבר את תקליטון חג המולד המצליח שלנו). זה לקח די הרבה זמן להקליט את התקליט, כי היינו נחושים לא למהר, אז היו לנו שישה שבועות של עבודה על זה. היינו ממש מרוצים עם מה שנעשה, אבל שוב זה בקושי הצליח בשוק האמריקאי. באנגליה המצב היה לא יותר טוב, מה שהבהיר שהיינו רחוקים משם כל כך הרבה זמן, שאנשים השאירו אותנו מאחור ועברו ללהקות אחרות. זה היה הרגע בו הספקות התחילו להופיע בתוך הלהקה, והתחלנו לאבד את המיקוד שלנו ולעיתים גם את המקצועיות שלנו. זה היה קשה לעבור מהחלק העליון לתחתית באמריקה ומבלי לראות אור בקצה המנהרה, ובלי צ'אס צ'אנדלר, המנהל שלנו, שם כל הזמן, לא היה מי שישמור עלינו. כשהוא הגיע בסוף לראות הופעה שלנו באמריקה, יכולנו לראות אותו בקהל, צופה בנו עם המבט הזה שלו כמו, אלוהים! מה קרה להם?' אחר כך הוא בא לחדר ההלבשה ואמר, 'הייתי צריך לפקוח עין עליכם. אתם מחליקים במדרון'..."

הלהקה עצמה נותרה גאה באלבום. גם המתופף דון פאוול וגם הזמר נודי הולדר העריכו אותו בתור התקליט האהוב עליהם. בראיון משנת 1987 אמר הולדר: "זה התקליט היחיד שאני באמת יכול לשבת בבית ולהקשיב לו מתחילתו ועד סופו." בראיון משנת 1976 אמר הבסיסט ג'ים לי: "אני באמת גאה באלבום ומאמין שזה האלבום הכי טוב שעשינו אי פעם. אין לי שיר אהוב במיוחד באלבום - אני אוהב את כולם".

ב-5 במרץ בשנת 1971 התחילה להקת לד זפלין סיבוב הופעות בריטי מיוחד בן 12 תאריכים, בו הופיעה באולמות קטנים. על מנת לשמר את האווירה, גם מחיר כרטיס עלה מעט כסף.

מעריצים רבים התגודדו מחוץ לאולם כשהוכרז מטעם המארגנים שרק מי שיקנה גם כרטיס באולם זה ללהקת טי רקס, יזכה להיכנס להופעתה של לד זפלין. אלו שהצליחו להיכנס זכו לביצוע ראשון בהחלט, בהופעה, של יצירה חדשה ושמה STAIRWAY TO HEAVEN. שירים חדשים נוספים הוצגו, כמו BLACK DOG, ROCK AND ROLL וגם GOING TO CALIFORNIA. האלבום הרביעי של לד זפלין עדיין לא הגיע לחנויות (זה קרה רק בנובמבר 1971) והקהל בר המזל זכה למצגת מיוחדת של קלאסיקות עתידיות. דרך אגב, המופע של טי רקס שם בוטל בהמשך.

כריס וולש, כתב המלודי מייקר, נכח בהופעה ופרסם בעיתון את רשמיו: "היה זה סוג חדש של הפיכה שהשתלט על אירלנד. הפעם היו פה כיף וצחוק. הבריטים האלו הביאו עימם גיטרות במקום רובים וקיבלו קבלת פנים רוויית אקסטזה. במרחק קצר משם היו תקריות אלימות ביותר, אבל תושבי המקום, שכבר התרגלו למריבות עתיקות יומין, החליטו להשתמש באנרגיה שלהם כדי להביא דבר טוב ביום שכזה. לד זפלין הרשימה כבר מהאקורד הראשון של 'שיר המהגר'. רוברט פלאנט, עם חולצה בצבע שחור ואדום, נראה מהמם עם שיערו המתנפנף וחיוכו הכובש.

ההופעה נערכה באולם אגרוף והיה צורך בהקמת במה מיוחדת, בשעות אחר הצהריים, כדי לאכלס עליה את כל ציוד הלהקה. המופע הוכתר כהצלחה, למרות שהקהל בדבלין היה איטי יותר בתגובותיו מאשר הקהל שבבלפסט. בסוף היום הקהל השתולל על הרגליים".

גם טוני ווילסון, כתב עיתון דיסק אנד מיוזיק אקו, נכח שם ודיווח לעיתון: "הביקור של להקה גדולה כלד זפלין הוא נדיר בדבלין, ולכן לא היה מפתיע שבשבוע שעבר היה האצטדיון הלאומי, שבדרך כלל נועד לטורנירי אגרוף לחובבנים, מלא ב-3,000 אוהדי מוזיקה מתקדמת. בסופה של ההופעה היה על זפלין לחזור למספר הדרנים לפני שהספיקו לברוח הלאה. זפלין היא הלהקה הכבדה והקולנית ביותר שנשמעה עד כה בדבלין.

הופעתה מורכבת מחומרים משלושת אלבומיהם הקודמים. בתחילת היה קצת בלבול סביב מה שהם הולכים לנגן. 'הייתה לנו רשימה על פיסת נייר טואלט', הסביר רוברט פלאנט, 'אבל אני חושב שנעשה בה שימוש'. הקהל באמת התפרץ כשזפלין ביצעו את WHOLE A LOTTA LOVE, שאנשים ביקשו בצעקות כבר מתחילת הערב. רבים מהאוהדים עמדו על מושביהם כשהם מנופפים בזרועותיהם ומריעים לכל אורך הקטע. 'מדרגות לגן עדן' היה אחד השירים החדשים שמתחילים בצורה נינוחה ונבנים למשהו כבד. ג'ימי פייג' עבר לגיטרה דו-צווארית עם שישה ושניים-עשר מיתרים. החלק האחרון של הקונצרט הוקדש לתערובת של שירי רוק'נ'רול ישנים וחדשים. זה העלה את סף ההתרגשות אף יותר והפקידים קצרי השיער האפור של האצטדיון הלאומי ויתרו על הניסיון לדחוק באנשים להתיישב. במקום זאת הם התארגנו לאורך קדמת הבמה במקרה של מהומה אפשרית. עם זאת, הכל הסתיים בשלום ו-3,000 אוהדים יצאו אל תוך הלילה מרוצים ביותר מהקונצרט העצום הזה".

ג'ימי פייג' סיפר לאחר מופע זה: "זו הייתה חוויה נהדרת. חששתי בתחילה שהתלהבות הקהל תגרום להרס הקטעים האקוסטיים שלנו. השיר 'מדרגות לרקיע' הוא בדיוק איפה שהלהקה נמצאת עכשיו, עם איזון נכון בין האקוסטי לחשמלי".

לאחר המופע שעשתה זפלין בבלפסט, עברו החברים את הגבול לדבלין. המתופף, ג'ון בונהאם, החליט אז לנהוג ברכב הגדול שהסיע את הלהקה והלך לאיבוד כשהוא נקלע לתוך זירה אלימה ב-FALLS ROAD. בונהאם: "הרחוב היה מכוסה בזכוכיות והיו מכוניות משוריינות בכל מקום. אז הורדנו ראשינו ונסענו דרך כל זה".

מיק הינטון, העוזר של בונהאם אז: "זה היה שיא הצרות אז שם. זכור לי שנתקלנו בבעיות של ניירת כשניסינו לחצות את הגבול והיינו צריכים לנסוע בדרכים צדדיות כדי למצוא פרצה פנימה".

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

וב-5 במרץ בשנת 1973 קיבלה להקת לד זפלין בשטוקהולם תקליטי זהב, עבור מכירות אלבומה החמישי, HOUSES OF THE HOLY. זה לא היה אירוע שגרתי.

מנהל הלהקה, פיטר גראנט, לא רצה לערוך את המסיבה באולם יוקרתי של בית מלון. נמאס לו מעוד אירוע שכזה. הוא רצה משהו מלהיב ומקורי. כך הוא הלך וסגר את האירוע במועדון סקס בשם CHAT NOIR. בשלב מסוים במהלך הערב החגיגי, כשחברי הלהקה עמדו במרכז העניינים, נשכב זוג עירום כביום היוולדו על במה קטנטנה שהוצבה לפניהם וביצע אקט מיני מלא, בעוד הארבעה עומדים משועשעים לידם ותקליטי הזהב שלהם נשענים על אותה הבמה.

ב-5 במרץ בשנת 1976 הופיעה קרול קינג בתיאטרון BEACON שבניו יורק, וכתב הרולינג סטון דיווח משם בביקורתו:

"במוזיקה של קרול קינג, עם הדגש על ערכי אהבה וחברות, יש אווירה של זמן אביב נצחי. ההופעה הראשונה שלה משלוש, בניו יורק (והראשונה שם מאז 1972) נועדה להזכיר לנו בדיוק את זה, אבל על הבמה היא הייתה רחוקה מהאידיאל הרומנטי. עד כדי כך שהאביב הנצחי הפך להיות שם כנוסטלגיה סתווית. גם זו אווירה שאנו צריכים לקבל בחיינו, אבל כשהיא באה ללא הרף במשך שעתיים וחצי של הופעה - זו חוויה לא נעימה, פיזית ונפשית. זה אף גרוע יותר כשכל השירים נשמעים דומים מדי זה לזה. קינג העדיפה לבצע לנו את השירים הישנים שלה, על חשבון השירים מאלבומה החדש THOROUGHBRED. אין הרבה מה להתלונן פה מעבר לאווירה הדומה שבכל שיריה, אבל זה מספיק כדי להפוך את ההופעה למבאסת. רק מחרוזת של שירי עבר שהיא כתבה עם בעלה לשעבר, ג'רי גופין, הביאה קצת שמש. זה היה כבר ברגע בו לא היה ניתן להציל את ההופעה הזו. עם זאת, היא הצליחה להביא בשירים טחונים כמו YOU'VE GOT A FRIEND ו- I FEEL THE EARTH MOVE רעננות".

ב-5 במרץ בשנת 2023 מת עוד חבר מקורי בלהקת לינירד סקינירד. הפעם זה הגיטריסט גארי רוסינגטון. בן 71 במותו.

"זה עם האהדה והעצב הכי עמוקים שלנו שאנחנו צריכים לבשר, שאיבדנו את אחינו, חברנו, בן משפחה, כותב השירים והגיטריסט, גארי רוסינגטון, היום", כתבה הלהקה בפייסבוק. "גארי נמצא עכשיו עם אחיו ומשפחתו סקינירד בגן עדן ומנגן את זה יפה, כמו שהוא תמיד עושה. אנא שמרו על דייל, מרי, אנני וכל משפחת רוסינגטון בתפילותיכם וכבדו את פרטיות המשפחה בתקופה קשה זו".

רוסינגטון היה החבר המקורי האחרון ששרד מלינרד סקינירד, כשהוא מרמה את המוות יותר מפעם אחת. הוא שרד תאונת דרכים קשה בשנת 1976, בה הוא נהג לתוך עץ, והיווה השראה לשיר האזהרה של הלהקה THAT SMELL. שנה לאחר מכן, הוא יצא פצוע בנס מהתרסקות המטוס הידועה לשמצה ב-1977, שבה נהרגו הזמר רוני ואן זאנט, הגיטריסט סטיב גיינס וזמרת הליווי קאסי גיינס.

"דיברתי על זה פה ושם, אבל אני לא אוהב לדון בזה", אמר רוסינגטון לרולינג סטון על ההתרסקות של המטוס. "זה היה דבר הרסני. אתה לא יכול פשוט לדבר על זה ממש כך ולא לחוש רגשות לגבי זה".

בשנים מאוחרות יותר, רוסינגטון סבל מבעיות לב: הוא עבר ניתוח מעקפים ב-2003, לקה בהתקף לב ב-2015, ועבר מספר ניתוחי לב לאחר מכן, כשלאחרונה עזב את לינירד סקינירד, ביולי 2021, כדי להתאושש מהליך נוסף.

"אין לי מספיק חמצן בדם כדי לעמוד בקצב ולהמשיך כרגיל", אמר רוסינגטון, "אבל אני עדיין יכול לנגן טוב. זה רק הנסיעות. זה כל כך קשה לי, במיוחד כשיש לך בעיות לב. זה פשוט מאוד קשה לנסוע ולהסתדר עם הדברים האלו".

רוסינגטון נולד ב-4 בדצמבר 1951 בג'קסונוויל, פלורידה. כשפגש את המתופף בוב ברנס והבסיסט לארי ג'ונסטרום, רוסינגטון וחבריו החדשים הקימו להקה, עם אהבתם העזה גם לבייסבול. במהלך משחק גורלי בליגה הקטנה, רוני ואן זאנט פגע בכתפו של השחקן היריב ברנס וכך פגש את חבריו ללהקה לעתיד. רוסינגטון, ברנס, ואן זאנט והגיטריסט אלן קולינס התכנסו באותו אחר הצהריים בביתו של ברנס בג'קסונוויל כדי לג'מג'ם וכך נולדה הגרסה המוקדמת של לינירד סקינירד.

"כשנפגשנו כלהקה, הסצנה בג'קסונוויל הייתה די גרועה. אף אחד לא אהב אותנו כי אהבנו את הדבר הבריטי - היארדבירדס, הרולינג סטונס", אמר רוסינגטון."יש מקומות שהיינו נכנסים בהם למריבות - הם לא אהבו אותנו כי השיער שלנו היה ארוך. נסענו לאטלנטה כדי להופיע במועדונים שם, כי באמת היה רק מועדון אחד בג'קסונוויל באותה תקופה".

בעוד שההרכב של לינירד סקינירד השתנה לעתים קרובות - רוסינגטון נשאר קבוע. הפעם היחידה שהוא לא היה חלק מהלהקה הייתה בעקבות התרסקות המטוס. יחד עם אלן קולינס, רוסינגטון הקים את להקת רוסינגטון-קולינס בשנת 1980.

למרות כל הדרמה והמוות שלינירד סקינירד ספגה, רוסינגטון אמר שהוא מעולם לא ראה בה להקה טרגית. "אני לא חושב על זה כעל טרגדיה - אני חושב על זה כעל חיים. אני חושב שהטוב גובר על הרע".

ב-5 במרץ בשנת 1971 יצא אלבום-פסקול של אלטון ג'ון לסרט ושמו FRIENDS. לדעתי, תקליט זה (שברור שיש לי אותו בוויניל) הוא חובה לכל מי שאלטון מתחילת הסבנטיז יקר לליבו.

האלבום הזה של אלטון ג׳ון יצא בתקופה הקלאסית הראשונה שלו אך נותר חבוי בעיני רבים. הוא לא יצא על גבי דיסק בפני עצמו אלא רק כחלק מאוסף כפול בשם RARE MASTERS. חשוב לציין שבדיסק האוסף הזה נמצא התקליט בשלמותו אך סדר השירים שונה.

השנה היא 1970. אלטון חוזר מסיבוב הופעות מוצלח בארה״ב ומגלה כי יש דרישה אדירה באנגליה לחומר מוזיקלי חדש ממנו. התקליט FRIENDS לא נועד מלכתחילה להיות אלבום אולפני חדש של אלטון. זה היה סעיף בחוזה ישן שהוא והתמלילן שלו, ברני טאופין, חתמו (לפני שהתפרסמו) ושם נדרש מהם לספק שלושה שירים לפסקול סרט. סרט זה עסק בזוג צעירים מאוהבים; בחור בריטי צעיר ובחורה צרפתייה יתומה. התקציב לעשייתו היה זעום יחסית לסרטים הגדולים של התקופה. אלטון וטאופין, שראו בכך הזדמנות לקיים את הסעיף הזה, הסכימו לספק את השירים, בידיעה שיש פה סיכון של הצפת השוק עם יותר מדי תקליטים של אלטון ג'ון בתקופה כה קצרה.

מפיקי הסרט רצו שהזכויות למוזיקה יהיו שלהם. המו" של אלטון וטאופין, דיק ג׳יימס, סירב ודרש שהזכויות יהיו שלו. לבסוף, אחרי דיונים ממושכים, קיבל ג׳יימס את הזכויות והפרויקט יצא לדרך. חברת הסרטים ׳פאראמאונט׳ רצתה קטעי מוזיקה קצרים באורך 20 שניות ושיר נושא שלם אחד. אלטון הסכים בתנאי ששיר הנושא ייקרא FRIENDS, למרות ששם הסרט היה אמור להיות THE INTIMATE GAME. מה שאלטון וטאופין לא ידעו אז זה שלכתוב פסקול לסרט זה ׳סרט אחר לגמרי׳ לעומת כתיבת להיט פופ. הדבר דרש תיכנון רב יותר ממה שהשניים היו מוכנים לו. חוסר הניסיון שלהם הביא לתהליך של סנכרון המוזיקה לסרט באופן שתאם יותר את כיוון המזל מאשר את כיוון הניסיון. חברת פאראמאונט המשיכה ללחוץ בדרישה של תקליט שיהיה פסקול הסרט. לכן אלטון ונגניו הקליטו בתחילה את שברי המוזיקה לסרט ולאחר מכן פנו להקלטת האלבום. לכן המוזיקה שבתקליט שונה מזו שבסרט.

ההקלטות נערכו בין ספטמבר לאוקטובר בשנת 1970.

כדי להשלים את האלבום הובא המתזמר של אלטון, פול באקמאסטר, שהלחין ותזמר משלו מבלי לדעת אז כיצד לתזמר לסרטים. הוא עשה כמיטב יכולתו, בעזרת עידוד שקיבל מהמתזמר הידוע ג׳ון בארי.

כשיצא התקליט, התבאס אלטון שחברת התקליטים החלה לשווק אותו כאלבום רגיל שלו. מעצב העטיפה (רובי מאזור) קיבל הנחייה מחברת התקליטים לנצל את הפופולריות של אלטון ולשים את שמו באותיות גדולות כדי לעודד מכירות. התקליט אכן הפך למצליח בארה"ב (שם הגיע למעמד של תקליט זהב) אם כי הסרט היה רחוק מהצלחה. בשנת 1972 הייתה המוזיקה בתקליט מועמדת לפרס הגראמי בקטגוריית התזמור הטוב ביותר שנכתב לסרט. בארצנו נמכר התקליט בזמנו במחיר 17.90 לירות ובעיתון להיטון הישראלי פורסמה עליו הביקורת הבאה, שהנה קטע שבחרתי ממנה: "אין זה אמנם האלבום הטוב ביותר של אלטון ג'ון, הזמר המלחין שכה הרבה שמענו עליו לאחרונה. אולם הוא משקף בהחלט את סגנונו המיוחד. תקליט זה מומלץ לכל אלה שחיפשו אחר שני אלבומיו הראשונים של אלטון ג'ון ולא הצליחו להשיגם משום שלא הודפסו בארץ".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "בהתחלה לא רציתי בכלל להקשיב לאלבום הזה, למרות שקיבלתי אותו בחינם. אבל לכל אחד מגיעה הזדמנות, אז שמתי אותו להקשבה. ובכן, לא נהניתי".

גם זה קרה ב-5 במרץ:

- בשנת 1969 התמוטטה הזמרת דאסטי ספרינגפילד על הבמה כתוצאה מתשישות.

- בשנת 1951 הקליט אייק טרנר את השיר ROCKET 88. ההקלטה נערכה בממפיס ורבים סבורים שזוהי הקלטת הרוק אנד רול הראשונה. טרנר הקליט אותה תחת השם JACKIE BRENSTON AND HIS KINGS OF RHYTHM.

- בשנת 1968 הופיע אל סטיוארט הופיע בתוכנית הטלוויזיה LATE NIGHT LINE UP, של הבי.בי.סי. הנושא

של אותו לילה היה חסרי בית והשיר שהוא ביצע במהלך המופע היה "מי הרג את טומי מקגיצ'י". זה קיים בצורה מוקלטת רק בתוכנית טלוויזיה זו. המופע התהדר בדיון של פאנל מומחים ואחריו יצירת המופת המקורית של סטיוארט בת ארבע דקות ו-58 שניות. הוא גם אילתר קטע אינסטרומנטלי בסוף התוכנית.

- בשנת 1993 כעס פול מקרטני על הנסיכה דיאנה והדוכסית שרה פרגסון, במסיבת עיתונאים באוסטרליה לכבוד סיבוב הופעותיו שם: "הנסיכה דיאנה ופרגי מסתובבות ומתנהגות כמו ילדות קטנות. כשהייתי צעיר, המשפחה המלכותית הייתה ראויה לכבוד וטופלה בהתאם. כשגדלתי, המלכה הייתה הוד מעלתה. אני כנראה עדיין חושב ככה. אבל הדור הצעיר של פרגי ודיאנה מתנהג כמו ילדים. כשאתה מלכותי, אתה לא אמור להתנהג ככה". דבריו נאמרו חודשים ספורים לאחר שפגש את דיאנה, כשהגיעה להופעה שלו בצרפת וקצת לאחר מכן היא הפתיעה את פול כשהגיעה לסט הצילומים בו הוא הכין קליפ לשיר BIKER LIKE AN ICON. מעניין מה גרם לו, לאחר מכן, לכעוס עליה כל כך, באופן פומבי שכזה.

- בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין במועדון TOP RANK SUITE, שבקארדיף, WALES. המועדון הזה אסר על גברים בקהל להיות בו ללא חולצות ועניבות. זה משעשע לחשוב על קהל שלם של מעונבים בהופעה של לד זפלין בתקופה ההיא.

- בשנת 1971 החלה להקת באדפינגר את סיבוב ההופעות השני שלה בארה"ב. זה החל בטולדו, אוהיו והפמליה גדלה, כשמייק גיבינס המתופף הביא את חברתו גיינור, בעוד ג'ואי מולאנד הגיטריסט הזמין את חברתו החדשה, קת'י. סבל הציוד של הלהקה, איאן 'פרגי' פרגסון הביא את אן. הם התחתנו ימים ספורים לפני היציאה המתוכננת; כשהלהקה התגייסה לשלם את דמי הנסיעה שלהם במטוס בתור מתנה לזוג טרי. אנשים נוספים הצטרפו. אוטובוס גדול יותר הושכר הפעם. לנהג קראו וולט והוא היה שוטר שחור במשרה חלקית שהסיע את ג'יימס בראון ופמלייתו במשך שנים. בגלל מהומות גזע ספורדיות, וולט שמר על גרזן מתחת למושב שלו. והוא לא פחד להשוויץ בזה. ללהקה לא היה הרבה סיכוי לעשות חזרות על שירים חדשים לסיבוב ההופעות. היא הלכה על רפרטואר קיים והייתה להוטה להתחיל לפרק את הקשרים שלה עם הביטלס כדי להיתפס כלהקה בכוחות עצמה.

- בשנת 1994 נעצרה גרייס סליק (לשעבר זמרת הלהקות ג'פרסון איירפליין וג'פרסון סטארשיפ) לאחר שכיוונה אקדח על קצין משטרה שבא לבדוק תלונה של שכנים על רעש מוגזם שבקע מביתה. היא נידונה לעבודות שירות וחובה להתייצב בתוכנית גמילה מאלכוהול.

- בשנת 1983 הופיעה להקת מטאליקה את הופעתה הראשונה עם הבסיסט קליף ברטן. זה היה במועדון THE STONE בסן פרנסיסקו.

- בשנת 1965 הוציא דייויד בואי עם להקת THE MANNISH BOYS סינגל ראשון בשם I PITY THE FOOL.

- בשנת 1960 שוחרר אלביס פרסלי באופן רשמי מהצבא בדרגת סמל.

- בשנת 1966 הופיע המתופף ג'ון סטיל בפעם האחרונה עם להקת האנימלס, באוניברסיטה בבירמינגהם. "אני זוכר שנכנסתי לאולפן אחרי שעזבתי את הלהקה כדי לנסות להשיג כספי פיצויים", הוא נזכר בעצב, "ובארי ג'נקינס, המחליף שלי, ישב בתא התופים וזו הייתה הרגשה מוזרה לראות מישהו אחר שם. אתה

מכיר את כל החברים שהיו איתך בלהקה, אתם מכירים אחד את דרכיו של זה, אתם יודעים את האופן בו מישהו ישן ונושם ואוכל וכל השאר ופתאום כשאתה מנתק את עצמך ממנו, התריס הגדול הזה יורד בינך לבינם. הייתה התחושה הזו של 'אני לא שייך לכאן יותר'...". זו לא הייתה הפעם היחידה שסטיל חש אמביוולנטיות לגבי עזיבתו את הלהקה. "לא ידעתי אם עשיתי את הצעד הנכון או המהלך הלא נכון. בדיעבד, זה היה הצעד הנכון בכך שקיבלתי כסף מזה כי התעקשתי שישלמו לי סכום חד פעמי. זה היה בערך באותה תקופה בה האנימלס עברו חברת תקליטים ולהתקדם. חשבתי, 'טוב אני יכול גם לקבל כסף מזה', כי חלק מהמאמץ שלי הוא שהביאו אותנו עד הלום. אז קיבלתי כסף והלהקה בלעדיי נקלעה לעוד כמה חודשים של מאבקים וכשהאבק שקע, לא היה שם כסף". ג'נקינס ינגן את הופעתו הראשונה עם האנימלס ב-15 במרץ 1966, באולם אולימפיה בפריס.

- בשנת 1975 פגש רוד סטיוארט לראשונה בלוס אנג'לס בחורה יפהפייה ושמה בריט אקלנד. זה יוביל לזוגיות שתסתיים בתביעה משפטית לא קלה מצידה.

- בשנת 1995 מת ויו סטנשאל, הזמר של להקת בונזו דוג דו דה באנד. סטנשאל בן ה-51 ישן בביתו כשקצר חשמלי גרם לדליקה קטלנית.

- בשנת 1952 נולד אלן קלארק, לשעבר הקלידן של דייר סטרייטס. ביום זה (בשנת 1948) נולד אדי גראנט שהיה חבר בלהקת THE EQUALS ולאחר מכן ידע הצלחה גדולה בשמו. ובשנת 1958 נולד אנדי גיב, האח הצעיר של הבי ג'יס. אנדי ימות צעיר מאד וסיפורו המטלטל נמצא גם הוא בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".

ב-5 במרץ בשנת 1971 שוחרר באנגליה אלבומו השני של ניק דרייק שנקרא BRYTER LYTER. רבים טוענים שהאלבום יצא רשמית בשנת 1970 אך מה שקרה הוא שעותקי פרומו יצאו בנובמבר 1970, אבל בעיות בהפקת העטיפה גרמו לדחייה בצאתו עד היום החמישי של חודש מרץ. על תקליט זה, בהרחבה, תקראו בלחיצה פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459