רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 במרץ (4.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "האם שמעתם פעם את הסיפור על שני התאומים בני העשר, פיטר ופול? ובכן, הם שני הילדים המטונפים ביותר שממש לא הייתם רוצים לראות. הם לא היו מהסוג שאומר לאימם לפני השינה, 'תשכיבי אותי בבקשה לישון, אמא'. הם היו מהסוג שאומר 'תכסי אותי בשמיכה, כלבה!' - אז לילה אחד מחליטים הוריהם שהדרך היחידה לנקות את צורת הדיבור שלהם היא להכות מכות נמרצות ביותר את הילד הבא שיקלל. למחרת בבוקר שאלה האם את פיטר מה ברצונו לאכול. אז הוא נהם, 'אני אקח קורנפלקס מזורגגים'. האב קפץ מיד מקומו, ניגש לפיטר וחבט בו עד שהילד הפך לעיסת דם אחת גדולה. זה באמת היה מחזה מבחיל. האב חזר למקומו ושאל את פול מה ברצונו לאכול. פול משך בכתפיו וענה, 'אני אהיה בן זונה אם אבקש קערה של קורנפלייקס'..." (ריק ווייקמן מספר בדיחה ברולינג סטון, בשנת 1975)

ב-4 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט בכורה לשני יוצאי להקת דיפ פרפל (הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס) ביחד עם חברם הקרוב, הקלידן / זמר טוני אשטון. הם קראו לעצמם "פייס, אשטון, לורד" והתקליט שלהם נקרא MALICE IN WONDERLAND.

למרות שהסגנונות עשויים להיות מזוהים והשמות מוכרים, הצלילים שהושמעו על ידי חברי דיפ פרפל לשעבר הם חדשים ומרעננים. ההשפעה הכבדה של הרית'ם אנד בלוז, הרוק'נ'רול והבלוז בעבודתם של השניים הייתה תמיד ניתנת להבחנה במוזיקה של דיפ פרפל. אבל במסלולם הבא הם בחרו לעשות משהו שונה.

איאן פייס המתופף האט את עבודתו המהירה בערכת התופים, מה שהביא לסגנון מודע יותר לקצב. לורד, שתמיד נלחם בין האוריינט הקלאסי והבלוזי שלו, המשיך ללהטט בקלידים - אם כי אורגן ההאמונד שכה מזוהה איתו נשמע פחות מבעבר. בטוני אשטון הם מצאו זמר עם קול בלוזי שאפשר לשים אותו באותה משפחה עם זמרים כמו אקס-דיפ פרפל דייויד קוברדייל או כריס פארלו.

יכול להיות שהשימוש בזמרות רקע וכלי נשיפה בא כהלם למעריצי דיפ פרפל שציפו למוזיקה כבדה. בסופו של דבר, הקיום של הלהקה הסתכם באלבום אולפן אחד וקומץ הופעות חיות, אבל זה התחיל עם הכוונות הגדולות ביותר...

כשדיפ פרפל התפרקה בשנת 1976, היו לאיאן פייס וג'ון לורד שתי אפשרויות: הם יכלו להקים להקה דומה לזו איתה הצליחו, או שהם יכלו ללכת לכיוון אחר לגמרי. פייס: "חשבנו שאם נמשיך לעשות את מה שעשינו קודם, זה ידמה לדיפ פרפל וזה לעולם לא יתקבל כמו שצריך. אז החלטנו לעשות משהו אחר לגמרי".

השניים עזבו את הצליל של דיפ פרפל וראו את העשייה החדשה שלהם כהכלאה של להקות הבלוז, הרכבי הג'אז והביג-באנדס שגדלו עליהם. המרכיב הסודי עבורם היה טוני אשטון.

אשטון היה דמות גדולה מהחיים שהייתה זמן רב במסלול הקריירה של דיפ פרפל. להקתו לשעבר (אשטון, גארדנר ודייק) חלקה את אותו ניהול של דיפ פרפל. אשטון ולורד גם עשו יחד את האלבום FIRST OF THE BIG BANDS שיצא בשנת 1974. "טוני היה החיים והנשמה של המסיבה של כולם", אמר פייס. "הוא אהב לשתות אבל הוא היה בחור נפלא ואף פעם לא הגזים עם זה".

הרעיון היה לבנות את הלהקה סביב הקול הבלוזי והפסנתר של אשטון ולהכניס אלמנטים של מוזיקת נשמה ופ'אנק לתמהיל. להרכב הוכנס הגיטריסט לשעבר של להקת בייב רות', ברני מרסדן, והבסיסט פול מרטינז.

אבל לאחר צאת התקליט שלהם התחילו הבעיות. אשטון היה הפרונטמן המושלם במועדון קטן, אבל ייחוסם של פייס ולורד גרם לכך שהלהקה החדשה הוזמנה לנגן על במות גדולות יותר, משהו שהוא התקשה להתמודד איתו.

פייס: "טוני היה מצוין במועדון קטן, עם 300 או 400 אנשים, כשהוא היה ממש קרוב אליהם ויכל לתקשר איתם. הוא היה נפלא בזה. על במה גדולה הוא לא היה טוב. ההופעות האלה שעשינו היו בסדר מוזיקלית, אבל טוני לא היה שם באמת".

באפריל 1977, פייס אשטון לורד הופיעו באולם ריינבאו הלונדוני האגדי ומה שהיה אמור להיות ליל ניצחון התחיל באסון כשאשטון נפל מהבמה כמעט מיד ושבר את רגלו.

"התאורה היה במקום הלא נכון והוא הלך ישר לתוך פיר התזמורת", אמר פייס. "גררנו אותו החוצה והוא עשה את ההופעה, אבל ברור שהוא לא הרגיש נהדר".

ברקורד מירור פורסם על הופעה זו: "הכוכב האמיתי של ההופעה היה דווקא הגיטריסט של הלהקה, ברני מארסדן, שגם יודע לשיר היטב. בלהקה יש את טוני אשטון, המוזיקאי של האנשים השתיינים, שהצליח למעוד מהבמה בעת עליית הלהקה להופיע. הוא נפצע בגבו וסבל מכאבים במהלך כל ההופעה. אולי זה גרם לכך שהוא מלמל חלק ממילות השירים. הוא היה במיטבו בשיר I'M GOING TO STOP DRINKING. האם זה איום או שמא זו הבטחה, טוני?

עוצמת הקלידים של ג'ון לורד הייתה גבוהה מאד. חטיבת כלי הנשיפה נשפה כהלכה ושתי זמרות הליווי, שילה וג'נט, שרו נהדר. איאן פייס העניק לקהל סולו תופים מסחרר שעינג את כל אוהבי דיפ פרפל.

הלהקה ניגנה כמה שירים מאלבומה MALICE IN WONDERLAND. זה היה ערב עם המון הבטחה אבל עדיין משהו שם לא נדבק. לא הייתה זרימה. גם מערכת ההגברה לא הייתה במיטבה. אבל עדיין מדובר בלהקה טובה מאד".

הכתובת הייתה על הקיר עבור הלהקה עד אז. השלישייה התחילה לעבוד על אלבום שני, אבל הבינה במהרה שזה לא יצליח. "ג'ון ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'המוזיקה נכונה, אבל אנחנו פשוט זורקים פה יותר מדי כסף. טוני לא התאים לדבר שכזה".

ב-4 במרץ בשנת 1967 נערכה הופעה של ג'ימי הנדריקס לצד להקת THE PRETTY THINGS בפריס. סולן אותה להקה, פיל מאי, סיפר:

"התיידדתי מאד עם הנדריקס אחרי הופעה שלו שנכחתי בה. זה היה לפני שעמדנו להופיע יחדיו בפריס, שם הופענו והתייחסו אל ה-PRETTY THINGS כאל מלכים. תמיד היו לנו שם הופעות נפלאות. אז אמרתי לג'ימי, 'כשתגיע לפריס, כולם יפלו לרגליך. הם יעריצו אותך מאד'.

הגענו להופיע שם ב-4 במרץ 1967, באיזו אוניברסיטה. זה היה סוג של נשף סיום שם. זה נערך באולם מיושן שהכיל כ-1,500 איש בצפיפות. אנחנו עלינו ראשונים וג'ימי אחרינו. אני זוכר שחיכיתי בצד הבמה, אחרי הופעתנו, כדי לצפות בהופעה שלו. אבל לחרדתי גיליתי במהרה שהצרפתים פשוט התעלמו ממנו שם לגמרי. בסוף ההופעה שלו נשארו כ-300 איש בלבד באולם.

הוא היה מופתע ביותר ולא האמין למראה עיניו וכנראה בראשו הדהדו עדיין המילים שהכנסתי לו עם ההערצה הרבה שיקבל בפריז. זה נראה כאילו עבדנו עליו. אבל שלושה שבועות לאחר מכן חזר ג'ימי לפריס והפעם קרע את הקהל לגזרים מרוב שהוא היה טוב. פגשתי אותו מאז פעמים רבות במסיבות פרטיות בלונדון. שנינו היינו אנשים די ביישנים, אז במקום ללכת לחדר המרכזי בו כל האגואים התנגשו זה בזה, הלכנו לכיוון המטבח ושם עישנו יחד ג'וינטים ודיברנו על מוזיקה.

גם הייתה לנו חברה משותפת שם, שמומנה על ידי נסיך סעודי שנתן לה דירה. נהגנו ללכת יחדיו אליה ולצאת לקראת הבוקר. הקטע עם ג'ימי היה, שאם לא הייתה גיטרה בידו - הוא היה במצב רוח קודר. גם היה לו הרגל להביט תמיד כלפי מטה. הוא בקושי הביט לך בעיניים. זה נבע מהביישנות שלו".

דיק טיילור, הגיטריסט של אותה להקה, סיפר: "מה שהכי זכור לי מאותו ערב הוא כשג'ימי ישב בחדר ההלבשה וניגן בגיטרה שלו מבלי לחבר אותה למגבר כלשהו - והצליל היה דומה למה שאחר כך הוא נתן על הבמה. הוא היה כזה טוב. היה קהל קטן יחסית באותו ערב. זכור לי שבאותו בניין היו עוד עסקים - כמו מסעדה ואולם ריקודים".

ב-4 במרץ בשנת 1966 פורסמה הצהרתו של ג'ון לנון, שהביטלס פופולאריים יותר מישו, בעיתון LONDON EVENING STANDART הבריטי. הכתבה הזו, שנכתבה על ידי העיתונאית מורין קליב, לא עוררה כלל עניין שערורייתי כשפורסמה פה לראשונה. השערורייה החלה חודשיים לאחר מכן כשהכתבה הזו פורסמה בעיתון נוער בארה"ב, בשם DATEBOOK. כל הפרטים על כך בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה".

ב-4 במרץ בשנת 1986 התאבד בתלייה פסנתרן להקת THE BAND, ריצ'רד מנואל.

זה היה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-4 במרץ, בשנת 1986, כשהפסנתרן ריצ׳רד מנואל בן ה-42 נטל את חגורתו השחורה וכרך אותה סביב מוט וילון האמבטיה, במוטל בו שהה. הוא היה אז במסע הופעות עם להקתו (הבאנד) כשיום לפני פעולתו האובדנית הופיע עם חבריו בהצלחה בפלורידה. הדי הקהל האוהד כבר נמוגו והיה שקט מאוד בחדר של מנואל כשאשתו יצאה מחדרם להביא אוכל. כשחזרה, גילתה את המחזה הנורא ורופאים שהוזעקו לא הצליחו להחיותו. מנואל לא השאיר מכתב אחריו וחבריו לא ידעו להסביר מה גרם לו לתלות את עצמו. לפי בדיקה שנערכה לאחר מכן, הוא לא היה שיכור בעת המעשה אבל ביממה האחרונה לחייו הוא השתמש בקוקאין. חבריו ידעו שאלכוהול וסמים היו מנה עיקרית בתפריט שגרם לבעיותיו.

מנואל היה חלק בלתי נפרד מהבאנד החל מימיה הראשונים. לאחר שנים בהן ליווה עם חבריו את בוב דילן ואת רוני הוקינס יצא, בשנת 1968, אלבום הבכורה של הלהקה, MUSIC FROM BIG PINK, שעורר סערה חיובית רבה. העטיפה שצייר בוב דילן עטפה צלילים מיוחדים במינם שמנואל היה חלק בלתי נפרד מהם.

הביקורות היו נלהבות וההשפעה של המוסיקה על נגנים ולהקות אחרים הייתה מיידית. אריק קלפטון נדהם מהמוסיקליות בתקליט וביקש לפרק את להקתו, קרים, וגם את האגו המנופח שהיה לו. הוא אף ביקש אז להצטרף לבאנד, אך נענה בשלילה. רובי רוברטסון הגיטריסט סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "התקליט הזה התקבל היטב והפכנו להיות להקה שנותנת השראה למוסיקאים אחרים. ג׳ורג' האריסון לא הפסיק לשבח את התקליט. זמן קצר לאחר מכן קיבלנו דיווחים שאריק קלפטון משכנע את כל מי שסביבו להקשיב לתקליט".

תקליטי הבאנד מעולם לא נמכרו במספרים התואמים את האגדה שלה, אך העולם היה שלה, עד שהסדקים הופיעו בשלב מוקדם יחסית. רובי רוברטסון החל לשלוט בכתיבת שירים ונטילת קרדיטים, למורת רוחם של החברים האחרים. העייפות הבלתי נמנעת של החיים בכבישים לעוד הופעה, יחד עם שימוש בסמים, הובילה לדרך קשה.

חברי הלהקה החליטו בשנת 1976 לסיים את דרכם המשותפת ועשו זאת בהפקה מרהיבה ושמה "הוואלס האחרון", שיצאה כאלבום וגם כסרט מצליח, בבימויו של מרקטין סקורסזה. רובי רוברטסון היה האיש שנפגע הכי פחות מחברי הלהקה, כי המשיך לקבל נתח גדול מהתמלוגים על כתיבת שירים בעבר. למנואל היה זה סוף הדרך והוא נאלץ להתנחם במקום בלהקת הליווי של הגיטריסטית בוני ראיט. בשנת 1979 הוא נרשם למכון גמילה מאלכוהול ומאז נשמע ממנו מעט מאוד, עד שהבאנד אוחדה מחדש, ללא רוברטסון ועם ג׳ים ווידר שהחליפו. הלהקה יצאה לדרכים כדי להתחבר עם הקהל שלה מחדש אבל סיבוב ההופעות לא היה חף מטעויות ניהוליות והתסכול היה רב, עד שהפסנתרן המוכשר החליט כי די לו וכרך חגורה סביב צווארו.

ב-4 במרץ בשנת 1974 יצא בשבדיה התקליט WATERLOO של להקת אבבא, כמו גם התקליטון עם שיר זה. וזה כחודש לפני שהלהקה זכתה עם השיר באירוויזיון בברייטון!

חלק מהשירים בתקליט פלרטטו עם סגנון הגלאם-רוק ואחת החולשות שלו הייתה ההתעקשות לחלק תפקידים ווקאליים מובילים בין הבנים והבנות. זה היה עדיין פחות או יותר התפלגות בין שני המינים, כשכמה שירים עם שירה מובילה של ביורן אולבאוס ובני אנדרסון לא התיישנו בחן. כפי שניתן לדמיין, השירים הבולטים באלבום הזה הם בעיקר אלו שמציגים שירה בולטת של אנייטה ופרידה.

הייתה הרבה עוינות אז כלפי אבבא והמתנגדים ניצלו את ההזדמנות להמטיר עליהם פצצות. השיר "ווטרלו" דווח לאגודת זכויות הביצוע כגניבה מוזיקלית של הלהיט BUILD ME A BUTTERCUP, השיר משנת 1968 של להקת THE FOUNDATIONS. זה אפילו לא המלחין או המוציא לאור של השיר הזה שהתלונן, אלא רק אדם פרטי שחש חובה לחשוף את חוסר המקוריות חסר הבושה של אבבא. ביורן ובני מיהרו להמיס את ההאשמה. "אם השיר שלנו דומה לשיר ההוא, אז כך גם BABY LOVE של הסופרימס, שלכולם יש את אותו קצב", אמר בני.

בעיתון EXPRESSEN השבדי נכתב אז בביקורת מאת האנס פרידלנד, שפה ושם סתר את עצמו: "למהדרין, זה כמובן חסר משמעות לחלוטין 'להביע דעה' על האלבום הזה. העם השבדי הצביע כבר עבור אבבא והלהיט ווטרלו - וזהו. ברור שהתקליט יהפוך לרב מכר מפלצתי ובאנגלית. ההשפעות של אבבא ברורות, אם אלו הביץ' בויז או ליאון ראסל או שלאגרים גרמניים. בהתאם, אי אפשר להתלונן על המגוון. עם זאת, לא ברור היכן ביורן ובני עצמם עומדים בתערובת זו של סגנונות. ברור שהם חכמים. אבל מצדי, אני מעדיף לראות אישיות של מוזיקאי מאשר הפגנת הרבגוניות הזו. ולשמוע קצת פחות את סינטיסייזר המוג והמלוטרון".

"לו היינו בריטים, לא היינו צריכים לפנות לאירוויזיון", אמר ביורן בשנת 1999, כשטעם המרירות עדיין ניכר בזיכרון. "זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולנו להגיע לקהל מחוץ לשבדיה ולגרום לאנשים להיות מודעים לכך שהייתה הלהקה הזו שנקראת אבבא, עם שיודעים לכתוב שירים".

וכן, למרות שהשיר "ווטרלו" חוזר כל הזמן על שם הקרב ששם את קץ האימפריה של נפוליאון, הצרפתים, כמו שאר אירופה, היו יותר משמחים לקנות את התקליטון עם השיר הזה בכמויות גדולות. להקת אבבא הקליטה גרסה של זה גם בצרפתית.

ב-4 במרץ בשנת 1948 נולד בסיסט להקת יס, כריס סקווייר.

בשנת 1972 הוא סיפר לעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו: ״סיבוב ההופעות האחרון שלנו בארה״ב היה הדבר הקשה ביותר שעשינו. אני הרגשתי שהסיבוב הזה היה ארוך מדי. מה שכן, הסיבוב גיבש אותנו מאד מוזיקלית. היינו חייבים להיות טובים שם כי בחלק מהזמן לא היינו הלהקה המובילה באותו ערב. זה היה מוזר לנגן בסיבוב הזה רק חומר ישן מהאלבום הקודם שלנו - THE YES ALBUM, שיצא לאור בסיבוב ההופעות הקודם שלנו. זאת כי התקליט FRAGILE עדיין לא יצא והקהל היה מגיב לא טוב אם היינו מפילים עליו שירים ממנו מבלי שיכיר".

והנה לחובבי הלהקה פרט מידע על סקווייר בימי טרום להקת יס, עם להקה שהייתה לו ושמה THE SYN.

היה זה באוקטובר 1967, כששניים מחברי להקת יס העתידית היו בלהקה הזו. אלו הם סקווייר והגיטריסט, פיטר בנקס. חבר נוסף בלהקה הזו היה הקלידן אנדרו ג'קמאן, שהיה אחראי בשנת 1975 לתיזמור המופלא באלבום הסולו של סקווייר, FISH OUT OF WATER.

ללהקת THE SYN הייתה אז יצירה ארוכה שחיברה בשם FLOWERMAN. לכל אחד מחבריה היה תפקיד של פרח מסויים, אותו גילם במהלך ביצועה. היצירה נפתחה בעליזות עם פרחים צבעוניים ושמחים בחלקם ובסביבתם אבל בהמשך הופכת העלילה לקשה, כשהדשא עמד למשפט מול שאר הפרחים ונידון למיתה (יש להזכיר כי GRASS זה גם שם לעשב המתקתק אותו גם אהבו מאד לעשן אז). בסוף היצירה הורג הדשא את שאר הפרחים.

סקווייר, ששיחק את תפקיד הדשא על הבמה, נסחף לעיתים יותר מדי במשחקו ואף פצע פה ושם את ג'קמאן, ששיחק ורד אדום וקוצני.

והנה אנקדוטה לאחר פירוק להקת יס; באפריל 1981 פורסם ברקורד מירור -"למרות הכחשות רשמיות, נראה שלהקת יס התפרקה לגמרי. המתופף, אלן ווייט, והבסיסט, כריס סקווייר, מקליטים עם חבר לד זפלין בעבר, הגיטריסט ג'ימי פייג', באולפן הקלטות בברקשייר. נראה שהשלושה יקימו סופרגרופ חדשה.

לפי מה שהובן, ווייט וסקווייר לא היו מרוצים מהגלגול האחרון של יס והצטרפו לפייג' כדי להקליט אלבום ולהקים להקה. הם עורכים חזרות מזה כמה חודשים אבל לא ברור אם הזמר, רוברט פלאנט, או הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס, יצטרפו אליהם. פלאנט הופיע לאחרונה בכמה מקומות עם הרכב חדש, אבל לא בטוח אם זה יהיה פרויקט ארוך טווח שלו.

חברת התקליטים וההנהלה של יס סירבו להגיב על פירוק הלהקה: "לא שמענו על כך", אמר דובר חברת התקליטים 'אטלנטיק'. מהמשרד של להקת יס נמסר ש'אין מה להגיב כרגע'. מצד שני, גם החברה של זפלין, SWAN SONG, לא יכלה לאשר שפייג' מצטרף לשני החברים של יס.

טרבור הורן וג'ף דאונס, שפעלו לאחרונה ביס, ימשיכו כצמד 'הבאגלס', כי כשהשניים הצטרפו ליס, נותר לפי החוזה שלהם עוד אלבום אחד לעשות לחברת התקליטים ISLAND. העתיד של הגיטריסט סטיב האו לא ברור. הוא כנראה יהיה מעורב בהפקות ויעשה אלבום סולו. אולי הוא יצטרף לג'ון אנדרסון וריק ווייקמן.

לפי מה ששמענו, הפירוק של יס בא בגלל אי שביעות הרצון של הורן ודאונס מהלהקה. כבר מתחילת סיבוב ההופעות נשמעו דיבורים נגד הגישה של דאונס ואורך הסולואים המוגזם שלו בהופעות. גם הורן נראה כאילו לא התאים מעולם ללהקה. ברור שהוא נראה ונשמע כך על הבמה כשיס הופיעה באנגליה. לא מזמן קם ההרכב הזה כשחבריו הצהירו לתקשורת שהם ממציאים מחדש את רעיון הלהקה ושהשותפות תהיה ארוכת טווח. כשהלהקה הופיעה בהאמרסמית' אודיאון, אמר הורן לקהל שהם עובדים על תקליט שני. עכשיו לא ברור אם זה ייצא בכלל ומה יקרה עם יס".

עד כאן הידיעה. ללהקה הזו של פייג', ווייט וסקווייר הוצע בזמנו לקרוא בשם XYZ (אקס יס זפלין) והיה נדמה לרגע שפלאנט יצטרף אליהם, אך למרות שהוזמן - הזמר לא הגיע לחזרות. הוקלטו מספר קטעים לא גמורים, שצצו מאז בבוטלגים, וכל העסק של הסופרגרופ הזה קרס במהרה.

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-4 במרץ בשנת 1967 פורסם במלודי מייקר שלהקת SPENCER DAVIS GROUP ספגה מהלומה קשה כשזמר ואורגניסט הלהקה, סטיב ווינווד ביחד עם אחיו הבסיסט, מאף, הודיעו שהם עוזבים אותה.

כך נכתב שם: "לאחר שלוש שנים של שמועות הגיע הרגע הבלתי נמנע של סטיב ווינווד לפרוש. מעריצי הלהקה הבריטים יזכו לראות את סטיבי בפעם האחרונה עם הלהקה בסיבוב ההופעות שלה, לצד להקת ההוליס, מה-11 במרץ ועד השני באפריל. מנהל הלהקה אמר לעיתון: 'סטיב בהחלט עוזב לאחר הסיבוב ההוא ולא מתכנן להמשיך לעבוד כנגן. הוא רוצה להתעסק בכתיבת שירים ומוזיקה לסרטים. ספנסר ישיג מחליפים ויהיו שני אנשים שיצטרפו ללהקה במקום סטיב, כי קשה להחליפו באדם אחד. הוא עוזב את הלהקה אבל נשאר ביחסים טובים עם ספנסר'...".

באמצע גיליון זה של המלודי מייקר פורסמה גם כתבה ובה ווינווד הסביר את סיבתו לפרישה: "נהניתי מכל מה שעשיתי עם ספנסר אבל לאחרונה חשתי שההנאה עזבה אותי אז החלטתי לפרוש. אני כותב כרגע מוזיקה לסרטים ויש לי דד-ליין בעניין. למעשה, גם השיר I'M A MAN נכתב על ידי לסרט אמריקני אבל בסוף מצא את דרכו לתקליטון של הלהקה, שאין לי יותר מה לתת לה. אין בי שום חרטה ואשמח לראות שספנסר מצליח להתקדם הלאה בלעדיי. חשתי כבול באופן בו ניגנתי בלהקה והרגשתי שאנחנו לא ממש להקה. לכל אחד מהחברים היו רעיונות שלא השתלבו יחדיו כלהקה. אני חושב שלהקה אמיתית צריכה לגור ביחד ולאכול ביחד וממש להכיר. לפני חצי שנה התחלנו פתאום להתרומם אבל לפתע הכל נמוג. יש לי כבר תכנונים ללהקה חדשה, בה אהיה שווה בין שווים".

ב-4 במרץ בשנת 1968 יצא התקליט השלישי של להקת THE MOTHERS OF INVENTION (עם פרנק זאפה). שמו הוא WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY.

בתקליט זה מביא זאפה את השקפתו השלילית על ההיפיז וסיסמאותיהם המזויפות בעיניו. הרבה חשבו כי הוא, בקוד לבושו וצורתו, חייב להיות מסומם ובעד דור הפרחים. אבל זאפה היה נגד סמים לחלוטין. הוא גם אסר על חברי להקתו להשתמש בהם וצורתו החיצונית הייתה מטעה - הוא היה חד כסכין.

התקליט המעולה הזה צמח מרעיון להקליט אלבום של הלהקה עם הקומיקאי לני ברוס. זה היה אמור להיקרא 'האיש שלנו בנירוונה' וזאפה היה אמור להלחין מוסיקה להקלטה של ברוס שנעשתה לפני כן. זאפה: "חברת התקליטים רצתה, בשנת 1966, שאקח הקלטות של לני ברוס כשהוא מדבר ואכתוב להן מוסיקה, שתצא כאלבום משותף של לני והאמהות. אבל אז חשבתי על זה ולא ראיתי צורך בהשמת מוסיקה לרעיונות שלו".

למרות שנראה כי מדובר בלהקה מגובשת, זאפה אמר שנים לאחר מכן: "אני לא חושב שדון פרסטון, קלידן הלהקה, ניגן באלבום הזה. רוב האנשים בלהקה לא יכלו לנגן את המוסיקה שכתבתי, באופן נכון. גם ג'ימי קארל בלאק לא ניגן כלל תופים בהקלטות אלא רק שר קצת פה ושם. אני הייתי הבסיסט בהקלטות". עם זאת, נראה כי זאפה הגזים בהוצאתו את שאר חברי הלהקה מהשתתפות בהקלטות, בגלל שהקלטות שנשמרו מהסשנים לאלבום מגלות אחרת.

הרצון של זאפה לעשות את עטיפת התקליט כפרודיה על סרג'נט פפר גרמה לדחייה של חודשים רבים, בגלל שפול מקרטני לא רצה לטפל בעצמו בבקשתו של זאפה והפנה אותו לעורכי דינו. אז החל משא ומתן מתיש.

חברת התקליטים לא עשתה לזאפה חיים קלים עם האלבום ודאגה לצנזר ממנו דברים לפני הוצאתו. "הבאתי לחברה את סליל המאסטר וקיבלתי ממנה תקליט הדגמה, שאוכל להקשיב לו בביתי. אז הקשבתי והתעצבנתי לגלות שהם חתכו משם כל מיני משפטים חשובים. התלוננתי ופה החל תהליך משפטי נגד החברה, שבסוף הסכימה להוציא את האלבום כמו שהוא בארה"ב. אבל אותה חברה דאגה לשלוח לאירופה מאסטרים מצונזרים, כך שהקהל האירופאי לא קיבל אותנו כמו שרציתי".

האלבום יצא מאז בכמה גרסאות. יש את הגירסה המקורית שזאפה תיכנן (ושימו לב שיש הבדלים במיקסים בין גירסת המונו לסטריאו). יש את הגירסה המצונזרת שחברת התקליטים דאגה לקצץ למורת רוחו ולמכור באירופה. הוא גילה את הגירסה המצונזרת רק כשקיבל בהולנד את פרס אדיסון עליו (שזה הגראמי ההולנדי). הוא מיהר להחזירו בטענה שקיבל פרס על אלבום אחר ולא על אלבום שלו. יש גם את גרסת שנות השמונים (המזעזעת לטעמי) שבה זאפה החליף את ערוצי הבס והתופים המקוריים בהקלטות חדשות. בזמנו הוא תירץ את העניין בכך שערוצי הבס והתופים נהרסו ולכן היה צורך להקליטם מחדש. אבל זה לא היה נכון. הוא פשוט רצה להעצים אותם לדור הדיגיטל. עבור רבים ממעריציו (כולל אותי) היה זה חילול הקודש.

מספיק להקשיב לקטע הפותח כדי להבין שמדובר באלבום מיוחד. אני מדבר על ARE YOU HUNG UP, שזאפה ערך אותו מכל מיני מקורות. אריק קלפטון נשמע שואל את שם נושא הקטע (אבל לא מנגן בגיטרה). כל קולאז' הצלילים הזה נעשה בסגנון MUSIQUE CONCRETE (מוסיקה שנעשית עם צלילים יומיומיים כבסיס ליצירתה).

זאפה: "קלפטון היה בניו יורק, כשבא להופיע שם עם CREAM, אז הזמנתי אותו לאולפן לדבר למיקרופון". קלפטון: "זאפה ביקש ממני להישמע בדיבור כמו אריק ברדן על אסיד. אז ניסיתי לעשות כך ואמרתי שאני רואה את אלוהים". אחר כך קיבל קלפטון קרדיט בעטיפה כמי שמגלם את אלוהים (כאחד שתוייג לפני כן באנגליה כאלוהי הגיטרה). לאחר מכן ג'ימג'מו קלפטון וזאפה בגיטרות בביתו של האחרון שגם הקליט את זה,

למרות שעל מדבקת התקליט המקורי נרשמה שנת 1967, הדחייה הזיזה את הוצאתו לשנת 1968:

בקטע הפותח נשמעות גם לחיות והן של מפיק האלבום, טום ווילסון. בהקלטות דיבר ווילסון בלחישותיו גם נגד להקת מחתרת הקטיפה (כשלו ריד היה אויב מר של זאפה אז) אבל חברת התקליטים הטילה וטו על כך.

התקליט המקורי והנועז זיכה את זאפה וחבריו בכניסה הראשונה למצעד האלבומים האמריקני, שם התייצב במקום ה-30. ברולינג סטון שיבחו בביקורתם את האלבום ותיארו אותו כמתקדם ביותר בעולם הרוק עד אז.

ב-4 במרץ בשנת 1963 נולד הבסיסט של מטאליקה, ג'ייסון ניוסטד. רבים חשו שהוא היה בר המזל בלהקה, אך הוא במהרה חש אחרת...

מאז כניסתו ללהקת מטאליקה, בשנת 1986, היה ניוסטד "הילד החדש" שתמיד ספג השפלות מצד האחרים שאהבו להקניט אותו. אחד הרגעים היותר משפילים היה בהכנת האלבום AND JUSTICE FOR ALL, האלבום השלם הראשון שלו איתם, כשבמהלך המיקסים החליטו המתופף לארס אולריך והזמר-גיטריסט ג'יימס הטפילד להוריד את עוצמת הבס במיקס עד למינימום.

ניוסטד המשיך לחרוק שיניים בלהקה עד שהגיעה נקודת האל-חזור. זה לא היה משא ומתן. ניוסטד החליט שהוא יוצא ממטאליקה. זהו זה. לא עוד. במובן מסוים לניוסטד מעולם לא נסלח על היותו הנהנה העיקרי מהנסיבות הטראגיות שהביאו אותו למטאליקה מלכתחילה, עם מותו של הבסיסט הקודם, קליף ברטון, בתאונת דרכים בעת סיבוב הלהקה. לאורך זמן זה היה מקור הטינה של השאר כלפיו. היו יותר מדי הזדמנויות

שהטפילד, אולריך ו(במידה פחותה) הגיטריסט קירק האמט הצליחו להשתמש בהן כדי להעניש את ניוסטד, כמו ילד רע שצריך לקבל הצלפות כעונש. העובדה שהוא מעולם לא היה שותף מלא בלהקה פירושו שכאשר קמו פלגים בתוכה, המספרים תמיד היו נגדו - אחד מול שלושה. זה לא עלה בדעתו של ג'יימס הטפילד להעניק לניוסטד להיות דמות בעלת סמכות רבה יותר וזה הותיר את הבסיסט לבלוע את גאוותו. את זה הוא הצליח לעשות כשנראה שהוא מתפשר על כבודו או תחושת הזהות האישית שלו. ניוסטד היה עצם התגלמותו של שחקן שכיר. במהלך 15שנים שמו הופיע בקרדיט כתיבת שיר של הלהקה שלוש פעמים בלבד. כך הוא לא קצר את את התגמולים של תמלוגים לכתיבת שירים.

אבל כשהצורך של ג'יימס הטפילד בשליטה מוחלטת חילחל גם מחוץ למתחם של מטאליקה, ניוסטד מצא את עצמו נחנק. הטפילד לא הרשה לבסיסט לנגן עם הרכבים אחרים וזה מצא את עצמו מתרעם על אדם שהיה בעבר לא רק מכובד על ידו אלא גם זכה להיראות בעיניו כאליל. בשלב זה המשחק נגמר. "ככל שהלהקה הפכה לפופולרית יותר, נלקחנו ממנה. לא היה לזה את אותו הלב בשבילי. מאז שעזבתי עשיתי מוזיקה עבור אחרים. מעולם לא הפסקתי; עדיין לא. אני מנגן בתופים יותר מאשר לארס בכל יום מזורגג בשבוע. אני מנגן מוזיקה כל הזמן. זו העסקה שלי".

היו גם בעיות פנימיות אחרות בתוך מטאליקה כשג'ייסון ניוסטד נתפס בתערובת של ייאוש שקט ובוז קורע.

עם מערכת היחסים המסובכת תמיד בין הטפילד לאולריך שנראתה עמוקה מהרגיל, ההנהלה החליטה להתקשר לקבלת עזרה מקצועית מבחוץ של פסיכולוג. כמו עם כל כך הרבה דברים אחרים בנוגע לפעולת המכונה של מטאליקה, ניוסטד לא שותף בהתייעצות בעניין זה. כשהוא נכנס לחדר 627 של מלון ריץ קרלטון בסן פרנסיסקו להודיע לעמיתיו שמנקודה זו הוא יכונה בעיתונות כ"בסיסט מטאליקה לשעבר", הוא הופתע לגלות שארבעה אנשים חיכו לבואו: שלושה מוזיקאים ואיתם מאמן לשיפור ביצועים. הוא לא התרשם מזה לטובה.

ניוסטד: "אמרתי, 'מי זה ומה הוא עושה כאן?' ופניתי אליו אמרתי, 'סלח לי אדוני, אני לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי ואתה לא מכיר את הלהקה שלנו ואין לך מה לעשות עם כל זה אז אני רוצה שתעזוב. אני לא מנסה להיות גס רוח, אבל לך לעזאזל מפה'. אז הוא יצא מהחדר והקשיב מהחדר הסמוך להודעת הפרישה שלי מול השאר. אז החלטנו לקיים פגישה נוספת שבוע לאחר מכן והוא היה שם שוב! איש שלא עבר שום דבר, אף שנייה אחת של החיים שעברנו. הוא לא עבר את זה איתנו. לא היה לו מקום להיות שם".

ניוסטד שקל את המציאות של הסביבה של מטאליקה והרגיש מעודד עוד יותר מהחלטתו לעזוב. העובדה שארבעה הגברים אשר חלקו זה את חייו של זה עד לנקודה של אינטימיות ועוצמה בלתי רגילה לא יכלו פשוט לדבר אחד עם השני בלי עזרה של מתווך היה אחד מהדברים שהכעיסו אותו יותר מכל. "לא יכולנו פשוט לדבר על זה? סיפרתי לכולם מה עשוי להיות בשיחה שלי איתם, שלושה חודשים לפני שבחרתי להודיע שאני עוזב את הלהקה. איש מהם לא התקשר אליי ואמר לי, 'אחי, אתה בטוח? אתה לא חושב שאנחנו צריכים לשמור על הלהקה ביחד?'... כולם פאקינג ידעו. אף אחד לא ניסה לעצור אותי".

את מקומו של ניוסטד תפס הבסיסט רוברט טרוחיו והפצעים בין ניוסטד ומטאליקה יגלידו כשהוא יוזמן לעמוד איתם על הבמה, לשאת נאום וגם לנגן איתם בטקס הכנסתם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 2009.

גם זה קרה ב-4 במרץ:

- בשנת 1994 היה קורט קוביין מנירוונה שרוי בתרדמת לאחר מינון יתר של ROHYPNOL (תרופת הרגעה) ושמפניה. הוא היה כך במשך עשרים שעות.

- בשנת 1990 הכריז ביל ווימן מהרולינג סטונס על פרידתו מאשתו מזה תשעה חודשים, מנדי סמית'. כשהם התחתנו, הוא היה בן 52 והיא בת 18.

- בשנת 1979 מת מלוקמיה הזמר מייק פאטו, שהיה בסבנטיז חבר בלהקות PATTO ו-SPOOKY TOOTH. בן 36 במותו.

- בשנת 1973 הופיעה להקת לד זפלין בגטבורג, שבדיה. כתב העיתון 'גטבורג פוסטן', ברט גרן, פרסם בביקורתו: "לחוות את הופעתה של להקת לד זפלין היה כצפייה במערבון איטלקי רע מאד. או כמו לחוות סקס נטול ארוטיקה או אהבה. כי המוזיקה שהלהקה ביצעה הייתה קרה וקשה. זה היה מופע נטול תחושה ולמעשה הגרוע ביותר שהיה עד כה באולם זה. זה היה מדכא לראות את הקהל השבוי קורא ללהקה להדרן מבלי להבין את מה שקורה. לד זפלין הצליחה להרוס על הבמה גם את השירים שלה שאהבתי. אולי הלהקה נהייתה כל כך גדולה שהביקורת העצמית שלה נפגעה לאחרונה".

- בשנת 1974 הגיעה להקת באדפינגר להופעה בקליבלנד, אוהיו. לא היה לה אז סינגל חדש וגם לא סופקה לה מערכת סאונד איכותית משלה; לכן היה צריך לסמוך על מערכות מקומיות באולמות או מושכרות. באוהיו נקבע שיא נוכחות במועדון AGORA. כשהלהקה הגיעה, חבריה גילו שמערכת הקלטה עם ​​16 ערוצים הייתה מחוברת לבמה, והם החליטו להקליט את המופע. כריס למברט, אז כתב בעיתון מקומי, נכח שם וסיפר: "הם הודיעו שההופעה מוקלטת לאלבום חי. הלהקה עלתה, אבל בסופו של דבר היא נאלצה לנגן בלוז ג'אם במשך כמעט ארבעים דקות בזמן שתיקנו שם את כל המיקרופונים האלו שלא עבדו. ואז הם עשו סט ממש ארוך עם הרבה הדרנים. אחר כך הלכנו אל מאחורי הקלעים... הם היו ספוגים בזיעה. פיט האם ישב לבדו על כיסא וניגשנו אליו והצגנו את עצמנו. הוא לחץ את הידיים שלי ואמרתי, 'פיט, זו גולת הכותרת של הקריירה שלי עד כה. אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך'. הוא אמר, 'תקשיב, כבוד הוא לי שאתה אוהב את המוזיקה שלנו'. ואז הוא חיבק אותי ואת אבא שלי שבא איתי". הלהקה האזינה לחלק מהקלטות המופע מאוחר יותר באותו לילה ולא היו שמחים מהתוצאה. היו הרבה בעיות טכניות וחלק מהשירים בוצעו בצורה מרושלת. האלבום בהופעה לא יצא מזה שנים, עד שצץ כדיסק בשם DAY AFTER DAY - BADFINGER LIVE בשנת 1989. מסתבר שהגיטריסט, ג'ואי מולאנד, שמר על סליל ההקלטה אצלו ודרש לקבל לידיו את כספי התמלוגים מהמכירות כדי לחלקם ליורשים של פיט האם וטום אוונס (שהתאבדו) ומייק גיבינס שחי אז. מסתבר שהבטחות לחוד ומעשים לחוד; מולאנד אסף את כספי התמלוגים ולא שלח כסף מזה שהגיע לשאר. זה הגיע לתביעות נגדו בבית המשפט. השופט קבע בסוף: "על פי ההסכם בכתב מולאנד התחייב, בין היתר, שהוא היה הבעלים הבלעדי של כל זכויות בהקלטות, ושהיו לו הזכות, הכוח והסמכות המלאה להיכנס להסכם הוצאת המוצר וכי הוא הבטיח את הסכמתם בכתב של כל המוזיקאים שהופיעו שם. ובכן, מר מולאנד לא היה הבעלים היחיד והבלעדי של זכויות בהקלטות, והוא לא השיג את הסכמת כולם בכתב. הוא לא התייעץ עם אף אחד לפני שנכנס לעסקה עם חברת התקליטים להוצאת הדיסק. יש למתוח ביקורת על הדרך שבה הוא התמודד עם התמלוגים מההקלטה. הוא אמר לי שהוא תמיד התכוון שהלהקה תשותף בתמלוגים. אני לא מקבל את זה. הוא לא ניסה לחלוק חלק מהתמלוגים האלו עם חברים אחרים של הלהקה או לתת דין וחשבון. אני סבור כי מר מולאנד (בעידודה של אשתו) שכנע את עצמו, בהתחשב בכך שהיו ברשותו הקלטות במשך יותר מ-15 שנה, שהוא עשה את כל העבודה כדי להפיק הקלטה ניתנת למכירה, וכי חברי הלהקה יקבלו תמלוגי הוצאה לאור. אני רואה בהתנהלותו של מר מולאנד חשיפה לביקורת חמורה". לפיכך מולאנד זכה בתשלום חד פעמי בסך 10,000 דולר כמפיק וגם קיבל 14,000 דולר עבור הוצאות ייצור. המכה הפיננסית הגדולה ביותר כלפי השאר הייתה הוצאות המשפט.

- בשנת 1984 הופיעה להקת פוליס את הופעתה האחרונה כלהקה פעילה. זה היה במלבורן, אוסטרליה, בסיום סיבוב ההופעות לקידום התקליט SYNCHRONICITY. שלושת חברי הלהקה ניגנו קצת פה ושם לאחר מכן אך לא התאחדו רשמית, עד שנת 2007. גיטריסט הלהקה, אנדי סאמרס, בספרו: "אני זוכר את הסצנה מאחורי הקלעים שלאחר ההופעה הזו. זה היה כמו סוג של הזיה. אנשים רבים ניגשו אלינו, מתלהבים על הלהקה ועל ביצועי השירים, מתנשפים כמה נהדר זה חייב להיות עבורי בלהקה, אבל הרגשתי שאני טובע בים של משהו קרוב לסגידה ורק לחייך בחזרה ולהגיד, 'כן... נהדר... תודה', מתוך ידיעת האמת העגומה שהם לא יודעים שהם צפו בהופעה האחרונה. התחושה למחרת הייתה של מציאות שחורה ובלתי מובנת. עליתי על מטוס וטסתי לבד לסרי לנקה לכמה שבועות בתקווה לעשות מדיטציה לגבי השלב הבא, אבל החופים הלבנים רק הדגישו את תחושת הניכור. חזרתי לאנגליה, מדוכא אחרי שנים בלתי פוסקות של סיבובי הופעות ברחבי העולם, והתחלתי לנוע בין לוס אנג'לס, ניו יורק ולונדון כאילו אני מקווה להכות שורשים אי שם. בסופו של דבר התחלתי להקליט אלבום סולו, והאקט של לעשות מוזיקה ולהיות שוב באולפן הרגיש כמו הצעדים הראשונים של ריפוי ומציאת הכיוון קדימה".

- בשנת 1963 יצא תקליטון חדש ללהקת הביץ' בויז, עם השיר SURFIN' USA. המילים הן בעצם מדריך למיקומי גלישה טובים, אבל המוזיקה התבססה על הלהיט SWEET LITTLE SIXTEEN של צ'אק ברי. הביץ' בויז עשו זאת כמחווה לברי, אבל לא קיבלו את רשותו תחילה - אולי בגלל שהוא היה בכלא על הובלת קטינה בטיסה וללא רשות הוריה. כשברי איים לתבוע, הביץ' בויז הסכימו לתת לו את רוב התמלוגים ולרשום אותו כמלחין השיר. השיר גם עזר לבנות את האגדה של ברי בזמן שהוא ריצה את עונשו. רבים מהשירים המוקדמים של הביץ' בויז עסקו בגלישה. דניס ווילסון (המתופף) היה הביץ' בוי היחיד שבאמת גלש, אבל גלישה הייתה פופולרית מאוד באותה תקופה, במיוחד בקרב בני נוער שקנו תקליטים. עבור הביץ' בויז, תת-תרבות הגלישה נתנה להם הזדמנות לכתוב שירים על הרפתקאות וכיף תוך חקירת הרמוניות ווקאליות וטכניקות הפקה חדשות. בריאן ווילסון צבר ביטחון כמפיק, והשיר הזה מסמן את הופעתו של מה שיהפוך לסימן ההיכר של הביץ' בויז במהלך השנים הקרובות. בפתיחת השיר באה הגיטרה של קארל וילסון, מחקה את המוסיקה של דוואן אדי.

- בשנת 2021 מת הבסיסט לשעבר של להקת פרוקול הארום, אלן קרטרייט. הוא היה חבר בלהקה משנת 1971 ועד 1976. בן 75 במותו. קרטרייט ניגן בארבעה אלבומים כולל ההופעה הידועה שיצאה באלבום עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון. הוא בילה חמש שנים בסיבובי הופעות והקלטות עם פרוקול הארום ואלבום האולפן האחרון שלו איתה היה PROCOL'S NINTH, שיצא בשנת 1975. על עזיבתו את הלהקה הוכרז זמן קצר לפני יולי 1976. הוא הוחלף בבס על ידי מי שהיה עד אז האורגניסט בלהקה, כריס קופינג. לאחר שפרש מהמוזיקה בילה קרטרייט שנים רבות במועדון הטניס של אנפילד בוש היל פארק והיה האחראי על האירועים החברתיים בו ועל תפעול בר המשקאות. הוא אובחן כחולה בסרטן הקיבה בשנת 2020. מנהיג הלהקה, גארי ברוקר, כתב מיד לאחר מותו של קרטרייט: "בצער רב שמעתי על מותו של אלן קרטרייט. במבט לאחור, הוא תמיד היה נגן בס מאוד מוצק, מוזיקלי ואמין. הוא נתן את המיטב שלו באולפנים ובהופעות שלנו. לצערי, הקשר בינינו נותק משנת 1977. יצרנו שוב קשר רק בשנת 1997 והוא הופיע באיחוד שלנו. זה היה תענוג לראות אותו, אבל עצוב לדעת שהוא כבר לא מנגן בס. הפירוק של פרוקול הארום שלח חברים בה למקומות שונים. לעתים קרובות אני חושב על אותן שנים עשירות מאוד, כאשר אלן, מיק גרבאהם, בי ג'יי ווילסון וכריס קופינג היו חברים קבועים וחווינו יחדיו מוזיקה, הומור, מסעות אינסופיים וקוקטיילים. רק חמש שנים אבל, בעיניי זו תקופה בלתי נשכחת של פרוקול הארום והרבה בזכות הנוכחות החיובית הנפלאה של קרטרייט. נוח בשלום, אלן".

- בשנת 1979 היה מעורב רנדי ג'קסון (מהג'קסון 5) בתאונת דרכים קשה ליד לוס אנג'לס, כשהוא שובר את שתי רגליו וכמעט מת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459