כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-3 במאי (3.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אתה יכול לקבל הכל בעולם ועדיין להיות האיש הכי בודד. וזה הסוג המר ביותר של בדידות. ההצלחה הביאה לי הערצה עולמית ומיליוני פאונד. אבל זה מנע ממני את הדבר היחיד שכולנו צריכים - לאהוב. מערכת יחסים מתמשכת. זה כמו הסיפורים ההוליוודיים הישנים שבהם כל השחקניות הנפלאות האלה פשוט לא יכלו להמשיך במערכת יחסים כי הקריירה שלהן הייתה במקום הראשון. ככה זה אצלי. אני לא יכול לעצור לזמן מה ולהתמסר לרומן כי כל מיני בעיות עסקיות יצטברו. הגלגל צריך להמשיך להסתובב וזה מקשה מאוד על כל אחד לחיות איתי ולהיות מאושר. אני מונע על ידי העבודה שלי ואמשיך כל עוד המערכת שלי תאפשר לי - עד שאשתגע. יש קול בתוכי שאומר, 'תרגיע, פרדי. אתה הולך לשרוף את עצמך'. אבל אני פשוט לא יכול להפסיק. אי אפשר להתענג על ההצלחה ואז, 13 שנים בהמשך, להתעורר בוקר אחד ולהגיד, 'לא. אני לא רוצה להיות כוכב-על היום. אני רוצה לצאת לרחובות לבד או לשפוך את ליבי לתוך מערכת יחסים' - זה בלתי אפשרי. אני לא רוצה שאנשים יחשבו, פרדי המסכן. כי אני יכול להתמודד עם זה. אבל אני כל כך חזק על הבמה שנראה לי שיצרתי מפלצת. כשאני מופיע. אני מוחצן, אבל בפנים אני גבר אחר לגמרי. אנשים לא מבינים שיש עוד. הם מצפים ממני להיות אותו הדבר גם בחיי האישיים. הם אומרים. 'קדימה, פרדי, תופיע, תן לנו קצת התרגשות'. האנשים שבמערכות יחסים איתי אף פעם לא מחזיקים מעמד. נראה שאני אוכל אנשים ומשמיד אותם. חייב להיות בי אלמנט הרסני כי אני כן מנסה מאוד לבנות מערכות יחסים, אבל איכשהו אני מבריח אנשים. הם תמיד מאשימים את הסוף של רומן האהבה עלי כי אני המצליח. נראה שמי שאיתי נכנס לקרב של ניסיון להשתוות אליי, אז כל הזמן אני מרגיש אשמה ומפצה יתר על המידה... ואז בסופו של דבר הם דורכים עליי" (פרדי מרקיורי בשנת 1985)
ב-3 במאי בשנת 1975 יצא תקליט ההופעה של להקת קינג קרימזון ושמו USA.
בספטמבר 1974 דיווחו העיתונים שלהקת קינג קרימזון סיימה את קיומה. זו הייתה החלטתו של הגיטריסט-מנהיג הלהקה, רוברט פריפ. מבחינת הבסיסט, ג'ון ווטון, זה היה פירוק שיכל להימנע, אך שיחה שקרתה בין פריפ לווטון, בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בארה"ב, הייתה אחד הדברים שגרמו להחלטה הזו של פריפ לפרק את הלהקה מבלי לחשוב פעמיים.
השיחה הזו התקיימה כששניהם השתזפו על גג מלון "הולידיי אין" ודיברו על עתיד הלהקה. במהלך השיחה אמר פריפ לווטון שקשה לו לעבוד עם ביל ברופורד. הבסיסט ענה שמבחינתו הוא ייתן לסיפור הלהקה עוד שנה לראות היכן זה הולך. פריפ הבין שהעניין הולך לאבדון וגיבש את אסטרטגיית הפירוק בראשו.
אך ווטון, שלא ידע את תיכנון פירוק החבילה, עבד אז עם רוברט פאלמר-ג'יימס התמלילן על חומרים לאלבום הבא של הלהקה. הדמואים לשירים האלו יצאו בשנת 1998 בדיסק בשם MONKEY BUSINESS, שיצא תחת השמות של שניהם.
ביל ברופורד המתופף התבאס לגמרי מפירוק הלהקה כי חשב שהיא רק התחילה לממש את הפוטנציאל שלה. מה גם שבתקופה הזו הוא ראה את חברי להקתו הקודמת, יס, כשהיא דוהרת להצלחה נוספת עם תקליטה RELAYER.
כשנה לאחר פירוק קרימזון היה ווטון כבר חבר בלהקת רוקסי מיוזיק וברופורד היה עסוק בסיבוב הופעות עם הזמר רוי הארפר. בזמן הזה העלתה ההנהלה של קינג קרימזון אופציה ליצירת תקליט בהופעה חיה מהקלטות שנערכו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. ווטון הסכים לעבוד על עריכת התקליט.
כשבוע של עריכות נקבע באולפני אולימפיק שבלונדון. ווטון ופריפ עבדו שם כל יום בין שתיים בצהריים לשמונה בערב. אחרי הקשבה ללא מעט הקלטות התבייתו השניים על הקלטת הופעה שנערכה ב- ASBURY PARK ב-28 ביוני 1974. זאת למרות שההופעה האנרגטית שבקעה מסליל המאסטר הוקלטה למעשה ביום קר וגשום לגמרי מול אולם חצי ריק. שיר נוסף, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, נלקח מהופעה שנערכה יומיים לאחר מכן.
הכנר של הלהקה, דייויד קרוס, כבר פוטר ממנה ולא נשקל להביאו לתיקונים אולפניים. במקומו גוייס הכנר אדי ג'ובסון, אותו הכיר ווטון כי שניהם היו חברים אז ברוקסי מיוזיק. סשן ההקלטה עם ג'ובסון נפתח ברגל שמאל כשפריפ ניגש לכנר הצעיר ושאל אותו: "נו, אדווארד הצעיר. באת לתת לנו עזרה?".
ג'ובסון השיב בזעף: "שמי אדווין. לא אדווארד".
לבסוף היה זה קרוס שקיבל את קרדיט הנגינה בכינור למרות שג'ובסון היה באמת זה שניגן באולפן את תפקידי הכינור מחדש.
אחרי שלושה ימי מיקסים ועריכות אולפניות הורכב התקליט הנכסף שעטיפתו התבססה על רעיון של ווטון עם היד של פסל החירות כשהלפיד אותו הוא מחזיק הוחלף בחתיכת מתכת עליה נכתב KING CRINSON USA.
צילומי העטיפה האחורית נוצרו בעת שהלהקה הייתה בסיבוב הופעות בארה"ב. שם קיבלו חבריה הזמנה מאוניברסיטת LAMAR שבטקסס לספק את ידיהם ופרצופיהם לניסוי בטכניקת צילום, בשם KIRILAN, שהתגלתה עוד בשנת 1949 והנציחה את שדה האנרגיה שסבב כל יצור חי. כל חברי הלהקה התייצבו שם וצילמו את ידיהם ופניהם. לבסוף, מכל הצילומים האלו נעשה בעטיפה האחורית של USA שימוש רק בצילום כף ידו של ווטון הבסיסט.
ומי שרוצה לקבל את הכוח הרב שהיה ללהקה הזו על הבמות בזמנים ההם, תקליט זה מהווה דוקומנט נהדר, אם כי לא אמין למי שמחפש הקלטה מושלמת מהבמה. ברולינג סטון לא התרשמו בזמנו והביקורת הייתה כזו: "אלבומה השמיני והאחרון של קינג קרימזון הוא סט חי טוב אם כי לא מרהיב ונראה בעיקר כהערת שוליים לקריירה ארוכה יחסית - בסטנדרטים של עולם הרוק.
למרות שהוא הוקלט לפני האלבום הקודם, RED, הוא מכיל רק יצירה אחת חדשה. בסופו של דבר, לפי רוברט פריפ, כך הולכת קינג קרימזון. הגיטרה המעוותת שלו מאפשרת לו לנגן אקורד בפראות או לנגן במתיקות לצד המלוטרון המפחיד של דייוויד קרוס. הבס האגרסיבי של ג'ון ווטון (המזכיר את ג'ון אנטוויסל בהקלטות החיות שלו עם להקת המי) עוזר לפריפ ולמתופף, וויליאם ברופורד, שהוא ללא ספק נגן כלי ההקשה האמנותי האידיאלי של הרוק, ליצור את הקטע 'אשבורי פארק' האנרכי אך הנשלט, שלא הופיע קודם לכן. כאילו כדי למסגר את הקטלוג של קינג קרימזון, השיר הראשון מאלבומם הראשון, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, הוא שחותם את התקליט הזה. באופן מוזר, הארבעה שבתקליט לא נשמעים בטוחים בביצוע הזה ושירתו של ווטון לא פעם מזייפת ומחווירה לעומת השירה המקורית של גרג לייק. קינג קרימזון עוזבת אותנו ללא באנג ועתה רק נותר לה לנוח בשלום על משכבה".
אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459
ב-3 במאי בשנת 1974 יצא תקליטו השלישי של הקלידן ריק וויקמן (אם מחשיבים אלבום קאברים ישן בשם PIANO VARIATIONS).
בשנת 1974 אמרו רבים כי כל דבר שריק וויקמן נוגע בו הופך לזהב. ממש כמו הגלימה הנוצצת שנהג ללבוש בהופעותיו. אבל ריק היה במצב שביר ביותר. הוא עבד מעבר ליכולותיו. הוא רק נע בתפר בין גיל 24 לגיל 25 וכבר חש כי מאחוריו דרך ארוכה בעולם המוזיקה וכעת ברצונו גם לעזור לאחרים להתקדם בתחום הזה. אבל הלחץ לא הפסיק לרבוץ עליו.
כך אמר לעיתון מלודי מייקר: "אני נשבעתי לעצמי שלא אעשה יותר מהופעה אחת ביום עם התזמורת והמקהלה. מופע הפרמיירה של 'המסע לבטן האדמה', באולם רויאל פסטיבל שבלונדון, עבר יחסית בסדר. היו לנו טעויות פה ושם. אבל שם הרגשתי לראשונה כמה אני עצבני. זאת כי לראשונה נפלה כל האחריות למופע שכזה על כתפיי בלבד. בתחילה חשבתי שגם שאר הנגנים והזמרים בהפקה מתוחים כמוני אבל לפני המופע מצאתי אותם שותים יחדיו ומשוחחים בשמחה, בעוד אני נעמד לצדם רועד לגמרי. למזלי היה הקהל הלונדוני תומך הפעם. אני אומר זאת כי לא פעם חשתי בחיי כמה הקהל שבלונדון קשה עם האמנים. הסרטים האילמים שהוקרנו במהלך המופע לא הוסיפו לי רוגע. הם הגיעו לאולם רק חמש דקות לפני תחילת המופע ואני נאלצתי לאלתר את ליווי הפסנתר להם מבלי לדעת כלל מה מתרחש בהם. רציתי להשתמש בסרטים בקטע השני במופע כי היה לי חשוב שהמופע יישאר ברמת אנרגיה גבוהה. קטע שני בהופעה, אם אינו אנרגטי, יכול להפיל הופעה שלמה. מה גם שרציתי לתת לאנשים להרגיש שהם בתוך מסע איתי. מסע לבטן האדמה".
המופע הזה הוקלט על ידי האולפן הנייד, שבבעלותו של בסיסט להקת ה-FACES, רוני ליין, למטרת הפיכתו לאלבום של וויקמן. אך גם כאן לא נחסכו תקלות.
וויקמן: "הטכנאים באולפן נאלצו להחליף סלילים בדיוק באמצע אחד מקטעי הקריינות של דייויד המינגס, שנאלץ להגיע לאולפן בשלב מאוחר יותר בשביל להקליט את הקטע החסר. לפחות הוא עזר לפוגג את המתח עם קריינות הטקסט שביצע בשפות שונות. אנחנו היינו על הרצפה מרוב צחוק. בגלל שהאולפן, שנמצא בתוך רכב מסחרית, חנה מחוץ לאולם - עובר אורח בעט בכבל שהוביל משם לאולם וניתן את המיקרופון של השירה. נאלצנו להרים את השירה ממיקרופונים אחרים שהיו בסביבה. כמו כן נשבר באמצע ההופעה תוף הסנר של המתופף ואחד מהמיקרופונים שהוצבו להקלטת התופים הפסיק לפעול. היו גם ארבע תיבות מוזיקליות בהן התזמורת והלהקה לא ניגנו ביחד ולמעשה פישלו. למזלי, ביצענו את אותו לחן במקום אחר ביצירה, כך שהעתקנו משם והדבקנו במקום הקטע המבלוגן".
האלבום היה אמור לצאת זמן קצר לאחר ההקלטה אך מחסור כללי בנייר גרם לעיכוב בהדפסה, בגלל שעיצוב העטיפה המקורי כלל עטיפה נפתחת וספר פנימי. מעצב העטיפה סירב לעבוד שוב ולקצצה כעטיפה בודדת. המעצב הוא שניצח בויכוח ובינתיים נאלץ ריק לצאת למסע הופעות עם להקת יס ולדון בעניין העטיפה כשהוא בדרכים וראשו לא מרוכז לגמרי במטרה. בגלל הלחץ הוא נאלץ גם להתפשר על איכות ההקלטה, אותה ציין אז שלא אהב.
עם זאת, סיבוב ההופעות עם יס סיפק לו חומר הומוריסטי לדון בו: "כשהגענו להופיע בממפיס, הייתה שם שביתה של האיגוד. לכן האולם החדש לגמרי, שנבנה ממש לפני הופעתנו, לא הושלם עם בואנו. לא היו בו כיסאות ולא וילונות על הבמה. גם האקוסטיקה הייתה נוראית עם שמונה סוגים של הדהוד. כל פעם שנעשתה מכה בתוף - זה הדהד כמו רעם. לא הפסקנו לצחוק על כך שבמקום נחשב כל כך מבחינה מוזיקלית, כלומר ממפיס, אנחנו חווים דבר שכזה. סיבוב ההופעות הזה היה אחד הקשים שלי. זה היה מרתון. לא נעשה עוד דבר שכזה. מה גם שלקהל לא היה קל לקבל את התקליט החדש שלנו בהופעה. לכן נאלצנו להוריד לגמרי את אחת מארבע היצירות שבו, שנמצאת בצד השני של האלבום ושמה THE REMEMBERING. אני חש שיס היא להקה מדהימה ובטוח שנמצא את הדרך לנווט אותה למקום בטוח בקרוב. אתמול טסתי במטוס והשמיעו ברקע את התקליט FRAGILE. לא שמעתי את האלבום הזה יותר משנה ונדהמתי לגלות כמה הוא טוב. גם שאר חברי הלהקה, שהיו איתי במטוס, כנראה חשו כך".
ב-3 במאי בשנת 1971 ניגנה לד זפלין, בקופנהגן, בפעם הראשונה והיחידה בהופעה חיה את השיר FOUR STICKS (מהאלבום הרביעי).
שיר נוסף שקיבל את הבכורה שלו בהופעה הזו היה MISTY MOUNTAIN HOP (שהוא זה שפותח את צד ב' באלבום הרביעי). 4000 האנשים שהגיעו להופעה הזו זכו לביצוע היחיד והמיוחד הזה. שיר נוסף ולא שכיח בהופעות הלהקה (למעשה, בוצע רק שלוש פעמים במלואו בהופעות הלהקה) בערב הזה היה GALLOWS POLE. במהלך השיר WHOLE LOTTA LOVE עלה מנהל ההופעות של הלהקה, ריצ'ארד קול, וניגן עם הלהקה בקונגס.
ג'ורג' סורנסון מעיתון NME דיווח על ההופעה: "לד זפלין היא להקת הרוקנרול של 1971. אין ספק בכך. הקהל יצא מהמקום עם עור תוף מצלצל, אחרי שזפלין ביצעה 135 דקות של רוק כבד וחזק מאד. הלהקה נשמעת טוב בהרבה מכפי שהייתה שנה לפני כן. ג'ימי פייג' ניגן באופן מדהים והוא ממש יכול להיות ההנדריקס החדש, אם הוא רוצה. השיר על המדרגות לרקיע יפהפה. הוא נבנה מקטע שקט עד לשיאו הגדול, עם מתקפת צליל מחשמלת. איזה קול יש לרוברט פלאנט! יש לו את הקול החזק והגבוה ביותר כיום ומדהים לראות כיצד הוא משתמש בו".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-3 במאי בשנת 1972 התחשמל למוות על הבמה הגיטריסט הבריטי, לס הארווי, שניגן עם להקת STONE THE CROWS. גם הסיפור הטראגי שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה בלחיצה פה.
ב-3 במאי בשנת 1981 יצא תקליט סולו ראשון של ניק מייסון, מתופף להקת פינק פלויד. האם זה באמת אלבום סולו שלו? הבה ונראה...
הנה הביקורת על התקליט מהרולינג סטון:
"כדי להתחיל, חשוב לציין שלמרות שם האלבום - ניק מייסון אינו הכוח המוביל פה. הכבוד מגיע למלחינת הג'אז-קלאסי קארלה בליי, שהביאה להקלטות את להקת הליווי שלה, ללא המתופף הקבוע שלה. באלבום אורחים גם רוברט ווייאט והגיטריסט כריס ספדינג. נראה כי האלבום יצא בחברת תקליטים גדולה רק בגלל שמו של מייסון בהבלטה. למרבה הצער, האלבום הזה לא משקף את מה שבאמת קורה. הרי אין מדובר ביצירותיו של מייסון כי אם בעוד אלבום של בליי. רוברט ווייאט נמצא פה במיטבו אבל המוזיקה של בליי היא שילוב של אוואנגארד ואבסורד. זה לא ממש מצליח פה".
בעיתון הבריטי SOUNDS קבעו בביקורת על התקליט ש"האלבום הזה מכתים את שמה של קארלה בליי". אאוץ'.
ב-3 במאי בשנת 1933 נולד ג'יימס בראון. האיש שעבד הכי קשה בשואו ביזנס.
במהלך קריירה שנמשכה יותר מ-50 שנה, בראון לא רק כינה את עצמו "האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס". הוא הלך גם על כינויים כמו "מיסטר דינמיט", "אח נשמה מס' 1"ו"סנדק הנשמה", והוא לא רק כינה את עצמו כך - הוא גם הצדיק כל כינוי שכזה.
המוזיקה שלו הייתה מיוזעת ומורכבת, ממושמעת ופרועה, תאוותנית ומודעת חברתית ומעבר לעשרות הלהיטים שלו, הוא הרכיב ניב מוזיקלי שלם שמהווה כיום בסיס לפופ ברחבי העולם. "לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע", הוא כתב באוטוביוגרפיה.
תנועות הבמה שלו - הסיבובים, הצעדים המהירים, נפילות על הברכיים ואחרות חוקו על ידי מבצעים שניסו להתאים את עצמם לכושר גופו, ממיק ג'אגר ועד מייקל ג'קסון. במהלך שנות ה-60 הוא גם היה כוח פוליטי ששינה ביצירתו את אוצר המילים הגזעי של אמריקה. הוא מעולם לא היה צפוי פוליטית, כשבשנת 1972, הוא אישר את בחירתו מחדש של ריצ'רד ניקסון.
בראון ניהל חיים סוערים, וראה את הכלא מבפנים כנער וגם כבוגר; הוא נכלא בשנת 1949 לאחר שפרץ למכונית, ושוחרר על תנאי שלוש שנים לאחר מכן. בזמן שהיה בכלא, הוא שר בלהקת גוספל, ולאחר ששוחרר הצטרף ללהקה בראשות בובי בירד ומשם סלל את דרכו למעלה.
בשנת 1978 נעצר הזמר ג'יימס בראון על ידי המשטרה, באמצע הופעתו בניו יורק. הוא הואשם בהפרת צו שהורה עליו לא לעזוב את שטח ארה"ב כל עוד מתנהלת חקירה בעניין כספי שוחד שקשורים לתחנות הרדיו שבבעלותו.
הוא גם היה כה נחרץ עם גישת האנטי שלו לסמים, שבמשך 25 שנים מהקריירה המקצועית שלו הוא נהג מיד לפטר חברי להקה או זמרי ליווי שנטלו סמים. בראון דאג גם לשמור מרחק מהחומר האסור עד סוף שנות השבעים. מאז הוא פיצה את עצמו עם צריכה מוגברת של מריחואנה, קוקאין, תרופות מרשם ממכרות והסם ההזייתי PCP (הידוע גם בכינויו ANGEL DUST). הוא נעצר גם באשמת הכאת אשתו.
כשזה נגע במוזיקה ובהופעה, הוא היה חמור סבר שקנס את חברי הלהקה שלו על תווים שפוספסו או צחצוח נעליים לא מושלם. הוא היה יזם שבסוף שנות ה-60 היה בעל חברת הוצאה לאור משלו, שלוש תחנות רדיו ומטוס סילון משלו (אותו הצטרך בהמשך למכור כדי לשלם מסים).
עליית הדיסקו - גרסה פשוטה בהרבה של הפ'אנק של בראון - הפילה אותו בסוף שנות ה-70. אבל הופעה בסרט "האחים בלוז" בשנת 1980 התחילה תחייה מחודשת ומרשימה מאד בקריירה.
מעמדו של בראון כסמל אמריקאי הובטח מזמן. הוא קיבל פרס גראמי על מפעל חיים בשנת 1992 ופרס מרכז קנדי בשנת 2003, באותה שנה שבה העניק לו מייקל ג'קסון פרס BET על מפעל חיים. בראיון עמו הוא אמר, "תמיד הקדמתי את זמני ב-25 שנים".
ב-3 במאי בשנת 1969 יצא האלבום STAND של להקת SLY AND THE FAMILY STONE.
סליי סטון (או בשמו האמיתי - סילבסטר סטיוארט) היה שדרן רדיו פופולרי בסאן פרנסיסקו, בימי טרום המהפכה התרבותית של הסיקסטיז. כשהוא הקים את להקתו, בשנת 1967, הוא שילב את ניחוחות הפסיכדליה עם הגורב הריתמי הסוחף שבא מבית היוצר של ג'יימס בראון. זה היה זיווג מגן עדן. סליי הביא מיזוג לא רק מוזיקלי כי אם גם באופן הרכבת להקתו ובה מוזיקאים וזמרים שחורים ולבנים. הניגודים היו בולטים ועם זאת הכל התערבב לעיסה אחת סופר דופר גרובית.
סליי סיפר בשנת 1970: "הקונספט שלנו הוא לקבל כל סוג של מוזיקה ולא להיכנע למסחריות בלבד". ובאלבום הרביעי של להקה זו מגיעים חבריה לשיא מוזיקלי נוסף. אם זה עם שיר הנושא שקורא למאזינים לעמוד על זכויותיהם. אני אוהב את הרגע בו השיר הופך באמצע לפ'אנק אמיתי ומתוזמר להפליא. ככה בדיוק צריך לעשות את זה! האמת היא שהשיר יצא לראשונה כתקליטון שדרים לתחנות הרדיו ללא קטע הפ'אנק המסיים. שדרנים לא התלהבו ומיעטו להשמיעו. זו הסיבה שסליי החליט לפלפל את השיר וזה הצליח.
ויש את EVERYDAY PEOPLE הקליט, עם הבס של לארי גרהאם הווירטואוז שדווקא מנגן כאן תו אחד בלבד. סליי לקח לשיר זה משיר הילדים הנודע MOTHER GOOSE ומי שקנה בזמנו את האלבום כבר הכיר את השיר הזה, שיצא זמן רב לפני כן על גבי תקליטון וזכה להצלחה. לארי גרהאם: "מעולם לא עשיתי את זה קודם, לנגן בתו אחד לאורך כל השיר. שם נכנס חופש היצירתיות ללהקה".
ואם אתם רוצים עוד פ'אנק - קבלו את SING A SIMPLE SONG הרצחני. שיר פשוט, הם אומרים? לא, זה שיר מטורף!!! ויש גרוב אדיר גם בשיר YOU CAN MAKE IT IF YOU TRY. כמה זיעה ותעוזה יש פה!!
ובקטע הארוך SEX MACHINE (שנקרא כך עוד לפני שג'יימס בראון הביא את הלהיט שלו בשם זה) מביאה הלהקה נסיוניות מוזיקלית שנשמע כמשהו שיכל לצאת בקלות מהבית היצירתי של ג'ימי הנדריקס. קטע זה שונה לחלוטין משאר שירי האלבום, כשעל פני השטח נשמע כאילו אין בהם עומק אלא רק רצון להרקיד, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים מסרים חשובים.
למשל, השיר DON'T CALL ME NIGGER, WHITEY מעביר בבירור את מסר הריב הקשה בין הגזעים. אל תשכחו, ארה"ב של אז הייתה משוסעת בגלל מלחמת גזעים, כששנה לפני צאת התקליט נורה למוות מרטין לות'ר קינג. הקהילה השחורה חשה שרצחו לה את החלום. הקולות ששרים בשיר זה מקניטים בכוונה זה את הצד השני. קשה להישאר אדישים לקולות מלחמה זו.
ואיך אפשר לא להזכיר את I WANT TO TAKE YOU HIGHER המקפיץ? סליי סטון ידע היטב כיצד לעבד את השירים - לא רק מבחינת נגינה אלא גם בטוויית הקולות השונים של חברי הלהקה, שעונים זה לזה ויוצרים יחדיו מרבד ווקאלי מרשים.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "כמו האמהות של פרנק זאפה, הלהקה של סליי סטון היא ייחודית. למעשה, השוואה בין שתי הלהקות אינה כה מופרכת כפי שהיא עשויה להיראות בתחילה. שתיהן דורשות שיתייחסו אליהן ברצינות. אבל בעוד האמהות לקחו את מוזיקת הפופ לרמות מורכבות שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר, סליי ומשפחתו הלכו לכיוון השני - ליסודות. בהתחלה נשמע התקליט החדש שלהם כמו מוזיקת נשמה מעוותת, או מוזיקת נשמה שחסרה את הליטוש הרגיל שלה, אבל כמה האזנות הראו שזה רושם שטחי. בעוד שמשפחת סטון מציגה הופעה, זו לא הופעה לראווה.
קודם כל, אין ניסיון לתחכום. בעוד שכל חברי הלהקה הם מוזיקאים מוכשרים, הסאונד הכללי שלהם נראה יותר כמו כנופיית רחוב רועשת, שבמקרה יש לה כמה כלי נגינה ברשותה, מאשר תערובת מהוקצעת של מוזיקאים. וקולית, הם הרבה יותר קרובים ללהקות השחורות של אמצע שנות החמישים מאשר ללהקות מוזיקת הנשמה של ימינו.
אבל, אם זו כנופיית רחוב צעירה רועשת, אז היא כנופיה עם תחושה מאוד ברורה של מטרה מוסרית (כמו האמהות). כמעט כל השירים שלה פה הם אידיאליסטים בגלוי, משירים שעוסקים בבעיות חברתיות עצומות במונחים מופשטים, מה שבדרך כלל לא נמצא בגדר מוזיקת הנשמה. התקליט אינו רק פולמוס. זו גם מוזיקת גוף חיונית ביותר. ממש לא ניתן להאזין לזה בווליום נמוך ולתקשר עם זה. התקליט תלוי באנרגיה צרופה יותר מכל דבר אחר.
הכלי החזק ביותר בצליל פה הוא בדרך כלל הבס, שהוא בלתי פוסק וחוזר על עצמו. ולמעשה, הדבר הכי מטריד באלבום הזה, בהתחלה, היה החזרה העיקשת, כמעט מתריסה, שלו. אבל, זה היה מטריד פשוט כי ישבתי שם וניסיתי להבין את זה; ברגע שקמתי (כמו ששם התקליט אומר) זה היה בסדר גמור".
סליי סטון בספרו: "התקליט הזה התעופף למעלה כמו טיל. רכבתי גבוה על האלבום הזה. אבל הייתי גבוה לא רק ממנו - גבוה בגלל קוקאין ומכל דבר אחד מסביב".
ב-3 במאי בשנת 1969 הגיע ג'ים מוריסון (מלהקת הדלתות) למועדון 'ויסקי א גו גו' שבמערב הוליווד ועלה לבמה כדי לשיר עם הזמר אריק ברדן ולהקת BLUES IMAGE.
כתב של עיתון מלודי מייקר הבריטי נכח שם ודיווח: "ביליתי יום קודם לכן עם אריק ברדן שנראה לא מרוצה כי נאלץ לחיות בגלות בלוס אנג'לס. אבל נראה שהוא מצא מישהו טוב להתרועע עמו בצורת ג'ים מוריסון".
בשנת 1970 סיפר מוריסון על ברדן במלודי מייקר: "אני אוהב מישהו שמשתכר איתי מהסיבות הנכונות ובדרך הנכונה".
באותו יום, בו נערכה ההופעה עם השניים, הופיעה לפני כן להקה ושמה TARANTULA.
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
גם זה קרה ב-3 במאי:
- בשנת 1950 נולדה הזמרת הבריטית מארי הופקין. פול מקרטני הוא זה שגילה אותה ב-1968, אחרי שהופיעה בתוכנית כשרונות צעירים בטלוויזיה. הוא הפיק עבורה להיט ענק (ביצוע מחודש ל- THOSE WERE THE DAYS) ואלבום בשם POSTCARD. מאז הוציאה הופקין עוד אלבום אחד (וטוב יותר לטעמי) בהפקתו של בעלה, טוני ויסקונטי. היא גם הופיעה בשנת 1972 בארצנו ונחלה כישלון.
- בשנת 1976 התחיל פול מקרטני את מסע ההופעות שלו עם להקת כנפיים בשם WINGS OVER AMERICA. סיבוב ההופעות הזה הפך להיות ההצלחה הגדולה ביותר של מקרטני בסבנטיז, מבחינת הופעות.
- בשנת 1944 נולד פיט סטייפלס, הבסיסט של להקת THE TROGGS (שאחד מלהיטיה הגדולים היה WILD THING).
- בשנת 1967 הודיעה שלישיית האחים ווקר על פירוק וסקוט ווקר ימשיך לקריירת סולו.
- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון אנגלי בשם מולאן רוז'. מודעות הפרסום המוזרה להופעה ציינה כך: THE MOULIN ROUGE NIGHT CLUB.... WINE, DINE DANCE, AND HAVE A GAY TIME
- בשנת 1934 נולד פרנקי ואלי, הזמר מלהקת THE FOUR SEASONS.
- בשנת 1968 הקליטה שלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE את השיר VOODOO CHILE, שיצא באלבום הכפול ELECTRIC LADYLAND. השיר הזה יצא גם כסינגל חודשיים לאחר מותו של הנדריקס והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. סולו הגיטרה בשיר הזה נחשב לאחר הגדולים בפנתיאון הרוק הקלאסי.
- בשנת 2014 מת המתופף בובי גרג. בגיל 78. מי הוא, אתם שואלים? גרג הוא זה שתופף בקלאסיקות כמו LIKE A ROLLING STONE (של בוב דילן) ו- SOUNDS OF SILENCE (של סיימון וגרפונקל).
- בשנת 1919 נולד זמר הפולק פיט סיגר, שכתב בין השאר גם את TURN TURN TURN (שידוע בעיקר בזכות הביצוע של הבירדס) הוא מת בגיל 94 בבית חולים בניו יורק.
ב-3 במאי בשנת 1974 יצא אלבומה השביעי של להקת סטאטוס קוו ושמו QUO. האלבום נחשב בעיני מעריצי הלהקה כאחד היותר כבדים שלה.
ב-3 במאי בשנת 1982 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה ושמו SHIP ARRIVING TOO LATE TO SAVE A DROWNING WITCH. שלושה שירים בו הוקלטו באולפן ושלושה אחרים בהופעה (עם תוספות אולפניות).
שם התקליט והקונספט שלו הגיעו לזאפה מהציור שאתם רואים בעטיפת התקליט, שצץ לראשונה מהספר DROODLES, של כותב ההומור, רוג'ר פרייס, משנת 1953. זאפה: "תמיד אהבתי את הציור הזה. ניסיתי למצוא את הבחור שעשה אותו ובסוף מצאתי שהוא גר ממש קרוב אליי. אז קניתי ישירות ממנו את הרשות להשתמש בציור הזה שלו". שימו לב שהאותיות Z ו- A, בשמו של פרנק זאפה, כתובות כך שיתאימו לציור.
התקליט נפתח עם השיר NO NOT NOW. זו היא הקלטה אולפנית משנת 1981 וזאפה סיפר על תפקיד הבס בו: "ארתור בארו הגיע לנגן בס וזימזמתי לו, תו אחר תו, את מה שרציתי שינגן. הוא ניגן בהקלטה כמה תווים ואז עצרנו כדי שאזמזם לו את התווים הבאים. כך זה נעשה. כשמונה תיבות בכל פעם. זה תפקיד בס נהדר שיצא שם".
אחד הזמרים בשיר הוא רוי אסטרדה, בעבר הבסיסט המקורי של להקת אמהות ההמצאה ולפני שיואשם בפדופיליה ויושלך לכלא לשנים רבות. אסטרדה היה ידוע בשירת הפלצט המרשימה שלו, אך בעת הקלטת השיר הזה הוא נאלץ לשיר זאת שוב ושוב, כי זאפה חש שהוא לא שר בתו הנכון.
השיר השני בתקליט הוא הלהיט בו, VALLEY GIRL. זה הוקלט באולפן כשבתו של זאפה, מון, שרה-מדקלמת פה רעיונות משלה. זאפה: "הרעיון הבסיסי לשיר קרה בעת ג'אם שעשיתי בשנת 1981 עם הנגנים שלי. הקלטתי את זה וההקלטה שכבה זמן רב בצד. עד שיום אחד לקחתי אותה והוספתי לזה מילים, הערתי את מון באמצע הלילה והיא באה לאולפן לבצע חמישה טייקים שונים, אותם הדבקתי ביחד".
השיר הפך להיות להיט ברדיו האמריקאי, כי מון לקחה את ההקלטה לתחנת רדיו בשם KROQ-FM ומשם זה התלקח. זאפה ראה את הפוטנציאל ושכר אנשי שיווק לקחת את השיר ולהפכו ללהיט אף גדול יותר. עם זאת, הוא לא ביצע את השיר מעולם בהופעה חיה.
על השיר I COME FROM NOWHERE אמר זאפה: "השיר מדבר על אנשים שמחייכים יותר מדי. אני מוצא סכנה גדולה וברורה באנשים מהסוג הזה". גם השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה עם זאפה.
צד ב' של התקליט בא עם ההקלטות בהופעה חיה ונפתח עם השיר שנושא את שם התקליט. שיר זה הוקלט בשנת 1981 והודבק מכמה הופעות. לפי זאפה, יש בשיר 15 הדבקות שונות. זאפה: "וכמה מההדבקות מכילות רק שתי תיבות! זה היה קשה מאד לנגנים שלי לנגן את השיר הזה על הבמה באופן מושלם. בכל פעם היה מישהו שפיספס, אבל אני מודה שזה שיר שקשה לנגן אותו. אז הקשבתי לכל גירסה של זה שהוקלטה על הבמה, עשיתי הדבקות והוספתי לאחר מכן כמה דברים באולפן".
הקטע הבא נקרא ENVELOPES והגיטריסט, סטיב ואי, סיפר על רגע לא נעים בו: "סולו הגיטרה שלי בהופעה עם הקטע הזה היה מדהים. היו בו רגעים ממש מפחידים. אבל זאפה בטעות מחק אותו. הוא שם את ראשו בין ידיו ואמר בכאב, 'הו לא, לפעמים אני בחור כזה מטומטם'. אז אמרתי לו שלא ידאג ושאגיע לסטודיו לבצע את זה שוב ולהביא צליל הכי קרוב למה שהיה על הבמה. הגעתי לאולפן וזה יצא אף טוב יותר. כנראה שאי אפשר לשטות בגורל".
הקטע הזה נכתב במקור בשנת 1968 והוקלט לראשונה בשנת 1970, אך זאפה לא היה מרוצה מהתוצאה. זמן קצר לאחר מכן, חלק מהמוזיקה של זה נכנסה לפסקול הסרט, משנת 1971, "מאתיים מוטלים". מאז ביצע זאפה את הקטע הזה כמה פעמים בהופעות כשתיפוף הרגאי בקטע זה נכנס בשנת 1981. זאפה: "אני אוהב יותר לנגן רגאי מאשר להקשיב לזה". הקטע שמסיים את התקליט נקרא TEEN AGE PROSTITUTE - קטע "זאפאי" טיפוסי מאז.
האמת? אני פחות אוהב את התקליט הזה. אני מעדיף בהרבה את הפקותיו של זאפה בסיקסטיז. אבל על טעם וריח? אין להתווכח.
בונוס: החודש, מאי בשנת 1969, דיווח עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי על להקת מחתרת חדשה יחסית, ג'ת'רו טול:
"להקות מחתרות לא מודאגות, מבחינה עקרונית, בעניין שוק התקליטונים. זה לא התחום שלהן. אותן להקות, שדואגות להופיע בעיקר בקולג'ים ומועדונים, עושות זאת בהצלחה ללא להיט ברדיו. להקה אחת כזו היא ג'ת'רו טול, שחזרה אלינו אחרי סיבוב הופעות בארה"ב.
יש להם תקליטון חדש שיוצא החודש, שייקרא LIVING IN THE PAST. האלבום המלא שלהם ייצא בחודש הבא. וכן, הם מצפים שהתקליטון יהפוך ללהיט. איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, סיפר: 'סצנת מצעדי התקליטונים חשובה מאד. אי אפשר להתנער ממנה. חשבתי עד לא מזמן שכל המצעד הוא זבל אחד גדול, אבל זו לא אשמת הצעירים שקונים את התקליטונים האלה. אם מישהו יוציא תקליטון טוב, הצעירים יקנו אותו ואז הוא ייכנס למצעד. אז נכון שצריך להתפשר, אך זה יעשה לנו טוב בהמשך הדרך. כך נביא את המחתרת לטלוויזיה. הגיע הזמן לשינוי בגישה. אני רוצה לראות במצעדים להקות כמו פאמילי ו'הנייס'. ג'ון פיל, שדרן הבי.בי.סי, יכול להשפיע המון בתחום הזה.
התקליט החדש שלנו ייצא ביוני. היינו אמורים לסיים להכין אותו כבר אתמול. אבל עשינו עד כה רק שני שירים. כתבתי שירים רבים בעת שהיינו בסיבוב הופעות בארה"ב. הצורך הרב בכתיבת שירים והמחסור בשעות שינה הביא עמו מצב בו הייתי חולה. התעלפתי כמה פעמים וההופעה האחרונה בארה"ב בוטלה בגלל זה. זה קרה שוב באולפני הטלוויזיה בפריז. חשבתי שיש לי סרטן בריאות אבל לשמחתי זה התברר כתשישות בלבד. זאת למרות שלא הופענו כל יום בארה"ב ולא הייתי מעורב שם בסצנת הגרופיות המזדנבות. אהבתי להופיע בארה"ב אבל אני לא רוצה להופיע שם כל הזמן. היחס החם שלהקות מקבלות שם גדול בהרבה יותר מזה שהן מקבלות באנגליה. אם להקה בריטית לא מקבלת מחיאות כפיים סוערות בארה"ב - היא לא תקבל אותן גם בשום מקום אחר.
קבעו לנו הופעה בפסטיבל הג'אז בניופורט, אבל אני די חושש מההופעה הזו. כיצד הולכים לערבב אותנו שם עם האמנים האחרים? ודאי נאכזב אנשים שיבואו לראות את ג'ין רולאנד או וודי הרמאן. זה טוב להביא מוסיקה ישנה עם מוסיקה חדשה אך אני די חושש מזה הפעם'..."
בונוס 2: החודש, מאי בשנת 1965, פורסמה כתבה גם על להקת היארדבירדס בעיתון המוזיקה הבריטי, RAVE.
היארדבירדס תמיד ניסו להציג משהו טרי עבור המעריצים שלהם. "אתה לא יכול לעמוד במקום בעסק הזה," הסביר ג'ף בק הגיטריסט."אתה חייב להקדים את הזמנים. אנחנו משוכנעים שלאנשים נמאס לראות את אותן מצגות במה ישנות. אנחנו עובדים על רעיון חדש לגמרי עכשיו שייקח את הדברים בקצב מהיר יותר. אין הכרזות או הפסקות בין השירים. לדוגמה, השיר HEART FULL OF SOUL יחובר מיד לשיר STILL I'M SAD, עם רק כמה מילים שייאמרו במהלך ההקדמה. אנחנו עובדים על עיבוד סימפוני לפי קווים אלו ומקווים מאוד להוציא אלבום שיהפוך כל מחבב פופ לאוהד שיקום וישים לב".
כל היארדבירדס תיכננו לעשות אז תקליטי סולו שהתחילו עם הזמר, קית' רלף, שכבר שיר בשם MR ZERO עם ליווי תזמורתי. בינתיים הגיטריסט הנוסף בלהקה, כריס דרג'ה, והמתופף ג'ים מקארטי עבדו על כתיבת קומדיית מצבים.
"דבר אחד בטוח, וזה הקצב של הסצנה שהגיעה לנקודת הרוויה עבור להקות", אמר רלף. "אתה חייב להמשיך להפיק צלילים חדשים שימשיכו לפעול. אני יכול לראות את כל העניין קורס. ההתלהבות מלהקות ביט גוועת כאן".
ב-3 במאי בשנת 1962 הופיע פרנק סינטרה בהיכל התרבות בתל אביב. זו הייתה אחת משמונה הופעות שלו פה אז - כולל בבסיסים צבאיים ובעין גב. הכנסות מהופעותיו נתרמו להקמת בתי נוער.
לפני הופעתו בהיכל התרבות בתל אביב עלו לבמה אמני חימום כגון תזמורת הבידור של רשות השידור, מקהלת הילדים על שם צדיקוב, הזמרת אסתר רייכשטאט (זו, כמובן, אסתר עופרים) וריקודי עם בביצוע הוועד הפועל. אריק לביא היה הכרוז שהביא לבמה את סינטרה ששר בליווי שישיית ביל מילר.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים