רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 בינואר (3.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשג'ים קרוצ'י מת, ג'ון לנון אמר לי, 'אתה מוכר יותר תקליטים כשאתה מת מאשר כשאתה חי. ואתך, אני שומע כל כך הרבה מהתקליטים שלך ברדיו עכשיו שאם תמות, זה יהפוך כל כך מגוחך שאני אצטרך לזרוק את הרדיו המזורגג מהחלון'. אנחנו חיים בעולם חולה אבל במבט לאחור, אם מישהו אי פעם היה אומר לי שאעשה שבעה עשר אלבומים בשש שנים, הייתי אומר לו, 'זה פאקינג מגוחך'. פעם היינו נכנסים לאולפן ומעולם לא היה לחץ להוציא תקליטון. פשוט נכנסנו ועשינו אלבום, וידענו שהתקליטונים יצוצו. עכשיו, יש כל כך הרבה לחץ להחזיק את העסק שזה משנה את הכתיבה שלך. הרבה יותר קשה לי לכתוב בנסיבות האלה. אני לא חושב שאי פעם הייתי טוב כשניסיתי לכתוב שיר לתקליטון. אבל הרבה תקליטונים להיטים אכן יצאו מזה, והרבה מהם מחזיקים מעמד. YOUR SONG, אני חושב, תמיד יימשך. לפחות לא נמאס לי לשיר את זה. קשה לי לבחור את השירים שאני אוהב, כי אלו שאני אוהב הם לא תמיד הפופולרים ביותר... אני רק מתחיל להבין איך שירים משפיעים על אנשים. זה לקח לי כל כך הרבה זמן. אני מניח שאני רק רוצה שיזכרו אותי כמוזיקאי טוב וכותב שירים טובים. אני רוצה להמשיך לשפר את הכתיבה שלי. כשפרנק סינטרה שר את אחד השירים שלי בהופעה, SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD, זה היה, עבורי, אחד משיאי חיי. שירים טובים אמור להימשך ושיר טוב באמת צריך להימשך לנצח. JUST THE WAY YOU ARE של בילי ג'ואל, הוא סוג כזה של שיר נהדר... היה לי מזל מדהים, באמת. אני חושב שמשנת 1970 ואילך,

כשהפכתי לאלטון ג'ון, חיי השתנו. אני אלטון ג'ון במשרה מלאה עכשיו. אני אפילו לא חושב על עצמי בתור רג'

דווייט כבר. אבל רג' עלול להופיע שוב, אני לא יודע. אולי רג' יעשה אלבום, והוא יהיה זה שיוציא שירים. יש

עוד הרבה לצאת ממני, ואני באמת רוצה עוד אלבום פלטינה, אבל לעת עתה, אני מרגיש בר מזל שנשאר בשטח כל כך הרבה זמן" (אלטון ג'ון)

ב-3 בינואר בשנת 1939 נולד אריק איינשטיין, מגדולי זמרי ישראל.

ובכן, השנה היא 1966 ובתכנית הרדיו 'פזמון חוזר' (מטעם קול ישראל) התארח אריק איינשטיין לראיון מול אהוד מנור, שלא הפסיק לשבח את היושב מולו. מנור, שגילה בתוכנית בקיאות מזהירה מאד בנוגע לקריירה של אריק עד אז, המשיך וגלש מהמקצועיות הרשמית לעבר הנחייה מלאת רגש אישי. בשלב מסויים אף הישווה מנור את איינשטיין לפרנק סינטרה: 'יש הרבה דברים זהים בינך לבין סינטרה. גם אצלך וגם אצלו יש הינתקות מן הטקסט. מעין לא איכפתיות. ובכך חדרת לתחום חדש'.

אריק הגיב בצניעות כשמולו ישב מנור שסיפק למאזינים את כל הפרסום הנחוץ, תוך אזכור מועדוני המעריצים ומכתבי ההערצה שנשלחו לאליל הנוער של אז ובכמויות גדולות.

התוכנית, שנמשכה כשעה, כללה גם השמעת שירים מהרפרטואר של אריק עד אז.

הרבה מידע נדיר על אריק תמצאו בספר שלי על הרוק הישראלי ובהרצאותיי עליו ועל אחרים,

להזמנה: 050-5616459

ב-3 בינואר בשנת 1946 נולד ג'ון פול ג'ונס, הידוע בעיקר כבסיסט של להקת לד זפלין. אבל ג'ון פול ג'ונס אינו שמו האמיתי. אז מי באמת המציא עבורו את השם ג׳ון פול ג׳ונס?

שני אנשים אוחזים בקרדיט להמצאתו והשמתו על הבסיסט, שעסק אז בעיקר כבסיסט בהקלטות של אחרים באולפנים באנגליה ופה שם גם תיזמר שירים. הנה שתי הגירסאות, כפי שהשניים סיפרו לפני מספר שנים.

אנדרו לוג אולדהאם (מנהל הרולינג סטונס עד שנת 1967): "אני הכרתי אותו עוד בשם ג׳ון באלדווין. נתתי לו את שמו החדש כשהוא רצה לעשות אז, ב-1967, הקלטת סולו משלו בשם BAJA. עשינו יחד את ההקלטה הזו ונתנו אותה לחברת התקליטים PYE. את השם הזה לקחתי מפוסטר משנת 1959 שציין סרט כושל בכיכובו של רוברט סטאק. שם הסרט היה ג׳ון פול ג׳ונס. לא היה לי כלל מושג שהדמות האמיתית הזו הייתה של גיבור אמריקני ושנוי במחלוקת. אני רק ידעתי שהבסיסט האנגלי, שגם תיזמר לסטונס את SHE'S A RAINBOW, רצה שם שיתאים למצעד הפזמונים, במידה וההקלטה שלו תצליח. חוץ מזה, לא רציתי שהמעבד של הסטונס יהיה עם שם של חברת פסנתרים...".

ג׳ון פול ג׳ונס סיפר בינתיים: "התחלתי בתקופה ההיא לעבד באופן קבוע עבור אנדרו, שהביא אותי לעמדה של מתזמר מקצועי. בשלב מסוים רציתי להקליט בעצמי. נכנסתי לאולפני REGENT והקלטתי את BAJA. עבדתי הרבה עם אנדרו ואפילו עשיתי בשבילו אודישן לזמרת ניקו".

טוען אחר לכתר המצאת השם של הבסיסט היה בחור בשם רוי מוזלי. הנה הגירסה שלו: "בתקופה ההיא חיפשתי נגנים ללוות את ג׳ט האריס. בחנתי את ג׳ון מקלאפלין כגיטריסט להרכב. בעמדת הבס היצבתי את ג׳ון באלדווין, שגם נתתי לו שם חדש. אני יודע שאנדרו טוען שהוא זה שנתן את השם וג׳ון עצמו טוען שאימו נתנה לו את השם הזה, אבל זה הייתי אני. הייתי אז במערכת יחסים עם השחקנית בטי דייויס. לא היינו נשואים אך גרנו יחד. פגשתי אותה כשהיא החלה לעבוד ב-1959 בסרט בשם ׳ג׳ון פול ג׳ונס׳. לא ידעתי כלל על היסטוריה אמריקנית אך הייתי דלוק מאד על בטי. ראיתי את הסרט וחשבתי שהשם שלו נחמד - אז נתתי אותו למר באלדווין".

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-3 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של סיד בארט ושמו THE MADCAP LAUGH. צוחק מי שצוחק אחרון?

ללא סיד בארט לא הייתה היום פינק פלויד מה שהיא. למעשה, ללא סיד בארט לא הייתה פינק פלויד. אבל גם עם סיד בארט לא הייתה הפינק פלויד מה שהיא היום; מותג מוזיקלי ברמה של דת קדושה עבור רבים.

בארט, למי שלא יודע, הוא זה שהמציא את השם פינק פלויד והנהיג את הלהקה בתקופתה הראשונה להצלחה גדולה אך קצרה ביותר. הנפילה משם הייתה מהירה וכואבת. זאת בשל סמי ה- LSD ששרפו לו תאים במוח והעצימו סכיזופרניה. שאר חברי הפלויד הרגישו שהוא בלתי נסבל והעיפו אותו לטובת חבר ילדות שלו מקייברידג' בשם דייויד גילמור. השיר האחרון שהוא ניסה להעניק לפינק פלויד נקרא HAVE YOU GOT IT YET. הבעיה הייתה שכששאר חברי הלהקה ניסו ללמוד אותו, בארט שינה את המבנה שלו בכל רגע נתון. זאת בגלל אי יציבותו. למעשה זה היה בלתי אפשרי ללמוד את השיר.

ללהקה נמאס מבארט והוחלט להוציאו ממנה. בהתחלה ניסו שאר החברים להוציאו רק מההופעות החיות בתקווה שהוא יכתוב להם שירים בביתו בזמן שהם יופיעו. כמו שבריאן ווילסון עשה עבור הביץ' בויז, אך גם שיריו הפכו בלתי אפשריים. ההודעה הרשמית על צאתו מהלהקה הייתה ב-6 באפריל 1968 וגילמור הפך הגיטריסט היחיד בלהקה. בארט אף נכח בהופעה אחת של הפלויד אחרי שפוטר. הוא עמד בקדמת הבמה ולא הפסיק לנעוץ מבט מטריד בגילמור. בגיל 23 הוא כבר מצא את עצמו כמישהו שהוא נחלת העבר. הוא נעלם מעין הציבור והמשיך לשקוע בהזיות אל.אס.די ללא הרף.

בארט עמד בפני צומת דרכים מבלי לדעת לאן לפנות. הוא שנא את עולם המוזיקה ולא מצא את עצמו יותר חלק ממנו. מנהלי הלהקה אז, פיטר ג'נר ואנדרו קינג, עזבו את ניהול פינק פלויד כי חשבו שללא בארט אין לשאר עתיד. הם הפכו למנהלים האישיים של בארט.

בארט, שהרגיש כי הוא מוכן לחזור להקלטות, יצר קשר עם חברת EMI (בה הפלויד היו חתומים). באותה חברה הכירו את המצב של בארט ובהתחלה לא הסכימו להחתימו. לא התאים להם להחתים מוזיקאי הלום אל.אס.די. לבסוף הוא קיבל אישור חתימה בלייבל החדש והפרוגרסיבי שאותה חברה הקימה בשם HARVEST.

טכנאי האולפן, מלקולם ג'ונס, קיבל את העבודה על האלבום. ג'ונס נפגש עם בארט, הקשיב לחומרים החדשים, התרשם לטובה וקבע הקלטות בסטודיו מספר 3 באולפנים של אי.אם.איי (שזמן קצר לאחר מכן ישנו את שמם לאולפני אבי רואד). דייויד גילמור לקח על עצמו את משרת מפיק האלבום והביא להקלטות חברים שלו שיעזרו לו. ביניהם המתופף הצעיר ג'רי שירלי (שהתחיל באותו זמן את הקריירה שלו עם להקת HUMBLE PIE), המתופף ווילי ווילסון (חבר וותיק של גילמור) וגילמור עצמו סיפק נגינת בס.

היה קשה מאד לתקשר עם בארט באולפן. הנגנים שניגנו איתו נאלצו לעקוב אחריו ולהגיב מיידית למה שהוא מנגן, כי בכל טייק הוא עשה משהו אחר לגמרי. בתחילה נערכו רק טייקים אקוסטיים של בארט לבדו עם גיטרה. זו חוויה שטכנאי ההקלטה תיארו אותה אחר כך כקשה ולא מהנה כלל. להקת סופט מאשין הגיעה גם היא לנגן באלבום, ב-3 במאי 1969, ויצאה מזועזעת ממה שחוותה באולפן. כשחברי אותה להקה שאלו את בארט באיזה סולם לנגן את השיר שהם מקליטים איתו, הוא פשוט ענה YEAH......או THAT'S FUNNY....

שלושת חברי סופט מאשין היו אז האורגניסט מייק ראטלדג', הבסיסט יו הופר והמתופף רוברט וויאט.

"אני חושב שבדיוק סיימנו אז להקליט את האלבום השני שלנו", אמר הופר. "סיד כנראה בא לראות אותנו בהופעה במועדון בלונדון. אני לא זוכר אותו בתוך המועדון אך אחר כך, כשחיכינו בחוץ למונית, סיד ניגש אלינו והחל לשוחח איתנו. למרות שסופט מאשין הופיעה הרבה לצד פינק פלויד בימי העבר, לא הייתה חברות אמיתית בין שתי הלהקות. אז סיד בא אלינו והחל לגמגם כשהוא מזמין אותנו להקליט איתו. משם נסענו במונית והוא פנה לדרכו. בהמשך היה זה המנהל שלנו שהודיע לנו שיצר קשר עם ההנהלה של סיד ושאנחנו הולכים להקליט עבורו. באולפן לא קיבלנו הנחיה כלשהי מסיד. אז ניסינו כל מיני דברים בנגינתנו בזמן שסיד פשוט ישב שם ובקושי דיבר".

הסשנים נמתחו מבחינת זמנים והתקציב החל להיגמר. דייויד גילמור הבין שחייבים להתאמץ יותר אם רוצים להגיע לקו הגמר. אבל גילמור, שהיה עסוק גם במיקסים לאלבום UMMAGUMMA של פינק פלויד, לא היה פנוי כל הזמן לזה ובארט כעס עליו מאד. המיקסים לאלבום של בארט נעשו ביומיים בלבד ובלחץ גדול.

לצילומי עטיפת האלבום המיוחדת צבע בארט את רצפת דירתו בצבעים כתום וסגול. הבחורה העירומה שמונצחת בה הייתה חברה של בארט, שנקראה IGGY THE ESKIMO. היא הייתה מבוגרת מבארט בשלוש שנים והייתה בתקופה ההיא סטודנטית לאמנות שהתרועעה אמנים ידועים כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. כשהיא הכירה את בארט, לא היה לה מושג איזה כוכב רוק הוא. בנוגע לצילום העירום על העטיפה, למעשה זה היה רעיון של בארט שהיא תופיע בעירום מלא. זמן קצר ביותר אחרי הצילום הזה איגי ובארט נפרדו והיא המשיכה בחייה, התחתנה בשנת 1978 ורק כשהלכה יום אחד עם בעלה באחד השווקים היא ראתה את עטיפת האלבום באחד הדוכנים. זו הפעם הראשונה בה הבינה שהיא למעשה מככבת על עטיפת התקליט. את הכינוי THE ESKIMO היא הגתה בתור בדיחה לצלם של מגזין המוסיקה NME. היא השתמשה בכינוי הזה עד שהתחתנה.

בהוצאה הראשונה של התקליט לא היה זכר לקרדיטים לנגנים והמפיקים. הנתונים האלו נוספו רק בהדפסות מאוחרות יותר. חלק אהבו את התוצאה וחלק פשוט שנאו. גילמור התבטא אז נגד האלבום. הוא טען שהאלבום הזה הוא מין דרך להעניש את בארט על התנהלותו הלא אחראית. רוג'ר ווטרס, שהיה שותף חלקי בהפקה כאן, דווקא חשב שהאלבום הזה טוב. במצעד הבריטי הוא זחל למקום 40. באמריקה הוא לא נכנס כלל למצעד.

ב-6 ביוני 1970 הופיע בארט את הופעתו היחידה כשמנגנים איתו דייויד גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. הוא המם את הקהל (והנגנים) כשאחרי ארבעה שירים הוא פשוט זרק את הגיטרה ונעלם מהבמה.

גאון או לא גאון - בארט הצליח להנציח באלבום הזה תמונה מעניינת של מצבו אז. המוזיקה עצמה היא מלודית אך גם מאתגרת. זו אפשרות מעניינת לצלול לתוך מוחו של בארט בתקופה הזו. השירים מוזרים מאד מצד אחד אך מדהימים מבחינה פסיכדלית מצד שני. בחלק מהשירים אפשר לשמוע כיצד הנגנים מנסים להדביק את בארט הלא צפוי. בצורה כזו בה יש הרגשה שהנה השיר הולך להתרסק באמצע, אך מצליח להגיע למקום מבטחים לבסוף.

בעיתון רולינג סטון העניק בן אמרסון ביקורת על התקליט, רק כשיצא מחדש בשנת 1974: "בארט הועף מלהקת פינק פלויד בגלל שהוא היה חובבני, מאלתר והיפי מדי עבור חבורת הפרפקציוניסטים ההיא. התקליט הראשון שלו, ביחד עם השני, יצאו פה עכשיו מחדש כדי לרכב על גל ההצלחה של הצד האפל של הירח. אבל נראה שמעריצי הלהקה ממש לא יאהבו את התקליט הזה. התקליט THE MADCAP LAUGHS בלתי ניתן להאזנה. הוא כל כך לא מקצועי. הערך היחיד שלו הוא במתן שיעור להרס שסמים מביאים. בארט שר (אם אפשר לקרוא לזה כך) בקול מונוטוני כל כך חסר חיים עד שהיה צורך להוסיף לקול זה אפקטים אולפניים כדי להפיח בו קצת חיים. התקליט הזה ימחיש, לאלו שרצו לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי לא כדאי להם לדעת".

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-3 בינואר בשנת 1926 נולד המפיק, ג'ורג' מרטין, שלשמו נזקפות הפקות רבות אך החשובה ביותר מהן היא עבודתו עם הביטלס.

מרטין מת בגיל 90 ובשנת 2016 אמר עליו פול מקרטני: "אם למישהו מגיע התואר 'החיפושית החמישית', זה לג'ורג' מרטין".

הבעיה עם פול, שהוא אמר בהזדמנות אחרת את אותו הדבר על מנהל הביטלס, בריאן אפשטין...

בואו לקרוא את הסיפור של ג'ורג' מרטין בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"

וב-3 בינואר בשנת 1970 נכנסו פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר לאולפני EMI והקליטו שם את ההקלטה האחרונה בהחלט תחת שם הביטלס לפני הפירוק המוחלט.

זה היה עם השיר I ME MINE והשלושה נכנסו לאולפן כדי להשלים את ההקלטות לפרויקט GET BACK, שהסרט שלו היה אז בשלבי עריכה. בגלל שהשיר של ג'ורג' לא הוקלט עד אז באופן מסודר, הוחלט שכדי להכניסו לפסקול הסרט, חשוב שיהיה מוקלט כראוי. לכן הגיעו ביום זה השלושה כדי להקליט את השיר מההתחלה. ג'ורג' מרטין היה בעמדת המפיק וביום זה הוא חגג את יום הולדתו ה-44.

הסשן החל משעה שתיים וחצי בצהריים ועד רבע שעה לאחר חצות. ג'ון לנון נעדר מההקלטה כי שהה אז בחופשה בדנמרק. ג'ורג' נשמע אומר, "כולכם ודאי קראתם שדייב די אינו איתנו יותר. אבל מיקי, טיץ' ואנוכי רוצים להמשיך עם העבודה הטובה שתמיד מתרחשת באולפן מס' 2".

ערוצי הבסיס (גיטרה אקוסטית, בס ותופים) הוקלטו בשישה עשר טייקים כשג'ורג' גם שר בקולו רק כדי להדגים לפני הקלטת השירה הסופית שלו. לאחר מכן החלו העלאות של כלים נוספים, כולל אורגן האמונד שניגן פול, פסנתר חשמלי והגיטרה החשמלית של ג'ורג'.

גירסה זו תקבל בהמשך טיפול אולפני ממוחו הקודח של המפיק פיל ספקטור ותצא כחלק מהסרט LET IT BE.

ב-3 בינואר בשנת 1950 נפתח אולפן ההקלטה החדש של סאם פיליפס - המקום בו ייוולד הרוק'נ'רול.

בהתחלה פיליפס קרא לזה MEMPHIS RECORDING SERVICE ובהמשך זה הפך להיקרא SUN RECORDS. זה היה בממפיס, טנסי. המיסיסיפי המשיך לזרום כהרגלו ועל הפסים עברה רכבת הלילה הקבועה. אבל בשדרת יוניון 706 התחולל משהו חדש ושונה לגמרי. המקום בו יקליטו אלביס פרסלי, ג'ר לי לואיס, ג'וני קאש, רוי אורביסון וקארל פרקינס את שיריהם הראשונים.

כשפיליפס פתח את הדלתות של אולפנו, הוא לקח סיכון אדיר בתחום לא ברור באזור ההוא של ממפיס. החרה היחידה שנפתחה קצת לפני כן והקליטה אנשים, נקראה ROYAL RECORDING וסגרה את שעריה שנה לאחר פתיחתם. פיליפס קיבל אזהרות רבות מחשש שגורלו יהיה דומה לזה של אלו שניסו קצת לפניו.

אבל לפיליפס היה משהו שלא היה לבוסים של החברה ההיא - מיומנות בהקלטות. פיליפס: "היה לי לוח מיקסר קטן של חברת PRESTO. זה היה מיקסר נייד והיו לו ארבע כניסות למיקרופונים. הכניסה החמישית חוברה למתג שאיפשר להקליט או להשמיע את ההקלטה".

פיליפס יצר היסטוריה!

ב-3 בינואר בשנת 1968 החל דייויד בואי לחוש מה היא קנאה עזה.

יום לפני כן הוא נסע, עם צוות ההפקה של הפנטומימאי לינדסי קמפ, לשלושה ימי הצגות בצפון אנגליה. בואי התכרבל בפינה ברכב המסחרי השכור וניסה לחמם את גופו מהקור העז, במהלך הנסיעה הארוכה. ברכב היו גם קמפ, הפסנתרן מייקל גארט ומנהל הבמה, קרייג סאן רוק עם אשתו. בהגה אחזה מעצבת התלבושות, נטשה קורנילוף, שהייתה היחידה מהם שאחזה ברשיון נהיגה.

למחרת, ביום רביעי 3 בינואר, חש בואי כי קמפ מקנא בקשר שלו עם קורנילוף ולפני עלות הצגתם (PIERROT IN TORQUOISE) לבמה, פנה קמפ לחתוך את פרקי כפות ידיו והובהל לבית החולים. הוא חזר משם בזמן, כשהוא חבוש, ועלה לבמה כשדם החל לנזול מתחבושותיו לתדהמת הקהל. בשנת 1991 הודה קמפ באנחה: "רוב הזמן שביליתי עם דייויד בואי היה מכאיב ביותר." אבל גם בואי חש באותו יום בכאב משלו, כשהופיע על הבמה מבלי לקבל תשלום מצד מעסיקו התיאטרלי.

וב-3 בינואר בשנת 1981 פורסם ברקורד מירור שדייויד בואי יחזור בקיץ הקרוב לככב בהצגה "איש הפיל" וזה אחרי שיקנה את התיאטרון בו זה יעלה לבמה.

מדובר בתיאטרון "ריצי" שבבריקסטון (שם נולד בואי), שעמד בפני סגירה. בואי תכנן לרכוש את המקום ולשפצו בעלות חצי מיליון ליש"ט. בואי אמר אז לתקשורת: "הסרטים שנעשו בעשר השנים האחרונות נוראיים. אני רוצה לחשוב על עתידי כשהוא על הבמה ולכן אני מעדיף להשקיע בתיאטרון משלי".

היחצ"נית של בואי מסרה אז: "כשדייויד רוצה לעשות משהו, הוא עושה אותו. אתם יכולים לצפות להצהרה תקשורתית ממנו על כך בחודשיים הקרובים". עדיין, בשלב זה של הפרסומים היה הכל בגדר שמועה על עסקה שטרם נחתמה. בסוף הוא לא קנה...

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

גם זה קרה ב-3 בינואר:

- בשנת 1964 שודרה להקת הביטלס לראשונה בטלוויזיה האמריקאית. הרבה חושבים שהשידור הראשון של הלהקה בארה"ב היה בתוכנית של אד סאליבן, אך היום זה קרה עוד לפני שהם הגיעו למנחה האמריקני הידוע. רשת NBC שידרה חלקים ממופע של הביטלס ב- WINTERS GARDEN שבאנגליה, במסגרת תוכנית בשם THE JACK PAAR SHOW. הקליפ ששודר צולם במקור על ידי הבי.בי.סי לתוכנית שלהם בשם THE MERSEY SOUND, עם השיר SHE LOVES YOU.

- בשנת 1972 יצאה להקת פינק פלויד, אחרי כשבועיים של חזרות אינטנסיביות, לסיבוב הופעות חדש עם יצירתה DARK SIDE OF THE MOON. הופעת הבכורה נערכה באולם שהיה שייך ללהקת הרולינג סטונס בשם THE WAREHOUSE בלונדון.

- בשנת 1969 חזרה להקת דיפ פרפל לאנגליה וערכה שם מסיבת עיתונאים בה התבשרו כולם כי האורגניסט ג'ון לורד והגיטריסט ריצ'י בלאקמור התארסו לבנות זוגם. וכיצד קשורה בחירת לבו של ג'ון לורד ללהקת הצ'רצ'ילים? את הסיפור המלא והמפתיע תגלו בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967"

- בשנת 1948 נולד סטיבן סטילס. בשנת 1975אמר סטילס לרולינג סטון: "לא הייתי רוצה להיות כמו ברוס ספרינגסטין, תמורת כל הכסף שבעולם. הוא טוב אבל הוא לא שונה מאמנים אחרים. יש לו דרך ארוכה כדי להתפתח באמת והוא לא טוב כמו התרמית השיווקית המוגזמת עליו". באותו זמן גם ספרינגסטין התבאס מעודף השיווק שהורעף עליו וחש שמנפחים את תדמיתו מעבר לפרופורציות הנכונות. סטילס היה מאלו שלא אהבו את עודף השיווק הזה.

- בשנת 1970 פורסם שדייבי ג'ונס עזב את להקת המאנקיז. בעיתון NME הוא צוטט ביום זה במילים "המאנקיז מחוסלים". עם זאת, נמסר שהוא לא יופיע עם ההרכב אך ימשיך להקליט עמם, בהתאם לחוזה שחתם עליו בעבר ונותרו בו עוד 18 חודשים עד פקיעתו. עם זאת, ג'ונס הוסיף, "אנחנו לא עושים תקליטים עכשיו" ובצעד זה הותיר ג'ונס את כוכב הקופים עם צמד בלבד, מייק נזמית' ומיקי דולנץ. הם לא החזיקו מעמד זמן רב לאחר עזיבתו.

- בשנת 1967 הצהיר קארל וילסון מהביץ' בויז, שהוא לא מוכן לציית לצו הגיוס שקיבל מהצבא ולפיכך הפך לעריק. זאת הייתה מחאתו על מלחמת ויאטנם.

- בשנת 1970 הכתיר עיתון מלודי מייקר הבריטי את התקליט LOVE CHRONICLES, של אל סטיוארט, כתקליט השנה. למרות זאת, המכירות שלו לא עלו בהרבה.

- בשנת 1974 פתח בוב דילן סיבוב הופעות בארה"ב עם להקת THE BAND, אחרי שמונה שנים של מניעה מכך (מלבד הופעות בודדות פה ושם). ההופעה הפותחת של הסיבוב נערכה היום ב- CHICAGO STADIUM, שב... ניחשתם, שיקגו. הסיבוב הזה יהפוך לאחד המצליחים של שנת 1974 ואף ייצא ממנו אלבום כפול בשם BEFORE THE FLOOD.

- בשנת 2014 מת פיל אברלי, מצמד האחים אברלי, בעקבות סיבוכים מדלקת ריאות, כשהוא בן 74. האחים אברלי השפיעו רבות בלהיטיהם ובקולם ההרמוני. ובשנת 2021 מת ג'רי מרסדן, מלהקת "ג'רי והפוסעים" (כפי שתורגמו באופן מגוחך בארצנו), בגיל 78.

בונוס: החודש, ינואר בשנת 1977, יצאה כתבה על להקת קווין בעיתון SOUNDS. אז שלפתי כמה ציטוטים ממנה.

"קווין היא להקה מושכלת מאוד. לא יכולה להיות שום ביקורת שלא הוטחה עליה במהלך חייה. אין ספק שיש לצפות שכל להקה מצליחה להפליא תהיה מטרה, אבל קווין סבלה מזריקות לבנים קריטיות עליה כבר לנוכח השם שלה. עם זאת, קווין, לדעתי, לא רלוונטית ככל שתהיה המוזיקה שלה, ונראה שזו אשמתה הגרועה ביותר, הן מבחינת הסבנטיז ומבחינת מה שהביץ' בויז והביטלס היו ברבע השלישי של הסיקסטיז - להקות פופ עילאיות. רק שהיום פופ היא מילה גסה למעט ניסיונות לשחזר סגנונות 'פופ' מוקדמים יותר של שנות החמישים והסיקסטיז. קווין הם פופ סבנטיז אמיתי.

קווין, על חטאיהם, יוצרים פופ שמנצל את שנת 1969 ואילך כנקודת ההתחלה שלה עם כל הטרנדים הקיימים של הבי מטאל, גלאם-רוק והגזמה טכנולוגית. וכל מה שנאמר עליה, אין כמו המוזיקה שלה מכל להקת סבנטיז אחרת. המוזיקה שלה היא סינתזה ייחודית של רוק של שנות השבעים ושל סוף הסיקסטיז שהפך לפופ. בטוח שהם מגזימים לפעמים, אבל לא כך היו הביץ' בויז? למה אנחנו נופלים לאחור כדי להגן על אלבומים כמו 'סמיילי סמייל' ו'חברים' של נערי החוף האלו?

רק חלוף הזמן הצריך חשיבה מחדש. ובכן, לקווין אין אילן יוחסין גלוי של שנות השישים, ונראה שהחברים יסבלו על כך במשך זמן רב - עד שנות השמונים, ללא ספק. בכל זאת, הם ממוקמים היטב כעת. כשהם יחזרו מסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם בארה"ב הם יאשרו את מקומם בליגת העל עם לד זפלין, המי והסטונס. לא רע ללהקה שאף אחד לא שמע עליה לפני ארבע שנים. זה החטא השני שלה. היא עולה מהר יחסית בליגה הגדולה. מכאן התיאוריות שהחברים עבדו על פי תוכנית אב כלשהי והצלחתם תלויה רק ​​בניהול זהיר ונבון בזמן הנכון בקריירה שלהם, וביכולתם לספק את הסחורה.

קווין התבוננה בצורת הדברים והכניסה את עצמה פנימה. הכיבוש שלה את אמריקה, למשל, הוא רק תוכנית כיצד לעשות זאת, צעד אחר צעד, ללהקות אחרות. כמו שאמרתי, הם מצליחים היטב עכשיו. האלבום הבא הוא הרוצח, המבחן האמיתי, שאם יצליחו איתו - זה יכריע את עתידם (זה יהיה התקליט NEWS OF THE WORLD והוא בהחלט יצליח - נ.ר). אפילו עכשיו הם מתנסים ברעיונות וידאו שהתפתחו באמצעות עבודתם על סרטי תדמית מקצועיים להפליא. בהתחשב בגישה שלהם להכנת תקליטים, הם מפעילים את הלהקה האידיאלית ביותר לחקור את האפשרויות של וידאו ברוק.

קווין באולפנים הם כמו ארבעה ציירים, שכל אחד מהם מטפטף את הרעיונות שלו על קנבס אחד. אם על הבמה פרדי מרקיורי שולט, באולפן זה בריאן מאי שהוא אמן האמנים. הוא מכחיש זאת, אבל זו הצניעות שלו. מאי הוא אחד הבחורים הכי חביבים וצנועים ברוק. להלן הוא מספר על עצמו ועל היבטים שונים של הלהקה.

'בזמן שניגנתי בלהקות שונות אף אחת מהן לא הגיעה לשום מקום כי מעולם לא ניגנו באף הופעה אמיתית או לקחנו את זה כל כך ברצינות. קינאתי באותם אנשים בזמנו על כך שהצליחו, אבל למרבה האירוניה, עכשיו כולם חזרו לעבודות מכובדות או ללימודים, בעוד שאני עשיתי את זה הפוך. בבית ספר שלי הייתה להקה אחת מצליחה מאד בשם THE OTHERS, שהייתה ברמה של היארדבירדס. פול סטיוארט היה הזמר, ג'ון סטנלי בגיטרה, נייג'ל בולדווין בתופים, בוב פרימן בגיטרת קצב ואיאן מקלינטוק היה בבס. מאוחר יותר הם קיבלו גיטריסט בשם פיט המרטון, שהיה אחד הגיטריסטים הטובים ביותר שראיתי. הם הפכו להיקרא SANDS ועשו סינגל נהדר בשם 'המקרר של גב' גילספי', שנכתב על ידי אחד מהבי ג'יז. הם חתמו על חוזה עם רוברט סטיגווד אבל אז הם הסתבכו לגמרי, בדיוק כמו שהאחרים היו בעבר. הניסיון שלהם, למרות שהתנהל בצורה לא נכונה, גרם לי לרצות להתחייב יותר כי זה היה עולם שרציתי וידעתי שאני חייב לעצמי באותו זמן. עברו שנתיים בערך, לפני שלהקת סמייל, הלהקה הרצינית הראשונה שלי, יצאה לדרך'.

מוקדם יותר השוויתי בין קווין לביטלס. אופי בניית האלבומים ותזמון ההוצאה (לפני חג המולד). 'אני מניח שנראה שיש כלל שפרדי ואני מחלקים את רוב האלבומים בצורה כזו, שזה בעיקר שירים שלנו, אבל זה לא. ג'ון דיקון הוא כותב שירים מאוד איטי, לרוג'ר טיילור יש יותר חומרים ממה שהלהקה עשתה אבל זו רק שאלה של בחירת חומרים כדי לתת לכל אלבום את האיזון הנכון. אין חוקים קשוחים ומהירים. מבחינת תרומה, האיזון היצירתי הפך להיות הרבה יותר עניין קבוצתי. עם הזמן העצום שאנחנו מבלים בסטודיו, זה בלתי נמנע שרוב הזמן לא כולנו שם ביחד, ובכל זאת התרומות הפכו משלימות יותר. זו תקופה מאוד מכרעת עבור קווין. זו הנקודה שבה יהיה לנו קל לצאת ולעשות דברים נפרדים, אבל הכוח שלנו, ושל כל להקה, הוא שאתה מבין איך להשתמש אחד בשני בצורה המשלימה הזו. למדנו להכיר את החוזקות והחולשות של כל אחד מאיתנו. זה איזון מאוד עדין ואני מאוד מודע לכך שהוא יכול בקלות רבה להיות מופרע ממשהו אפילו מבחוץ שמאיים על הלהקה מבפנים. לכן זה מדאיג אותי אם התקשורת מתרכזת בי או בפרדי.

ג'ון ורוג'ר הם חיוניים לכל מה שאנחנו עושים, הם לא רק נגני קצב. אין דבר רחוק יותר מהאמת. זה כאילו ג'ון הוא השקט. זה נכון בהרבה תחומים, אבל באחרים הוא מאוד המנהיג. אני מדמיין שהאיזון ישתנה עוד יותר ככל שהזמן יעבור. הסכנה היא בקהל ההמוני שלנו, שקונה רק את התקליטונים שלנו, ושלא מבין את הלהקה. הייתי רוצה שכולם יהיו מודעים לקווין בכללותה, לא רק אני ופרדי. רוב האנשים מקבלים את ההחלטה להתייחס למוזיקה ברצינות הרבה לפנינו. אני יכול להשמיע לך הקלטות של סמייל שיש להן את אותם מבנים כלליים למה שאנחנו עושים היום'..."

השבוע, בינואר 1970, נכנסה להקת דיפ פרפל לאולפני DE LANE LEA זה היה סשן לתקליט האולפן הרביעי (והראשון עם הגלגול השני של הלהקה). היה זה אולפן חדש לחברי הלהקה שהפעם עבדו בו, עם שמונה ערוצי הקלטה, על השיר HARD LOVING MAN.

הבסיסט:, רוג'ר ג'לובר: "אני חושב שבגלל הניסיון הזה שלנו עם הקונצ'רטו, זה הפך את הכנת התקליט DEEP PURPLE IN ROCK למשהו הרבה יותר כבד מוזיקלית. חיפשנו זהות. למרות שלא ידענו אותה אז, למעשה זה הגיע רק ​כשהגענו לאולפני DE LANE LEA בקינגסוויי, עם טכנאי הקלטה בשם מרטין בירץ' והקלטנו שיר שנקרא HARD LOVING MAN. למרות שעשינו א CHILD IN TIME אז, ועשינו את LIVING WRECK, ועשינו את SPEED KING - זה היה השיר הזה שבעיניי באמת ייצב את כל הרעיונות האלו וזה הפך לשיר כל כך חסר פשרות וכבד עם ג'ון לורד באולפן, שמנסה לשחזר את המהומה הצלילית שהוא נהג ליצור על הבמה על ידי נדנוד האורגן שלו, וסיבובו לסירוגין, ליצור את זה... זה לא היה כל כך הרבה מוזיקה, זה היה רק ​​יללה של כעס, בעצם לא כעס אלא תוקפנות".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459