רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 בפברואר (28.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בכלל לא הושפעתי כגיטריסט מלהקת הצלליות. זה היה סוג המוזיקה שכולם רצו אז לשמוע - ולא אני. אני חושב שהאנק מארווין גיטריסט נהדר והרבה גיטריסטים הושפעו ממנו, אבל אני לא. העדפתי את ג'יימס ברטן ואנשים מהסוג הזה. אני חושב שהגיטריסט האנגלי היחיד שהיה טוב זה טוני שרידן, ויש רק תיעוד אחד כזה שייתן אינדיקציה לכמה הוא היה טוב - השיר I LIKE YOU. אני אוהב שכנוע ברוק. משהו שנשמע כאילו יש לו שכנוע מאחורי הנגינה. לצערי, הצלליות נשמעים בהקלטות כאילו הם אכלו פיש וצ'יפס בזמן הנגינה" (ג'ימי פייג', מלד זפלין בשנת 1977)

ב-28 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום האוסף הראשון של להקת יס ושמו YESTERDAYS. שבעה מתוך שמונה השירים שבו הוקלטו עם ההרכב הראשון של הלהקה, כשפיטר בנקס עוד היה הגיטריסט שלה.

בשנת 1975 נחשבה להקת יס לאחת הגדולות והחשובות ביותר בזרם הרוק המתקדם שיצא מבריטניה. באותו זמן החליטו חברי הלהקה להתמקד בהפקת אלבומי סולו אבל הדרישה הגבוהה למוצר של הלהקה הביא את חברת התקליטים להפיק אוסף זה, בעטיפה מהודרת של מעצב עטיפות הלהקה הקבוע, רוג'ר דין.

לדעתי, מדובר באוסף נהדר. זאת כי אני ממש אוהב את ההרכב הראשון של הלהקה, שהקליט את שני האלבומים הראשונים. כדי לתת למעריצים את התחושה שגם סטיב האו וריק ווייקמן מקבלים פה ייצוג, הוחלט לפתוח את האלבום בביצוע שהקליטה הלהקה, בשנת 1972, לשיר AMERICA של סיימון וגרפונקל (שיצא במקור באלבומם BOOKENDS). הטיפול של יס לשיר הזה הפך אותו למפגן פרוגרסיבי מלהיב לא פחות ואחר לחלוטין ממהותו המקורית. הגרסה הזו של יס יצאה לראשונה באוסף שהפיקה חברת התקליטים "אטלנטיק" שנקרא THE AGE OF ATLANTIC.

בונוס נוסף שהגיע אז עם האוסף הזה למעריצים היה השיר האחרון בו, שנקרא DEAR FATHER. השיר הנהדר והמתוזמר הזה הוקלט בעת הסשנים לאלבום TIME AND A WORD ויצא בשנת 1970 רק כצד ב' של תקליטון, כשלרבים היה קשה להשיגו מאז. הכללתו באוסף זה היה עבורם כמתנה משמיים.

ובכן, האוסף הזה, לדעתי, אינו האוסף האולטימטיבי של להקת יס, אבל הוא חשוב ביותר למי שרוצה להשלים את הקלטות הלהקה על גבי וינילים. מה שבטוח, אצלי הוא שוכן במקום של כבוד.

ב-28 בפברואר בשנת 1978 הופיע בוב דילן באולם בודוקאן שבטוקיו, יפן. זו הייתה הפעם הראשונה בה דילן הופיע ביפן. באפריל של אותה שנה יצאה הקלטת המופע כאלבום.

הקלטת ההופעה נעשתה כחלק מהעסקה שנחתמה עם דילן, כדי שיופיע במזרח הרחוק. באותה תקופה היה זה שכיח לבקש מאמנים להקליט הופעות חיות לאלבומים עבור שוק צרכני המוזיקה היפני. אבל כמו בהרבה מקרים של אלבומים שנועדו רק ליפן, "דרישה מוגברת" מצד הקהל במערב הביאה את ההקלטה גם אליהם.

עבור דילן היה זה צעד מבורך כי כך יכל לסמן וי על עוד אלבום שהוא נתן לחברת התקליטים שלו, כחלק מהחוזה שחתם איתה.

בוב דילן (בשנת 1984): "הם ממש לחצו עליי חזק כדי להוציא את ההקלטה הזו ביפן. זו אותה הלהקה שהשתמשתי בה להקלטת האלבום STREET LEGAL ורק התחלנו למצוא את דרכנו על הבמה, כשהגענו ליפן. מעולם לא התכוונתי שההקלטה תבוא לייצג משהו ממני ומלהקתי".

חברי להקתו לבשו בגדים מהודרים והיה זה נסיון ברור להביא מופע שונה מזה שהוא ערך כשלוש שנים לפני כן, תחת השם ROLLING THUNDER REVUE, בו כל אחד לבש את מיטב בגדיו הזרוקים. הפעם ביקש דילן להציג מופע מצוחצח. בחוברת שנמכרה לבאי המופע יכלו הם לראות בקרדיטים, לצד שמו של דילן, את המילה "בדרן".

עבור הבסיסט, רוב סטונר, שליווה אותו גם בסיבובו הקודם, היה הסיבוב הזה כטיפול בהלם: "זה הפך להיות מכונה משומנת להפליא. ממש כמו להרים מופע בברודוויי. השירים תמיד נוגנו באותו סדר ובאותו אופן, מדי לילה". סטונר לא יחזיק מעמד בהמשך הסיבוב הזה.

הביקורת על האלבום ברולינג סטון, בזמנו, הייתה כזו: "לא משנה כמה שההקלטות פה יפגעו במעריציו האדוקים של דילן, הגרסאות החיות האחרונות לשיריו הישנים משחררות את בוב דילן מהמקור. והמקור, יפה ככל שיהיה, מהווה נטל נורא. ההשפעה של מאמציו הרוויזיוניסטים של דילן, שהתחיל בזמן סיבוב הופעות הקאמבק ב 1974 ומגיע כעת לקרשנדו מסחרר, הייתה לגרום לנו להבין עד כמה היה בוב דילן בר-מזל כצעיר.

זה לא ממעיט מהגאונות שלו לומר שהוא במקרה היה במקום הנכון, בגיל הנכון ובזמן הנכון. זה גם לא מבשר רע בנוגע לעתידו עם ההנחה שהנסיבות לעולם לא יתחברו שוב כדי להפוך את קולו לנציגות כה ברורה. כישרונו השתנה, והתפתח למשהו גמיש יותר, פחות עקשן, מוזיקלי יותר, ולבסוף הוביל לקראת סינתזה מוזרה ופרטית. שיריו החדשים של דילן הם לעתים קרובות מקסימים כמו הישנים. בוב דילן בבודוקאן מגיע כהלם, חילול קודש ובוננזה שובבה באופן בלתי צפוי.

הפעם עוצבו השירים הישנים מחדש במתיקות, בלי אותה תוקפנות עבר ובמה שנשמע באופן מחשיד כמו רוח של כיף. האם באמת יכול להיות שבוב דילן היה צריך להגיע עד לבודוקאן כדי למצוא קהל עם זיכרון קצר, שלא חשב שיש לו מה להוכיח? בכל מקרה, הוא ויתר על הניסיון להתעלות על עצמו והחל במשהו חדש".

ב-28 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת דיפ פרפל ב'פילהרמוניק הול' בליברפול. אז איבד ריצ'י בלאקמור גיטרה חשובה לו.

בהופעה הזו היה הגיטריסט ריצ'י בלאקמור קורבן לגניבה מתחת לאפו כשגיטרת הפנדר סטראטוקסטר השחורה היקרה שלו נעלמה בעת סיטואציה קומית על הבמה., שהיה מעורב בה איש הצוות איאן הנספורד. במהלך קטע השיא בשיר הארוך MANDRAKE ROOT הוגבר הריגוש באולם על ידי תאורה של הבזקי אור. למרות שהתאורה הזו הוסיפה מימד בימתי, היא גם גרמה בעיה. בלאקמור התעלל בינתיים בגיטרה שלו כששיפשף איתה את קצה הבמה, כפי שנהג לעשות. לפתע ניתק הכבל של הגיטרה והיא צנחה מהבמה למטה, כי בלאקמור הוריד אותה לפני כן מצווארו.

באותו רגע רץ בלאקמור לכיוונו של הנספורד שיעזור לו לאתר אותה. הנספורד רץ לכיוונו. בינתיים היו על הבמה רק הבזקי אור שגרמו לשניהם לאבד את מיקומם האמיתי והשניים התנגשו ראש בראש. בעוד שניהם רואים כוכבים עם כאבי ראש אדירים. בלאקמור הצליח בכוחותיו האחרונים לאחוז בגיטרה אחרת ולהמשיך לנגן בעוד הנספורד רץ, כשהוא מסוחרר לגמרי, לקדמת הבמה. שם גילה שהגיטרה השחורה כבר נעלמה. אנשים בשורות הראשונות של האולם כנראה חשבו שכל הסיפור הזה היה חלק מתוכנן במופע.

הנספורד המבוהל והכואב רץ לרחוב כדי לשאול אנשים אם ראו מישהו עם גיטרה שחורה. הוא נענה לשלילה. עם ייאושו הבין כי כל זה קרה באשמתו, כשלא השגיח על הגיטרה. מיד לאחר ההופעה הזו המשיכה הלהקה להופעה בשווייץ. הנהלת דיפ פרפל מיהרה לפרסם באותו יום מודעה ובה הובטחו 100 ליש"ט למי שיחזיר את הגיטרה שנגנבה באותה הופעה. המספר הסידורי שלה היה 221737. בינתיים הגיע אותו גנב עם הגיטרה הביתה. הוריו שאלו אותו מאיפה הגיטרה הזו צצה פתאום. כמה דקות לאחר מכן התקבל טלפון באולם ההופעות שהגיטרה נמצאה. הגיטרה הוחזרה ברכבת לבלאקמור ששמח כמו ילד קטן שהחזירו לו את הצעצוע האהוב עליו. אך בלאקמור לא היה אחד שחשב עד הסוף. זמן קצר לאחר מכן הופיע עם דיפ פרפל בבוסטון ובלהט הרגע ניתץ את הפנדר השחורה לרסיסים על הבמה. לפתע הוא קלט מה הוא עשה ותפס את ראשו בין ידיו מרוב צער.

ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-28 בפברואר בשנת 1977 הותקף ריי צ'ארלס על הבמה בעת שהופיע.

זה קרה כשהוא הופיע בלוס אנג'לס במופע צדקה עבור התוכנית הקהילתית PROJECT HEAVY, כשבמהלך הערב נראו בקהל גם ארית'ה פרנקלין וג'קי אונאסיס. צ'ארלס היה באמצע ביצוע השיר I CAN SEE CLEARLY כאשר איש כהה עור מהקהל זינק לבמה עם חבל וניסה לחנוק את הזמר.

ריי צ'ארלס, שמן הסתם לא ראה מהיכן זה מגיע, נלחם בתוקפו עד שהאבטחה מיהרה לסייע לו. באופן מוזר, מעולם לא הוגשה תלונה והרשויות לא הוזעקו. התוקף היה חבר בפרויקט והקבוצה החליטה לטפל במצב באופן פרטי ולכן זהותו לא נמסרה.

דיווחים מאוחר יותר העלו השערות כי התוקף היה פשוט מעריץ מוצף ברגשות. עם זאת, עדים טענו כי האיש צעק "ריי צ'ארלס יראה והלורד יבוא הלילה", תוך שהוא מנסה לחנוק את אגדת המוזיקה. למרבה המזל, צ'ארלס הצליח לצאת ללא פגע מהתקרית והמשיך להופיע מאוחר יותר בערב.

גם זה קרה ב-28 בפברואר:

- בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס, עם השיר SORRY SUZANNE. מתופף הלהקה, בובי אליוט, בספרו: "הגיטריסט, טוני היקס, מצא את הלהיט הבא שלנו, 'סליחה סוזן'. הוא באמת יכל לרחרח אחרי שלאגרים באותם ימים. הקלטת דמו משעממת של טוני מקאוליי וג'וף סטפנס הפכה על ידי כישורי העיבוד שלנו לעוד להיט מוביל של ההוליס. טרי סילבסטר, שהחליף את גרהאם נאש, השתלב בצורה די חלקה, שר את הקול העליון בסינגל עם אלן וטוני לצדו. ב-28 בינואר 1969 השלמנו את ההקלטה של השיר באולפן באבי רואד. חודש לאחר מכן התקליטון היה בחנויות".

- בשנת 1966 נאלץ בעל מועדון CAVERN הליברפולי, ריי מקפול, לסגור אותו עקב חובות כלכליים גדולים של יותר מ-10,000 ליש"ט (של אז). כמאה מעריצים של הביטלס כלאו את עצמם בתוך המועדון וניסו למנוע את סגירתו, אך ללא הצלחה. שוטרים הוזעקו למקום ופינו אותם. המיקום של המועדון נועד לשמש פיר איוורור לרכבת התחתית ומועדון חדש תחת השם הזה ייפתח במקום אחר.

- בשנת 1984 זכה מייקל ג'קסון בשמונה פרסי גראמי עבור התקליט THRILLER ושירים ממנו.

- בשנת 2008 מת מייק סמית', שידע שנים לפני כן הצלחה גדולה ואחריה טרגדיות איומות. מייק סמית׳ ידע הצלחה גדולה, בשנות השישים, כזמר בלהקה הבריטית, חמישיית דייב קלארק הנערצת. קול הבריטון ונגינת הקלידים הקצבית שלו ניכרו בבירור בסאונד הפופ של הלהקה. אחרי התפרקותה, בשנת 1970, המשיך סמית׳ לעסוק במוסיקה. הטרגדיה הראשונה תקפה אותו בתחילת יוני 2003, עם מות בנו בן ה-24, בתאונת צלילה באתר הצלילה המפורסם, "החור הכחול", שבים האדום. סמית׳ הגיע לאתר כדי להניח אנדרטה לזכר בנו. הוא לא שיער ששלושה חודשים לאחר מכן תנחת עליו עוד צרה צרורה. זה היה ב-13 בספטמבר 2003, כשננעל מחוץ לווילה שלו בספרד ופנה לטפס על שער הכניסה. סמית׳ נפל מגובה רב ונחת בחוזקה על ראשו, כשעמוד השדרה שלו נשבר בשלושה מקומות והותירו משותק מהמותניים ומטה, כמו גם ביד ימין, כשידו השמאלית גם בקושי זזה. סמית׳ מת בגלל סיבוך של דלקת ריאות שגופו השבור לא הצליח להתגבר עליו.

- בשנת 1971 הופתע ג'וני קאש לגלות שצילומי תוכנית איתו הפכו להיות צילומי ספיישל של התוכנית "אלו הם חייך", עם שלל בני משפחה וחברים שהגיעו לספר דברים וליהנות איתו.

- בשנת 1967 חתמה להקת פינק פלויד על חוזה עם חברת התקליטים EMI.

ב-28 בפברואר בשנת 1985 מת בגיל 38 הזמר דייויד ביירון, שהיה הראשון ששר באוריה היפ ולדעתי גם הטוב ביותר בלהקה זו, עד עצם היום הזה.

קולו ונוכחותו של דייויד ביירון, שהיה הזמר הראשון בלהקת אוריה היפ הבריטית, היו מרשימים. יש האומרים שהוא אף שר טוב יותר מזמרי רוק מובילים אחרים כרוברט פלאנט (מלד זפלין) ואיאן גילאן (מדיפ פרפל). אבל העיתונות אהבה לשנוא את אוריה היפ וכבר בתחילת דרכה ספגה הלהקה חיצים מורעלים. אחת ממבקרות המוסיקה הנחשבות בארה״ב, מליסה מילס מעיתון רולינג סטון, כתבה ביקורת ארסית על אלבום הבכורה של הלהקה: "אם הלהקה הזו תצליח, אני אאלץ להתאבד. מהצליל הראשון פה אתם יודעים שלא תרצו לשמוע יותר. אוריה היפ היא גרסה רדודה של ג׳ת׳רו טול. היא משעממת ומטופשת יותר. יש בלהקה הזו חמישה חברים שנכשלים במשימתם להביא צליל חדש. האקורדים שלהם חוזרים על עצמם באופן משעמם. לפי החומר הפרסומי שקיבלתי, להקת אוריה היפ בילתה שנה באולפן, כשהיא ביצעה חזרות וכתבה שירים. אין ספק שמחסור בניסיון בהופעות חיות גרם לאיכות הזו של התקליט. אם הם היו מופיעים במועדונים, הם ודאי היו נזרקים מהבמה וכך היה נחסך מאיתנו בזבוז של זמן, כסף וגם ויניל".

בשנת 1974 הודה האורגניסט קן הנסלי באותו עיתון: "לא לוקחים אותנו ברצינות. ההנהלה שלנו מחביאה כל הזמן ביקורות עלינו, כדי שלא נתעצבן". אבל הקהל התאהב ואוריה היפ זכתה למעריצים רבים מאוד. מאז תהו רבים האם מליסה מילס התאבדה. התהילה לא באה בידיים ריקות והטמינה מלכודות הצלחה עם מכוניות יקרות, שמפניה מבעבעת שזרמה כמים ואורח חיים מנקר עיניים. ביירון התאהב בחיים ככוכב רוק ושתייתו

המוגזמת והתנהגותו הבלתי צפויה נמאסו על שאר הלהקה.

ביולי 1976, בעת שאוריה היפ הופיעה בספרד, החליט קן הנסלי כי די לו ופרש. מנהל הלהקה שכנע אותו לחזור בו אך הנסלי השיב באולטימטום - "או אני או הוא". שמות גדולים וידועים הוצעו כמחליפו של ביירון, עד שמתופף להקת MUD הבריטית המליץ להנסלי על ג׳ון לוטון. הנסלי לעיתון רקורד מירור: "היו זמרים ידועים יותר שהוצעו לנו, אבל ברגע ששמענו את קולו של לוטון והתחלנו לעבוד איתו, היה ברור לנו שהוא האיש עבורנו. טווח קולו מדהים. אני מאמין שבהמשך הוא יהיה אחר הזמרים המובילים בעולם הרוק".

ביירון המובס ניסה את מזלו בלהקת ROUGH DIAMOND, אבל לאחר תקליט אחד שיצא בשנת 1977

ונמכר בקושי, התפרק ההרכב. הוא לא הצליח לחזור על הצלחת העבר ואורח חייו גבה מחיר כבד שפגע

בנישואיו שהתפוררו ובכבד שלו שהחל להתפורר גם הוא. בשנת 1981 התמוטט ביירון על הבמה בעת

הופעה במועדון מארקי בלונדון. המנהלת שלו הסבירה: "דייויד התפרסם כשחברות תקליטים שפכו

כסף רב והוא התרגל יותר מדי לראות את שמו מואר בגדול בשלטי החוצות. היה לו קול אדיר, אך

האנשים שמסביבו לא דאגו לטפל בו כראוי כדי להוציאו מהמצב הנוראי".

כאשר התייצב בפני בית משפט מקומי באפריל 1984, הוא הואשם בנהיגה חמישית בשכרות בתקופה של

עשר שנים ועונש מאסר נראה כסביר. אולם כאשר שמע השופט כיצד עשה ביירון, באותו שלב, ניצח את

בעיית השתייה שלו והפך לנקי מוחלט, הוא נידון במקום מאסר ל-150 שעות שירות לקהילה. ביירון החל

לרצות את העונש וחזר גם לשתות אלכוהול. אולי, אם היה בכלא - הוא היה מתנקה מהמשקה הארור וכך

מציל את עצמו. חייו המשיכו לצנוח ללא שליטה אבל הפעם הירידה צברה תאוצה במהירות. מצבו הגופני

הורע באופן מדאיג.

ביירון הפך למתבודד ובקושי יצא מביתו כשבדצמבר 1984. הוא הצליח מדי פעם להימנע מאלכוהול אבל

כשחזר לשתות, לא עבר זמן רב עד שניתנה לו אזהרה מוחלטת בביקור אצל רופא-מומחה, שאם ימשיך

לשתות הוא ימות תוך שישה חודשים עקב נזק לכבד. הוא התחיל סדרת בדיקות וטיפולים רפואיים ולשם

כך הוא בחר ללכת לבית חולים ליד כתובת הוריו. מבחינה רפואית הוא אובחן כסובל מכבד שומני. הגוף

שלו לא היה מסוגל להתמודד עם חזרה פתאומית לצריכת אלכוהול כבדה בשילוב עם תרופות שהוא החל

לקבל, והתחיל גם לחוות התקפי אפילפסיה חמורים.

בעיות הכבד שלו היו ללא ספק תוצאה של שנים רבות של שתייה מרובה. זה מצב שבו הגוף משתוקק

לאלכוהול עד כדי כך שהתרופה שנרשמה היא כה חזקה שלגימה בלבד תשלח את החולה לצאת משליטה.

ההתקפים האפילפטיים שחווה היו מפחידים ולמזלו היו אנשים סביבו כשזה קרה. אפילו בשלב הנואש הזה בחייו עדיין היו לו תוכניות לעשות עוד אלבום סולו והרצון שלו להישאר במוסיקה נשאר גלוי. הוא אפילו התחיל ליצור קשר עם מוסיקאים שהוא רוצה לערב והיה עסוק בניסיון למצוא את האולפן המתאים לעבודתו אבל האלבום לא יקרה ובמקום זה ביירון לא שר למיקרופון אלא לפיו של בקבוק. הפעם לא תהיה התאוששות. הוא היה מובס.

מודע להחריד להשלכות הבלתי נמנעות של התעלמות מהעצות שניתנו לו, ביירון החל בניסיונות נוספים

להישאר נקי מאלכוהול. הוא היה רק בן שלושים ושבע ובדיוק אמרו לו שנותרו לו חודשים לחיות לכל היותר.

אלו היו הימים האפלים ביותר שלו. במהלך הימים האפלים הללו הוא גם נבחן עבור להקת רוק כבד שבסיסה

בשוויץ ושמה CROWN. השמועות אומרות שכאשר נערך האודישן, ביירון לא היה במצב כשיר להופיע

והלהקה איבדה עניין איתו. ביירון ידע שיש לו מעט זמן לחיות ולמרבה הצער החל לצלצל לאנשים בכל שעות היום או הלילה לעתים קרובות, כשהוא נשמע מבולבל ובעייתי בבירור. הוא בקושי יצא מביתו וכשעשה זאת, היה זה לרוב לפאב המקומי.

ב-28 בפברואר 1985 נכנע לבו של ביירון בן ה-38 כשגופתו נמצאה מוטלת על הרצפה בביתו. היה זה גיסו

לשעבר שהגיע לבית כדי לבדוק מה שלומו ומצא את הווילונות מוגפים, הבית נעול ולא יכל לקבל תשובה

כשדפק בדלת. הוא פרץ פנימה ומצא את גופתו של ביירון שוכבת על רצפת חדר בקומה התחתונה בחזית

הבית. לקח לעיתונים המקומיים כמה ימים להבין שכוכב רוק מת בקרבם. התושבים באזור התעלמו מכך

במידה רבה.

קולו נשאר לחיות בקלאסיקות הרבות שהקליט עם אוריה היפ, אך אור הזרקורים שהאיר כה חזק עליו -

שרף אותו. האיש שבחייו כבש אלפים מת כשהוא לבד ובודד.

מי בא איתי להופעה של ג'נסיס בשנת 1970?

בשלב הזה החלה הלהקה את הופעותיה עם קטעים אקוסטיים והגבירה את המתח עד השיר האחרון, החשמלי והמחשמל, THE KNIFE.

פיטר גבריאל: "דיברנו אז רבו בינינו על בניית הופעה. התחלנו עם שירים רכים והתקדמנו לעבר החומר האגרסיבי. ידעתי אז שיש לנו את היכולת למשוך קהל". אבל בהופעות לא נכח קהל רב. להקת ג'נסיס הייתה אז רק בתחילת דרכה הפרוגרסיבית.

ב-28 בפברואר בשנת 1970 נאלצה להקת לד זפלין להופיע בקופנהגן תחת השם THE NOBS.

לפי פרסום בעיתון NME, אווה וון זפלין, קרובת משפחה של מעצב ספינת האוויר, איימה לתבוע את הלהקה, אם תופיע בדנמרק בשם לד זפלין. היא טענה ש"להקה של קופים צווחניים לא תשתמש בשם המיוחס של משפחתי ללא אישור". הלהקה לא רצתה להיתבע ושינתה את שמה, למרות שהכרטיסים למופע עדיין ציינו כי זו לד זפלין, כנראה בגלל ששינוי השם נעשה לאחר הדפסתם.

ג'ימי פייג' למלודי מייקר: "כל העניין הזה אבסורדי. הזמנו את הגברת הזו למופע שלנו ולפגוש אותנו מאחורי הקלעים, כדי להראות לה שאנחנו בעצם אנשים נחמדים מאד. הצלחנו להרגיע אותה, אבל כשהיא באה לעזוב את המקום - נתקלו עיניה בעטיפת אלבום הבכורה שלנו והיא רתחה מזעם. הייתי חייב לברוח משם ולהתחבא".

ב-28 בפברואר בשנת 1972 היה מעורב ג'ורג' האריסון בתאונת דרכים שכמעט גבתה את חייו וחיי אשתו, פאטי בויד.

בני הזוג יצאו בשעות הערב מביתם והחלו לנסוע במכונית המרצדס לכיוון לונדון, על מנת להשתתף במסיבה שערך הזמר ריקי נלסון. זה היה בסביבות חצות כשהכביש היה נטול תאורה. המכונית הגיעה לכיכר והאריסון, שקלט זאת מאוחר מדי, התנגש בפנס רחוב.

השניים נפצעו והובהלו באמבולנס לבית החולים ושם טופלו בפציעות הראש שלהם. הוא שוחרר וחזר לאחוזתם כשהוא יודע שיהיה עליו לחזור לבית החולים כדי להסיר את תפריו. בינתיים נלקחה פאטי להשגחה בבית הבראה, כשהיא סובלת מזעזוע מוח.

ביום זה התראיין ג'ון לנון, בדירתו עם יוקו בניו יורק, למגזין הטלוויזיה הבריטי, AQUARIUS. נושא התוכנית הפעם היה מהות האושר באמריקה המודרנית. בשלוש הדקות שלו בתוכנית, נראה לנון גם מבצע את השיר ATTICA STATE שלא מגיע לסיום ברור כי הוא שכח את המילים. לנון למצלמה: "העבודה שלי ושל יוקו עכשיו היא להגיד לצור האמריקני הצעיר שעדיין יש תקווה ושזה לא נגמר בגלל שהאווירה של ה-FLOWER POWER נמוגה. זה רק מתחיל ואנחנו בתחילתה של מהפכה. לכן יוקו ואני נצא להופעות והן יהיו בחינם. כל הכסף יילך לאסירים או לאנשים עניים. אנו מקווים גם להגיע לסין. המטרה שלנו היא לשחרר 500 אסירים, בסדר אלפביתי, שלא הצליחו להשיג כסף לשחרורם. אז בכל מקום בו נופיע, ננסה לשחרר אסירים. בעוד שהסטונס יופיעו באמריקה עבור כסף, אני אעשה זאת בחינם. מה אתה מתכוון לעשות בעניין, מיק ג'אגר?".

ובינתיים, ביום זה, פול מקרטני, ביחד עם לינדה והילדים, טסו ללוס אנג'לס כדי להתחיל לעבוד על אלבום חדש ללהקת כנפיים.

ב-28 בפברואר בשנת 1983 יצא תקליט חדש ללהקת U2 ושמו WAR. ברולינג סטון פורסם אז בביקורת עליו:

"מההתחלה היה ברור ש-U2 יכולה ליצור מוזיקה מרשימה. ריף הגיטרה המשונן והקצב הרועם שהשיקו את I WILL FOLLOW ואת שאר אלבום הבכורה שלהם משנת 1981, BOY, היו רהוטים וקרביים. זה היה גם לא מסובך מוזיקלית; לארבעת הדבלינאים הצעירים הללו היה חוש אינסטינקטיבי להפיק את המקסימום משינויים פשוטים בדינמיקה ובקולות היסודיים, וזה העניק לצליל שלהם דבר גס ומלהיב. הבעיה היחידה הייתה שברגע ש-U2 משכה את תשומת ליבו של מאזין, לא היה לה מה לומר. התקליט BOY פנה לשיר על מסתורי הילדות מבלי באמת להאיר אף אחד מהם; התקליט OCTOBER, שבא אחריו, התעטף ברומנטיקה ודת אבל נראה שגם הוא לא הבין עד הסוף את העניין. ללא נקודת מבט שיכולה להתאים למקצבים המרגשים ולקרשנדו הסוחפים של המוזיקה שלהם, חברי U2 בסופו של דבר נשמעים סתמיים בצורה מסוכנת.

אבל עם אלבומם השלישי הם יצרו את התקליט הכי מספק שגורם להקשבה מרשימה, אך חשוב מכך, הוא עוסקת בנושא קשה בצורה הגיונית. הנושא הזה הוא הסכסוך בצפון אירלנד, או מה שהאירים מכנים 'הצרות'. U2 הם לא הלהקה הראשונה שמשחקת אותה חיילים עם הנושא הזה: STIFF LITTLE FINGERS של בלפסט התמודד עם הבעיה בצורה מפורשת, הקלאש קצת יותר באלכסון. אבל אף אחד לא תפס את הפרדוקס בין עמדה לפעולה בצורה כה מדויקת.

השיר SUNDAY BLOODY SUNDAY שפותח את האלבום, מתייחס ככל הנראה לתקרית משנת 1972 שבה הרגו חיילים בריטים שלושה עשר אזרחים בהפגנה בלתי חוקית לזכויות אזרח. כשגיטרה והיי-האט בונים מתח, הסולן, בונו, שר. 'אני לא מאמין לחדשות היום...' הלהקה מחליקה לתוך כמה אקורדים שופעים ומתמשכים כשהוא תוהה, 'כמה זמן? כמה זמן אנחנו צריכים לשיר את השיר הזה?' ואז קופץ בחזרה לקצב ריקוד לוחמני ומשונן.

זו דרמה נהדרת, והיא מעניקה מידה מסוימת של אמון לפזמון הנוגה של השיר, 'הלילה, אנחנו יכולים להיות כאחד. היום בלילה!' אבל בונו מטה את ידו כשהוא שר את כתב הוויתור הדחוף. 'אני לא אקשיב לקריאת הקרב הזה מעמיד את הגב שלי אל הקיר'. מה שהוא והלהקה אומרים, אם כן, הוא שאין טעם לקחת סיכונים חסרי אחריות כאשר מתעמתים עם סמכות חסרת אחריות - אבל עדיין חייבים לנקוט איזושהי עמדה.

בניגוד לקלאש, שנאבקים במדיניות חוץ אימפריאליסטית, או GANG OF FOUR, שמנסים להעביר דיאלקטיקה מרקסיסטית לרחבת הריקודים, U2 לא מתיימרת לתת תשובות לצרות העולם. במקום זאת, הם מקדישים את האנרגיות שלהם כדי להודיע לנו שהם מודאגים לגבי הבעיות הללו. וזה לא רק מרענן, אלא גם הגיוני, כי U2 מבינה שזו המחווה, לא המסר, שחשובה.

המשלים את הצמיחה הלירית של U2 הוא חוש הומור אפל שפותח לאחרונה, שהלהקה משתמשת בו לאורך האלבום. SECONDS, למשל, נפתח בריף פאנק מנומנם המונע על ידי תוף בס צעצוע עליז. זה שילוב נעים, אבל כשהנושא של השיר מתברר - הטירוף שבסחיטה גרעינית, שבה, כדברי בונו, 'הבובות מושכות בחוטים' - אתה מבין שהרעשן העליז הזה הוא לא יותר כלי משחק תמים. השיר NEW YEAR'S DAY כולל את המשפט החכם, 'אז נאמר לנו, זהו תור הזהב והזהב הוא הסיבה למלחמות שאנו מנהלים' - הערה הרבה יותר חכמה ממה שהיא נראית בתחילה.

עם זאת, התקליט WAR הוא לא הכל אידיאלים מיושנים ושנינות חמוצה, שכן בעוד בונו משמיע את ההצהרות שלו, הקול שלו חושף את מלוא היכולות המלודיות של U2. בין ההומור המר של SECONDS הוא פורץ לטיסות משמחות של מנגינה ללא מילים, קולו מתנשא בפוליפוניה מרובת ערוצים על המקצבים החלקלקים של השיר. SURRENDER עדיין קליל יותר, הודות למנגינה האוורירית שלו והגיטרה המתמשכת הקרירה של אדג'. למעשה, השיר הזה הוא המקרה היחיד שבו המוזיקה אומרת יותר ממה שהמילים יכלו אי פעם, כי לשמוע את הטנור המאושר של בונו מרחף מעל קולות הליווי (באדיבות להקתו של קיד קריאול) זו הגדרה טובה יותר של כניעה מכל דבר אחר של וובסטר.

באופן כללי, החוזקות המוזיקליות של האלבום הן במידה רבה תוצר של עיבודים מושחזים היטב ודינמיקה מאוזנת בקפידה. גם כשאדג' מסובב קווי גיטרה יותר ויותר מתוחכמים, הוא שומר על הבוטות המינימליסטית שהציתה את BOY. ובעוד הבסיסט אדם קלייטון והמתופף לארי מולן ג'וניור מתנדנדים למקצבים יותר מוכווני ריקוד, השירים שלהם מטלטלים עם סוג של תכליתיות צרופה שמזוהה לעתים קרובות יותר עם פאנק.

חברי U2 אולי לא אינטלקטואלים גדולים, ו-WAR אולי נשמע עמוק יותר ממה שהוא באמת. אבל השירים כאן עומדים מול כל דבר באלבום LONDON CALLING של הקלאש, במונחים של השפעה צרופה, והעובדה ש-U2 יכולה לסחוף את המאזין באותו סוג של רומנטיקה נלהבת שמתדלקת את המחוות הגדולות של הלהקה - זה הישג מרשים. פעם אחת, לא לקבל את כל התשובות נראה כבונוס".

וכל זה לפני האש הבלתי נשכחת שהובילה לטיול באתר עץ יהושע ואחריו חברי הלהקה צעקו אכטונג בגרמנית.

ב-28 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת סופט מאשין הבריטית, ששמו FOURTH.

בעטיפתו נראים ארבעת חברי הלהקה המצולמים באופן ששיקף היטב את המצב האנושי בלהקתם. שלושה מהם עוטרו בשפמים על פניהם והרביעי, המתופף רוברט וויאט, נראה מגולח ומרוחק. שמו לא נמצא הפעם באף קרדיט בכתיבת הקטעים, שכולם אינסטרומנטליים כי השאר לא סבלו את שירתו והחליטו כי עדיף שישתוק. הקהל של מעריצי הלהקה לא ידע שהמצב של וויאט בלהקה אותו יסד היה אז בכי רע.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בביקורתו עליו, במרץ 1971: "נראה כי הלהקה הגיעה פה לשיא חדש משלה. בעיקר במונחים של רגיעה, מבחינתי. בעוד שאלבומה הקודם, THIRD, היה סוג של נסיון בשבירת מחסומים, יש תחושה של הקלה באלבום הנוכחי. יש פה ארבע יצירות; האורגניסט מייק ראטלדג' הביא את TEETH, הבסיסט יו הופר הביא את KINGS AND QUEENS והסקסופוניסט אלטון דין הביא את FLETCHER'S BLEMISH. כל הצד השני מכיל יצירה אחת בכמה חלקים של הופר, שנקראת VIRTUALLY. הופר הוא היוצר המעניין מהם, כרגע. היצירה KINGS AND QUEENS שלו נשמעת כבלדה פשוטה במשקל שלושה רבעים, אבל יש בה הרבה יותר. זה מתחיל עם נגינת הקונטרבס של רוי באבינגטון. היצירה TEETH היא יצירה ראטלדג'ית אופיינית ודחוסה. הוא מנגן פה נהדר באורגן ואילו חטיבת כלי הנשיפה מקבלה חיזוק עם מארק צ'ריג, ניק אוונס ואלן סקידמור. האלבום החדש הוא עוד חוליה חשובה בשרשרת היצירה של להקה זו".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם באותו חודש: "יש פה בגרות ניכרת. זוהי מוזיקה פחות אלימה מזו של התקליט השלישי הכפול. למעשה, התקליט הזה מאד מוזיקלי ביחס לקודם ויותר ידידותי לאוזן. הלהקה זנחה הפעם את השירה לגמרי, אך אין זה גורע מהיופי של התקליט".

תקליט מצוין אך בעייתי זה הוקלט, באולפני אולימפיק הלונדוניים, רק חצי שנה לאחר תום ההקלטות שנעשו לאלבום הקודם והשלישי, שנקרא THIRD והפך רב מכר למרות היותו כפול ולמרות המוזיקה התובענית שבו. מי שהאזין לתקליט הרביעי הבין כי הלהקה איבדה כל חוש הומור ביצירתה וצעדה בבטחה לעולם הג'אז-רוק. ניסיונותיו של וויאט ליצוק שירים נתקלו במחסום קשה מנשוא עבורו. הסקסופוניסט, אלטון דין, שהגיע ללהקה כנגן סשנים, קודם לעמדת חבר להקה רשמי ודאג להגיד את דעתו בעניין הכיוון הרצוי מבחינתו. וויאט, שהקים את סופט מאשין, ראה בכך גסות לשמה.

וויאט: "לאלטון לא היה להציע ללהקה את מה שאני, או האורגניסט מייק ראטלדג' או הבסיסט יו הופר, היה להציע, מבחינת הבנת הלהקה והפוטנציאל שלה. הוא היה החבר הרביעי ואנחנו היינו השלושה. זו לא הייתה להקה שסתם אפשר להיכנס אליה ולהטותה למקום אחר. אלטון כתב קטע ואני ניגשתי לאלתר בו כהרגלי, כשלפתע הוא בא ודרש ממני להפסיק עם זה ופשוט לתופף כמו ז'אק דה ז'ונט. ניסיתי להתנגד וזה ממש שיגע אותו".

וויאט ראה כי חבריו ללהקה מצמצמים את נוכחותו לכדי המינימום האפשרי והוא ניסה למצוא נחמה באלכוהול ובידיעה כי קולו, בו השתמש ליצירה ולשחרור, מושתק. וויאט: "בדיעבד אני חש צער על מייק ראטלדג'. הם התקדמו מוזיקלית ואני צעדתי לאחור אבל הם זכרו שאני הוא שחיבר את חברי הלהקה יחדיו. והנה הם חברו יחדיו נגדי ובאחד הסשנים, שצולמו באולפני אולימפיק לטלוויזיה הצרפתית, רואים אותי מציע הצעה מוזיקלית לאלטון והשלושה מגלגלים עיניהם ומתביישים, מאחורי גבי. לאחר שנתנו לי לדבר הם המשיכו בשלהם".

גם ההופעות של הלהקה סבלו אז בהתאם. בכל פעם שוויאט ניסה לשיר בהן הפסיקו השאר את נגינתם במכוון. הוא מצא את עצמו לא פעם יורד מהבמה באמצע הופעה וניגש לבכות מתיסכול בחדר ההלבשה. עד שיום אחד הם שמעו אותו אומר למישהו 'הלוואי ויכולתי למצוא לעצמי להקה אחרת'. הם לא היו צריכים יותר מזה כדי לפתוח את הדלת ולבעוט אותו החוצה עם ברכת הדרך מהם. אבל לא הייתה שום ברכה בדבר הזה, מבחינתו. במלודי מייקר פורסמה ידיעה, עם הכותרת 'וויאט פורש מהרכים'. בגוף הכתבה נכתב: "הסיבה לעזיבתו כנראה נובעת מחילוקי דעות מוזיקליים, שנמשכו מזה כמה חודשים ונראו לעין בעת סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. זו לא עזיבתו הראשונה של וויאט את הלהקה, כששנה לפני כן הוא פרש ממנה כדי להיות חבר בלהקתו של קווין איירס. הוא חזר לסופט מאשין כשראה כי איירס לא מאפשר לו להתקדם מוזיקלית. המחליף של וויאט בלהקה יהיה המתופף פיל הווארד, שהיה לפני כן חבר בלהקתו של אלטון דין."

וויאט צלל לתהום. איבוד הלהקה היה מבחינתו כאיבוד משפחה. הוא הפך חסר שמחה לחלוטין וסובביו נבהלו ממנו, עד שהתמוטטות העצבים ממנה סבל, בגלל זה, הובילה לניסיון התאבדות, עם חיתוך פרקי כפות ידיו.

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רווק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-28 בפברואר בשנת 1974 הובאו ברולינג סטון הסבריו של הבסיסט, ריק לאירד, בנוגע לפירוק להקת הג'אז-רוק, מהאווישנו אורקסטרה.

לאירד הסביר שזה מקרה של יותר מדי אגו וגאווה שגרמו לבסוף לאבד את הלהקה. "אפילו לא נפרדנו אחד מהשני אחרי המופע האחרון בדצמבר", אמר והביע את דעותיו על התפרקות הלהקה כשהוא מכוון את רוב דבריו לעבר הגיטריסט ג'ון מקלאפלין וצורת הנהגתו. עם זאת, ליירד גם התקשה עם כמה הערות של המתופף בילי קובהאם, שפורסמו ברולינג סטון לפני כן.

אז בשביל התמונה המלאה, הלכתי לגליון של ה-31 בינואר 1974 ושלפתי משם את הסבריו של המתופף. אחר כך נמשיך עם דברי הבסיסט...

קובהאם: "מעולם לא הרגשתי שהמוזיקה שלי הייתה באמת מבוקשת על ידי הלהקה. ניסיתי שהם ישתמשו בזה ממש בהתחלה כי קיוויתי שהלהקה תהיה אחת שבה אוכל לומר שתרמתי במישור המוזיקלי בכתיבה, כמו גם בנגינה. אף פעם לא באמת קיבלתי את ההזדמנות".

אחרי כמעט שנתיים, הדברים לא ממש עבדו כפי שהוא ציפה. "הדבר שמפריע לי בלהקה הוא ששום דבר מעולם לא נאמר כך או כך. לא 'כן, נקליט את המוזיקה שלך: או 'לא, אנחנו לא נקליט אותה'. אם אני אקח את הקטע הזה שאני כותב עכשיו ללהקה כדי לקבל חוות דעת, אני מרגיש שלא אקבל תשובות. זה הסוג הגרוע ביותר למוזיקאי - לקבל רק שקט. שקט יכול להיות מאוד קר. בסופו של דבר אתה לא רוצה לעשות את זה".

כשהמצב הסטטי הזה שרר, קובהאם ביקש לתעל את התפוקה היצירתית שלו במקום אחר. אבל קיפ כהן, אז סגן נשיא חברת התקליטים קולומביה רקורדס (בה הייתה חתומה מהאווישנו אורקסטרה), הציע רק 15,000 דולר למימון הכל וקובהאם ראה בתגובתו דחייה; הוא הלך למארק מאירסון בחברת אטלנטיק. "מאירסון גם ביטל את העסקה בתחילה", אמר קובהאם, "אבל קיבלתי מזומן עבור הקלטת דמו". בכוחן של אותן הקלטות, ולמרות שקובהאם הכחיש זאת, כנראה גם בין היתר בשל מיקומו באחת הלהקות החמות יותר אז בעסק, אטלנטיק החתימה אותו וכך יצא תקליט פיוז'ן מיוחד ושמו SPECTRUM, שעדיין הופק במחיר 22,000 דולר, או 10,000 דולר מתחת לתקציב שהמתופף ביקש.

קובהאם לא גרם לגלים בתוך מהאווישנו אורקסטרה עם הצלחת תקליטו וכשביקש לצאת להופעות כדי לקדמו. למעשה, הוא טען שמקלאפלין חשב שזה רעיון טוב. "ג'ון שמח שיש לי מוצא משלי ואיחל בקול שחברי הלהקה האחרים יעשו את אותו הדבר. אבל כל מה שהם אי פעם עושים זה לדבר על זה ולבזבז זמן שהם יכולים להשתמש בו בצורה בונה". למעשה, ג'ון גרם לי להאמין שהוא לא באמת רוצה שאני או אף אחד יקליט את הדברים שלהם באלבומים שלו, ואני מכבד את זה. אחרי הכל, יש לו את חוזה ההקלטה. שלושת החברים האחרים (הבסיסט ריק לאירד, הקלידן יאן האמר והכנר ג'רי גודמן) חושבים שיש להם את המוזיקה שלהם, אבל הם לא עשו אותה. זה נדבק לי בראש שהם רק מנסים להילחם במטרה אבודה למען האגו. אבל שוב, אף אחד לא באמת יודע מה ג'ון רוצה כי הוא לא עושה שום דבר ברור".

דעותיו של קובהאם לא היו מוגבלות רק להשערות גרידא לגבי חוסר יכולתו של מקלאפלין להיצמד למטרת הלהקה. הלהקה, הוא גילה, לא ממש הייתה מאוחדת תחת הדגל הרוחני של הגורו של מקלאפלין, סרי צ'ינמוי, כפי שרבים נטו אז לחשוב. לקובהאם הייתה השקפה משלו לגבי תפקידו של אלוהים במוזיקה שלו. "הדרך שבה אני מסתכל על זה היא שאני פשוט מנגן מוזיקה טובה ומתחבר במישור המוזיקלי והרגשי למה שג'ון מנגן - או למה שאנחנו מנגנים ביחד. אבל כשזה מסתכם לומר שאלוהים הוא גורם למה שאני עושה... מי אני שאגיד? מעולם לא ראיתי את אלוהים. אין לי גורו. זה רק אני".

לגבי המעורבות של קרלוס סנטנה עם סרי צ'ינמוי ושיתוף הפעולה המוזיקלי והרוחני שלו עם מקלאפלין, אמר קובהאם: "אני לא ממש מכיר את קרלוס מספיק טוב כדי לומר אבל הוא לא נראה כאילו הוא בוודאות עוסק בזה עד כמה שאני יכול לראות. אני יכול להגיד את זה גם על ג'ון, כי הוא קיצוני. אם אתה מתכוון להראות התמדה ולהטיף שאתה צריך להפנות את הלחי השנייה במידה מסוימת, אתה צריך להיות מסוגל להראות את זה לעתים קרובות יותר כפי שאתה יכול, ואני באמת לא יכול לומר זאת על ג'ון. כשהוא מתעצבן בגלל משהו, אז כל החרא הרוחני הזה עובר בצד והוא חוזר לכדור הארץ מיד. הוא פועל ומגיב כרגיל לכל המצב. למרות שהוא טוען שהדת עוזרת למוזיקה, אני חושב שהוא חי בשקר. נראה לי שיש לו אישיות כפולה - אחת שהוא אינו יכול כלל לשלוט בה והשנייה עליה הוא מנסה לשלוט. אבל הוא מנגן מוזיקה טובה וזה מה שהכי חשוב".

עכשיו, אני חוזר לדבריו של לאירד על מקלאפלין והלהקה: "מתוך 24 הקומפוזיציות שעשינו, יש 23 שלטענתו הן שלו. הוא טוען שהחלק הגדול של כל אחד מהקטעים האלו הוא שלו. עם זאת, שאר החברים, כולל אני, תרמו הרבה מאוד להם - תפקידים, מה שהופך אותם לחיים כמו יצירה מוזיקלית. זה לא זיכה אותנו כלכלית ולא בכל דרך אחרת. השנה וחצי הראשונות עברו עם מאבקי ההארה שלו כביכול, להטיף לנו כמה אנחנו בורים מולו, שזו הצורה הגבוהה ביותר של שטויות ששמעתי בחיי. הוא שיחק משחק.

הסוף הגיע בדיוק כשהפער בתקשורת החל להיפתר. שנת 1974 הובטחה להיות השנה שבה יכולנו אולי להרוויח קצת כסף כיחידים בלהקה, וגם זה נעלם. זה מאוד מצער. אני בטוח שזו אכזבה לקהל שרצה לשמוע את מהאווישנו אורקסטרה. בילי האשים את כולנו בכך שדחינו אותו ואת המוזיקה שלו, וזה לגמרי לא נכון. אם מישהו נדחה, זה היינו ארבעתנו על ידו. את זה הוא עשה בצורה די בוטה בחודשים האחרונים. רוב התקופה שבה הוא דאג לעשות אלבום משלו.

בילי העיר הערה שג'רי, יאן ואני בזבזנו את הזמן שלנו ושהסיבה שרצינו שהמוזיקה שלנו תנוגן הייתה אגו טריפ. זה שטויות! העובדה זה שהוא חשב שהמוזיקה שלו טובה מספיק כדי להקליט זה אינדיקציה לאגו טריפ אמיתי. חברי הלהקה היו שכירים בלהקה וקיבלו שכר, למרות שהיינו גם אמורים לקבל אחוזים ממכירת אלבומים. ג'ון הטיל ספק שנראה אי פעם כסף בגלל הפסדים שנצברו כשהלהקה ניסתה להקליט אלבום שלישי בלונדון בשנה שעברה. נעשה ניסיון לשכנע אותו להקליט מוזיקה של אחרים בלהקה. הרעיון לא עבד. באנו להקליט ולא יצא מזה כלום. אחרי חמישה ימים אני זוכר את ג'ון עוזב את האולפן בוכה. (שנים לאחר מכן ייצאו ההקלטות תחת השם THE LOST TRIDENT TAPES - נ.ר).

האפשרות שהלהקה תנגן שוב - אפילו מדי פעם, בזמן שכל אחד בה רודף אחר האינטרסים שלו בשאר הזמן - קלושה מאוד. אם היינו בוגרים, היינו יכולים לעשות את זה, אבל מכיוון שכולנו מתנהגים כמו מתבגרים, אף אחד מהדברים האלה לא אפשרי. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לאגו. גאווה - זה מה שבסופו של דבר הרס אותנו. אני מרגיש שאכזבנו הרבה אנשים ובמיוחד את הקהל העצום שצברנו. אני חייב לומר שהם היו נהדרים. זה ממש הפתיע אותי שהם אהבו את המוזיקה ואותנו. אני הכי אסיר תודה על כל זה..."

ב-28 בפברואר בשנת 1942, נולד בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. אז כיצד הוא חגג את ימי הולדתו לפני שהפך להיות דייר של קבע במועדון ה-27? יצאתי לשדה כדי ללקט לכם את העובדות:

בשנת 1964 הופיעו הסטונס בגני סופיה, בקרדיף. ג'ודית סימונס כתבה על זה בדיילי אקספרס: "הם נראים כמו בנים שכל אמא שמכבדת את עצמה הייתה נועלת אותם בשירותים! אבל הרולינג סטונס, חמישה צעירים קשוחים בלונדון, לא מודאגים ממה שאמהות חושבות! לעת עתה הביטלס נקלטו עם כל קבוצות הגיל, הרולינג סטונס השתלטו בתור קולם של בני הנוער".

בשנת 1965 חגג בריאן ג'ונס את יום הולדתו בצילומי תוכנית הטלוויזיה של המנחה אימון אנדרו. הגיטריסט לשעבר של האחים אוורלי, ג'ואי פייג', נשאר עם ג'ונס באותו לילה בדירתו השכורה בצ'לסי. פייג' היה אז באנגליה כדי לקדם את תקליטון שלו הכולל לחן של בסיסט הסטונס, ביל ווימן, ששמו COS I'M IN LOVE WITH YOU.

בשנת 1966 נערכה הופעה של הסטונס בטאון הול, בוולינגטון.

בשנת 1968 בילה בריאן ג'ונס את יום הולדתו ה-26 בפריס.

בריאן ג'ונס היה דמות מורכבת מאד, שהורכבה מכמה דמויות. איש שהחל את דרכו המוזיקלית כחובב נלהב של הבלוז ומשם פנה שמאלה לכיוון לונדון התוססת וההזויה. חייו היו רצופים בניגודים. איש ביישן עם חיוך קסום שבתוכו התחוללו סערה ואגואיזם. מוזיקאי טהור שבורך (או קולל, תלוי איך מסתכלים על זה) במראה של כוכב פופ אמיתי.

מתופף הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס: "הוא תמיד היה נחמד אליי, אבל לא כולם אהבו אותו. איאן סטיוארט, שהקים עמו את הלהקה, לא סבל אותו. ביל ווימן לא הסתדר מעולם איתו. זו לא הייתה אשמתו של ביל. זו הייתה אשמתו של בריאן לחלוטין". אבל בשנת 1962 הדברים עוד נראו רגועים, עם בריאן שראשו היה שקוע במוזיקת הבלוז וליבו היה מלא תקווה. בשנת 1969 כבר נראה כי מוזיקת הבלוז התרחקה ממנו מיליון שנות אור. הוא לבש בגדים מוגזמים בעיצובם וכך, עם פרצוף נפוח ועיניים טרוטות, הוא צלל כאבן למותו בתחתית הבריכה.

בריאן סומן כילד חכם ביותר בבית ספרו, אך העבודות שנטל לעצמו היו פשוטות יחסית. הוא עבד כזבן בחנות או פועל במכרה פחם. הדבר שיגע את הוריו. שני אלו התעצבנו עוד יותר כשפוטר בגלל שנהג לגנוב פה ושם. אבל זה היה רק קדימון ליום בו נודע להם כי הכניס בחורה בת 14 להריון. ואחר כך עוד אחת, שהייתה נשואה. הוריו נאלצו לעבור איתו עמם לגרמניה, כדי להתרחק מהזעם והבושה.

בת זוגו של בריאן בין השנים 1961-1963, פאט אנדרוז: "כשהייתי בת 15 נהגתי להתפלח עם חבריי להצגות קולנוע יומיות. יום אחד הציג סיפר לי אחד החברים שבחבורה על חברו , שבדיוק חזר מגרמניה. הוא הוסיף ואמר לי שלבחור הזה קוראים בריאן והוא שפוף כי איבד קשר עם חבריו בגלל שהוריו עקרו אותו ממקומו". הסכמתי לצאת עימו לבליינד דייט לבית קפה חשוך במיוחד, כי לא רציתי שחבריי יתקלו בנו, במקרה ומולי יתייצב מישהו מוזנח למראה. אבל נדהמתי ממנו. הוא הגיע לפגישה ושיערו הבלונדיני בלט בחשיכה. הוא לבש חליפה שלא הדליקה אותי, אבל הדיבור בינינו היה מעניין מאד ונדלקתי. הוא היה שונה משאר הבחורים שהכרתי. ממש יכולתי לשוחח עימו לעומק". בריאן כבר ידע לנגן לא רע בכמה כלי נגינה כשפאט פגשה אותו. כמו על גיטרה, סקסופון, קלרינט ופסנתר ונהג לנגן ג'אז עם אנשים שהיו מבוגרים מאד ממנו. משם התגלגל להרכב רית'ם אנד בלוז, שנקרא THE RAMRODS. פאט אנדרוז: "הוא לא התרברב בידע שלו בנגינה. הוא היה מאד צנוע בעניין ונתן לי להבין כי מדובר פה בתחביב בלבד אצלו".

כשהגיע לעיר שלהם, צ'לטנהאם, איש הבלוז הלבן, אלקסיס קורנר, הגיע אליו בריאן והידק את הקשר, כשהציג בפני קורנר את כישרון נגינתו. איש הבלוז נדהם וביקש ממנו מיד את מספר הטלפון וביקש ממנו לעבור ללונדון כדי להצטרף ללהקתו. בריאן שמח ועשה כך, כשפאט הגיעה לעבור עימו לאחר מכן, עם בנה בן חצי השנה. בלונדון נאלץ בריאן גם לעבוד בעבודות לא מתגמלות במיוחד. אבל הייתה לו משימה.

בלהקתו של קורנר תופף אז צ'ארלי ווטס, שסיפר: "אלקסיס הכיר לי את בריאן והלכנו לדירה שלו. זו הייתה דירה מוזנחת וגרה שם גם חברתו שהייתה בהריון ממנו. הוא הראה לנו את התלהבותו מהבלוז, כשציין כי גיבוריו הם אלמור ג'יימס וסידני בקט. הוא גם ידע לנגן היטב במפוחית". בריאן לא עצר פה ושאל את צ'ארלי אם יסכים להצטרף להרכב שהוא רוצה להקים. המתופף הסכים ובריאן פנה לפרסם מודעת דרושים ללהקה. הוא גם חשב אז על שמה, לפי שיר של מאדי ווטרס. אחד החברים הראשונים להצטרף ללהקה היה דיק טיילור, שהקים מאוחר יותר את להקת THE PRETTY THINGS. "פגשתי לראשונה את בריאן בפאב", סיפר טיילור. "הייתי בפאב עם מיק (ג'אגר) וקית' (ריצ'ארדס) וממש התרשמנו ממנו לטובה. הוא ניגן גיטרת סלייד נהדרת שם בפאב. זמן קצר לאחר מכן כבר הפך ג'אגר לזמר בלהקתו. מיק ביקש לצרף גם את קית' ואני הלכתי איתם".

בשנה הראשונה נאלצה הלהקה להופיע במועדונים מעופשים או בתחתית הרשימה של ערבי הופעות עם שלל אמנים. בריאן היה אז המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה. הוא אף אמר לג'אגר כיצד לנגן כראוי במפוחית והשאיר את הזמר פעור פה.

דיק טיילור: "בריאן היה אז נתון לשינויי מצבי רוח מהירים, אבל היה לו גם חוש הומור מבריק ונחישות. הוא ממש עודד אותי לנגן בס כמו שצריך וזה היה מאד נחמד מצדו כי למדתי לנגן בבס רק כדי להופיע איתם. הוא היה המתקדם מכולנו מבחינת כשרון נגינה והבנה מוזיקלית".

צ'ארלי ווטס: "בריאן היה כזה שהיית מפקיד בידיו אקורדיון והוא היה חוזר אליך אחרי שעתיים כשהוא מנגן בו באופן מושלם. אבל הוא כל פעם לקח לידו כלי, ניגן בו קצת וזרק אותו. כך היה עם הדולצימר, המלוטרון ואחרים. הוא יכל להיות ענק, אם היה ממשיך להתמיד בכל כלי שלקח לידו".

מיק ג'אגר: "לבריאן היה הכישרון לקלוט כל דבר. כשג'ורג' האריסון ניגן לראשונה בסיטאר, בריאן היה חייב גם הוא לנגן בזה". צ'ארלי ווטס: "אבל עם זאת, הוא לא היה מה שאנשים חושבים. הוא לא היה נגן כה מהולל, אלא אחד שידע לנגן בכלים ואחר כך להזניח אותם".

מיק ג'אגר: "כששמעתי אותו מנגן קטעים של אלמור ג'יימס, ממש נדהמתי. לא שמעתי מעולם מישהו מנגן כך באופן חי מולי. עד אז שמעתי את זה רק בתקליטים. ואפשר לשמוע את זה היטב בדרך בה ניגן בגיטרה בשיר I WANNA BE YOUR MAN, שהביטלס נתנו לנו".

פאט אנדרוז: "מיק וקית' ממש העריצו את בריאן אז. הוא היה האליל שלהם. הם לא פגשו עד אז מישהו כמוהו. אבל נראה לי שהם גם קינאו בו מאד". בדצמבר 1962 הצטרף ללהקה בסיסט חדש ושמו ביל ווימאן, שקיבע את הרולינג סטונס בהרכבה הקלאסי, שיימשך לאורך הסיקסטיז.

הלהקה פצחה בחזרות, כשבריאן נהג פה ושם לדחוף ידיו לקופות של חנויות כדי להשיג כסף למימון החזרות והציוד. שאר חברי הלהקה גילו במהרה כי הוא מפנק את עצמו בתוספת שכר, בגלל שתייג את עצמו כמנהיג הלהקה.

קאת'י אצ'ינגהאם ידועה בעולם הרוק בעיקר כחברתו של ג'ימי הנדריקס, אך הדוגמנית הזו פגשה את בריאן כבר בשנת 1963, במועדון בילוי, והשניים החלו לבלות יחדיו. אצ'ינגהאם: "היינו קבוצה שנהגה ללכת ולראות מופעים. בריאן הצטרף אלינו וראינו יחדיו הופעות של אמנים כמו להקת המי, כשעוד נקראה בשם THE HIGH NUMBERS. נהגנו לבלוע ממריצים ולרקוד כאילו שאין מחר. בריאן לא רקד. הוא העדיף לשבת בצד".

פאט אנדרוז: "רוב הזמן היה בריאן מעדיף לשבת ברוגע בצד. אבל מצד שני הוא גם היה כבר אז מניפולטור לא קטן ושקרן בהתאם". בינתיים היא ילדה, בדירתם המעופשת, את ילדם המשותף. הכסף לא היה בנמצא והארוחות של השניים בדירה היו בהתאם, עד שהקשר בין השניים התפורר והיא חזרה לצ'לטנהאם. "הוא פלירטט עם המון בחורות", היא סיפרה.

"אנשים חשבו שלא ידעתי על מה שהוא עשה, אבל ידעתי וגם הבנתי שמולי יש יצור שמנסה לשרוד. הרי העיפו אותו מהבית והסביבה שלו בעבר. בחורות נהגו להביא לבריאן משהו לאכול. הוא היה סוג של ג'יגולו. היו לו פרצי קינאה ואני חוויתי שניים מהם על בשרי. פעם אחת הייתה כשהלכתי לקנות משקה וניגש אליי בחור שהחל לדבר איתי באופן תמים. אני מאד מנומסת ואם מישהו פונה אליי, אפנה אליו בחזרה. בריאן לא אמר מילה עד שיצאנו מהמועדון ושם הוא פשוט התחרפן לחלוטין. פעם אחרת קרתה כשעבדתי במכבסה וקיבלתי שם בונוס כספי קטן, אז קניתי לי בזה חולצה וחצאית. הוא ראה את מה שקניתי ורתח מזעם, תוך שהוא דורש ממני לדעת על מה קיבלתי בונוס. ידעתי שיש לו מצבי רוח קיצוניים אבל נראה לי שהם פרצו בגלל חוסר הביטחון שלו. צריך להבין מהיכן הגיע. אהבה לא הייתה ערך עליון במשפחתו".

צ'ארלי ווטס: "המצב הלך והחמיר כבר אז. הוא שתה כהוגן ולקח סמים. זה היה בימים שאיש לא ידע את הנזקים שהם יביאו עימם". ג'ונס נהג לפלח אז כל מיני דברים מחברים כדי להתחבב על אחרים. מהזמר לונג ג'ון באלדרי הוא שאל תקליטונים ולא החזירם מאז. למה ? כי בריאן הביא אותם לצלם ניקי רייט, שסיפר : "הוא בא אליי ושם את השקית עם התקליטונים בידי. ואז אמר לי שזו מתנה בשבילי. רק שנים רבות לאחר מכן גיליתי, בראיון שנערך עם באלדרי, כי הוא נתן תקליטונים לבריאן שלא הוחזרו לו. וכשציין באיזה תקליטים מדובר - הבנתי הכל. בריאן היה לפעמים איש מתוק ביותר. הוא יכל להקשיב לדבריך באופן מרוכז ביותר, אבל היה לו גם קטע סכיזופרני. הוא היה פסיכוטי.

בשנת 1963 חזרנו, יום אחד, מפולקסטון. זה היה כשהתלוויתי להופעה שלו עם הסטונס. השעה הייתה תשע בערב והיינו רעבים מאד. מצאנו חנות דגים אך היא הייתה בשלבי סגירה. דפקנו על הדלת וניגש אלינו בחור ואמר לנו שהם כבר סגרו. חברי הלהקה לא הביעו התנגדות לכך אבל אני צעקתי בקול רם כי מדובר פה ברולינג סטונס. אז אותו בחור ואשתו, שהיו ממש מקסימים, הזמינו אותנו פנימה לאכול. אז כל אחד מאיתנו הזמין מנת דג עם צ'יפס. לקח להם קצת זמן כי היו צריכים לחמם שוב את המכונות. לבסוף הביאו את המנות לשולחן. כולנו אכלנו את האוכל בהנאה אבל בריאן החל להתלונן מיד שהדג מגעיל. הוא נעמד, נטל לידיו בקבוק קטשופ ורוקן את תכולתו על אותו דג, כשלאחר מכן זרק את כל הצלחת על הרצפה. היינו המומים. זה היה מחזה קורע לב, לראות את הזוג הנחמד הזה שאירח אותנו וקיבל מנה הגונה מבריאן. התביישנו".

צ'ארלי ווטס: "החבר הכי טוב שלי אז ממש שנא את בריאן. הוא היה תכססן לא קטן. וכשהלכנו והצלחנו יותר, הוא הפך ליצור עצוב ודוחה שמודע למצבו. אבל הוא לא היה בריא בנפשו. לא איבחנו את זה אז. כך היה המנהיג של הלהקה שלנו בתחילת הדרך. הוא היה האיש הכי חשוב בה אך גם בלתי נסבל".

הביטו בעטיפת תקליטה הראשון של להקת הרולינג סטונס. דבר אחד בולט בה מאד והוא נמצא בצד השמאלי של העטיפה. צבע שיערו שונה משל שאר החבורה וגם צבע הלבוש שונה ומבליט אותו יתר על המידה. ללא ספק בריאן ג'ונס הוא הבולט בעטיפה הזו, כהצהרה על מנהיגותו. תראו כיצד מיק ג'אגר נבלע בעטיפה הזו בעוד בריאן הוא הכוכב.

צ'ארלי ווטס: "ללא בריאן לא היינו מגיעים לאן שהגענו. נראה לי שהוא גם רצה להיות הזמר המוביל בלהקה, אבל למזלנו זה לא קרה. בריאן לא ידע לשיר. הנשימה הכבדה שלו לא הייתה מאפשרת זאת".

מנקוביץ: "בזמנו היו מצלמים תוכניות טלוויזיה עם פנסים בודדים, שהיו מתמקדים על זמר הלהקה. אם היה סולו גיטרה - הפנס היה נודד אל הגיטריסט, אחרת רק הזמר היה מואר".

מיק ג'אגר: "הבעיה עם בריאן הייתה שהוא רצה מאד להיות מנהיג הלהקה אבל הוא כל כך התאמץ עד שזה התפוצץ בידיו ונכשל. אני מניח שהוא חש מאויים לידי. הוא חשב שמגיעה לו יותר תשומת לב ממה שהגיע לי. אבל הוא ידע לדבר. ועוד איך. הוא זה שיצר את הקשרים בתחילת הדרך". אבל כשאנדרו לוג אולדהאם הוצע כמנהל הלהקה, היה זה בריאן שהתנגד לדבר, כי רצה להיות מנהיג בעצמו.

אולדהאם: "בריאן ומיק הגיעו לפגישה הראשונה איתי. בריאן היה מנהל הלהקה עד שהגעתי. מאותו רגע הוא איבד את הכוח. כבר בסרט שהכנתי, שנקרא 'צ'ארלי הוא הדארלינג שלי', נראה בריאן כשהוא אומר שלא יגיע לגיל 27. היה בו יצר הרסני".

אולדהאם לא עצר פה והכריח את ג'אר וריצ'ארדס לכתוב שירים מקוריים ללהקה. צמד זה החל לפרוח בכתיבה ובריאן, שגם ראה כיצד התמלוגים זורמים בעיקר לכיס השניים, לא אהב את המצב. אולדהאם שלט בזירה ותייג את הסטונס לפי רצונו.

פאט אנדרוז: "יום אחד עשו הסטונס סשן של צילומים בפארק BATTERSEA. הגעתי לשם עם הבן שלנו, מארק, ובריאן כה שמח לראות אותו. הוא ממש היה מאושר ולקח אותו שם על הכתפיים ואז אמר לי שנלך יחדיו לקנות לו בגדים. למחרת נקרא בריאן למשרדו של אולדהאם, שציווה עליו לא להיראות יותר עם מארק בציבור, כדי שמעריצות הלהקה לא יקבלו מסר לא נכון. בריאן ממש כעס על כך וחש כאחד שכובלים אותו, ועוד בלהקה שהוא הקים". המעריצות העדיפו בעיקר את זמר הלהקה ובריאן ראה במיק ג'אגר אחד שחוטף ממנו את ההילה שהגיעה לו.

מנקוביץ נזכר בסיבוב ההופעות השני של הסטונס בארה"ב: "הם הגיעו לשם במחלקה ראשונה. בחורות צרחו בהיסטריה למראהו של מיק ודפקו ללא הרף על הלימוזינה שהסיעה את הלהקה משדה התעופה. אבל בסיבוב הזה התגלה צד נוסף בבריאן. הוא נהג פתאום להיעלם, בזמן שהיה נחוץ. השאר תירצו את היעלמותו פה ושם כמחלה אך זה היה משהו עמוק מזה".

דיק טיילור: "בזמן בו עזבתי את הלהקה כולם היו בסדר זה עם זה. אני בינתיים הקמתי את THE PRETTY THINGS ופגשתי אותו כבר זמן מה לאחר מכן. הוא נראה לי שונה לגמרי. הצד הפרנואידי שבו היה מובלט".

ניקי רייט, שצילם את עטיפת תקליטה הראשון של הלהקה, סיפר: "היה לי בית שבריאן אהב לבוא אליו כדי להירגע מכל הלחץ שמסביב. בעיקר הוא אהב להימלט אצלי מהאבות הנזעמים של הבחורות שבהן הוא טיפל. נהגנו להחביא את מכוניתו בחורשה, במקרה ומישהו ירדוף אחריו עד אליי. אבל ביום אחד בקיץ 1964 הוא בא אליי ונראה לא טוב. הוא התלונן בפניי שכבר לא מקשיבים לו יותר בלהקה. לפתע הוא נעמד במטבח שלי והצהיר שנמאס לו ויראה להם את זה. אז הוא לקח סכין והעביר אותה על מפרק כף ידו. אח שלי עמד אז בכניסה למטבח, נבהל ממה שראה והיכה את בריאן. בריאן רק שרט עם הסכין את היד שלו, כך שהנזק הפיזי לא היה חמור. הנזק הנפשי היה הרבה יותר חמור".

הבכי של בריאן לעזרה לא הסתיים באותו רגע. פטריק, אחיו של ניקי רייט, הוסיף: "בריאן קפץ אז מחלון הבית בניסיון להתאבד. רצנו מהר ומצאנו אותו שוכב בתוך שיח שהיה מתחת לחלון. אבא שלי הגיע במהרה לראות מה כל המהומה ואז בריאן קם והתנצל בפניו על התנהגותו. הוא נשאר לישון אצלנו ולמחרת בבוקר היה כולו חיוכים. ביום אחר הגיע אלינו עם בחורה ושמה לינדה, שהייתה אז בהריון ממנו. בידו החזיק שק עם מכתבי מעריצות, שבמכתבים שלהן פיתו אותו לעשות בהן כרצונו. וכל מכתב שפתח, פנה ללינדה ושאל בארסיות האם כדאי לו לממש את זה. לינדה נראתה ממש מצוברחת ומוטרדת. היא אהבה אותו מאד אבל הוא היה בלתי נסבל. הוא היה נבזי ביותר". כמה חודשים לאחר מכן חזר בריאן עם לינדה לבית של האחים, כשתינוקם עימם.

ניקי רייט: "באותו ביקור פרץ ויכוח איום ביניהם והתינוק החל לבכות. לפתע איבד בריאן את זה לגמרי, חטף את התינוק מלינדה והחל לצרוח עליו, תוך שהוא פותח את החלון ומוציא את התינוק משם בידיו, כשהוא אוחז ברגל אחת שלו והראש הקטן כלפי מטה. רצתי מיד ומשכתי אותו משם. זה היה מבהיל ביותר. לא הייתה לו שום שליטה עצמית".

מיק ג'אגר: "בריאן ג'ונס לא היה אחד שהתאים לעולם הפופ. הוא היה רגיש מדי וכל דבר טלטל אותו כעלה ברוח. וכשהוא החל לקחת סמים, זה כבר הפך מוגזם ביותר. הוא היה ביישן ואנשים עם אופי שכזה מכניסים את עצמם לסיכון יתר בעולם השעשועים. שחקנים ביישנים לרוב חייבים לשתות משהו לפני שהם עולים לשחק על הבמה. ראיתי זמרים ביישנים שחייבים לקחת סמים לפני שהם עולים לשיר. דגם לי יש צד ביישני, אך הצד המוחצן שלי גובר עליו. בריאן רצה פשוט להיות בלהקת בלוז וכנראה השאיפה הכי גדולה שלו הייתה להופיע עם להקתו, בכל יום שלישי, במועדון המארקי שבלונדון".

קית' ריצ'ארדס: "הייתה תקופה של כשנתיים בה הקהל היה חזק יותר בעוצמתו מאיתנו. כולם שם היו בני נוער צרחניים. לבריאן הייתה הבדיחה המטופשת לנגן את הנעימה של 'פופאי המלח' באמצע כל שיר, כי גם כך לא יכלו לשמוע דבר. לצ'ארלי זה היה הזמן המתסכל ביותר, כמתופף. הוא הרי היה מוזיקאי רציני, כמתופף ג'אז. ופתאום הוא מוצא את עצמו מנסה לתופף מול ים של בנות 13 שמרטיבות במכנסיים והגיטריסט שלצי דו מנגן את פופאי. לא פעם הוא ודאי שאל את עצמו מה קרה לבלוז שלנו".

צ'ארלי ווטס: "בריאן קשר אז קשרים עם כל מיני אמנים. ג'ימי הנדריקס ובוב דילן היו חברים שלו. הוא הכיר אותם עוד לפנינו. אני לא יודע אם הם אהבו אותו כי היה בלהקת הרולינג סטונס או בגלל אופיו האישי. הוא הפך לסלבריטאי הרבה יותר מאשר מוזיקאי". בוב דילן לא פעם נהג לערער את בריאן, כשאמר לו כי מיסטר ג'ונס שבשירו, 'הבלדה לאיש הרזה', היא למעשה הוא.

בשנת 1964 מילאו חברי הרולינג סטונס את המשאל על עצמם, שנקרא LIFE LINES, לעיתון המוזיקה NME. במשאל זה שיקרו החברים בנוגע לגילם האמיתי. בריאן הלך רחוק יותר ותחת השאלה בנוגע לאחים ואחיות, הוא ענה שיש לו אחות למחצה ממרוקו ששמה חשיש. לא יאומן, אך הוא יצא מהערה זו ללא פגע. בריאן התנסה והשתמש בסם הזה לפני רבים אחרים בלונדון.

ג'רד מנקוביץ: "יום אחד, בעת סיבוב הופעות, התקשר אליי בריאן ואמר לי להגיע לחדרו שבבית המלון. שם הציג מולי שתי טבליות של אסיד ואמר לי שכדאי לי להתנסות איתו בזה. לא הסכמתי, אז הוא הציע שייקח את שתי הטבליות ביחד ואני אשב לצידו ואכתוב כל מה שיוצא מפיו. לא הסכמתי".

בריאן היה גם הראשון שגילה מחברי הלהקה את הסצנה שבחוף המערבי שבארה"ב. קית' ריצ'ארדס סיפר ב-1971: "בריאן היה בעניין הסצנה ההיא הרבה יותר מאיתנו. עבורנו זה היה יותר מדי".

מנקוביץ: "בריאן נהג להתפרץ על מישהו, במועדון בילוי, אפילו רק אם חשב שנגע בו בטעות. הוא היה לא יציב. הוא החל לאכזב באופן קבוע את חברי להקתו. אני זוכר הופעה אחת בה איאן סטיוארט, הפסנתרן והאיש הטעני של הלהקה, גורר את בריאן אל מאחורי הקלעים וצועק עליו כי ניגן באופן מחורבן. לבריאן זה לא הזיז. הוא בא להתבדח, על חשבון כולם". פופאי המלח שכן באופן קבע במקום תפקידי הבלוז של אלמור ג'יימס.

בשנים 1965 ועד 1967 היו אלו ג'אגר וריצ'ארדס שסיפקו את השירים וג'ונס שסיפק את התדמית וכלי הנגינה השונים שעיטרו את השירים. היה משהו מוזיקלי בתקופה ההיא שהתחבר היטב, למרות הניגודים הברורים. אם זו המרימבה בשיר UNDER MY THUMB, הדולצימר בשיר על ליידי ג'יין או הסיטאר בשיר PAINT IT. BLACK. ג'ונס], שנתן אופי לשירים עם רעיונותיו, חש כי הגיע לו קרדיט רשמי בכתיבתם, אך הוא נדחה והושם בצד. מריאן פיית'פול, שנכחה בהקלטות הלהקה : "בריאן רצה שכולם יגידו לו כמה יפים הם רעיונותיו באולפן, אך לא היה אחד שאמר לו את זה". השיר RUBY TUESDAY, בו ניגן בחליל באופן כה אפקטיבי, הציב שוב, במדבקת התקליטון, את השמות ג'אגר וריצ'ארדס ככותבי השיר.

היה זה בחודשי הסתיו של 1965 כשדוגמנית ושמה אניטה פאלנברג נקשרה לחייו של בריאן. השניים הפכו במהרה לזוג בלונדיני ויפהפה עם אותו סגנון לבוש ואותו רצון להתנסות בדברים שונים. אבל בריאן התאהב הפעם באגוז קשה לפיצוח. הנשים שהתאהב בהן בעבר היו כלי משחק בידו. הפעם נתקל במישהי שידעה היטב לעמוד מולו. היה זה כאילו הוא עמד מול המראה של עצמו ובהשתקפות ראה את עצמו בדמות אניטה.

לבריאן היה קשה לעמוד מול אניטה ונראה היה שעתיד ורוד משותף לא יהיה לשניים. זה היה במרוקו. שם רבו השניים, בעת חופשה. בריאן בעט בה והיא רצה לזרועותיו המנחמות (יותר מדי) של קית' ריצ'ארדס, ששהה גם הוא בחופשה זו. כשהתעורר בריאן למחרת במלון שבמרוקו, גילה כי ננטש על ידי חבריו ונשאר שם לבדו, עם לב שבור וכבוד פגוע. מיק ג'אגר : "לקית' ובריאן הייתה מערכת יחסים מוזרה מאד. אני לא התערבתי ביניהם". באותו זמן היה ג'אגר במערכת יחסים עם מריאן פיית'פול. בריאן החל להתפורר.

ג'רד מנקוביץ : "הסמים אז היו עדיין עניין פרטי. לא נהגת ללכת ברחוב עם ג'וינט דלוק בידך. אנדרו אולדהאם, מנהל הלהקה, נהג אז למתוח את הגבול, כשניגש לשוטר ברחוב וביקש ממנו להדליק את הסיגריה שלו, כשהוא אוחז בידו בג'וינט. אבל בדרך כלל נהגנו להחביא את הדבר מאחורי דלתיים סגורות". לפתע החלו השוטרים להבין כי משהו קורה ונהגו לערוך פשיטות במועדוני הבילוי שבלונדון.

בפברואר 1967 פרסם עיתון NEWS OF THE WORLD כי מיק ג'אגר מתפאר בסמים שלו. זה קרה לאחר ששני כתבים של העיתון נתקלו באבן המתגלגלת בפאב וקיבלו סקופ היישר ממנה. הבעיה הייתה שאותה אבן גלויה נקראה בשם בריאן ג'ונס. ג'אגר ראה את הפרסום בעיתון ואיים בתביעת דיבה. אבל זה כבר היה מאוחר. הפרסום עשה נזק מאסיבי כי העיר את המשטרה, שפשטה בהמשך על ביתו של ריצ'ארדס ועצרה שם אותו וגם את ג'אגר.

לאחר זמן מה שוחררו השניים אבל מי שהיה הפגוע מכל הוא בריאן ג'ונס, שכל המצב הזה ערער אותו, כי ידע שאחרי שני חבריו ללהקה יקבל גם הוא ביקור פתע מלובשי המדים המשטרתיים. בקליפ לשיר WE LOVE YOU, שהקליטו הסטונס כתודה למעריצים שתמכו בהם בעת המעצר, נראה בריאן כשהוא מסומם לגמרי. רבים לא יודעים כי התגנב מבית חולים פסיכיאטרי כדי להגיע לצילומים. אבל המצב לא מנע ממנו לזרוח מוזיקלית גם הפעם, כששם את ידיו על אורגן המלוטרון והשפריץ לכל עבר צלילים קסומים ומכשפים. גם במצב המסומם שלו הצליח בריאן לנגן ובכשרון רב.

בזמן הזה היה כבר בריאן צל של עצמו. הוא זעק לעזרה אך איש לא שמע את קולו. ביוני 1967 הגיע לפסטיבל מונטריי, כשהוא לבוש כמיטב הפסיכדליה האופנתית. רבים הכתירו אותו שם כנסיך של האירוע. הוא גם עלה לבמה והציג בגאווה את חברו הקרוב, ג'ימי הנדריקס, לפני שהאחרון הצית את הגיטרה שלו ועשה היסטוריה נוספת. אבל מאחורי כל התאטרון הזה של בריאן התחבאה דמות שבורה ופרנואידית. בדירתו שהו תמיד מזדנבים מסוממים. גם בריאן היה מעולף שם בדרך קבע. הכיור במטבח היה עמוס בכלים רבים מדי. החששות שלו בעניין המשטרה הפכו למציאות והוא נעצר יותר מפעם אחת, כשהחוויה זעזעה אותו כהוגן.

באולפן ההקלטות נהגו הסטונס לצחוק על חשבונו. לא פעם הוא התמוטט באולפן והשאר סחבו אותו לפינה, שם השכיבו אותו על כמה כריות ולא הפסיקו ללגלג על מצבו. ההקלטות נמשכו בלעדיו. נראה כי הסטונס לא ידעו כיצד לעמוד מול המצב הזה. הסימפטיה של הסטונס לבריאן התאיידה.

בשנת 1968 הסטונס כבר היו, בעיני הקהל, כלהקה של מיק ג'אגר. בריאן ג'ונס חש כי נבעט הצידה, אך היה זה מיק, איש העסקים בלהקה, שהגיע לכל הפגישות המשרדיות הנחוצות ועבר על פנקסי הכספים. בריאן לא נכח בפגישות האלה ואף לא הגיע להקלטות. כשהואיל בטובו להגיע, נראה תמיד עייף עם שקיות מתחת לעיניו.

צ'ארלי ווטס: "הוא לא הגיע ואתם יודעים מה עושים כשמישהו לא מגיע - ממשיכים בלעדיו ולפתע הם כבר לא נחוצים יותר. אז הגענו לשלב בו חשבנו להחליפו במישהו אחר". הסטונס לא טרחו להקליט רעיונות שבריאן הציע להם. היו שסיפרו כי בריאן היה גרוע בכתיבת מילים לשירים. וסגנון כתיבתו היה מינימלי וחוזר על עצמו, כמו בבלוז. אבל הוא לא חשש לעמוד מול אחרים ולהביע את דעתו כלפיהם. יום אחד נעמד מול פרנק זאפה, תקע בפניו גרעפס רועם והלך. קאת'י אצ'ינגהאם : אנשים שלא חשו מאויימים ממנו הם אלו שהסתדרו איתו. ג'ימי הנדריקס לא חש מאויים ובריאן העריץ אוותו. כשהשיג ג'ימי עותק של התקליט JOHN WESLEY HARDING, מאת בוב דילן, הוא התקשר לבריאן ג'ונס כדי שיבוא לאולפן ויעזור לו בהקלטת השיר מהאלבום ההוא - 'לאורך מגדל השמירה'. בריאן הגיע בשמחה. הוא גם שמח כשהביטלס התקשרו אליו כדי שיבוא לנגן בשיר שלהם, שהפך להיקרא YOU KNOW MY NAME. להקלטה זו הוא הביא סקסופון.

בסרט, שביים ז'אן-לוק גודארד עם הסטונס, נראה בריאן יושב בפינה בעוד השאר מרכיבים, מול המצלמות, את השיר שייקרא 'סימפטיה לשטן'. כשהגיע הזמן להקליט את YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT, הורעו עוד יותר היחסים המקצועיים בין בריאן למיק. 'מה אני יכול לנגן?' - שאל בריאן את מיק באולפן. הזמר ענה לו בשאלה דומה: 'כן, בריאן. מה אתה יכול לנגן?'. כשהגיע מועד צילום הספיישל הטלוויזיוני של הלהקה, בקרקס רוק אנד רול, צומצמה נוכחותו של בריאן כמעט לחלוטין. עד שהחל להימאס לגמרי.

קית' ריצ'ארדס: "סחבנו את בריאן על הגב שלנו במשך זמן רב. ההחלטה לפטרו לא צצה ביום אחד. היינו סובלניים איתו מאד. והוא הלך והחמיר. זה לא שהוא איחר יום אחד להופעה והעפנו אותו בכעס. הוא הראה לנו, באופן שיטתי, כי אינו רוצה להיות באמת חלק מאיתנו. הוא לא רצה לצאת מהמצב המעציב בו שכשך".

לבסוף הובן במחנה הלהקה כי החלטה חייבת להתקבל ומיד. הכף נטתה כשנודע כי לא יוכלו להופיע בארה"ב בגלל הרשעתו של בריאן בסמים. ג'אגר : "זה היה עבורנו קשה ביותר לפטר אותו. אבל לא היינו שורדים אם בריאן היה נשאר איתנו". ג'אגר וריצ'ארדס העניקו לבריאן את האפשרות לצאת מהלהקה בכבוד, עם שחרור הודעה מטעמו לתקשורת כי הוא זה שעוזב עקב מחלוקות מוזיקליות. כמה חודשים לפני פיטוריו רכש בריאן אחוזה גדולה שהייתה שייכת בעבר לסופר א. א. מילן, שבססקס. באחוזה זו חי את רגעיו האחרונים, כשסביבו משרתים אותו, באופן רע ונצלני, אנשים שעבדו לפני כן עבור הסטונס. זאת כי אותם אנשים רעו את המצב המגוחך של הבוס שלהם, איבדו כל כבוד אליו ולכן עשו את עבודתם שלא כראוי.

צ'ארלי ווטס: "בריאן היה איש מלבב ומקסים בהתחלה, אבל כל זה התנדף ונשארנו עם איש חולה ופרנואיד. נהגתי לראות אותו, כשהייתי חוזר מהאולפן, כי הוא גר ליידי בססקס. זה היה כבר אחרי שפוטר. בגלל שראיתי אותו די הרבה, היחסים בינינו היו בסדר. לא הייתי כוח מאיים עליו. לא ניגנתי בגיטרה. לא שרתי ולא כתבתי שירים". בינתיים עסק בריאן בניסיונות לבנות מחדש את הקריירה שלו ואורחים כמו סטיב וינווד, אלקסיס קורנר, המתופף מיץ' מיטשל ואחרים הגיעו וראו כי הוא במצב רוח מרומם לקראת התחלה חדשה. הסטונס עסקו בינתיים בהכנסת גיטריסט חדש ללהקה, בדמותו של מיק טיילור ובתיכנונים לקראת המופע הגדול שלהם בהייד פארק, ב-5 ביולי 1969.

שירלי ארנולד, שעבדה במשרד הלהקה והייתה גם חברה טובה של בריאן : "הוא התקשר אליי כמה ימים לפני המופע של הסטונס בהייד פארק. אחרי שנודע לתקשורת כי הוא עוזב, הוא החל לחשוש בנוגע למה שמעריציו חושבים עליו. מיק שאל אותי כל הזמן מה שלומו של בריאן. הוא ממש דאג לו. בריאן רצה שאעבוד בשבילו. עניתי לו שלא אעזוב את משרד הלהקה אבל אשמח לעזור לו. הוא הסכים. למחרת הוא כבר לא היה בחיים. קיבלתי שיחת טלפון מהמשרד ובישרו לי שבריאן טבע בבריכה שלו. הגעתי למשרד ומצאתי את צ'ארלי בוכה שם. מיק גם היה שם ולא יכל להוציא הגה מפיו מרוב הלם. הטלפון הראשון שהגיע למשרד באותו בוקר היה מיוקו אונו, שרצתה להביע תנחומים בשמה ובשם ג'ון לנון. צ'ארלי היה הראשון שהגיע לשם. הוא נכנס מיד לחדר הישיבות והתפרק שם.

ב-2 ביולי, יומו האחרון בחיים, בילה בריאן בחדר המוזיקה שבאחוזתו ועבד על מוזיקה חדשה. בשעה שמונה וחצי בערב הצטרף אליו ולחברתו מכר ותיק בשם פרנק ת'ורוגוד בן ה-44 עם חברתו ג'נט לוסון בת ה-22. השניים נשארו ללון בחדר האורחים. פרנק הגיע כדי לשפץ חומת אבן. אחרי שסעדו ארוחת ערב, פנו הנוכחים לצפות בקומדיה האמריקאית LAUGH IN. בשעה עשר וחצי בלילה נשמע בריאן מתלונן על החום הכבד. היה זה מזג אוויר שלא התאים לו, כסובל מאסטמה. בריאן הציע לצאת לשחות בבריכה. ג'נט, שסירבה בנימוס, תיארה לאחר מכן : "הוא שתה כהוגן ולא היה יציב בעמידתו. הם לא היו במצב של שחיה. אני אמרתי לשני הבחורים כי עדיף שלא יעשו זאת אבל הם התעלמו ממני".

בריאן שם על עצמו בגד ים צבעוני. ת'ורוגוד הצטרף אליו. לוסון: "הלכתי לבריכה כדי לפקח עליהם. בריאן נתקל בקושי להיכנס לבריכה, בגלל מצבו, ופרנק עזר לו. השניים נראו מסורבלים בתנועותיהם אך נראה היה שהם יכולים להסתדר, אז עזבתי את המתחם".

כעשרים דקות מאז הכניסה לבריכה, נכנסו שתי הבחורות בחזרה לבית. עשר דקות לאחר מכן הצטרף אליהן פרנק. ג'נט מיהרה מיד החוצה לכיוון הבריכה ושם מצאה את בריאן בתחתיתה.

לוסון: "חשתי שמשהו לא כשורה ורצתי לבירה. כשראיתי מה קורה שם, צעקתי מהר לפרנק שיבוא. הוא הגיע וגרר את בריאן החוצה משם. ג'נט הייתה בטוחה שהוא עדיין חי כי היא חשה בדופק אצלו. היא ניסתה להנשימו, בעוד פרנק מעסה את בית החזה שלו, אך לא נראו סימני התאוששות אצלו. מישהו התקשר להזעיק אמבולנס". אנשי הצוות הרפואי ניסו להחיות את ג'ונס במשך כחצי שעה. חברי הסטונס שהו באותו זמן באולפני 'אולימפיק' והקליטו. בינתיים הוכרז על מותו של בריאן. אביו של בריאן וחברי הסטונס קיבלו את ההודעה בטלפונים ונכנסו למצב של הלם. המשאף של בריאן נמצא זרוק על שפת הבריכה וניתן לחוקרי המשטרה.

קית' ריצ'ארדס: "היינו באולפן באותו לילה. ברור שלא ציפינו שבריאן יגיע, כי הוא כבר לא היה אז בלהקה. מישהו התקשר אלינו לשם בסביבות חצות והודיע לנו כי הוא מת. נכנסנו למערבולת ולא ידענו כלל מה קרה שם באמת".

מיק ג'אגר: "אני כל כך עצוב. אני המום וחסר מילים. מישהו מאיתנו עזב. אני איבדתי דבר יקר. היינו כמו חבורה. היינו משפחה, במובן מסוים. נותר לי רק להתפלל בשבילו. אני מקווה שהוא יהפוך למבורך וימצא שלום ושלווה סוף סוף. תמיד הייתה לי התחושה שבריאן לא יחיה זמן רב. הוא חי את חייו במסלול המהיר. הוא היה כפרפר".

צ'ארלי ווטס: "אין לי מה לומר כרגע. זה דבר כה אישי. אי אפשר לסכם תקופת חברות שכזו באופן כה קצר וקר. אני חסר מילים. לא משנה מה שאגיד, זה יהיה חסר".

ג'ורג' האריסון: "חיבבתי את בריאן כבר מהיום הראשון בו פגשתי אותו. חשתי קרוב אליו. תאריכי הלידה שלנו היו קרובים ושנינו חשנו באותו מצב, לצד שני אחרים דומיננטיים בלהקתם שהיו מעליהם. כך שהייתה הבנה בינינו. הוא היה מאד נחמד ורגיש. אנחנו חייבים לזכור אותו כך".

ג'ון לנון: "הוא פשוט התפורר. הוא היה האיש שלא רצית לשמוע מעבר לקו כשהטלפון בביתך צלצל. כי ידעת שעם בריאן יגיעו הצרות".

יום לאחר מותו אמר איש הבלוז הבריטי, אלקסיס קורנר, לעיתון 'דיילי אקספרס': "אני הייתי אמור להיות המנהל המוזיקלי בלהקה החדשה שהקים. הוא היה מאד נרגש מהפרויקט הזה והיה בטוח שזה יצליח. הוא מת בתקופה בה היה מאושר מבדרך כלל. אני מקווה כי אנשים יכבדו אותו יותר במותו מהאופן בו התייחסו אליו כשהיה בחיים".

בסיסט הסטונס, ביל ווימאן, כתב בספרו: "אני לא רוצה להיות הפסיכולוג החובבן שינתח את מה שהיה סביב מותו של בריאן. יש יותר מדי קונספירציות בסיפור. אני אישית סבור כי מדובר פה בתאונה. זה נכון שמיק וקית' הם שיצרו את המוזיקה של הסטונס. ומיק היה המוח, לצד המנהל של הלהקה אנדרו לוג אולדהאם, בהצלחה שלנו. אבל בריאן היה האיש שעמו הזדהו מיליונים אז. היה לו סטייל שהקדים את כולנו. הוא גם היה כנראה מוזיקאי טבעי יותר מאיתנו. אבל בריאן היה חלש. לא פעם ולא פעמיים הוא היה קוץ בישבן שלנו. אבל הוא זה שהמציא את שם הלהקה. אנחנו היינו הרעיון שלו והוא זה שהחליט, בימים הראשונים, את הרפרטואר שננגן. אנחנו היינו הלהקה של בריאן ובלעדיו זה לא היה קורה. קית' אמר פעם לבריאן שהוא לא יגיע לגיל שלושים. בריאן הביט בו ואמר שתי מילים: 'אני יודע'. בריאן ג'ונס הוא אגדה ומה שהוא השאיר אחריו זו מתנה לכולם.

ב-9 באוגוסט פרסם הרולינג סטון כך: "אם קית' ומיק היו המוח והגוף של הסטונס, בריאן היה הנשמה של הלהקה".

בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו FIREFLY. נכון, זה לא מתקרב לקלאסיקות הלהקה המוקדמות אך עבור חברי הלהקה הייתה זו התחלה חדשה מבורכת.

כמו רבים לפניו, הזמר החדש בלהקה, ג'ון לוטון, הופתע למצוא את עצמו נזרק לתוך תהליך ההקלטה כל כך מהר. לוטון: "האלבום הזה כבר כמעט הושלם, אז בעצם פשוט הייתי צריך להיכנס ולשיר בו. וברגע שזה היה מוכן יצאנו והופענו עם זה כחצי שנה".

טרבור בולדר, הבסיסט החדש (ולשעבר מהעכבישים ממאדים של דייויד בואי) התלהב באופן דומה והעיר: "ממש נהניתי מזה. עבורי, זה היה אחד האלבומים המהירים ביותר שעשיתי אי פעם. הכל הוקלט מהר ובאווירה טובה. בעוד שאצל בואי כל דבר לקח הרבה זמן, פה זה הלך ממש מהר".

עבור הקלידן קן הנסלי, האלבום הזה היה ניצחון אישי. הוא כתב שבעה מתוך שמונת השירים שלו, כמו גם שותף בכתיבת הקטע הפותח, THE HANGING TREE. האלבום התקבל היטב על ידי המעריצים.

"זו הייתה התחלה חדשה לגמרי עבור הלהקה, וזה מה שהיה נחוץ לנו באותה תקופה", אמר הנסלי. "זה נתן לנו הזדמנות להתנסות קצת יותר. בסופו של דבר, וזה הוביל ליציאת הסינגל WISE MAN, אשר היה בלדה. מעולם לא העזנו לשחרר דבר כזה לפני כן".

מבחינה ביקורתית, האלבום קיבל תגובה נייטרליות למדי. אבל לאור הריק העצום שאחרי העפת דייויד ביירון מהלהקה, אדישות בלבד מטעם המבקרים ייצגה סוג של ניצחון ללהקה. לוטון דאג להוסיף איפור לעיניו בכל לילה בו הופיע עם הלהקה. למרות שהוא מעולם לא עשה זאת על הבמה לפני כן, הוא ניסה במודע לבנות פרסונה שונה מזו של דיוויד ביירון.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459