רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 בפברואר (26.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ראיתי פצצה נופלת כשהייתי בן שמונה. ממש בדרכי למקלט. במקלט היו ארבע אימהות עם ילדים וראיתי את הפחד בעיניים שלהן. אז שמענו צליל ארוך ומתמשך. לפתע הוא פסק ונשמע פיצוץ אדיר. זה נפל רחוב מהמקלט בו היינו והרג שתי ילדות שלמדו איתי בכיתה. למחרת הגענו לאזור המופגז כדי לראות אם אפשר לקחת משם צעצועים או חוברות קומיקס. הבריחו אותנו משם. בימים ההם לא חשבנו בהגיון - חטפנו כל מה שיכולנו" (ביל ווימאן, הבסיסט של הרולינג סטונס)

ב-26 בפברואר בשנת 1979 יצא האלבום THE GREAT ROCK'N'ROLL SWINDLE, של הסקס פיסטולס. סרט עם הלהקה בשם הזה יצא לאקרנים רק באמצע מאי 1980.

הלהקה כבר הייתה מפורקת אז ואחד מחבריה (סיד וישס) כבר הריח את העשב מלמטה.

להקת פאנק זו, שהמנהל שלה, מלקולם מקלארן, טען שהונדסה על ידו (למרות שזה לא ממש נכון) עוררה המון רעש ותהודה בעיקר בזכות ההופעה והתופעה האלימות שביקשה לייצג. הקלטותיה והופעותיה התריסו נגד השלטון הבריטי והתקשורת חגגה על זה. אבל המרקם האנושי של הלהקה לא איפשר לה להחזיק מעמד זמן רב והיא התפרקה ברעש גדול, כיאה ללהקת פאנק. מה שנותר היה אז לרכב על השם, עם אלבום פסקול כפול לסרט שיצא זמן מה אחריו.

זמר הלהקה, ג'וני 'רוטן' לידון, סירב לשתף עם זה פעולה ולכן שירתו נלקחה מהקלטות דמו שנעשו אי שם בשנת 1976 ועליהן נוספו כלי נגינה. בסרט הנלווה הוא הופיע רק בקטעי הארכיון עם הלהקה כשהיא מופיעה על הבמה.

את החומרים לאלבום אספו הגיטריסט, סטיב ג'ונס, והמתופף, פול קוק. הסרט נועד להציג את סיפור הסקס פיסטולס כפרודיה, כשמקלארן מספר את הסיפור ומכריז שהוא עשה זאת רק כדי להרוויח מיליונים. כבר מהשם של הסרט, אפשר להבין שלא מדובר בדבר האמיתי. "זו יכולה להיות הבדיחה הפנימית הגסה והגדולה ביותר שחווה עולם הרוק", הכריז אז הרולינג סטון.

הגיטריסט סטיב ג'ונס בספרו: "עד שהבנו מה קורה, המנהל שלנו בזבז את כל השלל על הדבר הזה - סרט שמסביר איך כל עניין הפאנק היה הרעיון שלו ואילו אנחנו היינו רק חבורה של פראיירים שלא יכלו לנגן - התברר שהבדיחה הייתה עלינו".

איך אפשר לראות זאת אחרת כשהאלבום נפתח בגרסה מתוזמרת לשיר GOD SAVE THE QUEEN? ובאמצע האלבום מגיח השיר הזה שוב במחרוזת דיסקו עם השירים ANARCHY IN THE UK ו- PRETTY VACANT. היה זה כיריקה בפרצופם של אוהבי פאנק אמיתיים שהאמינו בלהקה שהוליכה אותם שולל. הרי מדובר בתרמית, נכון? לפחות פה היו חברי הלהקה כנים לאורך כל הדרך.

ועוד לא ציינתי גרסה נוספת ל"אנרכיה באנגליה" שבאה עם אקורדיון ושירה בצרפתית. וואט דה פאק?! בין לבין יש גם הקלטות של הסקס פיסטולס הפאנקיסטיים והמשתלחים, כדי להזכיר לנו מה כל הרעש היה זה בכלל. כולל גירסה של הלהקה את השיר "ג'וני בי גוד", שנפסקת באמצע כשרוטן הזמר אומר, "אני לא יודע את המילים... תעצרו את זה. זה פשוט נוראי. אני מתעב שירים כמו זה".

ועדיין, כשמקשיבים להקלטות האותנטיות של הלהקה בהופעות (שחלק מהן נמצאות גם באלבום זה), אפשר להבין שהסקס פיסטולס הייתה גם להקת רוק אמיתית, פה ושם. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בסרט הוא ביצועו של וישס את השיר MY WAY כשבסוף הוא יורה באקדחו, כשלמעשה נשמעות יותר יריות ממה שאקדח שכזה מסוגל לעשות. הרי מדובר בתרמית רוק'נ'רול, נכון? אם כך, אז עד הסוף!

הזמר ג'וני לידון בספרו: "למלקולם המנהל לא הייתה שום התלבטות בהוצאות על הסרט ההוא. מאות אלפי הליש"ט שלנו נכנסו לזה. הוא חשב שלעשות סרט זה הדבר הכי חדש שיכולנו לעשות. אני אהבתי את הרעיון של הסרט שלנו - תחשבו על מה שיכולנו לעשות! אבל לא. זה הפך לתסריט של ראס מאייר, עם ציצים ואלוהים יודע מה. לאחר שפגשתי את ראס מאייר, הזקן המלוכלך הזה, הרגשתי ממש עלוב לגבי המכלול. לא רציתי לדעת משם והלאה. לא ידעתי כלל על תסריטים, אבל היו לי רעיונות. כשהגענו לשם זה הפך להיות, 'שתוק ותקשיב!' זה סוג של גישה שאף פעם לא מושכת אותי. שנאתי את ראס מאייר מהשנייה שראיתי אותו - זקן שתלטן וסנילי. מלקולם היה מאוהב ברעיון כי זה היה הרעיון שלו, אם לא בדיוק הכסף שלו".

ב-26 בפברואר בשנת 1932 נולד ג'וני קאש, "האיש בשחור", בארקנסו. השם שקיבל היה ג'יי.אר. קאש וכשנשאל מדוע האות אר. - הוא סיפר שזה לא אומר כלום.

בשנת 1967 הוא חגג את יום הולדתו על הבמה בהופעה במיוזיק הול, באומהה, נברסקה. בשנת 1972 הוא חגג יום הולדת בהופעה במופע גאלה באמסטרדם, במסגרת טקס פרסי אדיסון. בשנת 1974 הוא הופיע ביום הולדתו באוהיו. בשנת 1980 זה היה ב-CIVIC CENTER באריזונה. שנה לאחר מכן זה היה בפורטלנד ובשנת 1987 באייווה.

את הופעתו האחרונה הוא עשה ב-5 ביולי 2003, כשעדיין התאבל על מותה של אשתו, ג'ון קארטר, ארבעה חודשים קודם לכן, מסיבוכים מסוכרת.

קאש נהנה מהתחדשות בפופולריות שלו כשהופיע בפעם האחרונה בהילטון, וירג'יניה - מקום הולדתה של מוזיקת ה​​קאנטרי בה נעשו כמה מהקלטות הקאנטרי הראשונות.

קאש היה חלש מכדי ללכת למיקרופון ללא סיוע, אבל התעקש לא לעלות לבמה בכיסא גלגלים. כשהוא נתמך על ידי שני עוזרים, עשה קאש את דרכו למרכז הבמה, ובמשך 30 הדקות הבאות, הוא ולהקתו עינגו את הנוכחים, לפני שעצר להרהר באשתו המנוחה ברגע שבו הקהל השתתק לחלוטין.

"רוחה של ג'ון קארטר מאפילה עליי הלילה", אמר. "עם האהבה שהייתה לה אליי והאהבה שיש לי אליה, אנחנו מתחברים איפשהו בין כאן לגן עדן. היא הגיעה לביקור קצר הלילה, אני מניח, מגן עדן, כדי לבקר אותי הערב ולתת לי אומץ והשראה, כמו תמיד".

הוא עקב אחר המילים הללו עם ביצוע לשיר שג'ון כתבה (עם מרל קילגור) שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים, RING OF FIRE. למרות שהוא התקשה לפעמים לפרוט בגיטרה שלו, קאש המשיך להלהיב.

ההופעה החיה האחרונה שלו באה גם עם שיר שהוא לא ביצע על הבמה 25 שנה. הסינגל UNDERSTAND YOUR MAN, משנת 1964, הצליח עבור קאש, ששאל בו אלמנטים מהלחן של חברו בוב דילן, DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT ונכתב כתגובה שלו לריב עם אשתו הראשונה, ויויאן, אם ארבע בנותיו. קאש נאבק אז בהתמכרות לסמים ואלכוהול, ולוח הזמנים הבלתי פוסק שלו טלטל ​​עוד יותר את הנישואים, שהסתיימו בגירושין בשנת 1968.

"תביני את הגבר שלך" היה שירו האחרון של קאש בהופעה חיה, לפני שירד מהבמה ונפרד מהעולם בספטמבר של אותה שנה.

ה-26 בפברואר בשנת 1970 היה יום משמעותי מאד עבור גיטריסט אירי בשם גארי מור.

זה היה כשלהקת פליטווד מאק הופיעה ב- NATIONAL STADIUM שבדבלין, אירלנד. זו הייתה גיחתה הרביעית של הלהקה לשם. להקת החימום שם הייתה הטריו SKID ROW, עם מור כגיטריסט שלה.

שנים רבות לאחר מכן כתב מור, על אותו יום, באלבום BLUES FOR GREENIE, אותו הקליט כמחווה לפיטר גרין: "לאחר שסקיד רואו הופיעה את החלק שלה, התקליטן המקומי, פאט איגן שגם הינחה את הערב, ניגש אליי ואמר שפיטר גרין רוצה להגיד לי שלום. הייתי מתוח מאד כשחיכיתי לו מחוץ לחדר ההלבשה שלו. אבל אחרי שנערכה היכרות בינינו, פיטר אמר לי שממש אהב את נגינתי והזמין אותי למלון שלו אחרי הופעתו. באותו לילה הייתה לי עוד הופעה במקום אחר והוא חיכה לי במלונו לאחר מכן ושנינו ניגנו עד השעות הקטנות של הלילה".

מור וגרין שמרו על קשר והאחרון לחץ על מנהלה של פליטווד מאק, קליפורד דייויס, להחתים את סקיד רואו. זמן מה לאחר מכן כבר לא רצה גרין לעסוק במוזיקה, כשנפשו התערערה בגלל סמי ההזייה שצרך. אז נתן גרין את גיטרת הלס פול החשמלית והנחשבת שלו (משנת יצור 1959) למור, שדרש לא לקבלה אלא לקנות אותה. אז גרין ביקש ממנו 300 דולרים, בדיוק הסכום אותו הוא השקיע כשרכש את הגיטרה הזו, יד שניה, בשנת 1966.

הגיטרה הזו הפכה במהרה לסימן ההיכר של גארי מור, כפי שהייתה כך עבור פיטר גרין. הגיטרה הזו פיארה בצליליה גם את הלהיט "מדרכות פריז", שהביא למור את אחד מרגעיו הידועים ביותר כגיטריסט.

בשנת 2006 נקלע מור לבעיות כלכליות ונאלץ להיפרד מהגיטרה, תמורת כמיליון דולר. מאז היא עברה עוד כמה אספנים עד שנחתה בידיו של קירק האמט, גיטריסט להקת מטאליקה. האמט: "זה הסתובב בשוק כמה שנים, אבל המחיר היה פשוט גבוה מדי. עד שבעל הגיטרה היה זקוק לכסף וכמובן שניצלתי את המצב לגמרי, ביצעתי עסקה וקניתי אותה, תוך שעה".

לאחר נדודים קיבלה הגיטרה בית חם בבעלות גיטריסט להקת מטאליקה, קירק האמט.

ב-26 בפברואר בשנת 1965 יצא באנגליה לג'ימי פייג' תקליטון סולו כזמר, עם שיר בשם SHE JUST SATISFIES.

פייג' הקליט בשיר הזה את כל כלי הנגינה חוץ מהתופים בהם הלם בובי גרהאם. פייג' גם היה המפיק. צד ב' של התקליטון היה קטע אינסטרומנטלי בשם KEEP MOVING. הסינגל יצא עם מיקס מונו בחברת התקליטים FONTANA ונחשב מאז לפריט אספנים.

השיר נכתב על ידי פייג' (הקרדיט הראשון שלו) עם מילים של בארי מייסון (מי שיהיה בהמשך האחראי למילים של הלהיט "דליילה" של טום ג'ונס). דבר אחד היה ברור; בהינתן השיר הנכון, ג'ימי יכל לנגן במפוחית כמעט באותה מידה בה יכל לנגן בגיטרה. מעניין שבהמשך, בלד זפלין, הוא לא נשף בכלי זה בהקלטה.

הנה מה שעיתון NME פרסם בביקורתו הלא מחמיאה על מוצר זה: "יש פה נגינת גיטרה משתוללת שמגובה בהלמות טמבורין, מפוחית ושירה קצת צעקנית. בשיר המרכזי של התקליטון יש אפקט מבויים של רית'ם אנד בלוז. ג'ימי, שכתב את השיר עם בארי מייסון, לקח כנראה רעיונות מהספר של הרולינג סטונס. הקטע האינסטרומנטלי בצידו השני של התקליט נקרא - בשם ההולם למצב שפה - KEEP MOVING".

על התקליטון אמר אז פייג' לעיתון 'דיסק': "הפעילו עליי לחץ להקליט את התקליטון הזה. אין בו דבר מדהים. יש בו שיר בשם SHE JUST SATISFIES שהכריחו אותי לבצע".

על הסיבה, מדוע הוא לא הקליט תקליטון נוסף: "כי רציתי לעשות את השיר EVERY LITTLE THING, של הביטלס, עם תזמורת, וחברת התקליטים לא נתנה לי לעשות את זה. החוזה שלי נגמר לפני שהספקתי לעשות כל דבר אחר. פשוט כך".

ליבו לא נשבר מכישלון התקליטון. "חברת התקליטים כנראה קיוותה להרבה יותר ממה שקיבלה ממני. זה תקליטון שעדיף לשכוח".

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-26 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט אוסף חדש ללהקת הביטלס. שמו הוא HEY JUDE. במקור הוא היה צריך להיקרא THE BEATLES AGAIN. נו, בין כה על העטיפה הקדמית אין את שם הלהקה ושם התקליט.

זה היה אלבום אוסף של הביטלס שאסף סינגלים משנת 1964 ועד 1969. למרות שהוא מעולם לא היה חלק מהדיסקוגרפיה של הלהקה בבריטניה, האלבום הפך למהדורה חיונית בצפון אמריקה ובשווקים אחרים, והציע למעריצים אוסף של להיטים גדולים שלא הופיעו באף אלבום אולפן. בארצנו הוא הופיע שנים לאחר מכן במהדורה מקומית.

את האלבום הגה אלן קליין, מנהל הביטלס באותה תקופה, והשירים נערכו על ידי אלן שטקלר מחברת התקליטים של אפל. הוא תוכנן בעיקר לשוק האמריקאי, מכיוון שרבים מהתקליטונים הלהיטים של הביטלס מעולם לא נכללו בתקליט אמריקאי. זה הפך את התקליט הזה לאוסף חובה עבור מעריצים אמריקאים שהחמיצו את התקליטונים בזמן אמת.

האלבום תוכנן בתחילה להיקרא THE BEATLES AGAIN ולמעשה הודפסו עותקים מוקדמים של התקליט עם השם המקורי. כיום זה נחשב תקליט לאספנים.

תמונת השער האייקונית של התקליט צולמה ב-22 באוגוסט 1969 באחוזתו של ג'ון לנון באסקוט, אנגליה. זה היה אותו מיקום שבו הביטלס ערכו את סשן הצילום הרשמי האחרון שלהם כלהקה. התצלום, שמציג את כל ארבעת החברים בפוזה מעט קודרת, היה אחד מהאחרונים שצולמ עם הארבעה.

ב-26 בפברואר בשנת 2008 מת בגיל 60, מאי ספיקת לב, המתופף באדי מיילס.

מיילס, שניגן בתופים עבור "להקת הצוענים" של ג'ימי הנדריקס, עבד גם עם קרלוס סנטנה, ג'ון מקלאפלין, סטיבי וונדר, מאדי ווטרס ודיוויד בואי. הוא גם הקליט כמה תקליטים תחת שמו, כבר בסיקסטיז, לאחר שעזב את להקת ELECTRIC FLAG.

עם אותה להקה הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל הפופ של מונטריי ב-שנת 1967 והוציא את אלבומו הראשון ב-1968. אז הוא הקים את "באדי מיילס אקספרס", ואת אלבומו הראשון, ELECTRIC CHURCH, הפיק הנדריקס, אותו פגש כששניהם עוד היו לא ידועים ורק ליוו אחרים. מיילס הופיע בשני שירים באלבום של הנדריקס ELECTRIC LADYLAND ובהמשך החליף את המתופף מיץ' מיטשל בלהקתו של הגיטריסט הידוע.

מיילס תופף בהתקפה נמרצת, אסרטיבית ופ'אנקית שהפכה אותו לשותף מתאים להנדריקס. עם האפרו השופע שלו וחולצות הדגל האמריקאי שלו, הוא היה גורם מרכזי בבלוז-רוק הפסיכדלי של סוף שנות ה-60, לא רק עם הנדריקס אלא גם כמייסד, מתופף וזמר ראשי מדי פעם בלהקת ELECTRIC FLAG.

עם להקה משלו הוא הקליט את THEM CHANGES, שהפך ללהיט גדול שלו. במהלך שנות ה-70 יצר מיילס אלבומים עם להקות משלו וגם עשה אלבום בהופעה עם קרלוס סנטנה, שיצא ב-1972. חייו לא היו רק עניינים של מוזיקה. הוא נכלא על הרשעות הקשורות לסמים בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.

במהלך שנות ה-80, הוא נשמע רבות כקול הראשי בפרסומות לצימוקים בטלוויזיה. הוא הצליח להשתקם וחזר לבמות כשגם שר באלבום של סנטנה מ-1987, FREEDOM. אז ראיתי את מיילס על במת פארק הירקון עם סנטנה. הוא בהחלט היה כריזמטי שם.

ב-26 בפברואר בשנת 1965, יצא באנגליה התקליטון של הרולינג סטונס עם השיר THE LAST TIME. הצד השני בא עם השיר PLAY WITH FIRE.

אז לכבוד זה חקרתי והנה פרטי מידע מעניינים: השיר THE LAST TIME נוצר בהשראת שיר גוספל משנת 1955 בשם THIS MAY BE THE LAST TIME של הסטייפל סינגרס. הסטונס שינו את משמעות השיר, והפכו אותו למסר חמור כלפי בחורה. לגרסת הסטייפלס היה מסר מרומם יותר והיה הרבה יותר רוחני.

מעריצי גוספל רבים הרגישו שהסטונס נהגו פה שלא כשורה, מכיוון שהסטייפל סינגרס מעולם לא קיבלו מזה תמלוגים. מכיוון שמדובר בשיר מסורתי (כלומר לאף אחד אין את הזכויות עליו), אמנים רבים הקליטו אותו, אבל הסטונס הייתה להקה שהצליחה לעבד שירים של אמנים שחורים ללהיטים. אנשים רבים מאמינים שהסטונס היו צריכים לפצות את הסטייפל סינגרס כי זה היה מבוסס על הגרסה שלהם לשיר.

קית' ריצ'רדס: "לא היה לנו קשה לכתוב שירי פופ, אבל זה היה מאוד קשה - ואני חושב שמיק יסכים - לכתוב אחד שכזה עבור הסטונס. נראה היה לנו שזה לקח חודשים על גבי חודשים ובסוף הגענו ל-THE LAST TIME, שהיה בעצם עיבוד מחדש של שיר מסורתי ששרו הסטייפל סינגרס. כמו שהרבה אנשים אחרים עשו את זה לפני ומאז: הם עדיין שרים את זה בכנסיות והרגשנו שאנחנו יכולים לקחת את זה ולבנות על זה. וברגע שעשינו את זה היינו במשחק. לא היו רחמים, כי אז היינו צריכים להמציא את השיר הבא. נכנסנו למירוץ מבלי שידענו זאת". אז יש שהאשימו את הסטונס בגניבה ממש מהגיבורים השחורים שלהם.

מיק ג'אגר סיפר בזמנו: "כתבנו, סידרנו והקלטנו דברים בעניין של דקות. אבל כשבאנו לעשות את השיר הזה, ניסינו כל כך קשה שלקח שבע או שמונה שעות באמריקה כדי להשיג את מה שרצינו".

הבסיסט ביל ווימאן: "ההבדל הגדול הוא שהגרסה שלנו הייתה מהירה יותר ומיק שר את זה כשיר אהבה, בעוד שהשיר של הסטייפלס היה שיר לאלוהים. אין לי מושג איפה קית' או מיק שמעו את השיר; זה לא דבר שהתנגן ברדיו. אני חושב שהם אולי קנו תקליט של הסטייפלס באחת מקניות התקליטים הרבות שלנו בטיולים תוך כדי סיבוב הופעות באמריקה".

על הצד השני סיפר ריצ'רדס: "השיר הזה היה רק ​​מיק, אני ופיל ספקטור בגיטרה שכוונה כדי להישמע כמו בס. ומה שנשאר לעוזר שלו, ג'ק ניטשה, היה להכות על טמבורין או משהו. זה היה זה". למרות דבריו של הגיטריסט, נטען בהרבה מקומות שניטשה גם ניגן בצ'מבלו בהקלטה וספקטור ניגן בגיטרה אקוסטית. במקור נקרא השיר A MESS OF FIRE.

ב-26 בפברואר בשנת 1964 יצא בארה"ב תקליט מוזר של הביטלס.

בעטיפה הקדמית של התקליט כתוב שמדובר ב"כוכבי ההקלטה הטובים ביותר של אנגליה". מאז הפך התקליט לסוג של פריט לאספנים. אז במה מדובר פה?

התקליט יצא לאור על ידי חברת התקליטים האמריקנית הקטנה VEE JAY, ב-26 בפברואר 1964. היה זה זמן קצר מאד לאחר שהביטלס כבשו בסערה את היבשת האמריקנית. עם זאת, התקליט הזה לא הגיע למקום גבוה. במצעד הבילבורד הוא טיפס עד המקום ה-104 בלבד. במצעד הקאשבוקס האמריקני גם כן, הוא הגיע למקום ה-73.

הסיבה למכירות הזעומות יחסית הייתה כי למעריצי הביטלס האמריקנים החדשים כבר היו, במוצרים אחרים, את שירי הביטלס שבתקליט זה. העטיפה פה מטעה את הציבור כי מדובר בהקלטות חיות, כשזה היה רחוק מהאמת. גם העטיפה הייתה רחוקה מלמשוך את הדור הצעיר והשוקק, עם דמות מצוירת שנראתה דווקא כמייצגת את הדור הבוגר שציקצק בחוסר אמון מול התופעה הליברפולית החדשה הזו.

בנוגע לפרנק אייפילד, הנה מה שכתבתי בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!":

ב־ 2 בדצמבר 1962 , הופיעו הביטלס בפיטרבורו לצד הזמר פרנק אייפילד בן ה־ 25 . העיתונאי לינדון וויטאקר דיווח לעיתון מקומי: ״קל להבין מדוע פרנק אייפילד כה פופולרי. רבים חייכו בשמחה בהופעה שלו אבל ניכרת ירידה משמעותית בסטנדרט להקות החימום. להקת 'הביטלס המלהיבים' בכלל לא הצליחה להלהיב אותי. המתופף חשב כנראה שתפקידו להוביל ולא לספק קצב. הוא הרעיש יותר מדי ובשירם האחרון, 'טוויסט וצעקה', נשמע כאילו כל אחד מהארבעה מנסה להרעיש יותר מחבריו. השיר 'טעם דבש' אותו ביצעו היה טוב יותר ו'לאב מי דו' היה נסבל. פרנק אייפילד הוא היחיד שאזכור ממופע זה״.

כאמור, בשנת 1964 כבר היה המצב שונה לגמרי....

הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

גם זה קרה ב-26 בפברואר:

- בשנת 2011 מת מארק טולין, שהיה הבסיסט של הלהקה הפסיכדלית האמריקנית, ELECTRIC PRUNES. הוא חטף התקף לב בגיל 62.

- בשנת 1969 הופיעה להקת פינק פלויד מופע צדקה באולם CAVENDISH BALLROOM באדינבורו, סקוטלנד, עבור אירגון בשם SHELTER. סכום הכסף שנאסף מההופעה למען מטרת הצדקה היה 250 ליש"ט.

- בשנת 1985 קטף ברוס ספרינגסטין את הגראמי הראשון בחייו, על הביצוע הזכרי הטוב ביותר, עם השיר 'רוקדים בחשיכה'.

- בשנת 1970 החל סיד בארט (לשעבר מנהיג להקת פינק פלויד) להקליט את אלבום הסולו השני שלו. ההקלטה נערכה באולפן מס' 2 באולפני EMI (באבי רואד), כשהמפיק הוא דייויד גילמור. השירים שהוקלטו ביום זה היו BABY LEMONADE ו- MAISIE. רק טייק אחד הוקלט של 'בייבי למונייד', כשתוספות עבורו נקבעו ליום אחר. אחד מטכנאי ההקלטה היה אלן פארסונס, שסיפר: "אני זוכר שדייויד גילמור היה שם עם ריק קייט ומולם סיד שצועק משהו למיקרופון שנשמע בערך כמו מוזיקה. הרבה עבודה נעשתה לעריכת החומר שלו, אחרי שהוא יצא מהאולפן. צריך לתת המון קרדיט לדייויד ולריק על מה שהם עשו פה".

- בשנת 1969 החל הזמר פיטר סארסטדט שהייה של ארבעה שבועות בצמרת המצעד הבריטי עם הלהיט WHERE DO YOU GO TO MY LOVELY. השמועה אמרה שהוא כתב את השיר הזה על השחקנית סופיה לורן אך הזמר עצמו סיפר שהשיר נכתב על מישהי שהוא התאהב בה בשנת 1965.

- בשנת 1946 נולדה הזמרת סנדי שאו, שזכתה בשנת 1967 בתחרות האירוויזיון (עם השיר 'בובה על חוט') כשהגימיק שלה היה לעלות יחפה על במה. עדיין לא שמעתם אותה מבצעת להפליא, בשנת 1969, שיר של לד זפלין? השיר הוא YOUR TIME IS GONNA COME ואתם חייבים להקשיב לזה!

- בשנת 1964 הגיעו דייבי ג'ונס (לפני ששינה את שמו לדייויד בואי) ולהקת המאניש בויז לפורטסמות'. ההרכב היה אמור לחמם שם את זמר הנשמה ג'יימס בראון. אבל המכונית המסחרית עם הציוד קרסה בדרך (ולא בפעם הראשונה). הופעת החימום לא התקיימה אך החברים הצליחו להגיע בזמן (וללא המסחרית) כדי לצפות במופע המרכזי והמשלהב של סנדק הנשמה. לאחר ההופעה הם נותרו שם לבדם ונאלצו לבלות את הלילה בשינה על רצפת ביתו של סטודנט מקומי לאמנות. ובדיוק שנתיים לאחר מכן, ביום זה, הופיע דייויד בואי עם להקת THE BUZZ במקום בשם THE CORN EXCHANGE בצ'למספורד שבאנגליה. בואי התעלף באמצע ההופעה ועיתון מקומי דיווח שהיה זה תוצאה של שפעת עם דלקת ריאות. אבל יומנו של המתופף, ג'ון איגר, גילה שהיה זה כתוצאה מעייפות ומתח. באותו יום פורסם ראיון עם בואי במלודי מייקר, בו הוא סיפר שהשיר החדש שלו, NOW YOU'VE MET THE LONDON BOYS, הולך טוב בהופעות החיות.

- בשנת 1927 נולד אחד מחלוצי הרוק'נ'רול - פאטס דומינו, שמת באוקטובר 2017. אחד נוסף שנולד ביום זה אך כבר אינו איתנו הוא בוב 'הדב' הייט, שהיה מנהיג להקת CANNED HEAT. הוא מת באפריל 1981 וסיפור מותו המטלטל נמצא גם הוא בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". למכירה בלחיצה פה.

- בשנת 2015 נמכר בית ילדותו של פול מקרטני בליברפול, בסכום 150,000 ליש"ט. פול עבר לשם עם משפחתו כשהיה בן ארבע וגר שם במשך שש שנים.

- בשנת 1966 כיכבה ננסי סינטרה בראש המצעד האמריקני עם להיטה "מגפיים אלו נועדו להליכה".

- בשנת 2002 הופיעו שלושת חברי הבי ג'יז בפעם האחרונה יחדיו על הבמה, במופע התרמה למחקר על הסוכרת. זה היה במיאמי ביץ'. למעשה, היו אלו בארי ומוריס גיב שעלו לבמה וביצעו מבחר של

השירים האהובים עליהם, כולל GET BACK ו-LADY MADONNA של הביטלס כמו גם שירים של רוי אורביסון, אלביס פרסלי וגם IMAGINE של ג'ון לנון. לפני שהחלו לבצע את להיטם הישן, WORDS, עלה במפתיע רובין גיב לבמה והשלושה ביצעו סט של 20 דקות עם שירים כמו TO LOVE SOMEBODY, HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART ו-LONELY DAYS. הקהל המאושר לא היה מודע לכך שהם עדים לאירוע היסטורי - המופע האחרון של הבי ג'יס.

בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1974, יצא תקליט ההופעה הראשון של לו ריד ושמו ROCK'N'ROLL ANIMAL. איזו מין חיה היא זו?

השירים בו, כולל כמה מתקופתו במחתרת הקטיפה, מעובדים מחדש לסט של גלאם-רוק עוצמתי כשהנגנים לצדו של ריד הם פנטי גלן (תופים) ופרקאש ג'ון (בס), ריי קולקורד (קלידים), ודיק ואגנר וסטיב האנטר בגיטרות. האלבום הוקלט בהופעה חיה ב-21 בדצמבר 1973, באולם האקדמיה למוזיקה בניו יורק.

לו ריד תמיד התעסק עם ניגודים, אז זה לא מפתיע שההמשך לאלבום הקונספט האפל שלו, BERLIN, היה עם הקלטת רוק נגישה ובה מתקפת גיטרות סולו גיטרות. אין ספק שלבו של לו ריד הוא לב של רוק'נ'רול אמיתי. הוא היה הרוס מהכישלון המסחרי של התקליט "ברלין" ונטש לזמן קצר את שאיפותיו הספרותיות לטובת הבמה הנשכנית - ותקליט ההופעה הוא התוצאה.

כריסי היינד, אז עיתונאית מוזיקה ולפני שהעמידה פנים, כתבה בביקורתה על התקליט בעיתון NME: "הוא נראה כקוף בשרשרת. תקשיבו לו כשהוא ניזוק וגרוטסקי ועתיר אימה. זו החיה לו שבמתכונתה הנכחית יכולה להקפיא את זרם הסאדו-מאזו בעוצמתה. הקהל מריע אחרי כל שיר כמאשרים שהם אוהבים אותו. ובכן, לו ריד שונא אתכם!".

ג'ון קייל, חברו לשעבר של ריד במחתרת הקטיפה, לא אהב את זה: "כמה משיריו בלהקה שעשינו היו עם נקודה ממשית אבל עכשיו הוא רק הולך במעגלים, שר על טרנסווסטיטים וכאלו".

ריד עשה שיווק מעניין לתקליט הזה שלו, כולל פרסומת לטלוויזיה שארכה כ-15 שניות בהן הוא נראית תמונתו על המסך ללא תנועה. ברגע שהצופה חשב שמדובר בתמונה, ריד מצמץ ובלבל אותם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה תקליט שיש לנגן בקול רם, כמו מנוע של מכונית פורמולה 1, הוא לא באמת מתחילה עד שהוא נדחף קרוב לגבול. כמוזיקת ​​רקע זה לא הרבה, אבל אם זה מופעל במערכת מספיק רועשת - אז טוב מאוד .

שמעתי את ריד לראשונה כשהיה חלק ממחתרת הקטיפה לפני כמעט עשר שנים, כשמישהו השמיע את HEROIN בבית האחווה באוניברסיטת נורת' ווסטרן; לקח לאנשים שהתאספו בערך 20 שניות לצעוק, 'מה זה החרא הזה?' ו'תכבה את זה'. באותם ימים יכולת להעליב כמעט כל אחד עם מחתרת הקטיפה. אם השירים של ריד לא היו מחליאים אותם אז סגנון השירה שלו היה עושה זאת. הוא מגחך, יהיר, חסר אכפתיות, הוא כבש את האנטרטיקה של עולם הרוק.

מה שמפתיע הוא שיש לו את אותו האפקט גם היום. אפשר היה לחשוב שכולנו התבגרנו. כש'ברלין', השנוי ביותר במחלוקת באלבומי הסולו של ריד, יצא לפני כמה חודשים, ריד שוב היה 'מגעיל' ו'מנוון'.

'ברלין' זו יצירה מרירה, חסרת פשרות ואחד מאלבומי הקונספט הממומשים ביותר. ליופי אין שום קשר לאמנות, וגם לא טעם טוב, נימוסים טובים או מוסר טוב. ריד הוא אחד מקומץ האמנים הרציניים שפועלים היום במוזיקה הפופולרית, וכעת אפשר לחשוב שאנשים יפסיקו להטיף לו. אולי האלבום החדש שלו יכריח אותם לעשות זאת.

אלבום ההופעה של ריד, נפתח עם הקדמה של הלהקה לפני שריד עולה לבמה ומבצע את SWEET JANE. שאר הצד הראשון מוקדש לגרסה מתנשאת ומטרידה של HEROIN. כל מאזין יכול להחליט באופן אישי את המוסר של השיר הזה ('הרואין, זו אשתי וזה החיים שלי'); כהופעה הוא מרושע ומהמם, נטוע באורגן בוגדני ומתוח על סט ריפים של גיטרה. ליצירה יש אווירה של קתדרלה במיסה שחורה, שבה הרואין הוא האלוהים.

צד שני מתחיל ב-WHITE LIGHT WHITE HEAT. קטע מסודר של רוק יסודי, ונסגר ב- ROCK'N'ROLL המשעשע אבל ארוך למדי. בין השניים האלו יש את השיר LADY DAY. ב'ברלין' שר ריד את 'ליידי דיי' עם אהדה מובהקת, אם כי קלושה, לדמות הפריק המסכן שהוא הנושא שלו. בגרסת הקונצרט זה נעלם, מה שמותיר את השיר חלש יותר כאלמנט נרטיבי אבל חזק יותר מבחינה מוזיקלית. משום מה למוזיקאים לא ניתן קרדיט באלבום.

התקליט הזה הרבה פחות קלסטרופובי ומדכא מ'ברלין', אבל אנשים רבים כנראה יתעבו אותו בכל מקרה. מתרוממים, נרקומנים וסדיסטים הם לא מאוד נעימים, אבל אלה הרגישויות שריד שואב. השירים שלו מציעים מעט תקווה. שום דבר לא משתנה, שום דבר לא משתפר. כפי שריד אמר על 'ברלין', "זה לא כמו תכנית טלוויזיה שבה כל הדברים הרעים שקורים לאנשים נסבלים. החיים הם לא ככה, וגם האלבום לא'.

אם יש גאולה ביצירתו של ריד מעבר ליושר והברק המוזיקלי שלו זה, לדעתי, אומץ. הוא אף פעם לא ממצמץ. ניטשה, שהיה דפוק לפחות כמו ריד, כתב כי 'מבחן לשלומו ולתודעת הכוח של האדם הוא המידה שבה הוא יכול להכיר באופיים הנורא והמפוקפק של הדברים, והאם הוא זקוק לכך. אמונה בסוף'.

כלומר, במשתמע שיש יופי שנובע לא מהאושר אלא מהעליבות, פריחה של ריקבון, כמו שאומרים. אז הנה זה. תגבירו את הווליום".

בביקורת מאז בעיתון ווינדזור סטאר נכתב כך: "לו ריד התגבר על כל הסיכויים. אם אי פעם היה רוק אנד רולר שהיה הולך מאיתנו במהרה, ההימורים היו צריכים להיות מונחים על ריד. ובכל זאת, הוא כאן, חי וקיים (או לפחות כך זה נראה), ובעל האלבום הכי בלתי ניתן להריסה, גמיש ועמיד בעליל שיצא עד כה השנה. זה מדהים במיוחד מכיוון שהוא מחייה את המוזיקה של ריד מלפני עשור שלם, בדיוק מהתקופה שבה הוא נטע את פצצות הזמן שאמורות להתפוצץ בפניו. אולי לקח לי 10 שנים לשמוע באמת את ריד .

הרבה מהקרדיט מגיע ללהקה שהתאספה כדי לעזור לו. ומכיוון שריד מקרקר יותר ממה שהוא שר, הוא זקוק להרבה עזרה. למרבה הצער חברת RCA לא יכלה להגיד לי מי עשה מה - אבל העבודה הקולקטיבית שלהם מעולה, ממריצה מאוד, במיוחד סולו ווא-ווא שבקלות יכול להפוך לדבר הכי מדהים ששמעתי מאז הנדריקס. האלבום הופק על ידי ניו יורקר ותיק אחר, סטיב כץ, ותחת השגחתו ריד מתגלה כפאנקיסט צעיר ונמרץ.

אני לא יכול להאזין ל'הרואין' - שיר הרחוב הזה פשוט מרגיז מדי - אבל שאר האלבום העיר אותי בבוקר וגרם לי להתעורר בלילה".

אז אם כבר הוזכר סטיב כץ, לשעבר גיטריסט להקת דם יזע ודמעות, הנה מה שהוא כתב בספרו: "השאלה ללו עכשיו הייתה: 'מה אתה עושה אחרי שאתה יוצא עם תקליט שנכשל ושמו ברלין?' - למזלי מישהו שאל את דעתי, ואני עניתי: 'אתה שם את לו יחד עם להקה מעולה ומיד ניגש להקליט אלבום בעיקר עם שירי מחתרת הקטיפה'. ככה כל האנשים האלו ששמעו את WALK ON THE WILD SIDE ולא הכירו את מה שבא קודם - ייחשפו לכמה מהחומרים הטובים ביותר שהוא כתב אי פעם. סטיב האנטר וחברי הוותיק דיק וגנר, שניהם מהלהקה של אליס קופר, היו ה-גיטריסטים, לדעתי, זה היה הסאונד הכבד שלהם, אפילו יותר מלו, שעזר לרוקנ'רול אנימל להפוך לקלאסיקה.

לו עשה כמויות אדירות של ספיד בזמן הזה. סם הבחירה שלו היה מתאמפטמין הידרוכלוריד. הוא הוריד במשקל והידיים הרועדות שלו החמירו. הייתי סקרן לגבי מה הסם הזה הרגיש כמו. יום אחד, בביקור בביתי בניו סיטי, ביקשתי מלו להשאיר לי כדור לפני שהוא עוזב. לקחתי הפסקה ממשטר הגראס היומי שלי, בלעתי חצי ממנו. לא הצלחתי להירדם במשך שלושה ימים. גם לא יכולתי ליצור אקורד כראוי בגיטרה שלי או ללחוץ על כפתור ההפעלה במכשיר הטייפ שלי. הייתי זומבי. המחשבה הראשונה שלי הייתה: 'איך הוא עושה את החרא הזה?' והמחשבה השנייה שלי: 'איך אני יוצא מהחרא הזה?' אז עברתי לקפה נטול קפאין ועישנתי

עוד ג'וינט, ומאז לא הסתכלתי אחורה.

לחברת התקליטים RCA היה חוק: אם היית אמן RCA, היית צריך להשתמש בטכנאי הקלטה של RCA. הדרך לעקוף את זה הייתה להקליט מחוץ למדינה. התקליט הזה הוקלט בניו יורק, אז הייתי צריך להשתמש במהנדס מהצוות. היה לי מזל עם גאס מוסלר, שעם שיערו הקצר והתנהגות הארצ'י באנקר שלו, הוא התברר כאוצר. נתקלנו רק בבעיה אחת: בדרך כלל זה חכם להקליט את הקהל בערוץ סטריאו בנפרד. חשבנו שעשינו כך עד שהאזנו להשמעה וגילינו שחסר ערוץ אחד מהשניים, כנראה בגלל כבל פגום במקום. אז מישהו הגה את הרעיון להשתמש במחיאות כפיים מתקליט אחר של RCA. אז לקחנו מחיאות כפיים מתקליט של ג'ון דנבר להקלטה שלנו. זה היה רעיון מבריק לחלוטין. החלק הכייפי האמיתי היה, בדיוק כמו עם רצועות צחוק בסיטקום, שאתה יכול לשחק עם הווליום. צחוק רם יכול לגרום לבדיחה גרועה להישמע מצחיקה, וכן

מחיאות כפיים רמות יכולות לגרום להופעה בינונית להישמע חיובית. אז באמצע SWEET JANE, כשהלהקה עדיין מנגנת את הפתיח, ולו מתחיל את כניסתו לבמה, הגברנו את מחיאות הכפיים. הרמנו את הווליום כך שזה נשמע כאילו האפיפיור זה עתה נכנס לוותיקן. זה היה יפהפה, וכך זה עומד עד היום".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459