רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 בפברואר (25.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "במיסיסיפי פגשתי שר מוסמך בממשלה שקילל כמו חייל ודיבר על אנשים כהי עור כאילו היו הם עדר בקר. יש לי הקלטה של הפגישה הזו כדי להוכיח את זה. זה לא יאמן. ובמלון שלנו בניו יורק ניגשה אלינו אחת העובדות שם וביקשה חתימות למישהי מצוות המטבח. היה רגע של מבוכה בזמן שחיפשנו עט. כי לפתע היא אמרה 'אל תדאגו, היא לבנה!'. היו לנו מעריצים שניגשו אלינו ואמרו כמה שהם אוהבים להקשיב לרית'ם אנד בלוז ולג'יימס בראון ובאותה נשימה אמרו שלא ילכו לראות אותו בהופעה כי האולם מלא בכושים. תגידו לי, איזו גישה מעוותת היא זו?" (אריק ברדן, הזמר של להקת האנימלס, בשנת 1966)

ב-25 בפברואר בשנת 1943 נולד ג'ורג' האריסון, איש הביטלס. לקראת סוף 1969 התראיין ג'ורג' האריסון בבניין חברת 'אפל' של הביטלס. היה זה בתקופה מאד סוערת במחנה הלהקה, מבחינה אישית ומבחינה עסקית.

הנה מה שהיה לג'ורג' להגיד:

"מי שטוען כי הביטלס הם להקת אולפנים בעוד הסטונס הם להקת הופעות - טועה. אנחנו הופענו המון עוד לפני שהסטונס התחילו. היינו חזקים בליברפול ובהמבורג. אבל אז התחלנו להתפרסם בשירים מקוריים שיצרנו ונאלצנו לבצע רק אותם בהופעות שלנו. לא יכולנו להופיע רק עם קאברים יותר. עד שהגיע סיבוב ההופעות האחרון שלנו ב-1966 והכל כבר נראה לנו רקוב. ניגנו כל הזמן את אותם השירים לאנשים שונים ברחבי העולם. בתחילה היה לנו כיף להציג בפני אנשים שירים חדשים שלנו אבל כשהפכנו ללהקה גדולה ביותר, אז גם התחלנו להשתעמם. היינו חייבים לנגן כל הזמן את SHE LOVE YOU. תראו את הסרט שלנו באיצטדיון SHEA. רואים שם שאנחנו מנגנים רק בשביל עצמנו כי הקהל נמצא במרחק קילומטרים מאיתנו. הסאונד שלנו על הבמה היה רע. תמיד הוא היה רע. סיפרנו בדיחות זה לזה על הבמה כדי לשעשע את עצמנו במצב הזה".

על חברת 'אפל' סיפר: "התחלנו להיכנס לענייני העסקים ואנשים התחילו למרמר על כך שהביטלס משחקים אותה כאנשי עסקים, אבל הם שכחו שתמיד היינו בתוך זה. פשוט לא שמנו לב לזה כי בריאן אפשטיין טיפל בזה. אבל כשהוא מת התחוור לנו שהמון אנשים חתמו איתנו על חוזים. זה היה מגוחך. נאלצנו לשבת ולפתור את העניין הסבוך הזה מולם. אני לא יכול לדמיין היכן היינו מגיעים אם בריאן היה נשאר בחיים. המצב הזה אילץ אותנו להיות אחראים לעצמנו. עד אז היה כל הצד העסקי מעורפל עבורנו. תמיד חשבנו שאם בריאן מטפל בעניינים אז הכל בסדר. אפילו כשזה ממש לא היה בסדר. כשהוא מת גילינו כמה וכמה דברים שהוא עשה שהיו נוראיים עבורנו".

על התקליט החדש 'אבי רואד' סיפר: "השיר SOMETHING נחמד מאד. זה אולי השיר עם המלודיה הטובה ביותר שכתבתי עד כה. 'פטיש הכסף של מקסוול' הוא שיר של פול שלקח לנו המון זמן להקליט. זה מסוג השירים שאתה אוהב או שונא. זה כמו השיר HONEY PIE. יש שיר נוסף של פול בשם OH DARLING שהוא באווירת שנות החמישים. בשיר הזה יש בעיקר את פול שצורח. אנחנו נמצאים מאחוריו. השיר 'גן התמנונים' הוא השני שרינגו כתב בחייו. כשרינגו משועמם מתיפוף אז הוא מנגן בפסנתר בביתו. הבעיה היא שהוא מכיר רק שלושה אקורדים. השיר האחרון בצד הראשון הוא I WANT YOU שהוא שיר מאד כבד. ג'ון מנגן פה בגיטרה מובילה ושר. זה נשען על בלוז ישן אבל ג'ון הפך את זה למשהו מקורי משלו. לג'ון יש תיזמון מדהים בשירים שלו. הוא שובר מקצבים מבלי לדעת שהוא עושה כך. דוגמה טובה לזה היא בשיר ALL YOU NEED IS LOVE. אבל אם תשאל אותו - הוא לא יבין מה מיוחד בזה. אצלו זה בא באופן טבעי. את השיר HERE COMES THE SUN כתבתי ביום שמש אחד בחצר של אריק קלפטון. זה שיר שהשתחרר מתוכי לנוכח הגיהנום שעברתי אז עם הביטלס. השיר הבא הוא BECAUSE שהוא שיר די פשוט אבל ההרמוניה שבו הייתה מהקשות עבורנו. הליווי מזכיר קצת את בטהובן. יש שחושבים כי פול כתב את השיר הזה בגלל המתיקות שבו. פול כותב את השירים המתוקים יותר, בדרך כלל. ג'ון כותב את השירים הפריקיים יותר.

אבל BECAUSE הוא כנראה השיר האהוב עליי בתקליט. אחרי כן מגיעה מחרוזת שירים שמורכבת מהדבקות של שירים שכתבו ג'ון ופול. אני לא יכול כרגע להסביר את התקליט החדש שלנו במלואו. אני יכול להסביר על סרג'נט פפר והאלבום הלבן, אך בתקליט הזה אני די אבוד. אנשים אומרים שהוא דומה לריבולבר ויכול להיות שזה כך. אבל עדיין התקליט הזה מופשט מדי עבורי".

על האלבום הלבן אמר: "עשינו טעות גדולה בכך שהוצאנו את זה כאלבום כפול. הוא ארוך מדי לאנשים. יש שירים שיכולנו להוציא משם. למשל REVOLUTION 9. אין בו משהו מזעזע כמו שאנשים חושבים. לי אישית אין את הכוח להקשיב לזה. הצד הראשון באלבום הוא האהוב עליי".

הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450

ב-25 בפברואר בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין, עם השיר SEVEN SEAS OF RHYE. צדו השני של התקליטון בא עם שיר שלא יצא באף תקליט שלם של הלהקה. זה הוא SEE WHAT A FOOL I'VE BEEN.

בואו לראות מה יש לי לספר עליו - כולל צלילים שלא שמעתם בשיר!

ב-25 בפברואר בשנת 1973 יצא האלבום BILLION DOLLAR BABIES, של להקת אליס קופר.

אליס קופר בספרו: "ניסינו להקליט חלק מהאלבום באולפני מורגן בלונדון. הזמנו את הארי נילסן ומארק בולאן להצטרף להקלטה, אבל עד שהערב הסתיים כל מה שהיה לנו היה ארבע שעות של סרט הקלטה לא שמיש וחשבון הוצאות הקלטה גבוה.

האלבום, שוב בהפקתו של בוב אזרין, הצליח מאד אבל סיבוב ההופעות לקידומו הוציא את החיים מהלהקה. זה הרג את הניצוץ בינינו. לפני שנים רבות ומכיוון שהייתי הסולן, הוחלט שאני צריך לעשות את כל הראיונות כשמתאפשר. כולנו הסכמנו לזה כי היה קל יותר למכור תמונה אחת מחמש. ייצגתי את כל האישיות של חברי הלהקה. כשהציבור ישב מולי, הם ראו את כולנו. זה היה מובן מאליו ששמי הוא אליס קופר.

ככל שחלפו השנים הציבור התעניין בי והלהקה לא חלמה שהאישיות של אליס יכולה להפוך גדולה מחמשת החברים. הם לא חשבו לרגע שהם יהיו אבודים, שהעיתונות לא תרצה לדבר איתם בכלל!

כולנו הרווחנו סכומי כסף מדהימים, אבל זה לא הצליח לשמור על האגו. אני לא יודע מה הייתי עושה לו הייתי במקומם. אני לא יודע אם יכולתי לסבול להיות ברקע. אני רק יודע שלעולם לא הייתי נותן לזה לקרות מלכתחילה".

בעיתון רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "לגבי אליס קופר, נכון לעכשיו זה שכל אלבום חדש נועד רק כפסקול לתיאטרון המרהיב הזה. אבל אפילו כפסקול שכזה, האלבום נראה כהפלה. השיר HELLO HURRAY הפותח את האלבום מדגיש שוב את ההיבט "מופע" של אליס קופר. הגרסה המותאמת מעניקה מבט מעניין על הציניות הסרבנית שהיא מרכיב בלתי נמנע בקיום של כוכבי המדף, אך אינה עושה דבר יקר אחר.

הלהיט ELECTED נכשל באופן דומה, כקורבן של הפקה בלתי הולמת להפליא. אליס בונה את הטון של השיר בהתמדה לאורך כל הדרך, ואז ממש בסוף, בדיוק כשאתה מצפה שהדבר יתפוצץ להמנון מוחץ, כל העניין הארור מתפוגג פתאום באופן אבסורדי. הם אמנם די מרוצים להסתתר מאחורי חזית "הבידור" הזו, אבל אני יודע לעזאזל שהחבר'ה האלה יכולים להיות מוזיקאים טובים. הם עשו גרסה של TRAIN KEPT A ROLLIN פעם אחת במהלך בדיקת סאונד. אולי נקבל טעימה מכך בהמשך השנה כאשר הגיטריסט יוציא אלבום סולו - זה יכול להיות נחמד. אך כפי שקורה כעת, כשכל חבר מוכן לחלוטין להטביע את התפתחותו המוזיקלית לטובת הלהקה, נמשיך לראות תלות בטריקים זולים. עכשיו תסלחו לי בזמן שאשים בפטיפון את RAW POWER של הסטוג'ס".

לסטר באנגס פרסם את ביקורתו בעיתון STEREO REVIEW: "עכשיו, כשהם אחת הלהקות הגדולות בעולם, סיבוב ההופעות הנוכחי של אליס קופר (שמתקשר לאלבום האחרון שלהם, תינוקות של מיליארד דולר) הוא סיבוב ההופעות הגדול ביותר ורוב המעריצים הוותיקים שלהם מקוננים שיש פה התמסחרות ברורה. איזהו כמות של חרא יש פה! ההתמסחרות ברורה. העטיפה של אלבומם החדש היא ארנק, שמתאימה לעולם בו נוער אמיד שולט. לא משנה באיזה צד של הקופה אתה נמצא, להקת אליס קופר היא מרכז הקניות הגדול ביותר בעולם. כל מה שהופך את זה, לטענת ההיפים של אתמול, לפלסטיק".

ב-25 בפברואר בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון המחאה של פול מקרטני שנקרא GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH.

זה הוא סינגל הבכורה של הלהקה והוא נכתב על ידי פול מקרטני ואשתו לינדה בתגובה לאירועי יום ראשון, ב-30 בינואר אותה שנה, כאשר חיילים בריטים בצפון אירלנד ירו למוות ב-13 מפגינים לזכויות אזרח. עם קשרים משפחתיים חזקים לאירלנד מצד אמו המנוחה, מקרטני היה מזועזע מתפקידה של בריטניה בתקרית הזו. בני הזוג מקרטני, מתוך רצון להביע את זעמם על הרציחות, הקליטו עם חבריהם את השיר יומיים לאחר מכן באולפני אבי רואד בלונדון. זה היה השיר הראשון של הלהקה שכלל את הגיטריסט הצפון אירי הנרי מקולוק.

התקליטון נאסר לשידור בבריטניה על ידי ה-BBC וארגונים אחרים, ורוב עורכי הרדיו בארצות הברית התעלמו ממנו. הסינגל הגיע למקום ה-16 במצעד התקליטונים הבריטי ולמקום ה-21 במצעד הבילבורד בארה"ב, אך עמד בראש המצעד הלאומי באירלנד. לאחר שמעולם לא הוציא שיר פוליטי גלוי לפני כן, מקרטני זכה לגינוי על ידי התקשורת הבריטית על עמדתו החיובית כלפי צפון אירלנד. השיר גם הושמץ על ידי מבקרי מוזיקה רבים, שמצאו את המילים של מקרטני פשטניות מדי וראו בזה ניסיון שלו להשיג אמינות ללהקתו החדשה על רקע נושא פוליטי דחוף.

באותו חודש קיבל רובין גיב מהבי ג'יז משימה מטעם עיתון מלודי מייקר להביע את דעתו על שירים שהם משמיעים לו מבלי לדעת מי מבצע אותם. הנה מה שהגיב על השיר של מקרטני: "אני ממש לא אוהב את זה. אני לא חושב שמקרטני צריך לעשות שירים פוליטיים כמו זה. המסר פה ברור אבל אין פה מלודיה. נשמע יותר כמו משהו שג'ון לנון עושה. שמעתי שהשיר הזה הוחרם ברדיו. אני חושב שלא צריכים להחרים שירים ברדיו כלל, אבל זה כנראה עוד תעלול שיווקי יעיל של פול, נכון?".

מקרטני: "מנקודת המבט שלנו, זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים שאלו מה אנחנו עושים באירלנד. זה היה כל כך מזעזע. כתבתי את השיר, הקלטנו את זה ומיד התקשר אליי יו"ר EMI, סר ג'וזף לוקווד, והסביר שהם לא יוציאו את זה. הוא חשב שזה שערורייתי מדי. אמרתי לו שאני מרגיש חזק עם זה והם חייבים לשחרר את זה. הוא אמר, 'טוב, זה יהיה מוחרם', וכמובן שזה היה כך. ידעתי ש"זה לא שיר קל, אבל זה פשוט נראה לי שהגיע הזמן להגיד משהו".

ב-25 בפברואר בשנת 1968 - ג'ימי הנדריקס הונצח בגבס!

ביום זה הופיעה שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס פעמיים, בבית האופרה האזרחית שבשיקגו. בין ההופעות, הנדריקס קיבל טיפול בגבס על ידי קבוצה נשית שנקראה PLASTER CASTER, שדאגה לייצר תבנית של מכונת האהבה האנושית שלו.

הייתה זו סינת'יה שלמדה להכין תבניות כסטודנטית באוניברסיטת אילינוי, כשקיבלה משימה לעשות תבנית ל"משהו קשה". לאחר שפיתחה את מלאכתה על כמה חברים גברים, היא ושתי חברות ניגשו למלאכה ותייגו את עצמן כמומחיות ביציקת גבס ושימור איבר המין הזכרי. הערכות הכילו אלגינט (מה שמשתמשים בו רופאי שיניים ליצירת תבניות של שיניים). לאחר מכן טובל המטופל את הפתיל שלו (ברגע שהוא מוכן לפעולה) בתבנית, ואז ממלאים אותה בטיח פריז ליצירת הגבס.

הנדריקס היה הסלבריטאי הראשון שעשה את זה. לאחר ההופעה הראשונה, עקבו הבחורות אחר הלימוזינה של הלהקה שחזרה למלונם, שם הסבירו לכוכב על כוונתן. הנדריקס הסכים מיד ונשאר במצב רוח טוב לאורך כל התהליך.

אחת מהן עינגה את הנדריקס בעוד השנייה הכינה את החומר למריחה. גם הבסיסט, נואל רדינג, נעתר למשימה ובסופו של יום הוכרז כי 'כלי הנגינה' שלו מרשים יותר משל הבוס הראשי.

ב-25 בפברואר בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין בפעם הראשונה בניו זילנד. זה היה באיצטדיון WESTERN SPRINGS שבאוקלנד, מול קהל שמנה כ-25,000 איש. ג'ימי פייג', שעטה זקן כבד, החל מאפריל 1970, החליט לגלח את זקנו לחלוטין לקראת הטיסה לשם.

ההגעה של זפלין לשם נתקלה בהתלהבות חסרת תקדים בקרב קהל אוהדי הרוק של ניו זילנד. הלהקה, שאיחרה לעלות לבמה, פינקה את הבאים עם ביצועים אנרגטיים להפליא, כשהשיר הפותח היה IMMIGRANT SONG.

כתב עיתון "ניו זילנד הראלד" תיאר את ההופעה כמוצלחת אך כזו שהרעש שבקע מהרמקולים שלה היה די בלתי נסבל. גם כתבת עיתון GROOVE התלוננה על הרעש: "דמיינו את עצמכם יושבים על האסלה בחדר שירותים קטן כששבע מערכות סטריאו פועלות היישר לתוך האוזניים שלכם בווליום מקסימלי".

לאחר ההופעה הזו באוקלנד פנו ארבעת חברי הלהקה לבלות את הלילה במועדון חשפנות. אחת החשפניות עקבה לאחר מכן, אחרי חברי הלהקה, לבית המלון בו השתכנו, WHITE HERON. בחמש לפנות היא מצאה את עצמה מושלכת על ידי איש צוות הלהקה לבריכת המלון. חשבתם אחרת?

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

גם זה קרה ב-25 בפברואר:

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון בשם RICKY TICK CLUB. זה המועדון שהועתק במדויק שנה קודם לכן לסט הצילומים לסרט BLOW UP (של מיכלאנג'לו אנטוניוני) שם צולמה להקת היארדבירדס בסצנה המפורסמת בה ג'ף בק שובר גיטרה.

- בשנת 1962 יצא בארה"ב סינגל ראשון לביטלס, שהיו אז לא מוכרים שם. הסינגל יצא דרך חברת VEE JAY עם השיר PLEASE PLEASE ME. לא נרשמה הצלחה מיידית עם הוצאת התקליטון הזה אך הוא הפך לפריט אספנים רציני כי על הלייבל שלו הונצח שמה של הלהקה עם שגיאת כתיב כ- BEATTLES.

- בשנת 1999 תבע פרינס, שהשתמש אז בסמל בלתי ניתן לביטוי בכינויו, תשעה אתרי אינטרנט כדי למנוע הורדות לא חוקיות.

- בשנת 1964 סיימו הביטלס להקליט את הסינגל הבא שלהם שייקרא CAN'T BUY ME LOVE, באולפני EMI בלונדון, (הם הקליטו לראשונה את השיר ב-29 בינואר 1964 באולפני PATHE MARCONI בפריס.

- בשנת 1995 הופיע פרנק סינטרה לקהל ובפעם האחרונה בחייו. זה היה בפאלם ספרינגס והוא עינג את קהל המוזמנים בכמה מלהיטיו הגדולים.

- בשנת 2011 מתה סוזן רוטולו, מסרטן ריאות. היא הייתה חברתו הראשונה באמת של בוב דילן, וההשראה לכמה משיריו המוקדמים. סוזן הופיעה באחת מעטיפות התקליטים הידועות יותר במחצית הראשונה של הסיקסטיז, כשהיא צועדת עם דילן שלובי זרוע ברחוב. שם התקליט הוא THE FREEWHEELIN' BOB DYLAN.

- בשנת 1966 יצא תקליטון חדש ליארדבירדס, עם השיר SHAPES OF THINGS. שימו לב לצלילי הגיטרה החשמלית של ג'ף בק בשיר זה. הם מהפכניים!

- בשנת 1985 הוציא הצמד, דמעות לפחדים, את התקליט השני שנקרא SONGS FROM THE BIG CHAIR. עם להיטים כמו EVERYBODY WANTS TO RULE THE WORLD ו- HEAD OVER HEELS הפך התקליט להצלחה אדירה. שם התקליט הזה בא מסרט טלוויזיה משנת 1976, על אישה בעלת אישיות קוטבית שחושפת את האני האמיתי שלה ביושבה על הכיסא הגדול של הפסיכיאטר שלה.

- בשנת 1957 נולד סטיוארט ווד, גיטריסט בלהקה הבריטית מחליקי העיר בי. בשנת 1950 נולד הזמר-מלחין אמיט רודס. בשנת 1947 נולד דאג יול, האיש שהחליף את לו ריד בלהקת מחתרת הקטיפה.

ב-25 בפברואר בשנת 1977 יצא תקליט של להקת פרוקול הארום ושמו SOMETHING MAGIC. אולי יותר נכון לקרוא לו SOMETHING TRAGIC. פה הסתיימה דרכה של הלהקה בסבנטיז.

את התקליט הזה הקליטו רוני והאווי אלברט, שנודעו גם כ"האחים אלברט", כשלשמם נזקפו אז הצלחות עם דרק והדומינוס כמו גם קרוסבי, סטילס ונאש. אבל עם פרוקול הארום קרתה להם התנגשות. קלידן הלהקה, כריס קופינג, סיפר שגישת ההפקה שלהם לא הייתה טובה. יום אחד ביקש הגיטריסט, מיק גרבהאם, לערוך סולו שלו באחד השירים והם לא הבינו כלל מה הוא רוצה מהם. מצד שני, חברי הלהקה בחרו להיות מפיקי התקליט וזה בא לרעתם.

התקליט הוקלט במיאמי באולפן ששימש בעבר את הבי ג'יס והאיגלס. יש בו שישה שירים, חמישה מהם נמצאים בצד הראשון, הצד השני נלקח כולו על ידי יצירה ארוכה. תמלילן הלהקה, קית' ריד, כתב את הסיפור, THE WORM AND THE TREE, שנתיים לפני ההקלטה. זה היה אמור להיות מוקלט עם תזמורת סימפונית וכמה מחבריה מצאו את הפרויקט קצת מסוכן ולא כדאי כלכלית. זמר-פסנתרן הלהקה, גארי ברוקר, בחר הפעם לא לשיר אותה אלא להגיד את המילים כדיבור. אחרי הכל, זו לא הפעם הראשונה שהוא משתמש בדיבור במוסיקה. אבל אם ביצירת העבר המפוארת, IN HELD TWAS I, זה עבד להפליא - הפעם זה לא עבד. ברוקר אמר אז: "זה קורה כשאני לא מצליח לחשוב על מנגינה! זה קשה לפעמים".

ברוקר הודה בהמשך: "מיד לאחר צאת האלבום התחרטתי שלא שרתי ביצירה הזו. אני לא סובל את הקול שלי כשאני מדבר. במקור לא תיכננו בכלל לעשות את היצירה הזו בתקליט. כשהצגנו את זה לראשונה לאחים אלברט, הם השיבו שחבל שזה מה שיש לנו כי זה גרם להם לבלות פחות זמן על היאכטה שלהם".

אחד השדרנים הבולטים באנגליה אז היה ג'ון פיל. הוא השמיע בתוכניתו את שיר הנושא של התקליט, שיש בו גם תזמורת פילהרמונית וגם ניסיון מוסיקלי לא רע לדעתי. אבל באמצע השיר העיף ג'ון פיל את המחט של הפטיפון והכריז, "זה ממש לא SOMETHING MAGIC אלא יותר SOMETHING AWFUL". וברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הנה עוד שישה שיכתובים של A WHITER SHADE OF PALE אבל מעריצים אדוקים ודאי יהללו אותו. יש פה חזרה לצליל הקלאסי של פרוקול הארום, אבל עם שירים שקרובים לאסונות מוסיקליים. אין פה הפתעות וריגושים".

ב-25 בפברואר בשנת 1969 פורסם בעיתון לאישה על זמר חדש בשם רנדי ניומן:

"ישנם מלחינים, שכל פעם שפזמון שלהם מושמע מעל גלי האתר, הם מתמוגגים מנחת. זה טבעי. אצל רנדי ניומן זה גורם להרגשת מבוכה. הוא אפילו מסמיק מזה. למי מכם שלא שמע על רנדי ניומן, נזכיר רק כי הוא חיבר, בין השאר, את פזמונו החביב של אלן פרייס - 'סיימון סמית והדוב המופלא המרקד שלו', ועוד כמה להיטים מצליחים.

לרנדי מעריצים רבים, ביניהם אפילו פול מקרטני, שכאשר היה בארצות-הברית, מולדתו של רנדי, טרח לצלצל אליו ולומר לו עד כמה התרשם מתקליטו אריך-הנגן. 'יתכן שאני מזדקן', אומר רנדי בן ה-26, הנראה מבוגר מכפי גילו. 'כבר אינני נלהב כפי שהייתי פעם. הייתי רוצה מאוד לכתוב פזמונים לריי הנדריקס (....). אני יודע, בשעת הכתיבה, כי פּזמון צריך להיות מסחרי, מאחר שהוא נועד מטבעו לצריכת הקהל".

ב-25 בפברואר בשנת 2019 מת מארק הוליס מלהקת TALK TALK. בן 64 במותו. הוליס החל כיצרן להיטי פופ עם ארומה מסונטזת ופרץ משם להיות אמן מוזיקה פורץ דרך שנשאר נאמן לעצמו.

הוליס מת לאחר מחלה קצרה שממנה לא התאושש והותיר מעריצים רבים שבורי לב שהוא השפיע עליהם ושינה את התפיסות שלהם לגבי אמנות ומוזיקה. מוזיקלית, הוא היה גאון והשפיע בגישתו על מוזיקאים רבים. הוא ידע ליצור עומק של תחושה עם סאונד ומרחב מיוחדים. הוא היה אחד הגדולים בתחום הזה.

להקת TALK TALK הוקמה בשנת 1981, הוציאה שורה של להיטי סינת'-פופ בתחילת שנות השמונים ולאחר שני אלבומים מצליחים, הוליס וחבריו ללהקה התרחקו מסגנון הסינת'-פופ ועברו לכיוון רוק אמנותי בהשראת להקת רוקסי מיוזיק שהשפיעה עליהם.

אלבומה השלישי, THE COLOR OF SPRING, יצא בשנת 1985 והפך לתקליט הנמכר ביותר של הלהקה, הודות ללהיט LIFE'S WHAT YOU MAKE IT. אז עם תקציב גדול יותר, יותר חופש יצירתי וללא מגבלות זמן, הלהקה נכנסה לאולפן כדי להתחיל לעבוד על מה שיהפוך להישג הגדול ביותר שלה, SPIRIT OF EDEN, שייצא ב-12 בספטמבר 1988. ההקלטות לאלבום זה נמתחו עמוק אל תוך הלילה, כאשר מוזיקאים ניגנו לעתים קרובות בחדר חשוך ומלא עשן מתקתק של קטורת.

מעטים היו יכולים להיות מוכנים אז למוזיקה שכזו מבית היוצר הזה. זאת כי הרוב חשבו על TALK TALK, עד אז, כעל ספקי מוזיקת סינת' פופ ואפילו הישוו אותם לדוראן דוראן. אבל היו רמז אחד או שניים בתקליט הקודם עם כלי נגינה מיוחדים. הפעם, הוליס וחבריו הלכו על כל הקופה.

האווירה הייתה מיוחדת. "זה היה מאוד פסיכדלי", כתב טכנאי ההקלטה, פיל בראון, בספרו. "היו לנו נרות ומפיצי ריחות ולפעמים היה רק חושך מוחלט באולפן. היית מתבלבל מזה. ללא אור יום, ללא מסגרת זמן. איבדתי שנה מחיי לתקליט הזה, אבל איזה תקליט!"

בהשפעת המפיק ומשתף הפעולה, טים פריז-גרין (שפיתח עניין במלחינים כמו מסיאן, שטוקהאוזן וג'ון קייג' - הוליס חקר את גבולות רחוקים יותר, אבל לקח זמן להגיע לשם. האלבום כמעט הושלם כאשר הוליס החליט שזה נשמע יותר מדי כמו תקליט רוק ובחר למחוק את כולו. עם דף נקי מולו, הוא וחבריו לפרויקט התקדמו לעבר הצליל החדש שדמיינו.

הפעם הוליס והחבר'ה בחרו במיוחד להשתמש רק כלים שהיו קיימים מאז 1967. הם גם החליטו להקליט בצורה אחרת, כשנכנסו לאולפן רק עם סקיצות של שירים המאפשרים יותר ניסויים. הם קיבלו השראה מחומרת ההקלטה הדיגיטלית החדשה, שכן היא אפשרה להם לחתוך ולהדביק קטעי מוזיקה מספר פעמים ללא התהליך המייגע שמתרחש עם הקלטה אנלוגית. זה איפשר ללהקה לאלתר בדומה ללהקת ג'אז.

"בעבודה עם חלל כרעיון, הרעיון של הגיאוגרפיה של הסאונד היה חשוב", אמר הוליס, "והחלטנו שנתייחס לאלבום כיצירה אחת שלמה". תוך התמקדות בעדינות ובאיפוק, הם בנו בסיס חדש לשירים והזמינו מוזיקאים אורחים לייפות אותם. אחד מהם היה הכנר, נייג'ל קנדי, שהתקשה לצאת מנגינה וירטואוזית לטובת נגינה אווירתית. פריז- גרין גרם לו לנגן פחות על ידי הדבקת האצבעות בידו השמאלית. בהזדמנות אחרת הוקלטה סקצייה שלמה של כלי נשיפה באולפן, כשבסוף, לאחר יום הקלטות יקר, הוחלט רק להשתמש בצליל של החצוצרן, ורק כשהוא מנקה את הרוק מפיית הכלי שלו.

נגנים אורחים נוספים כללו את נגן הקונטרבס, דני תומפסון (שבעבר ניגן עם פנטנגל, ניק דרייק ועוד), נגן הקלרינט של התזמורת הסימפונית של לונדון, אנדרו מרין, הגיטריסט של הפריטנדרס, מארק פלטהאם, ומקהלה מקתדרלה. כולם התבקשו לאלתר לא ליצירה מוגמרת אלא רק לשברי רעיונות. עד סוף ההקלטה, היו להוליס ולפרייז-גרין כמעט 800 שברי נגינה. באופן לא מפתיע, לקח להם כמעט שנה להשלים את האלבום.

באחד הראיונות הבודדים מהתקופה, כשהלהקה התרחקה ממעגלי הקידום והופעות חיות באופן כללי, הוליס כינה את האלבום הזה - "מאוחר בלילה כאשר אתה במצב רוח רגוע מאוד ללא הסחות דעת". עם שישה שירים מופשטים שהרכיבו 41 דקות חסרות כל פוטנציאל לשיר-להיט. בתחילת מרץ 1988 סיימה הלהקה להקליט ושלחה קסטה של ​​האלבום לחברת EMI. לאחר האזנה לקסטה, נציגי החברה רטנו שזה לא מסחרי. הם ביקשו מהוליס להקליט מחדש שיר או להחליף חומר, אבל הוא סירב לעשות זאת. חברת התקליטים חרקה שיניים עם מה שיש. האלבום היה כישלון מסחרי.

"זו בהחלט תגובה למוזיקה שקיימת כרגע, כי הרוב זה חרא", אמר הוליס למגזין המוזיקה Q בזמן יציאת האלבום. "זה רק צעד רדיקלי בהקשר המודרני. זה לא קיצוני בהשוואה למה שקרה לפני 20 שנה. אם היינו מוסרים את האלבום הזה לחברת התקליטים לפני 20 שנה הם לא היו מנידים עפעף. אתה צריך לתת לזה את כל תשומת הלב שלך. לעולם אל תאזין למוזיקה כמוזיקת רקע. לעולם".

חברת התקליטים ביקשה המשיך לשמור את TALK TALK בחוזה עמה אבל הלהקה, לעומת זאת, רצתה לצאת מהחוזה. "ידעתי באותו זמן שחברת EMI היא לא החברה שהלהקה הזו צריכה להיות איתה", אמר המנהל, קית' אספדן. "פחדתי שהכסף לא יהיה שם להקלטת אלבום נוסף". העניין הגיע לבית המשפט והמקרה התרכז בשאלה, האם EMI הודיעה ללהקה בזמן על הארכת החוזה. השופט פסק לטובת EMI, אך החלטתו בוטלה בבית המשפט לערעורים. הלהקה שוחררה מהחוזה ובהמשך חתמה בחברת פולידור.

בעשורים האחרונים, האלבום זכה לשבחים כאחד האלבומים הגדולים של שנות ה-80 וההשפעה העיקרית בז'אנר הפוסט-רוק. זה הגדיר מחדש את האופן שבו מאזינים למוזיקה.

הלהקה חתמה על חוזה עם חברת התקליטים VERVE והוציאה, בשנת 1991, את LAUGHING STOCK האווירתי ביותר כששנה לאחר מכן הגיע הפירוק הרשמי. לאחר שבתון של ארבע שנים, הוליס קיים את החוזה של הלהקה עם אותה חברת תקליטים והביא לה אלבום סולו מאופק משלו כשלאחר מכן התנתק לחלוטין מתעשיית המוזיקה כדי להתמקד במשפחה. "אני בוחר במשפחה שלי", אמר הוליס לאחר שנסוג מאור הזרקורים. "אולי אחרים מסוגלים לעשות את זה, אבל אני לא יכול לצאת לסיבוב הופעות ולהיות אבא טוב בו זמנית".

ב-25 בפברואר בשנת 1977 יצא אלבום הסולו הראשון של פיטר גבריאל, לשעבר סולן להקת ג'נסיס.

גבריאל: "כשהייתי בג'נסיס קיבלתי מהעולם קרדיט על כל המוזיקה של הלהקה. זה כמובן לא היה נכון. עכשיו אני מקבל קרדיט על כתיבת כלום. אם תשאל את טוני בנקס ומייק ראתרפורד, שני הכותבים העיקריים בלהקה, הם יגידו לך שאני זה שיצר את המלודיות לתפקידי השירה שלי. זה היה התחום שלי". גבריאל ראה בהופעה את להקתו לשעבר יותר מפעם אחת - וכך דיווח: "מאד נהניתי מהם בהאמרסמית' אבל התאכזבתי כשהם הופיעו בריינבאו שבלונדון. צ'סטר תומפסון, המתופף השני שלהם על הבמה, נראה כמו דג מחוץ למים. לא היה רגש לביצועים. ההופעה שלהם בבריסטול הייתה טובה יותר".

אז מה דעתו של גבריאל על ג'נסיס בלעדיו?

גבריאל: "כשהייתי עם ג'נסיס היה הדגש יותר על שירים מאשר על הבלטת נגינה. עכשיו הלהקה הזו דואגת יותר להבליט את כשרון הנגינה שלה. מה שכן, כשאני שומע מדי פעם את תקליטי העבר שלנו - אני מרגיש לאן חתרנו וכיצד נכשלנו פה ושם בנסיון להגיע לשם. אני זוכר כיצד ניסיתי המון פעמים למלא חורים במוזיקה שהיו צריכים להישאר ללא כיסוי שלי. בעניין הזה ג'נסיס טובים יותר עכשיו. מבחינה טכנית, פיל קולינס הוא זמר טוב יותר ממני. יש לו יותר שליטה ממני על הקול". על ג'נסיס עם קולינס הוא הוסיף: "אם ג'נסיס הייתה מתרסקת אחרי שעזבתי אותה - הייתי מרגיש רע ביותר על כך. כשעזבתי אותם הם מיהרו לספר שהרסתי את הלהקה ממניעים אגואיסטיים. עכשיו אין כבר את הנקודה שהרסתי את הלהקה. העזיבה שלי הכניסה בהם אוויר צח. בעוד הם רטנו על כך שהייתי הדמות המרכזית על הבמה - הם כל הזמן נהגו להתחבא מאחוריי. נפלה עליהם אחריות ליצור משהו חזק מוזיקלית עם עזיבתי. להקת ג'נסיס הייתה עם עתיד ורוד כשעזבתי. היינו ממש לקראת פריצה גדולה באמריקה. אבל אני כבר חשתי שג'נסיס הגיעה הכי רחוק שאפשר איתי והאש החלה להיכבות במוזיקה שלנו".

ליצירת תקליטו הראשון פנה גבריאל למפיק בוב אזרין, שמאחוריו הפקות לאמנים כמו לו ריד, אליס קופר ועוד. גבריאל: "אני חושב שהתקליט הזה פשוט, אישי וישיר יותר מכל מה שעשיתי עד היום והוא גם פחות רציני".

אחד השירים בתקליט, WRITING FOR THE BIG ONE, נכתב על ידי גבריאל כמחווה לרנדי ניומן ומספר על אפוקליפסה, כמו גם השיר HERE COMES THE FLOOD. שירים מסוג זה לא יכל להביא ללהקת ג'נסיס, כי שם נאלץ לעבור מסנן ובו עוד ארבעה חורצי דין יצירה. גבריאל: "גם בוב אזרין היה ביקורתי מאד כלפי דברים שהשמעתי לו בפגישתנו הראשונה, בטענה כי הם מורכבים מדי. אני חושב שהוא בהחלט צדק וטוב שהוא דאג להפכם לפשוטים יותר".

אזרין לא היה המפיק הראשון עליו חשב גבריאל כשותף לעבודה בתקליט זה, אך לאחר מפגשים עם מפיקים אחרים שנתקלו במבוי סתום, הבין כי עליו לחשב מסלול מחדש. גבריאל: "ידעתי שאזרין אוהב לשלוט באמנים עימם הוא עובד וידעתי שהוא אוהב גם להתערב בכתיבת השירים עצמה. לא רציתי את זה. אז החלטנו שהוא ישאיר לי את כתיבת השירים ואני אשאיר לו את ענייני ההקלטה. לא עשיתי כך בעבר אבל אחרי שבוע עבודה עימו חשתי כי אני יכול לבטוח בו. הרבה מנגני האולפן שבתקליט הובאו על ידו כי ניגנו בהפקותיו הקודמות. רציתי להביא להקלטה גם את הפסנתרן של ברוס ספרינגסטין, רוי ביטן, שהיה מרשים ביותר בתקליט של דייויד בואי, 'תחנה לתחנה', אבל לצערי הוא לא יכל בגלל התערבות של יותר מדי עסקני מוזיקה מסביבו. לא הייתי מתוח לקראת עבודה עם מוזיקאים חדשים כי זו אחת הסיבות שבגללן עזבתי את ג'נסיס. פשוט פחדתי שהנגנים האלו לא יאהבו את השירים שכתבתי. למזלי זה לא קרה וגם רוברט פריפ הגיע לעזור. אני מחשיב את התקליט שעשה עם בריאן אינו ואת התקליט הראשון של קינג קרימזון כשניים חשובים ביותר. יש בהם את המוזיקה המאתגרת ביותר ונראה כי הוא נהנה לעבוד עימי באולפן וזה היה מעניין לראות כיצד הוא מגיב לנגינת המוזיקאים האמריקאיים. הסשנים לתקליט הזה היו ספונטניים בהרבה ממה שחוויתי עם ג'נסיס".

השיר הפותח מחבר היטב בין העבר הפרוגרסיבי של גבריאל עם ג'נסיס לבין הקריירה החדשה שלו כסולן. לשיר קוראים MORIBUND THE BURGERMEISTER, שגבריאל אמר בזמנו כי הושפע בכתיבתו מספר רפואה שעסק במגפות של הגיל המבוגר. עיניו של גבריאל נחו על מגפה שגרמה לתנועות לא רצוניות של הגוף שנראו לסובבים אותה כריקוד היסטרי. בעבר נקראה המגפה בשם ST VITUS DANCE. "אני מתעניין בכוחות שמשנים מצב ותודעה", הסביר בזמנו. "זה ייקח מאה או אלף שנה אבל הכוחות האלו בסוף ישנו אותנו לחלוטין".

השיר השני בתקליט זה הפך גם ללהיטו הגדול, SOLSBURY HILL, והוא דן במצב עזיבתו של גבריאל את ג'נסיס שהפכה מבחינתו לעוד ספקית מוצרים לקהל הרחב. הוא שר: "הרגשתי כחלק מהנוף / יצאתי מחוץ למכונה / ליבי פעם 'בום בום בום' / 'היי', הוא אמר. 'תארוז את חפציך כי באתי לקחת אותך לביתך'...". השיר הגיע למקום ה-13 במצעד הבריטי וגבריאל לא יכל להימלט מהמחשבה כי בקריירה החדשה שלו יישאב לאותה מכונה. "זה אפשרי שאפול לאותה מלכודת ממנה ברחתי", הוא אמר. "אבל עכשיו, אם זה יקרה, איאלץ לעזוב את עצמי ולא להקה שלמה".

על עטיפת התקליט סיפר מעצבה, אוברי פאוואל: "מרכז לונדון. גשם יורד ופקק מכוניות. כך זה נראה כשלמעשה הייתה לי אז מכונית לאנצ'יה שחנתה מחוץ לביתי. אז חיברתי צינור מהמטבח וניגשתי אליה כדי להשפריץ מים, כדי ליצור את אווירת הגשם. פיטר ישב אז במושב הנוסע ושותפי, סטורם ת'ורגרסון, תיקתק במצלמה בעודי אוחז בצינור".

הביקורת על התקליט בזמנו ברולינג סטון הייתה כזו: "כשפיטר גבריאל התפטר מתפקיד ההנהגה של ג'נסיס לפני שנתיים, הוא אמר שזה כדי לחפש את הבלתי צפוי. על פי עדויות אלבום הסולו הראשון שלו, הוא מצא אותו. במקום לגבש זהות מוזיקלית קלה להבנה, גבריאל הרכיב טלאים סכיזופרניים של סגנונות. הוא כותב לחנים נהדרים, הוא עדיין יכול להיות מוזר כשהוא רוצה, הוא אוהב תזמורת דרמטית ואשפי אולפן. לאנגלים יש ביטוי להגזמה, OVER THE TOP, שלדעתי חל כאן מדי פעם. כנראה שזה פשוט חוסר שקט המתפרץ מאמן שאפתני במיוחד, כי זהו אלבום בכורה עשיר ומרשים. ואני עדיין לא יודע למה לצפות ממנו בהמשך".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו כך: "פיטר גבריאל היה בעבר סולן להקת ג'נסיס, שהתמחה ברוק רועש, מעוטר בכבדות, מלא נורות צבעוניות ואורות מנצנצים. רק במקרה של ג'נסיס מישהו שכח לכלול עץ חג מולד לתלות עליו את הכל. סנטה מעולם לא הגיע לג'נסיס כמו שלא הגיע ללהקת יס, שגם בה לא היה עץ אבל הייתה מספיק ערמומית כדי לתלות את כל הנוצץ זה על נגן אורגן בשם ריק ווייקמן. אז גבריאל עזב את ג'נסיס והשאיר את הלקוחות הפוטנציאליים שלה אפילו עגומים יותר, כדי לפלס את דרכו כאמן סולו. האלבום החדש שלו לא מספיק טוב בשביל זה".

ב-25 בפברואר בשנת 1972 יצא תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק בעודו בחיים, PINK MOON.

בואו לקרוא את המאמר המפורט, עם פרטי נדירים, על תקליט זה ועל ניק דרייק - בלחיצה פה.

בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1974 יצא תקליטה השני של להקת ביג סטאר ושמו RADIO CITY. אבל כוכב אחד שהיה בלהקה כבר הוסט הצידה.

תקליט הבכורה של להקה מבטיחה זו נחשב בשנים האחרונות לקלאסיקה ברורה, אך בזמן אמת הוא נזרק מצוק גבוה והתרסק לקרקע ללא שיווק רציני. זאת כי חברת התקליטים, בה הייתה חתומה ביג סטאר, ספגה מכה כלכלית קשה שלא הותירה לה כסף לצעדי שיווק הגונים. כך נותרה הלהקה עם תקליט נהדר שהציבור לא ידעו כלל על קיומו. כריס בל, הגיטריסט-זמר-כותב השירים, שראה בלהקה את כל ייעודו, לקח את הכישלון הזה קשה לליבו, פרש ואף ניסה להתאבד. בינתיים, ניסו שלושת האחרים להמשיך הלאה והצליחו להוציא תקליט שני. כריס בל תרם פה ושם ממנו, אך לא כחבר להקה מן המניין.

למרות הסחות הדעת הללו, האלבום הושלם הרבה יותר מהר מהראשון. כל האווירה בעת ההקלטה הייתה שונה, עם פחות טייקים להקליט שוב ושוב ופחות הוספת כלי נגינה. החברים גם היו מוכנים להשאיר טעויות במיקס הסופי במקום לתקן ללא הרף, כפי שעשו באלבום הראשון. הכל נועד כדי לתת תחושה משוחררת יותר וסאונד מחוספס, גס יותר.

ג'ודי סטיבנס המתופף: "היית מתייג דברים עם המילה CITY. אם אתה בלהקת רוק'נ'רול - אז זה רוק סיטי. אם קרה משהו רע, זה היה דראג סיטי. כולנו חשבנו שזה אלבום ידידותי לרדיו, אז - רדיו סיטי".

האלבום נפתח עם כמעט חמישים שניות של עבודת גיטרה קצבית אנרגטית, צלילי מלוטרון פה ושם ותיפוף מלא תשוקה של ג'ודי סטיבנס. זה השיר O MY SOUL שהוקלט (משום מה עם מיקס מונו דחוס אך יעיל) עם כריס בל, שכתב הרבה מהמילים בו. צ'ילטון שר, "אני לא יכול לקבל רישיון / לנהוג במכונית שלי, / אבל אני לא באמת צריך את זה / אם אני כוכב גדול'. זו קריצה אירונית ברורה על כישלון האלבום הראשון. בשנים מאוחרות יותר צ'ילטון התלונן שהשיר נכתב על ידי "וועדה" (כלומר, כמה אנשים) אבל גם הודה שהוא יכל היה לשנות דברים אילו זה באמת היה מפריע לו. "השורה הזו, 'את באמת ילדה נחמדה'. פאק! לעולם לא הייתי אומר זה! אני לא יכול לסבול את זה כמו שזה. אני מניח שפשוט התעצלתי לכתוב כמה מילים חדשות".

"נגינת הגיטרה של אלכס הייתה מוזרה ומשוחררת בכוונה", אמר אנדי האמל הבסיסט. "ניסיתי ללכת בעקבותיו עם קטע בס מוזר ומשוחרר. אני חושב שהמגבר שלו היה במסדרון, בין האולפן לחדר הבקרה. לאזור הזה אין את כל התכונות סופגות הסאונד של האולפן בפועל אז קיבלנו את הרעש הזה מהקול שמתרוצץ מהרצפה והקירות".

השיר LIFE IS WHITE נחשב במשך זמן רב לשיר המתייחס ישירות לכריס בל: "אני לא רוצה לראות אותך עכשיו / 'כי אני יודע מה חסר לך / ואני לא יכול לחזור לזה", כשמוסיפים לזה את שם השיר של בל מהתקליט הראשון, MY LIFE IS RIGHT. אבל אנדי האמל חשף מאז שצ'ילטון כתב את זה על דיאן וול לאחר סיום הרומן שלהם. השיר מסמן כיוון מוזיקלית חדש לביג סטאר עם מפוחית שמייללת דרך רוב השיר.

התרומה העיקרית של אנדי האמל לכתיבת השירים לאלבום (אם כי הוא כתב, או שותף לכתיבת חמישה מהשירים) הייתה הבלדה הקצבית שלו WAY OUT WEST. "זה היה על לינדה חברתי, שהלכה לקולג' בדנבר. בוודאי שלא התכוונתי לשים את זה באלבום של ביג סטאר. ניגנתי את זה באחד הסשנים כבדרך אגב וזה הפך לחלק מהאלבום. פחדתי לשיר שוב באלבום, אחרי ששרתי בתקליט הראשון את THE INDIA SONG. אז ג'ודי (סטיבנס המתופף) עשה את זה עם אלכס ששר הרמוניות. אני מניח שזה יצא די טוב". למעשה, קולו של סטיבנס ממש מתאים לשיר הזה.

האמל: "בשיר WHAT'S GOING AHN יש את אחת ההקדמות העצובות של כל ביג סטאר. זה קובע את הסצנה בצורה מושלמת לליריקה נוגה שמבהירה נקודה, גם אם אינך יודע מה הנקודה. לאלכס היו כמה שורות וכמה מילים. היינו בחדר השינה שלו בניסיון לסיים כמה דברים שעלו וכולם פשוט התחילו להציע שורות, עד שהיה לנו שיר שלם. אז, אם המילים לא תמיד הגיוניות, זו הסיבה".

סטיבנס המתופף: "רדיו סיטי, עבורי, היה פשוט תקליט מדהים. כשהלהקה הפכה לטריו זה באמת פתח לי דברים מבחינת נגינה בתופים. תופים לוקחים על עצמם תפקיד אחר בלהקה בת שלושה חלקים, אז זה היה הרבה כיף. זה נתן לי הזדמנות להוסיף משהו למוזיקה, מלבד שמירה על קצב. לא היה לי כיוון בתקליט הראשון ואילו רדיו סיטי היה באמת יותר ספונטני, והביצועים בו היו די קרובים להופעות החיות".

הצד הראשון של התקליט נחתם עם YOU GET WHAT YOU DESERVE. אפשר לראות את הפזמון המתריס כהבעה אישית של הלהקה כלפי תעשיית המוזיקה. "חשבתי שיש בשיר הרבה פוטנציאל מסחרי, אבל זה לא קרה", אמר האמל. "הייתה בזה עבודת גיטרה נהדרת של אלכס. הוא נשמע כמו ג'ימי הנדריקס במקומות מסוימים. אנו באמת נשמעים כמו להקה ראויה כאן!"

השיר MOD LAND פותח את הצד השני כשצ'ילטון הודה שלא הצליח לסיים את כתיבתו ולכן גנב מילים מאמני הבלוז, מאדי ווטרס וג'ימי ריד, כדי למלא את החללים.

כריס בל כתב את רוב השיר BACK OF MY CAR אבל צ'ילטון, האמל וסטיבנס סיימו את זה באולפן על ידי הוספת עוד כמה מילים ואת הגשר המוזיקלי. "פשוט ישבנו וזרקנו רעיונות עד שהיה לנו שיר שלם",אמר האמל. וכך התקליט ממשיך לענג ולבעוט בו זמנית.

העטיפה הקדמית הציגה תצלום של נורה חשופה על רקע תקרה אדומה בוהקת. את הצילום עשה וויליאם אגלסטון שהיה מפורסם כאחד המובילים מאחורי תנועת צילום הצבע האמריקאית והיה מיודד עם הוריו של אלכס צ'ילטון מזה שנים. צילומיו היו לרוב פרובוקטיביים.

לעטיפה האחורית צילם אגלסטון את הלהקה ברגע לא רשמי בבר מקומי. "ביל אגלסטון היה גיהנום גדול", אמר אנדי האמל. "כמו אלכס ואני באותה תקופה. שתינו הרבה, נשארנו לילות בחוץ, ולקחנו כל מיני סמים. איכשהו התחברנו אליו ואלכס שכנע אותו לעשות את העטיפה. הטכניקות שלו היו באמת חדשניות ומבריקות. חשבתי שתמונת הנורה מתאימה בצורה מושלמת לסוג האוונגרד שנתן אופי לאלבום. ביל פשוט שתה ללא הרף, נשאר בחוץ כל הלילה, דפק בחורות בנות עשרים שהצליח למצוא, וצילם המון תמונות נפלאות. אני לעולם לא אבין איך המשפחה שלו השלימה עם זה".

"התצלום האדום על העטיפה הקדמית הפך מאז לתצלום הכי מפורסם של ביל", אמרה המעצבת קרול מאנינג, שהייתה גם חברה קרובה של הלהקה. "רציתי שהעיצוב של רדיו סיטי יהיה דומה למראה הקלאסי של התמונות של ביל כפי שהן הוצגו בביתו עם מחצלות לבנות ומסגרות כסף, אז שמרתי על העיצוב פשוט כמה שאפשר. עודדו אותי לשים את השם שלי על הכריכה, אבל כדי להמעיט את העומס, נתתי לו קרדיט 'ביל' ולא 'וויליאם' עם השם האמנותי שלי, CENOTAPH".

אבל העטיפה הזו התגלתה שנויה במחלוקת שלא במתכוון. יש פוסטר גלוי חלקית בפינה הימנית התחתונה של התצלום, אשר מציג סדרה של תנוחות מיניות. התקליט כבר הוכן והעטיפות הודפסו ואז מישהו בחברת התקליטים CBS אמר, "חכו רגע". אבל בסוף העטיפה נשארה ללא שינויים.

אבל כבר בשלב המיקסים הלהקה צומצמה אף יותר. "התחלתי להיות יותר מקצת מאוכזב", אמר אנדי האמל. "בנוסף, דאגתי לגבי סיום בית הספר ולהמשיך בחיים נורמליים במקום לעסוק במה שהפך יותר ויותר לפעילות חסרת סיכוי. גַם אלכס התחיל להיות מתוסכל וחיפש חומר למילוי האלבום והתחיל לצאת לדברים רדיקליים יותר. כשהם עשו את המיקס לאלבום, כבר הייתי די מחוץ לתמונה". האמל הסכים בחוסר חשק לעשות כמה הופעות עם הלהקה לקידום התקליט אך הודיע שלאחר מכן הוא כבר לא ממשיך. ""אני יכול לסיים את הקולג' ולנהל חיים נורמליים פחות או יותר, או לנשור וללכת לסיבוב הופעות עם להקה שהייתי בה כבר כמה שנים ועדיין לא הרוויחה אגורה שחוקה. ממש בחירה קשה! נמאס לי להיות עני".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459