כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-23 באוקטובר (23.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "יש דבר אחד שאני לא מבין ב-ASTRAL WEEKS... אף אחד לא יגיד לי שזה אלבום רוק. למה הם ממשיכים לקרוא לו כזה, אין לי מושג" (ואן מוריסון)
ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט של פרנק זאפה ושמו CHUNGA'S REVENGE. שם זה בא לתאר נקמה של שואב אבק קטן ושמו CHUNGA, בסיפור אהבה משולש בינו לבין בחור ובחורה.
SIDE 1
1. Transylvania Boogie
2. Road Ladies
3. Twenty Small Cigars
4. The Nancy & Mary Music
SIDE 2
1. Tell Me You Love Me
2. Would You Go All The Way?
3. Chunga’s Revenge
4. The Clap
5. Rudy Wants To Buy Yez A Drink
6. Sharleena
עד כמה זאפה לקח את המוזיקה שלו ברצינות, והאם היה לו הרבה כבוד למוזיקה עליה לעג בעדינות באלבומים שלו, כמו הבלוזים הכבדים באלבומו זה? את התשובה הוא העניק לעיתון MUSIC NOW.
"אני כן לוקח את המוזיקה שלי ברצינות, אבל זה לא אומר שאני צריך להמשיך להיות עגום כל הזמן, תמיד יש הרבה ממה לצחקק. כשהתחלתי כמוזיקאי מקצועי הייתי מתופף בלהקת רית'ם אנד בלוז. אנשים היו אומרים לי, 'היי אחי, אתה שומע קצת ג'אז?', ואני תמיד חשבתי שזה נשמע די מופרך. התחברתי רק לבלוז באותם ימים והאהבה שלי אליו עברה. אותו דבר לגבי הרוק משנות החמישים שאנחנו עושים, אנחנו כבר לא עושים ממנו כל כך הרבה אבל יש לי הרבה מאוד חיבה אליו. מבחינה מספרית, אוסף התקליטים שלי כולל כאלף סינגלים משנות החמישים, אותם אני אוסף מאז שהייתי בתיכון, ואחר כך אולי מאתיים אלבומים של מוזיקה עכשווית וקלאסית”.
בתקליט CHUNGA'S REVENGE הציג זאפה הרכב חדש של "אמהות ההמצאה", לאחר שפירק את ההרכב הקודם. על כך אמר אז למלודי מייקר: "הלהקה העכשווית מפגרת בכוונה - אבל האופן שבו היא מפגרת הוא עדיין יצירתי. כל אדם ממוצע יכול להבין את ההרכב הנוכחי. רק אנשים מוזרים הבינו את הלהקה הישנה. הפורמט של הלהקה הזו אולי קונבנציונלי, אבל החומר מורכב כמו האמהות המוקדמות יותר. הקצב תמיד חזק פה, אבל הדבר הכי חלש בלהקה הישנה היה תמיד קטע הקצב".
אחד החברים בהרכב החדש אז היה הקלידן ג'ורג' דיוק. זאפה פנה אליו במועדון שנקרא EXPERIENCE, בלוס אנג'לס. "עבדתי שם עם הכנר ז'אן לוק פונטי. המפיק של ז'אן נפגש עם פרנק כדי לעבוד על האלבום 'קינג קונג' (אלבום שזאפה הפיק לפונטי בשנת 1969 - נ.ר), ושניהם הגיעו לשמוע את הלהקה. פרנק ביקש ממני להופיע איתו ומאז הופתעתי מכמות העבודה החיה שעשינו. בחודשיים האחרונים היינו בשלושה סיורים עם שבוע חופש בלבד. דבר נוסף שהפתיע אותי הוא המשמעת של המוזיקה. זה חופש מאורגן בתוך מבנה, שהוא לא באמת סוג החופש שהייתי רגיל אליו. פעם נהגתי רק לעצום את העיניים ולנגן, ועכשיו אני צריך לפקוח את עיניי על פרנק ולראות כל סימן שהוא מאותת. אני מניח שהמשמעת עשויה להיות טובה עבורי, כל כך קשה לי להסביר מה יוצא לי מזה מוזיקלית, קשה לומר מה אני מרוויח מזה. אני כן יודע שזה עוזר לי להגיע לקהל גדול יותר, למרות שזה אותו סוג של קהל שהגעתי אליו כשהייתי עם דון אליס. זה טיול אחר רק בגלל שזה סוג אחר של מוזיקה. כל עוד אני מרגיש שאני תורם אז אני שמח, וזה עוזר גם לכיס שלי".
בעטיפת התקליט נראה זאפה כשהוא בתהליך פיהוק מתקדם. צלם התמונה, פיל פראנקס, תפס את זאפה במלון שבמערב ססקס, שבאנגליה וכך סיפר: "כשהגעתי לשם, ראיתי שישה צלמים שעמדו במעגל סביב זאפה שנראה אומלל. הוא רצה ליהנות מהרמי מרטיני שלו מבלי שיפריעו לו. הוא לא רצה להצטלם ואני כיוונתי מרחוק את עדשת המצלמה שלי עליו, בדיוק כשפיהק. כשפיתחתי את התמונה הזו, הבנתי שאני חייב לשלוח לו אותה".
עיתון רולינג סטון בביקורת שלילית: "נראה לנו שהרבה אנשים יתאכזבו מהתקליט הזה. אין בו את סולואי הגיטרה המשעממים אך האווירה של הדבקת הקטעים ללא קשר ביניהם ממשיכה. קטע הפתיחה נשמע כמו מישהו שמנסה, באופן חובבני, לנגן בגיטרה בסגנון הסולמות של גאבור סאבו עם הסאונד של ג'ון מקלאפלין - ללא הצלחה. שאר קטעי הנגינה סטנדרטיים ולא מעבר לכך. רק הקטע TWENTY SMALL CIGARS נשמע טוב. זאפה לא צריך לדאוג. הוא יכול להמשיך להוציא תקליטים כאלה ותמיד יהיה מישהו שיקנה אותם".
עיתון HIGH FIDELITY בביקורת מפברואר 1971: "יש כאן את כל התבלינים הרגילים של זאפה; אוונגרד וקלאסי עם רוק. זאפה ממשיך לאתגר אותנו". עיתון JAZZ AND POP במרץ 1971: "סוף סוף מצא זאפה את הנוסחה המושלמת של נגינה עם קולות ועם הרכב נגנים מהשורה הראשונה".
זאפה: "אחת ההפתעות הגדולות שלי בעניין התקליט הזה, שאינו משמעותי בעיניי, היא שהוא הפך להיות להיט גדול בתאילנד ובאיטליה".
ב-23 באוקטובר בשנת 1975 הגיע בחור בשם ג'ף וואלד עם אשתו הזמרת, הלן רדי, למלון 'קהאלה הילטון' שבהונלולו. הם ציפו להיכנס לחדר האהוב עליהם במלון. אך מה רבה הייתה הפתעתם כשגילו כי החדר עדיין תפוס על ידי רוד סטיוארט וחברתו בריט אקלנד.
וואלד החליט להראות את אי שביעות רצונו עם שיחת טלפון שערך מהלובי לחדרו של סטיוארט, שם קיבלה אקלנד את צעקותיו.
מיד לאחר מכן החל לצעוק וואלד בלובי: "אני רוצה שתעיפו את סטיוארט הנבזי הזה מהחדר ותערכו בו חיטוי בעשן!". סטיוארט לא נשאר חייב. הוא עזב את החדר בשעה שתיים וחצי בצהריים. לא לפני שדאג לנתק בו כל כבל אפשרי, לשבור את המיטה ולאטום בדבק את חורי הניקוז באמבטיה ובכיור תוך הפעלת הברזים.
ב-23 באוקטובר בשנת 1968 הקליטה להקת פינק פלויד את השיר POINT ME AT THE SKY באולפני EMI. ביום זה הקליטו ארבעת החברים את תפקידי הנגינה הבסיסיים, לקראת הוספות בהמשך.
זה לא היה קל להקליט את השיר הזה, עם האווירות השונות בין הבתים והפזמונים (שמזכירים את אווירת הפזמונים של "לוסי ברקיע היהלומים"). למרות שהתוצאה תהיה ראויה, התקליטון לא זכה להצלחה וגרם לפינק פלויד להבין ששוק התקליטונים אינו עבורה.
רוג'ר ווטרס: "זה היה התקליטון האחרון מסדרת תקליטונים לא ידועים שעשינו. אין לי מושג למה עשינו את זה. זה היה ניסיון בהרכבת שיר וזה לא הצליח".
ב-23 באוקטובר בשנת 1980, יצא בארה"ב תקליטון הקאמבק, 'כמו להתחיל שוב מההתחלה', של ג'ון לנון. בעוד לנון שר על התחלה מחדש, החתים בחור בשם מארק צ'אפמן את כרטיס העבודה שלו כשומר ביטחון בהונלולו בפעם האחרונה. עד אז הייתה חתימתו בכל יום עם הכינוי 'צ'אפו'. הפעם הוא חתם את כרטיסו בשם ג'ון לנון.
השיר הזה, אותו כתב ג'ון לנון במהלך חופשה שלו בברמודה (ללא יוקו), גילם את תחושת ההתחדשות בחייהם המקצועיים והאישיים של השניים. "זה היה די ברור על מה עוסק השיר", אמר העיתונאי דיוויד שף, שערך את הריאיון הגדול האחרון עם לנון לפני הירצחו. "הוא לא בטח ביוקו, היא לא בטחה בו, כל הדברים האלו. אבל בשיר האחד הזה הייתה האופטימיות והשמחה המדהימים האלה".
לנון: "במהלך ההקלטה של 'להתחיל מחדש', קראתי למה שעשיתי 'אלביס אורביסון'. חזרתי פה לתקליטים שאני מכיר - אלביס ורוי אורביסון וג'ין וינסנט וג'רי לי לואיס. כתבתי את השיר ליוקו, אבל אחר כך הבנתי שזה מסר לכל הנשים וכתחינה לכולנו להתחיל מחדש. סקסיזם זה נושא כה גדול, שאפילו לא התחלנו לדון בו כראוי. יש המון סוגים של אי שוויוניות בעולם - הגזע הזה מול הגזע ההוא. אבל תמיד הנשים נמצאות שם למטה".
אבל למרות רצונו הטוב של לנון, מבקרי המוזיקה מיהרו לתקוע סכינים בתקליטון החדש. איאן פיי מהמלודי מייקר: "בפברואר 1975 יצא לחנויות תקליט שירי הרוק'נ'רול של הוד מלכותו ואחר כך קיבלנו את האוסף SHAVED FISH. חמש שנים אחרי היעלמות שלו, בה הוא בילה זמן עם משפחתו, הוא חוזר. אם זה כדי לספק את הדרישה או לראות האם הוא יכול עדיין לספק את הסחורה בגיל 40 - הוא בא עם השיר הזה ומותיר את הרצון לקוות לאלבום שלם שיהיה טוב יותר מהשיר הסנטימנטלי להחריד הזה שלו. למרבה הפלא, פעם הוא אמר על ג'ורג' האריסון את אותו הדבר, לפני שפרש מהמוזיקה - 'ובכן, הוא התנתק. זה קל להתנתק, אם אתה מוקף באנשים שאינם עושים רוק. אז אתה שוכח מה זה'. מה שקרה ללנון במוזיקה החדשה שלו מראה שכל עולם המוזיקה חלף לידו לגמרי. התקליטון החדש שלו גרוע מכל מה שעשה עד כה. הבה נקווה שעוד אלוף אחד שצולע עכשיו, חסר נשימה ועל ברכיו, לא יגיע לשפל שכזה כה מהר". במשפט האחרון התכוון המבקר לפול מקרטני.
עיתון רקורד מירור מיהר לפרסם ביקורת ארסית: "אז, ג'ון לנון, הנה חזרת. תקליטך המקורי האחרון הושפע מפרידת הניסיון שלך מאשתך השנייה, יוקו, אבל מיד לאחר מכן חזרתם להיות ביחד ולא עשיתם דבר מאז, חוץ מבייביסיטר על התינוק ומכירת פרות. ובכן, בזמן הזה הפכה מולדתך החדשה לתעשייתית מאד. להקות בריטיות רבות הפכו מצליחות בניו יורק. יש הקוראים לזה גל הפלישה הבריטית השנייה. אנו בטוחים שאתה זוכר את הראשונה. הרי יש לך 25 אחוזים מהאחריות לכך שזה קרה. והיית איש חשוב כי הרי בתוכנית של דייויד פרוסט, ביום האחרון של הסיקסטיז, הוכתרת לאיש העשור. אתה בטח זוכר את הסיקסטיז, ג'ון. כי הנה יצרת פה שיר סיקסטיז נוסף, אבל האם בכוונתך להיפרד שוב מיוקו? האם זו הסיבה שאתה חוזר אלינו עם שיר כזה חלול?".
תקליטון זה לא הצליח כשיצא. היה נדמה שג'ון לנון איבד את זה. רק עם מותו החלו המעריצים לקנות גם את המוצר הזה בכמויות ובכך הביאו את השיר למקומות גבוהים במצעדים.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-23 באוקטובר בשנת 1971 פורסמה במלודי מייקר, בפינת השאלות, גם שאלה שנועדה לגרג לייק (מאמרסון, לייק ופאלמר):
"באיזו גיטרה חשמלית השתמש גרג לייק באמצע הקטע BATTLEFIELD שביצירה TARKUS? מה גרם לו לעזוב את קינג קרימזון ולהצטרף לאמרסון, לייק ופאלמר? כמו כן, במהלך הסולו של גרג בשיר TAKE A PEBBLE נשמע צליל קל כמו חלוקי נחל שנזרקים למים. איך זה נעשה?"
כך ענה לייק:
"השתמשתי בגיטרה פנדר טלקאסטר ובה פיק-אפ של גיבסון. אבל בזמן שהייתי בארצות הברית לפני כמה שבועות החלפתי את הגיטרה הזו לגיטרת גיבסון. לא עזבתי את קינג קרימזון אלא הלהקה התפוגגה ובמקביל פגשתי במקרה את קית' אמרסון. צליל חלוקי הנחל הושג עם סינטיסייזר מוג. השתמשנו גם באפקט מהדהד כדי לקבל צליל כמו של מים שמטפטפים במערה".
ב-23 באוקטובר בשנת 1966 הובא גיטריסט אמריקני שמאלי ובעל שיער מקורזל לסשן הקלטה ראשון באנגליה. קראו לו ג'ימי הנדריקס.
הסשן נערך באולפני DE LANE LEA שבלונדון. המפיק היה צ'אס צ'אנדלר (מנהלו החדש של הנדריקס) וטכנאי ההקלטה היה דייב סידל.
צ'אנדלר, לשעבר בסיסט האנימלס, החליט להשקיע מכיסו בתגלית החדשה שלו ("היה לי כסף רק לכסות הקלטת שיר אחד. לא יכולתי לחשוב על הקלטת שיר נוסף לצד ב' של תקליטון, עד שיהיה עליי עוד כסף מזומן") והציב לצידה את הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל.
צ'אנדלר: "זו הייתה הקלטת מבחן לנואל ולמיץ', כדי לבדוק איך הם מתחברים עם ג'ימי. קבעתי את האולפן הזה כי שם הקלטתי, עם האנימלס, את רוב שירינו. הכרתי היטב את האולפן. בזמנו גרתי בדירה אחת עם הנדריקס וניצלנו אותה לעריכת חזרות על השיר, עם נואל ומיץ', כך שהגענו מוכנים לאולפן".
עם נסיונו הרב, ידע צ'אנדלר שאסור לערב יותר מדי גורמים בהחלטות: "לא הדאיג אותי שלנואל ומיץ' לא ניתן מקום להביע את דעתם. הדבר האחרון שהייתי זקוק לו זה בלבול. הופעתי והקלטתי ללא הרף עם האנימלס מזה שנים וראיתי איך כל דבר, כשמעורבים בו כמה אנשים, הופך לפשרה ואיש לא קיבל באמת עד הסוף את מה שרצה. לא הייתי מוכן שזה יקרה גם עם מה שתכננתי לג'ימי".
צ'אנדלר ידע שאסור לבזבז זמן באולפן כי כל דקה מיותרת תמומן מכיסו. המטרה הייתה להקליט גרסה לשיר HEY JOE, שאמני פולק אמריקנים רבים נהגו לבצעו. לאחר מכן אימצוהו גם להקות חשמליות כמו הבירדס, THE LEAVES ולהקת LOVE. היה זה בחור בשם דינו וולנטה שטען כי הוא זה שכתב את השיר, אך הוא נסוג מדרישת הקרדיט לאחר שעורך דין מטעמו של בחור בשם בילי רוברטס טען שלמרשו מגיע הקרדיט הבלעדי.
דרך אגב, הגרסה של הבירדס לשיר הזה הושגה בסוף על ידי התעקשותו של חבר הלהקה, דייויד קרוסבי, שהכיר את השיר עוד כמה שנים קודם לכן כשהזמר דינו וולנטה השמיע לו אותו והציג אותו כמשהו שהוא כתב בעצמו.
בחזרה לאנגליה ולהנדריקס; ככל שהתקרב מועד ההקלטה, החל הנדריקס להביע חששות רבים בנוגע לאיכות שירתו. הוא חשב שהוא זמר גרוע והפך להיות מתוח מאד בימים שלפני ההקלטה. הוא פחד ששירתו תהרוס את המטרה שלשמה הובא כל הדרך מארה"ב ללונדון.
צ'אנדלר: "ג'ימי היה פרנואיד בעניין קולו, מהרגע בו פגשתי אותו. מהיום הראשון שלי איתו באולפן ועד היום האחרון בו היינו ביחד - הוא כל הזמן רצה שקולו יהיה קבור אי שם בתוך המיקס. אני כל הזמן דאגתי דווקא להבליט את הקול הזה".
בינתיים נאלץ צ'אנדלר לרוץ למשרד ההגירה כדי להאריך את אשרת השהייה של הנדריקס בלונדון ולאפשר את קיום ההקלטה הזו. צ'אנדלר: "כשג'ימי הגיע ללונדון, האשרה שלו הייתה מאד מוגבלת. קיבלתי הארכה שהייתה אמורה להסתיים דווקא ביום בו נקבע סשן ההקלטה הראשון. נאלצתי לרוץ בבוקר יום זה למשרד ההגירה כדי לקבל הארכת אשרה לעוד שלושה חודשים. התהליך היה ארוך ונאלצתי לרוץ משם היישר לאולפן. בעודי מגיע לשם מתנשף, נתקלתי בהנדריקס זועף".
הנדריקס זעף על צ'אנדלר וטכנאי ההקלטה שלא הירשו לו לנגן בעוצמת הווליום החזקה והרצויה מבחינתו. "אם לא תתנו לי לנגן בווליום שאני רוצה - עדיף שאחזור לניו יורק!", הוא אמר ברצינות. צ'אנדלר הרגיש כיצד הדרכון וטפסי אשרת השהייה של הנדריקס בוערים בכיסו. הוא הוציאם וזרק אותם בזעם על קונסולת המיקסר של האולפן תוך כדי שהוא צועק על הנדריקס: "הנה הטפסים שלך ותתחפף מכאן תיכף ומיד!".
הנדריקס הסתכל על הטפסים והחל לצחוק: "אוקיי, עלית על ההצגה המטופשת שלי". ממשיכים להקליט.
בשעתיים שהוקצבו לעניין הצליחה הלהקה להקליט פלייבק (נגינה ללא שירה) של HEY JOE. כשלושים טייקים של השיר הוקלטו, כשחלקם לא צלחו את אמצע הדרך, עד שלבסוף הושלמה המשימה. הקלטת שירתו של הנדריקס ומקהלת הקולות הנשיים (עם להקת הבנות THE BREAKAWAYS) נדחתה לתאריך אחר.
צ'אנדלר היה מבסוט. הוא אהב את הצליל ששמע מסליל ההקלטה וידע שהוא הולך לבשר לעולם בשורה חדשה לגמרי.
גם זה קרה ב-23 באוקטובר:
- בשנת 1966 הופיעה להקת היארדבירדס את הופעתה הראשונה עם ג'ימי פייג' באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו.
- בשנת 1972 החלו צילומי הסרט THAT'LL BE THE DAY בכיכובם של רינגו סטאר, קית' מון, דייויד אסקס, בילי פיורי ועוד...
- בשנת 1947 נולד הבסיסט גרג רידלי, שניגן בלהקות SPOOKY TOOTH, HUMBLE PIEולהקת VIP'S. הוא מת ב-19 בנובמבר 2003.
- בשנת 1970 טס פיטר גרין מוורמונט ללוס אנג'לס כדי לצפות בהופעה של הגיטריסט גארי מור עם להקתו, SKID ROW במועדון WHISKEY A GO GO. המופע של גארי מור וחבריו קיבל לאחר מכן ביקורת לא טובה בעיתון הוליוודי. הטענה העיקרית של מבקרת המופע הייתה שהווליום גבוה מדי.
- בשנת 1967 הקליטה להקת הבירדס את הקטע SPACE ODYSSEY ('ספייס אודיסי') שנחשב כקטע הראשון בעולם הרוק שנעשה בו שימוש בסינטיסייזר MOOG (מוג)
- בשנת 1962 הקליט סטיבי וונדר את הסינגל הראשון שלו בחברת MOTOWN. שם השיר הוא THANK YOU FOR LOVING ME ALL THE WAY.
- בשנת 1964 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת הקינקס עם השיר ALL DAY AND ALL OF THE NIGHT. הקינקס ביססו זאת על הלהיט הראשון שלהם, YOU REALLY GOT ME. בשנותיה הראשונות, חברת התקליטים של הקינקס לחצה עליה לעקוב מהר מאוד אחר ההצלחה עם עוד שירים שיהפכו ללהיטים, מה שגרם לסולן ריי דייויס להרגיש שהוא הפך לפס ייצור של שירים. במקרה הזה, הטקטיקה עבדה היטב, כשהלחן הפך ללהיט נוסף. אולי תבחינו בכמה קווי דמיון בין השיר הזה לבין השיר HELLO I LOVE YOU של להקת הדלתות. לדברי ריי דייויס, המו"ל שלו רצה לתבוע את הדלתות על כך, אבל ריי סירב לנקוט בצעדים משפטיים. הייתה שמועה מתמשכת שג'ימי פייג' ניגן בגיטרה בכמה שירים מוקדמים של הקינקס, כולל השיר הזה. כשריי דייויס נשאל על כך הוא ענה: "אני זוכר את פייג' בא לאחד מהמפגשים שלנו כשהקלטנו את זה. היינו צריכים להקליט את השיר הזה בשעה 10 בבוקר כי הייתה לנו הופעה באותו לילה. זה נעשה בשלוש שעות. פייג' עשה סשן באולפן השני, והוא נכנס לשמוע את הסולו של דייב והוא צחק ועכשיו הוא אומר שהוא ניגן את זה אז. אני חושב שהוא אידיוט, והוא יכול להטיל עליי את כל הקללות שהוא רוצה, כי אני יודע שאני צודק והוא טועה".
- בשנת 1975 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של זמר העם האמריקאי, פיל אוקס. זה היה במסיבת יום הולדת למייק פורקו, שהיה בעל המועדון 'פולק סיטי' בו ידע אוקס בעבר זמנים טובים. עתה הוא בלתי צפוי ושיכור לרוב. הוא ציפה מבוב דילן להזמינו לסיבוב הופעות חדש שייקרא ROLLING THUNDER REVUE, אך כשיצא הסיבוב, זמן קצר לאחר מסיבה זו, גילה כי הוא נותר מחוץ לתמונה. הוא ידע כי הסיבה לכך היא התמכרותו לטיפה המרה ואי יציבותו בשל כך. עדיין, הדחיפה החוצה פגעה בו. הוא התאבד באפריל 1976.
- בשנת 1963 השלימה להקת הביטלס את הקלטת אלבומה השני עם הקלטת השיר I WANNA BE YOUR MAN. באותו יום הלהקה טסה מלונדון לשטוקהולם על מנת להתחיל את סיבוב ההופעות הראשון שלה ברחבי אירופה. שם קיבלה את הלהקה קבוצה של מאות מעריצות, שלקחו חופש מבית הספר על מנת להתייצב בשדה התעופה.
- בשנת 1981 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו והאטרקציות שלו, ששמו ALMOST BLUE. קוסטלו היה מעריץ של מוזיקת קאנטרי במשך זמן רב, במיוחד אמנים כמו ג'ורג' ג'ונס וגראם פרסונס. הוא ראה בתקליט הזה שלו מחווה להשפעות הללו, במטרה להציג לקהל שלו ז'אנר שאולי לא ציפו ממנו. זה הוקלט באולפני CBS בנאשוויל, טנסי. הבחירה הזו הייתה מכוונת, שכן קוסטלו רצה להביא צליל קאנטרי אותנטי. המפיק של האלבום היה בילי שריל, מפיק מוזיקלי קאנטרי אגדי הידוע בעבודתו עם תמי וויינט, ג'ורג' ג'ונס וצ'רלי ריץ'. קוסטלו קיווה שהמומחיות של שריל תביא תחושת קאנטרי לפרויקט. עם זאת, שריל היה בתחילה סקפטי לגבי עבודה עם אמן "גל חדש" בריטי, מה שהוביל למתח מסוים במהלך ההקלטות, שבמהלכן קוסטלו נאבק רגשית בגלל בעיותיו האישיות, כולל פרידה זוגית. נראה היה שהטבע המלנכולי של מוזיקת הקאנטרי הדהד בו, וחלק מהסערה הרגשית הזו באה לידי ביטוי בהגשה הווקאלית הנלהבת שלו. אבל התוצאה נתקלה בביקורות מעורבות מצד הקהל. עטיפת התקליט כללה תווית "אזהרה" ייחודית שבה נכתב: "אלבום זה מכיל מוזיקת קאנטרי וזה עשוי להעליב מאזינים צרי אופקים".
- בשנת 1978 הכעיסה חברת התקליטים CBS את קהל קוני התקליטים כשהעלתה את מחיר התקליטים שלה ל- 8.98 דולר.
- בשנת 2010 נערך איחוד של להקת בופאלו ספרינגפילד, אחרי 43 שנים של היעדרות מהבמה, למען גיוס כספים לבית הספר שהקים ניל יאנג, BRIDGE SCHOOL.
- בשנת 1970 יצא תקליטון חדש למיק ג'אגר עם השיר MEMO FROM TURNER, שהקליט לסרט בכיכובו, PERFORMENCE. הרולינג סטונס ניגנו את השיר הזה. עם זאת, קית' ריצ'רדס נרתע מלהקליט את זה כי הוא לא היה מרוצה מסצנות האהבה בין ג'אגר לחברתו, אניטה פלנברג, בסרט.
- בשנת 2014 מת כוכב הגלאם-פופ הסבנטיזי, אלווין סטארדאסט, לאחר מאבק בסרטן. בן 72 במותו.
ב-23 באוקטובר בשנת 1990 יצא אלבום חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו SLAVES AND MASTERS. הפעם הזמר של הלהקה היה ג'ו לין טרנר (לשעבר בלהקת ריינבאו). אז האם זה DEEP RAINBOW?
השנים 1992-1989 נחשבות בעיני רבים מאוהבי הלהקה (כמוני) כשנות השפל שלה. כשההרכב הקלאסי (הידוע בשם MARK II, בגלל שזה היה הגלגול השני) התאחד בשנת 1984, ציטוטים שאמרו החברים זה על זה בעבר חזרו לנגוס בהם. כשהגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, נשאל אז, "אם אחד מחברי הלהקה יעזוב, האם תמשיכו?" - הוא ענה, "לא נראה לי. כרגע אנחנו מסתגרים טוב מאד, אבל אולי בהמשך עוד יצוצו פוליטיקות שיפגעו בעניין".
אבל בעוד שפרישתו הראשונה של הזמר איאן גילאן, בשנת 1973, הייתה החלטה שלו - בפעם השנייה הוא כבר לא החליט זאת אלא נבעט החוצה. שאר ארבעת החברים החליטו אז שההצגה חייבת להמשיך בלעדיו. אז הם החלו לחפש אחר זמר שיחליף אותו. מעריצים ראו אז את הדבר כחילול קודש. דיפ פרפל נפלה למלכודת. הפופולריות של הלהקה כבר דעכה אז, במיוחד בשוק האמריקאי, אבל עדיין היה מדובר בהרבה כסף שאמור להיכנס לכיסי הלהקה אם יעבדו ביחד. ברור שיותר כסף מהסכום שיקבל כל אחד מהם אם יעבוד לבדו.
כמה זמרים נבחנו ולא הצליחו. שניים מהם היו קרובים לקו הגמר. אחד מהם היה ג'ימי ג'מיסון, מלהקת SURVIVOR, אבל הם לא הצליחו להשיג אותו כי חברת התקליטים שהחתימה אותו הפחידה אותו בטענה שהוא חייב לה תקליט סולו. המועמד השני היה טרי ברוק, שהיה בלהקת STRANGEWAYS. הוא בילה חמישה ימים עם הסגולים והם אהבו מאד את האופי שלו ואת אופן שירתו. הוא כה התלהב מהמצב שלו, להצטרף ללהקה ידועה, שהוא גילה זאת לכמה מחבריו. אבל משהו לא ניצת שם. למרוות שהוא הכיר כל צליל ומילה בקטלוג הלהקה. עדיין, הוא שר את התפקידים כמי שלמד אותם בעל פה ולא כמי שלבו באמת בזה.
אז עלה שמו של ג'ו לין טרנר, לשעבר זמר בלהקתו של בלאקמור, ריינבאו. הבסיסט, רוג'ר גלובר (שגם היה בריינבאו עם טרנר), בתחילה לא הסכים לרעיון. הוא חש שזה צעד לא נכון. עדיין, טרנר הוזמן לאודישן וברגע שנכנס לחדר החזרות, בלאקמור צעק 'היי ג'ו' והחל לנגן את השיר שהיה ידוע בגרסתו של ג'ימי הנדריקס. טרנר ניגש מיד למיקרופון והצטרף בשירה. הוא הצליח להרשים את הנוכחים. כדי לחגוג את הצטרפותו הם בחרו להופיע, באופן מפתיע, בפאב. ג'ון לורד הקלידן לא הסכים להגיע להופעה, כי זה היה בתנאים עלובים בעיניו.
לאחר שבילה ארבע שנים בריינבאו, עבור טרנר, הסט-אפ בדיפ פרפל לא היה שונה בהרבה. "זה היה מאוד דומה. ריצ'י הוביל את זה בעיקר. כולם הסתכלו על ריצ'י והוא התחיל משהו וג'ון ופייסי בנו את זה משם, אז זה היה פחות או יותר אותו סוג של דפוס. ריצ'י היה ללא ספק המנהיג וזה היה בסדר גמור עם כולם. זה לא דיפ פרפל בלי ריצ'י, הוא אבן הפינה, הוא הריף מייסטר, הוא זה שנתן להם את הצליל הזה".
למרות שהיה ברור שבלאקמור היה הקפטיין המוזיקלי, המוזיקאים האחרים לא היו שקטים לגמרי ולא לקח הרבה זמן עד שתרחיש התפתח. ג'ו לין טרנר: "בהחלט היו יותר אנשים שהמחשבה הבאה שיגעה אותם - 'הנה שוב ריצ'י וג'ו מריינבאו והם גונבים את ההצגה והיא הופכת להיות דיפ ריינבאו'. הם לא אהבו את זה, רוג'ר והחבר'ה האלו. לרוג'ר, שגם היה בריינבאו, היו עכשיו כמה חברים שהתיישבו עם דעתו - פייסי ולורד.
אני מתכוון שאני זוכר שג'ון אמ ש-LOVE CONQUERS ALL הוא שיר חרא ואני אמרתי לו, 'אם תנגן את זה נגון אז אני אשיר את זה נכון'. בינתיים ריצ'י ישב על שרפרף וניסה להסתיר את צחוקו. הוא רצה להגיד את זה לג'ון במשך שנים. בשלב הזה אני מניח שהגזמתי אבל כן, הייתי מתוסכל מוזיקלית כי הנה העניין... ג'ון לעולם לא יכתוב לדיפ פרפל והוא ישב שם ושתה את כוס היין שלו וקרא את הספר שלו והאזין למוזיקה קלאסית והוא לא היה כותב ללהקה ואז הוא היה מאשים אותנו שאנחנו בעייתיים. הוא היה נגן הקלידים הכי מבריק שאי פעם ראיתי. זה כמו שריצ'י אומר 'זה לא מה שג'ון לורד מנגן, זה מה שהוא לא מנגן'. הוא פאקינג מבריק. אני חושב שהוא היה פה בלהקה דג מחוץ למים והוא לא רצה שמישהו ידע שהוא כזה".
האלבום שיצא מהרכב זה זכה לתגובות מעורבות עם כמה שפסלו את זה בהכרח כאילו הוא נשמע יותר כמו ריינבאו מאשר דיפ פרפל. בעודו בריינבאו, היו הרבה מעריצים שהתנגדו לו שם והם העבירו את הביקורת לדיפ פרפל. הם חשו שזו צורה כלשהי של בגידה במיוחד כאשר, בזמן האיחוד של הלהקה חמש שנים קודם לכן, בלאקמור אמר לעיתונאים שדיפ פרפל MARK II זה ההרכב האולטימטיבי. והנה בלאקמור היה זה שמאחורי ההדחה של איאן גילאן, ולמרות ששלושת האחרים לא בדיוק התנגדו לו, שוב עמד המוניטין שלו בסימן שאלה.
דיפ פרפל יצאה לסיבוב הופעות לקידום האלבום ואף הגיעה להופיע אז בישראל. אבל ריצ'י בלאקמור הרס את ההנאה כשהחליט לא לבצע הדרן בטענה שמהקהל הישראלי נזרקו לעברו פחיות. שאר חברי הלהקה ההמומים והפגועים עלו לבמה בלעדיו. זמן לא רב לאחר מכן הוחלט להעיף את טרנר ולהחזיר את גילאן.
אז האם האלבום הזה שווה? ובכן, למרות שארבעה מהחמישה הם חברי דיפ פרפל הקלאסית, זה לא נשמע כמשהו של דיפ פרפל. יש פה אלמנטים סגולים לצד אלמנטים של צבעי הקשת של ריינבאו. עדיין, זה מותיר, בעיני, את הצורך לרוץ ולהקשיב לאלבומים הקלאסיים מהעבר הרחוק יותר. בסדר, מדובר בשנת 1990 ולא בשנת 1972 - אבל מלהקה כזו, שיצרה סאונד וגישה כה מרעננים, אני מצפה ליותר מזה. הרבה יותר. כי אחרי הכל, רוק כבד - או שזה עובד או שלא. אין באמצע. ופה, זה לא עובד, לטעמי. בטח איאן גילאן ישב בצד וצחק להנאתו.
ב-23 באוקטובר בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס את ההופעה הראשונה שלה משתיים בפילמור איסט בניו יורק.
ההקלטה מהמופע הזה יצאה לאחר מכן (באופן ערוך) באלבום ההופעה החיה של הלהקה, שיצא ב-1973 (אחרי שההרכב כבר התפרק וקלפטון היה שקוע בלצרוך הרואין במקום לנגן). להקת החימום בערב הזה הייתה להקת HUMBLE PIE. להקה נוספת שהופיעה לפני שתי אלה בערב הזה נקראה BALLIN JACK.
ליסה מלמן כתבה על ההופעה לעיתון המוזיקה 'דיסק': "אריק נראה ככוכב הפופ הבריטי הבטוח בעצמו. עם זאת הוא ניגן את צלילי הגיטרה הטובים ביותר ששמעתי. המוזיקה שהוא ולהקתו עושים מעניינת יותר מכל מה שהוא עשה עד כה".
מייק ג'אן, מהניו יורק טיימס, דיווח גם הוא על ההופעה: "דרק והדומינוס הם קבוצת הרוק החדשה של אריק קלפטון, ואנשים בקהל שצעקו 'קלפטון' לפני שהחבורה עלתה על הבמה, לא התאכזבו. הגיטריסט הבריטי נחשב לאחד הטובים ברוק. הלהקות הקודמות שלו היו מוצלחות מאוד, כפי שכנראה זו תהיה.
קלפטון ניגן שירים משלו, נוטה בכבדות לכיוון שירי בלוז קצביים. הוא ניגן בלוז איטי אחד. נגינתו מקצועית ביותר, כמעט חסרת מאמץ, אך מרגשת מספיק. הוא גם שכלל דרך טובה לעבור מקצב לניגון מלודיה, והוא יכול לנגנם באותו אופן וללא מאמץ. הביקורת היחידה שניתן להעלות על הביצוע היא שהשירים בדרך כלל נשמעים חוזרים על עצמם".
בוב דילן נראה צופה במופע, אך לא הצליח להגיע אל מאחורי הקלעים כי לא היה לו אישור כניסה. נשמע הזוי, אך אכן קרה. גם פול מקרטני, שעבד אז בניו יורק על תקליטו השני, RAM, הגיע לצפות בהופעה.
לאחר המופע נערכה מסיבה לכבוד קלפטון ונראה בה גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.
קלידן הלהקה, בובי ויטלוק, בספרו: "כשהדומינוס הופיעו בניו יורק, בפילמור איסט, במה שהיה בסופו של דבר ההופעות היחידות שלנו בעיר ההיא, לאריק היה קצת זמן פנוי בידיו וכיס מלא בכסף. הופענו שני לילות. הלילה השני היה נס בפני עצמו. היינו כל כך מחוקים מסמים. עדיין ההופעה עברה כהלכה. אני חושב שזה היה אהמט ארטגון שהכיר שם לאריק את הבחורה השחורה והיפה ההיא, במסיבה שנערכה עבורנו על ידי חברת התקליטים שלו, אטלנטיק, במהלך שהותנו בניו יורק. היינו שם במשך יותר משבוע ואריק התחבר אל הבחורה איכשהו. הוא היה המום ממנה לחלוטין ולקח אותה למסעות קניות והוציא עליה אלפי דולרים. הוא קנה לה מעיל פרווה ומלתחה שלמה. זה נראה מסתדר בסדר גמור. הוא היה מאוהב שוב - או שזה היה תאווה - שוב? היא הייתה יותר מדי פרועה בשבילו. אריק קרא לי לחדר שלו ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על משהו פרטי. עליתי לחדר שלו. הוא שאל אותי, 'מה אתה חושב על זה שאקח אותה לאחוזה שלי באנגליה אחרי שנסיים את סיבוב ההופעות?'
פעמוני אזעקה נשמעו לי בראש ואמרתי לו שאני חושב שהיא אישה יפה, אבל לא ראיתי איך היא הולכת להשתלב שם באזור הכפרי האנגלי ועושה קניות. אריק היה נחוש לשאול אותה, אז אמרתי לו פשוט לעשות את זה. חזרתי לחדר שלי וכמה שעות לאחר מכן התקשר אליי ברוס, מנהל ההופעות שלנו, כדי לקבל קצת כסף בשבילה. מסתבר שכאשר אריק ביקש ממנה לחזור איתו לאנגליה, היא פשוט אמרה שהוא חייב לה 5,000 דולר עבור שירותיה. אריק שפך מולה את ליבו והיא פשוט דרכה עליו. ברוס ואני לקחנו את הכסף והוא נתן את זה לאריק. לא עבר יותר מדי זמן עד שהיא דפקה בדלת. אריק פתח אותה וזרק חופן של שטרות בפניה וטרק את הדלת. השטרות התעופפו לכל עבר. יצאתי אל המסדרון והתבוננתי בה כשהיא על הברכיים ואוספת את השלל. זה היה בעיקר שטרות קטנים. פשוט עמדתי שם נדהם ומתבונן בה כשהיא מרימה הכל מהרצפה. אמרתי לה, 'את יודעת שהוא באמת השתגע עליך ורצה לקחת אותך איתו הביתה?' ו'לא אכפת לך ממה שעשית זה עתה ולמי עשית את זה?' היא לא אמרה מילה. היא פשוט המשיכה לאסוף את הכסף שלה וכשהיה לה הכל היא עזבה. איזו פרוצה יפה!"
ב-23 באוקטובר בשנת 1981 יצא תקליט חדש לסטיב מילר ושמו CIRCLE OF LOVE. האמת? זה תקליט רע!
ובכן, אחרי שלוש ומשהו שנים של שתיקה אולפנית מצדו, לבוא עם הדבר הזה היה בגדר עלבון למעריציו של סטיב מילר. הקשבה לצליל ההפקה גורם לי מחשבה שזו הקלטת דמו שבטעות מצאה את מקומה במאסטר הסופי. הצד הראשון של התקליט עוד איכשהו עובר, בלי משהו מלהיב באמת. אחרי תקליטים ענקיים שמילר יצר בעבר, מדובר פה בניסיון תפל. השיר הראשון, HEART LIKE A WHEEL, פותח את התקליט עם תקווה אך העסק צונח עם השיר השני, GET ON HOME, עם צלילי סינטיסייזרים שמתאימים לשיר של יורופופ טראש. בשיר השלישי נשמעת החבורה מנסה לשחזר את הגרוב, המופתי לזמנו, של שירי האלבום FLY LIKE AN EAGLE, אך תוכן השיר שדוף. זה סוג של שיר שמילר בטח כתב בזמן שהוא נחר במיטה. שיר הנושא, שחותם את הצד הראשון, כבר גרם לי לנחור. כמה משעמם לשמוע את מילר עם מכונת התופים האלקטרונית הזו וללא בשר מוסיקלי אמיתי. אפילו סולו גיטרת הסלייד שלו פה נשמע כמו מישהו שרק מתחיל ללמוד את רזי הנגינה הזו ולא כמישהו שכבר ידע להקליט סולואים מרשימים בסגנון זה.
וזה עוד הצד הטוב של התקליט. הצד השני? פה המצב כבר באמת מחריד. זה בא עם הדיסקו ה-כאילו עתידני של MACHO CITY שנמתח לדקות ארוכות ומיותרות שנודדות למחוזות של שיעמום, גם אם יש פה צלילים של סינטיסייזרים שנעים פה מצד לצד ומנסים להניע את האגן לריקוד. אבל זה משעמם ונשמע אפילו שהמתופף, גארי מאלאבאר, שמאד מדויק בתיפוף רוק, בורח בקטנות פה ושם מהקצב - מה שלא קורה בהפקות דיסקו ופ'אנק משופשפות הרבה יותר. צר לי, אך יש פה את סטיב מילר ולהקתו במצב של שינה - לא ריקוד. בסוף הקטע הזה יש, במשך שתי דקות שלמות (!!!) את צלילי הטבע כשגשם ורעמים נשמעים וחלקם נדמה כאילו נוגנו מסינטיסייזר. מה ביקש סטיב מילר להביע כאן? האם היה ברצונו לשטוף את כל הדבר הזה שנשמע ממנו בתקליט לפני כן?
ב-23 באוקטובר בשנת 2000, קרה דבר במחנה להקת הדלתות. כך מצאתי בספרו של ג'ון דנסמור, THE DOORS UNHINGED.
"אני מניח שזה היה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו - מתי שקיבלתי את ההצעה שתהיה פשוט טובה מכדי לסרב. ב-23 באוקטובר 2000, הגיעה הצעה למשרד של הדלתות שיחליש את הברכיים של כל אחד: קאדילק רצתה שיר רוקנ'רול עבור קו המכוניות החדש שלה. חדש, אכן! אני לא חושב כך.
הן היו אותן ספינות קרב ענקיות ותיקות זוללות גז, עולם ישן עם מכוניות פרנק סינטרה, וכמה "ספורטיביות" שנראו בדיוק כמו הישנות האלה. ככל הנראה, הם ניסו למשוך את שוק הנוער ולקבל חותם מגניב, שמותיר מאחור את גמלאי 'האזרח הקשיש המשייט בפאלם ספרינגס'. והם רצו לשלם לנו המון כסף כדי להשתמש באחד מהשירים שלנו. נשאר נאמן לעמדתי המקורית, הטלתי וטו.
אבל כשההצעה הוכפלה ושולשה עקב הווטו שלי (מה שהתחיל כשישה מיליון הלך לשמונה ולבסוף הגיע לחמש עשרה), התחלתי להרגיש כאילו חיי בסכנה. זו הייתה מחשבה פרנואידית, אבל לאחר שנרדפתי במשך שבועות על ידי עורכי הדין שלי (הם היו אמורים לעבוד עבור כולנו), הייתי מותש. בקושי האמנתי שמשלמים לעורכי הדין האלו רבע מכמה מאות דולרים לשעה על סוג כזה של התעללות, מכיוון שהם השקיעו מאמץ רב בטרחה עלי להיכנע כדי שהם יוכלו לעצב את העסקה המסחרית הגדולה ביותר שהרכיבו אי פעם. הם יכלו להריח היסטוריה בהתהוות, אבל העולם שלהם (זה של המספרים) לא היה העולם שלי.
שוב ושוב ניסיתי להסביר לאנשי העסקים האלו על שמירה על שלמות עם המילים של ג'ים. תחנוני נפלו על אוזניים ערלות, ויום אחרי יום עורכי הדין התקשרו, שלחו לי מיילים ושלחו לי הודעות מיידיות. אפילו אני נאלצתי להודות שהמספרים של ההצעה היו מדהימים. אבל לכל אחד מאיתנו כבר היו בתים נחמדים וכמה מכוניות מדליקות. הסתכלתי על רובי (קריגר הגיטריסט) ואמרתי, 'בסדר... מה אתה רוצה לקנות? מה אתה צריך שאין לך?' לא הייתה לו תשובה. ריי (מנזרק הקלידן) פשוט לא האמין שאנחנו חושבים על ויתור על כסף כה גדול. הוא כינס אינסוף פגישות איתנו ועם עורכי דין, שסירבתי להשתתף בהן מכיוון שידעתי שהן נועדו להתיש אותי עד שאתרצה. אבל ריי דחף את עורכי הדין להמשיך להתקשר אליי. למעשה, כתבתי מאמר בנושא זה עבור THE NATION, כתב עת המוקדש לפוליטיקה ולתרבות.
העורך שלי שם, טום היידן, הזהיר אותי שדחיית סכום כזה של כסף יגרום לאנשים מסוימים לכעוס מאוד. הוא ידע ממקור ראשון על היותו עיקר הכעס של אנשים מאז שהוא עדיין הותקף, יחד עם אשתו דאז, השחקנית/אקטיביסטית ג'יין פונדה, על האנטי-וייטנאם שלהם. כבר קיבלתי כמה מכתבים שליליים בתגובה למאמר שלי, בהם קראו לי 'דינוזאור רוק עשיר, מוכה רגשות אשם, לגמרי מחוץ לעניינים עם כולם מלבד סוציאליסטים עשירים'.
הנה קטע מהמאמר שלי. המאמר המלא כלול בספר כנספח: 'אני נזכר בקול החמדנות, מנסה לשכנע אותי לא להטיל וטו על שיר של הדלתות לפרסומת סיגריות ביפן. 'זו הדרך היחידה לקבל בוחטה שם, ג'ון. הם אוהבים פרסומות. זה הדבר החדש!' 'ומה עם לעודד ילדים לעשן, ריי?' 'אתה תמיד צריך להיות PC, נכון, ג'ון?' נצמדתי לעקרונות שלי והטלתי וטו על ההצעה, וחשבתי על הקארמה אם נעשה את זה'.
בערך בזמן הזה, כתבתי אוטוביוגרפיה, רוכבים על הסערה, בה אמרתי שמסע הצלב של ריי מנזרק נועד לשרת את עצמו. לא רק שהספר שלי היה רב מכר, אבל נראה היה שהקנאה הרימה את ראשה המכוער בראש של ריי, שהאשים אותי. דיברתי עם אשתו של ריי, דורותי, כשהוא היה בבית החולים והיא הרגיעה אותי שהוא מסתדר טוב יותר, אחרי שש שעות של ניתוח פולשני. כמה שנים מאוחר יותר, ריי כתב מחדש את ההיסטוריה של הדלתות עם אוטוביוגרפיה משלו, בה הוא ביקר אותי על כך שעשיתי בחירות גרועות בחיים האישיים שלי וכינה אותי 'המתופף המטומטם'.
מבקרת הספרים תרזה גובינס מ"דאלאס מורנינג ניוז" גרמה לי להרגיש טוב יותר כשהיא סיקרה את ספרו של ריי: 'מר מנזרק עדיין מרגיש אילוץ לזרוק עוד בול עץ על המדורה של הדלתות עם החשבון הפומפוזי שלו. זיכרונותיו מעדיפים את התרומות שלו והקטנת הגיטריסט רובי קריגר... המתופף ג'ון דנסמור נבעט שוב ושוב. ג'ים לא אהב אותו וזה משאיר אותך לפקפק בדיוק בדבר מר מנזרק שמתאמץ כל כך כדי לקבוע: כמה באמת הייתה גדולה ידו בלהקת הדלתות'.
ובכן, הוא נגן קלידים נהדר... אבל לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב בעצמי".
ב-23 באוקטובר בשנת 1975 הופיעה להקת כוורת ב"המגדל" ברמלה.
הרצאת בוטיק על להקת כוורת, עם הסיפור של הכרתם, והרצאות מוסיקה נוספות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-23 באוקטובר בשנת 1968 יצא גיליון יחיד של העיתון "פופ חדש". הנה כמה תופינים ממנו שבחרתי לכם:
ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת ג'נסיס, TRESPASS, שמעטים נחשפו לו והתאהבו בו בזמן שיצא. בהמשך הוא הפך לקלאסיקת פרוג ברורה.
הסיפור המיוחד על התקליט הזה, כולל פרטי מידע נדירים רבים, נמצא בספר שכתבתי, "זמן ומילה - כרונולוגיית הרוק המתקדם 1970-1969". למכירה באתר זה (בלשונית "ספרי רוק דיגיטליים")
להזמנת הרצאה מיוחדת על להקת ג'נסיס והרצאות אחרות: 050-5616459
ב-23 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט חדש בהופעה ללהקת סטרובס הבריטית.
בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1975, תבע הגיטריסט ג'ף בק את דייויד בואי - לפי ראיון שקראתי איתי בעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN. כך הוא אמר:
"כן, אני תובע אותו. כשבאתי להתארח בהופעתו בהאמרסמית', לונדון, לפני כשנתיים - אנשיו אמרו לי שהם מצלמים את ההופעה ושיש לי את הזכות לסרב שגם הקטע איתי ייכלל בסרט. אז אמרתי שאראה את התוצאה ואחליט. הלחתי להקרנה של התוצאה ונחרדתי לגלות שלוקח המון זמן עד שרואים אותי שם. אז אמרתי להם לא להשתמש בצילומים איתי. הם אמרו בסדר, נראו מצוברחים והלכו משם כשהם מבואסים מהחלטתי. והנה שבוע לאחר מכן גיליתי שהם הוציאו לאור את הקטע שלי מצולם שם על הבמה עם בואי. מה יכולתי לעשות?
הרי יש חוק שאומר שיש לי את הזכות לסרב בנוגע לכל סרט שנעשה איתי. זה יכול להיות הרסני לקריירה שלי. ברור שזה לא היה הרסני אבל זה גם לא הועיל לקריירה שלי. חשתי מנוצל. בואי חשב שמיק רונסון אהב את הנגינה שלי אז הוא החליט להביא אותי כמחווה לרונסון. זה לא היה לתועלת שלי. רונסון הוא גיטריסט טוב אבל הוא לא יכול לבוא עם דברים משלו. הוא תמיד נשמע כמוני. אחרי הכל, עשיתי את העניין הזה כבר מזה עשר או תריסר שנים".
המפיק של אלטון ג'ון, גאס דאדג'ן, אמר החודש, אוקטובר בשנת 1975, לעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN:
"במקור, תקליט ההופעה של אלטון, 17-11-70, מעולם לא נועד לשמש כאלבום. לצערי זה קרה בגלל קצת פאניקה. קודם כל, לא באתי עם אלטון לארה"ב כשזה הוקלט. הם עשו שם שידור רדיו FM אשר הוקלט בשמונה ערוצים באותו זמן. זה יצא כשידור רדיו סטריאופוני, אבל תוך שבועות ספורים זה כבר צץ כתקליטי בוטלגים. באופן אישי, לא היה אכפת לי שזה קרה, אבל חברת התקליטים התחילה להשתגע ולחפש פתרון. אלטון ביקש ממני להקשיב להקלטות ולראות אם אפשר לעשות מהן אלבום איכשהו.
אחרי שהקשבתי, אמרתי לו שאני לא חושב שזה מספיק טוב אבל אני מניח שזה אפשרי. בינתיים, הוא כבר התחייב לעשות את פסקול הסרט FRIENDS, אשר היה עוד קוץ בתחת, וחברת פראמאונט החליטה לשווק את זה כאילו זה אלבום רשמי של אלטון. אז פתאום, מצב שהיה נשלט היטב יצא משליטתנו לחלוטין. חברות תקליטים יצרו פתאום החלטות שהן לא קיבלו קודם לכן, ועמדנו בפני מצב שבו אלבומים של אלטון יצאו בערך אחד בכל חודשיים, וזה מגוחך.
עד שהגענו להקלטת התקליט MADMAN ACROSS THE WATER זה היה כאילו הייתה לאלטון קריירה של שנתיים בתוך חודשיים! אז באופן טבעי החלטתי שאנחנו צריכים לחזור לנוסחה דומה לדרך בה עשינו את האלבום הראשון. רציתי להסביר לאנשים שמה שקרה עם FRIENDS ותקליט ההופעה לא היה ממש מצב רשמי. אם הייתה לי אפשרות, תקליט ההופעה לעולם לא היה יוצא. כל שעשינו עם זה היה לערוך מיקס ולסיים את זה. זה לא משנה עכשיו, אבל הייתי באמת מודאג מאוד באותה תקופה. וכמובן האשימו אותנו בחליבת ההצלחה של אלטון כדי לעשות עוד כסף עם התקליטים ההם".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
