רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בפברואר (20.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כבר היו לנו בעבר כמה תאונות דרכים נוראיות אבל זו הייתה הנוראית מכל. הייתי בטוח שכולנו נימחץ ונחנק בלימוזינה ההיא בלונג ביץ'. זה היה אחרי הופעה שלנו שם, כשהמונים עלו על גג המכונית שהיינו בה ומחצו אותו. זה היה נראה כאילו מאה אנשים עומדים על הגג הזה. מסביב למכונית נצמדו המונים שלא אפשרו לנו כלל זוז. כולם מסביב נצמדו לחלונות. זה היה מבהיל ביותר. ילדות נמחצו לחלונות שלנו ונראו מבוהלות כי חיפשו אוויר לנשימה. אנחנו היינו בתוך המכונית וניסינו לדחוף את הגג כלפי מעלה. לא מצאנו שום דרך מילוט מהמכונית. היינו לכודים. אני הייתי בטוח שהגג יתמוטט עלינו. הזרועות שלי כאבו מאד מהמאמץ לדחוף את הגג בכל הבלגאן הזה. המכונית עצמה נחבלה קשות. זה היה אחרי מופע מול כ-9,000 איש, והנסיון שלנו לברוח בסוף ההופעה התפקשש. היציאה שתוכננה עבורנו הייתה צרה מדי עבור הלימוזינה שחיכתה לנו. ביצענו רוורס וחיפשנו יציאה אחרת. אבל גם שם נתקלנו ביציאה צרה מדי. ברגע הזה כבר היו סביבנו אלפי אנשים. לחץ הדחיפות היה כה חזק עד שחלק מהם קפץ על הגג כדי לנסות ולהימלט מהדחיפות. המשטרה ניסתה להחזיר את הסדר תוך הרבצה באלות לכל עבר. היו פציעות מהעניין. ילדה אחת איבדה כמה אצבעות ביד אחת. רגלה של ילדה אחרת נמחצה לחלוטין. זה היה נוראי" (ביל ווימן, בסיסט הרולינג סטונס, בשנת 1965)

ב-20 בפברואר בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין במלבורן שבאוסטרליה, באיצטדיון KOOYONG. היה זה בשעת אחר הצהריים מול כ-12,000 איש.

חברי הלהקה היו במצב רוח טוב על הבמה ורוברט פלאנט אמר לקהל: "ודאי שמעתם כבר על מה שקרה לנו בפרת' (לפני ארבעה ימים הופיעה שם הלהקה ולאחר מכן פשטו שוטרים בחדרי המלון וערכו חיפוש אחר סמים - נ.ר). אל תאמינו למה שמספרים לכם. זה הכל שקרים! עלינו להיזהר, אחרת ישלחו אותי למאסר כי אפילו אמרתי את זה".

במהלך ביצוע ארוך את השיר DAZED AND CONFUSED נפתחו ארובות השמיים והמבול ירד גם על הבמה הלא מכוסה. הלהקה מיהרה לרדת מהבמה. לאחר כעשר דקות הפסיק הגשם והם עלו וביצעו את ROCK AND ROLL. כשניסו להמשיך עם WHOLE LOTTA LOVE, החליט גם אלוהים להעניק המון אהבה רטובה ופתח את השיבר לעוד מבול. לד זפלין נאלצו לברוח שוב מהבמה, מחשש להתחשמלות. בינתיים המשיכו אזניהם של אלפי האנשים לצפצף בחוזקה, לאחר שנחשפו לווליום האדיר של ההופעה, שבקע מהרמקולים הגדולים.

לאחר המופע הגיעה הלהקה למסיבה שנערכה לכבודה, במלון SOUTHERN CROSS בו שהתה, שבמהלכה הוענקו לחברים תקליטי זהב. פלאנט: "אני חושב שהקהל במלבורן היה המחבק ביותר באוסטרליה. זאת למרות שבפרת' ניגנו טוב יותר, ארבעה ימים לפני כן. בכל אופן, במלבורן כולם חייכו והיו באנרגיות חיוביות, למרות הקשיים של מזג האוויר".

ב-20 בפברואר נולדו המוסיקאים הבאים:

בשנת 1937 נולד זמר הפולק-רוק המשפיע, דייויד אקלס. הוא מת בשנת 1999 והותיר מעריצים כגון אלטון ג'ון, אלביס קוסטלו ופיל קולינס.

בשנת 1944 נולד לו סולוף, החצוצרן של להקת דם, יזע ודמעות. הוא מת מהתקף לב במרץ 2015.

בשנת 1945 נולד ג'יי ג'יילס, הגיטריסט ומנהיג ג'יי ג'יילס באנד. הוא מת באפריל 2017. באותו יום נולד אלן האל, הזמר של להקת לינדיספארן, שמת בשנת 1990 בגלל בעיות בלב.

בשנת 1950 נולד וולטר בקר, הבסיסט-גיטריסט של להקת סטילי דן. הוא מת בספטמבר 2017.

בשנת 1951 נולד רנדי קליפורניה, הגיטריסט של להקת ספיריט. הוא מת בטביעה בינואר 1997.

בשנת 1967 נולד קורט קוביין, המנהיג של להקת נירוונה. הוא מת בירייה באפריל 1994.

ב-20 בפברואר בשנת 1974 יצא התקליט PHAEDRA של להקת טנג'רין דרים הגרמנית. זהו האלבום הראשון של הלהקה שמציג את הסאונד הקלאסי המונע על ידי סיקוונסרים, שלימים נודע כסמל המסחרי שלה.

תקליט זה הוקלט במהלך נובמבר 1973 באחוזה באנגליה וסימן את תחילת ההצלחה הבינלאומית של טנג'רין דרים. מקור שם התקליט בא מהסיפור המיתולוגי היווני של פאדרה, שהתאבדה לאחר שבנה החורג סירב לחיזוריה.

הלהקה הזו, שהוקמה בברלין, החלה כלהקת רוק לכל דבר. בשנת 1972 חל מהפך והלהקה שינתה כיוון למוזיקה אלקטרונית נטולת תופים. דווקא בגרמניה לא התקבלו אלבומיה הראשונים, כמו ZEIT ו- ATEM, באהדה גדולה, אך האנגלים התעניינו בה והיא הוחתמה לחברת וירג'ין, מיד עם סיום החוזה שלה בגרמניה.

אחרי TUBULAR BELLS, של מייק אולדפילד, הפכה להקה זו למותג השני הנמכר בחברה, עם התקליטים PHAEDRA ו-RUBYCON. האחרון, דרך אגב, קיבל ביקורת ברולינג סטון, שנטען בה כי 'זה נשמע כאילו לקחו את התקליט PHAEDRA ופשוט ניגנו אותו לאחור. זה אלבום שמעניין רק למשך שלוש דקות ולכן היה עדיף לו היו מוציאים אותו כתקליטון ולא כאריך נגן'. על התקליט PHAEDRA נכתב שם, לפני כן, כי 'מדובר פה פשוט בשלושה צעירים גרמנים שההורים העשירים שלהם קנו להם טונות של קלידים', אך זה לא מנע מהמבקר להוסיף כי זה תקליט שהוא חוויה מהנה ביותר.

מה שמנע מהלהקה הזו לקבל חשיפה בינלאומית לפני כן הייתה חברת התקליטים OHR, שדרשה מכל מי שחפץ לייבא את אלבומי הלהקה, להביא גם את שאר אלבומי הלהקות בקטלוג שלה. צעד זה טרפד, כמובן, את אפשרות הפריצה של טאנג'רין דרים, כי חברת OHR התמקדה בלהקות שעסקו בתכנים פוליטיים ושרו בגרמנית.

בשנת 1975 כבר הייתה הלהקה רחוקה מימי הרוק שלה והשתלבה היטב בנוף הבינלאומי. חבריה היו כריסטוף פראנק, אדגר פרוזה ופיטר באומן, שתפעלו כחמישים סינטיסייזרים על הבמה ובאולפן. שדרן הבי.בי.סי הנודע, ג'ון פיל, הצהיר בהתלהבות כי כוכב הלהקה הוא המוזיקה שלה ולא חבריה, שלא מדברים על הבמה עם הקהל וגם ממעטים להופיע.

כל מופע שעשו היה מאולתר לחלוטין ודרש ריכוז רב. הופעה אחת שכזו צולמה בקתדרלה שבריימס, צרפת, בדצמבר 1974. אבל האירוע גרר את המאמינים המקומיים לצאת בקריאות גנאי נגד ההופעה והלהקה ודרשו שייערך טקס לטיהור המקום, כדי להחזיר את קדושתו שחוללה. אותם מאמינים טענו כי האנשים בקהל הקשיבו בקתדרלה למוזיקה של עובדי אלילים, עישנו סמים וגם השתינו על העמודים של המבנה הזה, שנבנה במאה ה-13.

מנהל הלהקה נחלץ להגנתה: "המפיק המקומי לא שם שירותים מסביב. מה הוא ציפה שאנשים יעשו?". אדגר פרוזה אמר: "חבל שלא מאפשרים לקתדרלות להיות זמינות כל הזמן למופעים כאלו. בעיקר בגלל שהם נבנו בתקופות בהן לא היו עוד הגברות חשמליות והאקוסטיקה נקייה בהתאם. אנחנו לא מתכוונים לעשות מופעים עם סממנים דתיים. במקומות כמו קתדרלות יש צליל שעוזר לריכוז רב - והמוזיקה שלנו דורשת ריכוז שכזה".

ב-20 בפברואר בשנת 1974 הגישה הזמרת שר בקשה להתגרש מבעלה שגם היה הצד הגברי בצמד המצליח איתה, סוני בונו.

כך שר כתבה בספרה: "התקשרתי ללוסיל בול כדי לבקש את עצתה. אמרתי לה, "לוסי, אני רוצה לעזוב את סוני ואת היחידה שאני מכירה שאי פעם הייתה באותו מצב. מה עלי לעשות?". גם לוסי ובעלה הפכו להיות

מפורסמים שעובדים יחד ככוכבים בטלוויזיה. והוא גם היה רודף נשים ענק ואז לוסי עזבה אותו. היא אמרה לי, 'לעזאזל איתו. את היא זו עם הכישרון'. דיוויד (גפן) אמר שאני צריכה עורך דין, ואמרתי לו שיש לי את ארווין.

'לא, לא, לא. הוא עורך הדין של סוני, את צריכה עורך דין משלך', הוא אמר והציע לשלם עבור עו"ד טוב. דייוויד התקשר לג'ו די, שעמד לתבוע את סוני ואותי על כך שהוא פוטר. דייויד הסביר את המצב וביקש ממנו לתת לי את מיקי רודין. ג'ו די הסכים ושמח לעשות זאת. מיקי רודין היה אחד מעורכי הדין החכמים בלוס אנג'לס, האיש שייצג את פרנק סינטרה ועזר ללוסי להיחלץ מנישואיה ומתוכנית הטלוויזיה שלה. כחלק מההסדר שלהם, היא קנתה את חלקו בחברה שלהם שאותה מכרה מאוחר יותר במיליונים. מיקי יעץ לי שהדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות כדי להפר את החוזה שלי היה להגיש תביעת גירושין. לא יכולתי להביא את עצמי פשוט לגרום לעורכי הדין שלי לשלוח לסוני מסמך להתגרש. רציתי לדבר איתו קודם ולהסתכל לו בעיניים.

למרות שזה כנראה נשמע מוזר, עדיין הייתי נעולה על משהו בלתי מוסבר עם סוני. הוא היה האבא של הילד שלי, החבר הטוב שלי וגבר שאהבתי, דמות אב, אח גדול, בן דוד מטורף, ופשוט שותף בחיי. לא משנה מה הוא עשה, כמה שאני כעסתי עליו, אני הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו בעצמי ולראות אם נוכל לפתור את זה בינינו. דיוויד אמר לי שאני צריכה להגיד לו שאני לא אעשה את המופע המשותף איתו אלא אם כן אהיה שותפה שווה. בשלב הזה, לא רציתי לעשות את המופע בלי קשר. התגברתי על זה. הייתי על אדים, לא יכולתי להתמודד עם סוני בבית, אז ביקשתי פגישה במשרדו. נכנסתי, התיישבתי, הדלקתי סיגריה ובהיתי בפניו. 'סוני, ביקשתי שמישהו יבדוק את החוזה שלי והוא אומר שאני העובדת שלך. זה לא יכול להיות כך, נכון? איך אני יכולה להיות שכירה? אני השותפה שלך. אשתך. יצרנו את כל העניין הזה ביחד. אז תגיד לי שהם טועים'.

הוא בוהה בי ומדליק את אחד הסיגרים המטופשים שלו, הוא לא אמר מילה. 'אני רוצה חצי מהכסף שלי, סוני. אני רק מבקשת מה שהוגן'. עבדתי כל חיי מגיל עשרה ועד עכשיו, והצלחתי בשום דבר. רציתי את מה שהרווחתי. אבל העיניים שלו היו קרות בעיני, שום דבר מהניצוץ שראיתי פעם. 'אתה צריך לקרוע את החוזה המזוין הזה, סוני, ולנסח חוזה חדש', התעקשתי. 'אני חייבת להיות השותפה שלך. שווה בשווה'. להפתעתי, סוני הניד בראשו ובלי שום רגש אמר, 'אני לא מתכוון לעשות את זה, שר'. הייתי בהלם מהתגובה שלו. הוא נימק בצורה שנשמעה כמעט מתוכננת, הוא אמר לי שאני לא יודעת על מה אני מדברת ושאל מי מייעץ לי. ידעתי שאני צריכה להילחם על הזכויות שלי. הייתה לי בת לגדל ואחות ואמא לדאוג להן. 'אם אתה לא מסכים לתת לי חצי מהכסף ולחדש את החוזה, סוני, אני לא אחתום לשנה נוספת ב-CBS. אני לא אעשה כלום איתך. אני לא יכולה לעבוד לחינם'. סןני משך בכתפיו. 'יתבעו אותך'. 'לא אכפת לי', עניתי. 'אני מתכוונת לזה, סוני', אמרתי לו, קמתי וכיביתי את הסיגריה שלי. 'אני רוצה רק מה שהוגן'. הוא לא חשב שאי פעם אזרוק את התוכנית המשותפת שלנו בטלוויזיה, אבל בשלב זה לא יכולתי לחזור, לא משנה מה. הפנים של סוני היו תמיד

עליזות ועיניו תמיד היה בהן ניצוץ קטן. גם אם היינו רוצים להילחם, מיד אחרי זה היינו צוחקים שוב.

אבל הוא הסתכל עליי בלי תחושה, קר לגמרי כאילו אני סתם מישהי. אני לא רוצה להגיד שהוא הפך לאדם אחר, אבל משהו קרה כשהוא התחיל לעשן את הסיגרים האלו. יצאתי מהחדר. סוני היה משוכנע ש-CBS לא תפיל אותנו ושאני אחזור, אז הוא פשוט התעלם ממני. לקח לי זמן סוף סוף לשאול אותו איך הוא יכל לקחת את כל הכסף שלי כשהיינו ביחד. הוא פשוט משך בכתפיו והשיב, 'תמיד ידעתי שתעזבי אותי'. אמרתי לו שזו לא תשובה אמיתית. אף פעם לא קיבלתי תשובה למה גרם לו לעשות את זה. כשסוני פגש אותי, הוא ויתר על להיות כוכב, אבל אנחנו הפכנו לסוני ושר ביחד. ואז איבדנו הכל בתור סוני ושר ביחד, אבל מעולם לא עזבתי בזמנים הרעים. הוצאתי את זה החוצה. אמרתי שוב ושוב שלא יהיה שר בלי סוני, אבל ברור שגם בלי שר לא יהיה סוני. זה היה היום שהוא שמע אותי שרה בחדר השינה שהכל התחיל להתגבש לו. אז איך אפשר

היה לעולל את מה שהוא עשה לי? כשסוני הבין שדיוויד קרא את החוזה וייעץ לי, הוא נבהל, וכששמע שדיוויד השיג לי את מיקי רודין, סוני ידע שהוא בצרות אמיתיות. הוא ניסה לדחוף, לשדל ולהגיב, מתעקש שהוא תמיד נתן לי כל מה שביקשתי - בגדים, תכשיטים, פרארי ובית חלומותיי. הוא איים לתבוע אותי יחד עם CBS, אבל שנינו ידענו שהם לא יכולים לתבוע אותי על שום דבר אם אין לי בכלל כסף".

ביום שני, 18 בפברואר, סוני הגיש בקשה לגירושין. זו הייתה הפתעה. החדשות הושפרצו בכל העיתונות, והכותרות המפחידות על 'הקרב של הבונו'ס' התפוצצו מדי יום, בדרך כלל לא מדויקות בטירוף. בחזרה בלוס אנג'לס, מיקי רודין הגיש מסמכי גירושין שבהם טען שסוני החזיק אותי בעבדות בלתי רצונית, תוך הפרה ישירה של התיקון ה-13 של החוקה האמריקאית, אשר ביטל את העבדות. הוא גם האשים אותו בשליטה בעסק שלי שלא כדין בתחומי עניין וקריירה. המהלך המשפטי הזה שיגע את סוני והוביל אותו להגיש תביעה נגדית, שדרשה את המיליונים שהעריך שיפסיד כשאיפרד מהשותפות שלנו. סוני גם הגיש תביעה של מיליוני דולרים נגד דייויד, מבקש צו מניעה זמני ומאשים אותו במי שהפריע ליחסים החוזיים שלנו. דייויד לא הגיב, אבל הייתי עצובה שסוני ואני הגענו לנקודה של דיבור בעיקר דרך עורכי הדין שלנו, למרות שנשארנו אדיבים זה לזה בטלפון כשדיברנו על הבת שלנו. המשכתי לגור בבית החוף במאליבו בזמן שעורכי הדין שלי ניהלו משא ומתן על הגירושין שלי, שכלל חלוקה של 28 מיליון דולר של רכוש ונכסים, בתעריף של אז. לא יכולתי לעשות את זה בלי דיוויד. הוא תמיד היה בטלפון עם מיקי רודין ומוודא שיטפלו בי".

הגירושין יהיו סופיים ב-26 ביוני 1975. ניגשתי לספר שכתב סוני בונו וכך הוא סיפר שם: "כשגפן מושך בחוטים של שר, מתזמר את המוות של המותג סוני ושר כמו השתלטות חסרת רחמים, ידעתי שהפרידה שלנו

בקרוב תסלים לקרב מכוער. זה היה רק ​​עניין של זמן. הנושא הזה הוסדר ב-20 בפברואר, כששר הגישה בקשה רשמית לגירושין. הסיבה שלה לא הייתה הבדלים בלתי ניתנים לגישור. שר נקטה גישה אגרסיבית יותר. מאמצת את תפקיד הקורבן, היא האשימה אותי בעבודות לא רצוניות. כשהידיעה הגיעה אליי נרתעתי בהלם. זו הייתה דרך חוקית להפליא לומר שהיא הייתה שפחה שלי. לֹא אשתי, המאהבת שלי, החברה הכי טובה שלי, ההשראה שלי, או אמא של הילדה שלנו, אבל העבד שלי! הדם שלי רתח. ידעתי מה התכסיס. זה היה בלתי אפשרי לשבת במשך שבועות של דיונים עם צוותי עורכי הדין הנפרדים שלנו, ולא לדעת מה שר וגפן ניסו לעשות. הם רצו להוציא אותי הבחור הרע, אפילו פושע, שליט על עבדים שניסה לשלוט בחייה של האישה הזו לטובתי האנוכית. וזה עבד - במידה מסוימת. הציבור האמין בזה. לא הייתה להם דרך לדעת שההאשמה אינה נכונה או שהגירושין היו קשורים לכסף. אבל, כששר רצתה לצאת מתוך התחייבויותיה החוזיות, כאשר רצתה לפצל את העסק שלנו שווה בשווה, אמרתי לא. מדוע? כי עבדתי אחת עשרה שנים לצד שר כדי לבנות את סוני ושר. עדיין היו לנו חוזים למיליוני דולרים עם חברות תקליטים ומועדוני לילה. אני בניתי עסקאות כדי שהכסף ימשיך להיכנס במשך שנים. מה שהצד שלה רצה זה שאני אקח את החצי שלי ואלך משם. בינתיים, שר נכנסה בחן לתוך עסקאות שבורות וציפתה שהמזומנים ימשיכו לזרום. הראיות היו ברורות. CBS כבר הודיעה כי 'שעת הקומדיה של סוני ושר' תהיה, בעונה שלאחר מכן, 'שעת הקומדיה של שר". האמנתי אז, ואני מאמין עכשיו, שכאשר אתה מבלה אחת עשרה שנים לבנות חברה יש גורם מעורב, ואני הרגשתי זכאי להיות חלק מזה. כתוצאה מכך, תבעתי את שר עבור 14 מיליון דולר ואז הגשתי תביעה על 13 מיליון דולר נגד גפן. הם נקמו. לילה אחד חזרתי מהסטודיו ומצאתי שכל המנעולים בבית התחלפו. לא יכולתי להיכנס. גפן, שר, כמה בלשים, והמנהל הוותיק שלנו השתלטו על האחוזה שלנו. זה לא היה מתאים לשר. חשדתי שמישהו היה מאחוריה. התקשרתי הביתה ודיברתי עם צ'סטיטי. היא אמרה, 'אבא! אבא! הם משתלטים על הבית!'

שר, אמנית במספר דברים אבל בהחלט לא לוחמת, נתנה לגפן לנהל את זה. זמן לא רב אחרי שחזרנו מיוסטון,

היא וגפן עברו לגור יחד, ושכרו בית בבוורלי הילס. אז התחילו להפיץ את זה שגפן התאהב בטירוף בשר. מעולם לא קניתי את זה. זו הייתה יותר מערכת יחסים של נוחות ותצוגה מאשר זיקוקים ותשוקה. ובכל זאת, הם חיו כזוג, והכי מצער ומגעיל היה ששר, בצורה פסיבית-אגרסיבית אמיתית, הכריחה אותי להתמודד עם גפן. אני עדיין לא יכול להבין למה היא מיקמה את עצמה ברקע והפכה את הבת שלנו לפיון במאבק ביני לבין גפן. אני מניח שהיא פשוט לא רצתה להתמודד עם המטרד של לקבל החלטות איתי. אז סיימתי לנהל משא ומתן עם גפן ולא יכולתי לראות את הבת שלי. המצב היה משפיל ומרגיז, וזה חזה את קרב המשמורת הממרר על משמורת ששר ואני ניהלנו מאוחר יותר. סוף שבוע חג אחד לקחתי את צ'אס לפאלם ספרינגס. הייתי אמור להחזיר אותה הביתה עד 18:00. מכל סיבה שהיא, לא הצלחתי והתקשרתי לשר להגיד שאתעכב. היא לא הסכימה לדבר איתי והעבירה אותי מיד לגפן שנגס בי כאילו היה לו צד חוקי בדבר הזה.

כאשר התוכנית המשותפת שלנו בטלוויזיה, לאחר הגירושין שלנו, ירד מהאוויר לאחר עונה אחת ב-1977, זה היה הסוף. שר ואני הפסקנו להופיע ביחד. ובכל זאת, השירים שלנו המשיכו להישמע ברדיו, בעוד הדימוי הקליל והרומנטי של סוני ושר מעולם לא איבד את הברק. אז האם אני ושר נשיר שוב ביחד? התשובה שלי תמיד זהה - אשמח לשיר שוב עם שר. היה לי כיף לעשות את זה. תמיד האמנתי שמשהו מיוחד קורה כשאנחנו על הבמה אחד עם השני. אבל זו צריכה להיות החלטה הדדית. הייתי רוצה להופיע עם שר רק אם היא רוצה להופיע איתי".

ב-20 בפברואר בשנת 1968 התמקם השיר MIGHTY QUINN במקום הראשון במצעד הבריטי ונשאר שם במשך שבועיים.

כשמנפרד מאן הולך יד ביד עם דילן - קורים דברים טובים. כך היה בסיקסטיז וגם בסבנטיז (עד שקלידן הלהקה, מנפרד מאן, גילה את ברוס ספרינגסטין). ברשותכם, אקח אתכם לתקופה אחת של להקת 'מנפרד מאן' כשהקליטה ושחררה תקליטון ושמו MIGHTY QUINN, שכתב בוב דילן.

כוונו את מנהרת הזמן לינואר 1968 ומנפרד, אורגניסט הלהקה, סיפר אז לתקשורת הבריטית כי 'זה לא משנה כמה להיטים היו לך בעבר במצעד התקליטונים. היו לנו הרבה אבל החיים שלנו תלויים רק בתשובה לשאלה, האם התקליטון הבא שלנו יהפוך גם הוא ללהיט. ובמידה ואכן זה הופך ללהיט, אפשר לנוח ולהתרווח בביטחון בכורסה לכמה חודשים'. למעשה, להקה זו חשה הכל חוץ מביטחון, בתקופה לפני מציאת השיר הזה.

תקליטונה הקודם, עם השיר SO LONG DAD, לא הצליח כמצופה ונראה היה כי הסוף קרב. מנפרד: 'זה היה אמור להיות התקליטון ה-13 שיצליח, אבל הוא נכשל, לא שאני מאמין באמונות טפלות. ברור שזה היה מדכא, אבל הכישלון היה כה מהדהד עד שהבנו במהרה כי עלינו לשנות כיוון'.

השיר MIGHTY QUINN הוא השלישי מבית היוצר של דילן שהוקלט על ידי הלהקה כתקליטון. ועדיין, חברי הלהקה לא פגשו במיסטר דילן. אבל המפגש של השניים נערך במצעד התקליטונים הבריטים ובהצלחה רבה, כשעיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו: 'זה שיר נונסנס טהור עם ניחוח גדול של I AM THE WALRUS.

להקה זו העניקה לשיר קצב סוחף ומדובר בשיר שאי אפשר להתעלם ממנו'. וזה לא העיתון היחיד שסימן מיד את יכולותיו של שיר זה לכבוש את המצעד וזה אכן קרה.

הצלחת השיר העניקה ללהקה רוח גבית להקלטת פסקול נפלא לסרט UP THE JUNCTION ותקליט בשם MIGHTY GARVEY. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ב-20.7.1968: "גארווי הוא דמות דמיונית שמהווה מטרה לחיצים של סאטירה. התוצאה היא משעשעת והדימויים בדרך כלל מדויקים".

עם ההצלחה של גרסת הכיסוי של להקת 'מנפרד מאן', לשירו של בוב דילן, THE MIGHTY QUINN, רצתה חברת התקליטים (כמו כל חברת תקליטים טובה שרוצה כסף) לכלול את השיר באלבומה הבא של הלהקה. לכן באנגליה הוא יצא בשם MIGHTY GARVEY בעוד שבארה"ב יצא תחת שם שירו של דילן. אבל זה לא היה הדבר היחיד הטוב בתקליט הזה. מדובר בהפקה מרשימה, עם עושר של צלילי סיקסטיז מפנקים ומלודיות פופ נהדרות.

בנוגע לזהותו של גארווי, השיב מנפרד מאן: "זו הייתה דמות בדויה שהייתה עבורנו כבדיחה. הזמר שלנו, מייק ד'אבו, הוא שנשא עבורנו את שמו של גארווי. רצינו ליצור כל מיני סוגים של גארווי. אחד שיהיה הודי. עוד אחד קלאסי וכן הלאה. כשרשרת דמויות שלא נגמרת". אבל מעבר להומור ולעליזות יש פה להקה שידעה היטב מה שהיא עושה. מנפרד מאן ליהטט בין הפסנתר, האורגן, המלוטרון והצ'מבלו. מייק האג הפליא בתופים ובקסילופונים. בסיסט הלהקה, קלאוס פורמן, היה מקורב ביותר לביטלס וגם צייר לארבעת המופלאים את עטיפת התקליט ריבולבר. פה הוא העניק נגינת בס כייפית לצד תרומה ווקאלית חשובה בהרמוניות. זמר הלהקה, מייק ד'אבו, חיפה על קולו המוגבל עם קסם רב. והגיטריסט, טום מגינס, בקושי נשמע, אך אין זה דבר רע במקרה הזה.

בתקליט יש גם את השיר EACH AND EVERY DAY שהפך אחר כך על ידי עוזי והסגנונות לשיר 'יום ולילה'. כיצד השיר הזה הגיע לעוזי וחבריו ומה היה עמו בארץ? על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בספר שלי, 'רוק ישראלי 1973-1967'. מה, אין לכם עדיין עותק ממנו? אני לא מאמין לכם!

ב-20 בפברואר בשנת 1985 יצא בארה"ב תקליטון של להקת SIMPLE MINDS ושמו DON'T YOU FORGET ABOUT ME.

ובכן... השיר הזה הוא הלהיט הגדול מהסרט "מועדון ארוחת הבוקר", משנת 1985. קית' פורסי וסטיב שיף כתבו את השיר הזה במיוחד עבורהסרט. פורסי, שגם היה שותף בכתיבת SHAKEDOWN עבור פסקול הסרט השני בסדרת השוטר מבוורלי הילס כמו גם שיר הנושא של FLASHDANCE, היה אחראי על המוזיקה של "מועדון ארוחת הבוקר". שיף היה גיטריסט בלהקה של נינה הייגן.

בסרט, חמישה תלמידי תיכון בעלי אישיות שונה מאוד מבלים יחד שבת כעונש ומוצאים איזשהו מכנה משותף. השאלה היא, האם הם יזכרו את זמנם יחד. דיאלוג כלשהו בסרט נתן לקית' פורסי את הרעיון לשם השיר. לפי פורסי, בריאן פרי היה הבחירה הראשונה שלו להקליט את השיר הזה, אבל פרי דחה אותו. פורסי היה גם מעריץ גדול של סימפל מיינדס, אז הוא ניסה לגרום להם להקליט את זה והעביר להם הקלטת דמו של השיר, שיעבדו עליו.

באותה תקופה צברה הלהקה תאוצה בבריטניה, עם שלושה להיטים צנועים מאלבומה SPARKLE IN THE RAIN, שיצא בשנת 1984. בארה"ב, לעומת זאת, לא היה לה מזל, בעיקר בגלל שחברת התקליטים האמריקאית שלה לא קידמה אותה. בתחילה לא היה רצון מצד סימפל מיינדס להקליט את השיר, כי הם לא רצו להקליט שיר שהם לא כתבו. כמו כן, הזמר ג'ים קר לא התלהב מהמילים.

אז למה הם עשו את זה? הם פשוט שינו את דעתם. הם נפגשו עם במאי הסרט וזכו להקרנה פרטית, מה שהכניס את הליריקה של השיר להקשר טוב יותר. פורסי ביקר אותם בסקוטלנד, והם הסתדרו היטב. אז הם הקליטו את השיר תוך כמה שעות באולפן בלונדון.

"היינו צעירים, היינו קצת חצופים, היינו חסרי ביטחון", אמר ג'ים קר. "חשבנו, 'חכה רגע, אתה רוצה אותנו, כי אתה אוהב אותנו כי אנחנו כותבים את השירים האלו, אבל אתה רוצה שנעשה את השיר שלך??' בהתחלה לא היינו מוכנים להקשיב, 'לא, אנחנו לא עושים שירים של אחרים'. וכמובן, מאוחר יותר זה הוסבר. ברגע שנכנסנו לאולפן, לא ידענו מה באמת לעשות אבל משום מה הרעיונות שהעלינו שם היו טובים". פתיחת השיר קיבלה השראה במיוחד, כשהגיטריסט צ'ארלי בורצ'יל הנחית ריף גדול וקר התחיל לשיר את ה"היי היי היי היי" שלו. "פתאום זה היה משחק של הרכבה ולא חשבנו על עצמנו, רק חשבנו על מה שיוצא מהרמקול, ובכל פעם שמישהו עשה משהו שהיה מגניב, זה עודד אותנו יותר", אמר קר. "הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'זה טוב זה? לא?' זה העניין עם מוזיקה: אתה יכול לנתח את זה ואתה יכול לבוא עם גישה - ולהקות ידועות לשמצה בפוליטיקה - אבל ברגע שאתה מתחיל לנגן ואתה אוהב את איך שזה גורם לך להרגיש, כל השאר יוצא מהחלון".

ב-20 בפברואר בשנת 1976 קבע בית המשפט בניו יורק שהסכם של ג'ון לנון עם מוריס לוי, עסקן בעייתי מחברת תקליטי רולטה, להוציא אלבום של לנון שר שירי רוק'נ'רול וינטג' היה לא חוקי כי לנון כבר היה

קשור לחברות EMI וקפיטול ובכך לא היה מסוגל להיכנס לכזה הסכם. השופט קבע שמגיע ללנון לקבל כפיצוי 144,700 דולר. וממש באותו יום לכל ארבעת חברי להקת קיס יש את טביעות הרגליים שלהם שהושתלו על המדרכה מחוץ לתיאטרון הסיני של גראומן בהוליווד.

ב-20 בפברואר בשנת 1971 הופיעה להקת יס ב- KINGSTONE POLYTECHNIC שבמחוז סארי. להקת החימום הייתה קווין וכרטיס להופעה עלה 50 פני. הנה מה שהבסיסט של קווין בהופעה זו, דאג בוגי, סיפר לי אישית:

"הבסיסט של יס, כריס סקווייר, לא היה נחמד בכלל. הוא די היה קוץ בישבן. כשבריאן מאי ניגש לנגן שם בפסנתר, בעת ההכנות להופעה, כריס גער בו לרדת משם מיד כי אנחנו רק מופע החימום. עם זאת, יצא לי, כחלק מלהקת החימום, להשתמש שם בציוד ההגברה של יס - כך שהתחברתי עם הבס שלי למגבר של כריס. זה היה מגבר מסוג FENDER DUAL SHOWMAN.

בדרך חזרה משם פרדי כל הזמן התלונן שהעסק לא הולך ושנראה שכדאי לפרק את הלהקה. כנראה שזה היה תרגיל שלהם כדי להעיף אותי מלהקת קווין. זו הייתה הופעתי האחרונה איתם ואחריי הגיע ג'ון דיקון".

ב-20 בפברואר בשנת 1969 נבחן דייויד בואי (שוב) למחזמר "שיער", בתיאטרון שאפטסברי בלונדון.

בערב של יום זה הגיע בואי לשם שוב (ביחד עם מנהלו, קן פיט) כדי לצפות במחזה. הוא לא התרשם מההפקה, אבל קיבל הודעה לחזור לאודישן נוסף.

ב-20 בפברואר בשנת 1979 החל אריק קלפטון לערוך עם להקתו חזרות לקראת סיבוב הופעות באירלנד ובארה"ב. זה יימשך עד ה-3 במרץ.

ב-20 בפברואר בשנת 1977 שלחו הרולינג סטונס מברק לקית' ריצ'רדס מטורונטו שם הם מתאמנים על כמה מופעי מועדון קטנים. "אנחנו רוצים לנגן. אתה רוצה לנגן. איפה אתה?", נכתב שם.

ב-20 בפברואר בשנת 1979 יצא התקליט GEORGE HARRISON.

באלבום הזה מביא האריסון גם שיר שנדחה בעת הקלטות הביטלס לאלבום הלבן. השיר נקרא NOT GUILTY ולמרות שבאולפני EMI הקליטו הביטלס יותר ממאה טייקים - השיר נגנז. האריסון הביא אותו לאלבום הזה בגרסה שונה.

כך הוא אמר אז: "כתבתי את זה מיד אחרי שחזרנו מהרי ההימלאיה ומהמהארישי. חזרתי קצת מאוחר יותר מכולם כי כל האחרים התפצלו והחלו להפעיל את חברת אפל. חזרתי לשם וזה היה כמו בית משוגעים. לג'ון ויוקו היה איזה בחור שבדק את האי צ'ינג כל עשר דקות. הם היו אומרים, 'אה, יש לנו פגישה עסקית, ובכן, בוא נבדוק את האי צ'ינג ונראה מה לעשות. המקום פשוט מלא במטורפים והשיר הזה היה באמת על ג'ון, פול וחברת אפל".

לצד שיר זה יש גם שירים כמו HERE COMES THE MOON ("זה לא נכון שעורך הדין שלי התקשר אליי והמליץ לי לתבוע את עצמי על השיר הזה"), BLOW AWAY ("היו לנו דליפות בבית בגלל איזה ניקוז שנסתם ויצאתי עם הכובע ומעיל הגשם שלי והייתי שם למטה בבקתה, מתרחק מכל זה. למען האמת, זה שיר שמביך אותי. הוא קליט מדי וברור מדי"), SOFT HEARTED HANNA ("זה שיר לפטרייה, אני חייב להודות. אבל אתה חייב להיות זהיר כי זה כל כך טוב. ההבדל בין זה לאסיד הוא שפה אתה מרגיש מתמוגג ואילו באסיד אתה מרגיש רקוב פיזית. החומר הזה מאוד אורגני, הכל נהדר, הכל בפוקוס מושלם ואפילו הגוף הפיזי מרגיש טוב. ובגלל שהרגשתי טוב, פשוט המשכתי לאכול את הפטריות כל היום. אכלתי יותר מדי, ונפלתי ועזבתי את הגוּף. נפלתי והכיתי את ראשי על רצפת הבטון"), FASTER ("מאז שהייתי ילד נכנסתי למירוצי מכוניות כצופה. היה מסלול המרוצים בליברפול שם היו להם מרוצים מעת לעת, אז נכנסתי לזה רגע לפני שנכנסתי לגיטרה. במירוצי מכוניות, ג'קי סטיוארט הפך לאלוף העולם והוא היה הבחור הראשון עם שיער ארוך שהיו לו דעות והוא היה מעריץ גדול של הביטלס. את שם השיר לקחתי מהספר של ג'קי סטיוארט").

ברולינג סטון פורסמה על האלבום בזמנו ביקורת: "הזמן לא התייחס בחביבות לפרויקטים הסולו של הביטלס. קרוב לוודאי שרוב הפרסומות העצמיות של ג'ון לנון מעולם לא נועדו להדהד יותר מהמיתוסים התקשורתיים שהסתיימו כעת. פול מקרטני ממשיך בתור אמן יחיד שאינו כבד יותר מאלטון ג'ון, ורינגו סטאר מרים בדיחות של מסיבות מעופשות. אבל השנים האלו היו האכזריות ביותר כלפי ג'ורג' האריסון. אלבומי הסולו שלו, שניסו כל כך להביע את הערכים הנצחיים, נראים עכשיו הכי מיושנים מכולם. הצליל שפיל ספקטור עזר לו ליצור באלבום הסולו הראשון והמשולש שלו, היום נראה דינוזאורי בצורה מדכאת. אחרי כמה תקליטים לא אחידים שראו את הקהל ההולך ומתמעט שלו, האריסון מביא את התקליט המשובח ביותר שלו מאז האלבום המשולש ההוא. אוסף של עשרה שירי פופ קליטים, בהם האריסון מזכיר לנו כי האמן שבו תמיד היה מנגנון טוב בהרבה מהאלמנט המטיף. אף על פי שהוא לא כותב תכליתי כמו מקרטני, להאריסון יש את הסגנון המלודי המובהק ביותר מכל אחד מהביטלס. האלבום הזה קליל ומרענן. הטון המחמיר נעלם והזמר נשמע יותר כמו ג'נטלמן ומיסטיקן מוזר מאשר תומך קרישנה אדוק. האלבום החדש מלא בשירי אהבה קלילים לאלוהות ולנשים - להאריסון, השניים נראים כמעט ברי החלפה. אף על פי שלג'ורג' האריסון אין שום קשר אמיתי לסבנטיז, השילוב המיומן שלו בין המוזר והחלקלק גורם לסיקסטיז להיראות קצת יותר רחוקים".

הנה דברים שהאריסון אמר על תקליטו החדש לרולינג סטון בזמנו.

"התחלתי לעבוד עליו באמצע אפריל 1978 וסיימתי אותו בתחילת אוקטובר. זה היה קצת מאוחר לצאת כי הגרפיקה לא הייתה מוכנה; ואז היה קצת מאוחר להכניס אותו לשוק של חג המולד. גם כך לכולם ולדודותיהם יצא תקליט בחג המולד, אז החלטנו לקחת את הזמן שלנו ולהכין הכל.

בכל 1977 לא כתבתי שיר, לא עשיתי כלום; לא עבדתי בכלל, אז החלטתי שמוטב להתחיל לעשות משהו. בדיוק נסגרתי מעסקי המוזיקה לגמרי. אני קצת לא בקשר עם המוזיקה האחרת. יש אמנים מסוימים שאני תמיד אוהב להאזין להם, אבל אני לא מקשיב הרבה לרדיו. הרגע יצאתי מזה - 'הסתובבתי', כמו שאומרים האנגלים. כל השאר לא שמים לב, כי אם תקליטי העבר שלך עדיין מושמעים ברדיו, אנשים לא שמים לב שאתה לא באמת שם. אבל פשוט נמאס לי מכל זה...

פשוט נמאס מכל העניין. כולם מחליפים חברות תקליטים, והאמן הזה הלך ללייבל הזה והאמן הזה לשם, וכולם עושים את זה ואת זה. לאחר שהייתי בעסק הזה עכשיו כל כך הרבה זמן - זה היה 1961 כשעשינו תקליט לראשונה, אני חושב, אז עברו שמונה עשרה שנים עכשיו - והחידוש נשחק. באמת, זה מסתכם באגו. אתה צריך להיות בעל אגו גדול כדי להמשיך להתאמץ להיות בעין הציבורית. אם אתה רוצה להיות פופולרי ומפורסם, אתה יכול לעשות את זה; זה קל מאוד אם יש לך את הרצון והאגו הזה. אבל רוב רצונות האגו שלי באשר להיות מפורסם ומצליח התגשמו מזמן.

אני עדיין נהנה לכתוב מנגינה ונהנה במובן מסוים לעשות תקליט. אבל אני שונא את כל העניין הזה של כשאתה מוציא את זה, אתה הופך לחלק מהמסגרת הכללית של העסק. קצת השתעממתי עם זה. אם אני כותב מנגינה ואנשים חושבים שהיא נחמדה אז זה בסדר מבחינתי; אבל אני שונא להתחרות ולקדם את הדבר. אני ממש לא אוהב שיווק. בסיקסטיז הגזמנו בזה, ואז במודע חרגתי מגדרי בסוף הסיקסטיז, תחילת הסבנטיז, כדי לנסות להיות קצת יותר מעורפל. מה שאתה מגלה הוא שיש לך להיט ופתאום כולם דופקים על הדלת שלך ומציקים לך שוב. אני נהנה להיות בפרופיל נמוך ולקיים חיים שלווים.

אז בכל מקרה, כדי לענות על השאלה המקורית, זה היה אמור להיות בסוף 1977 וחשבתי, 'אלוהים, מוטב שאעשה משהו'.

התביישתי כי הלכתי לכל מרוצי המכוניות האלו, וכולם דיברו אליי כמו לג'ורג', הביטל לשעבר, המוזיקאי, ושאלו אותי אם אני עושה תקליט והאם אני הולך לכתוב כמה שירים על מרוצים וזה כשמחשבות מוזיקליות היו רחוקות רק מיליון קילומטרים מהמוח שלי.

אז מה שבאמת נגע בי זה המפגש עם ניקי לאודה. יש לי כבוד גדול אליו. אחרי ההתרסקות הזו שהוא עבר ב-1976, הרגשתי ממש רע בשבילו ושמחתי מאוד כשהוא לא מת. אתה צריך לקרוא על חייו, הספרים והדברים שלו, כדי להבין מה הוא עבר - אנשים שמנסים לצלם אותו עם הפנים שלו מצולקות, מנסים לפרוץ לחדר בית החולים שלו, כל הדברים המאוד לא נעימים האלו. ממש יכולתי להזדהות עם זה. בכל מקרה, דיברתי איתו פעם אחת אחרי שהוא זכה שוב באליפות העולם, ב-1977, והוא דיבר על כל השטויות בעסק שלו - הפוליטיקה וההטרדות - והוא אמר איך הוא פשוט אוהב ללכת הביתה ולהירגע ולהשמיע מוזיקה נחמדה.

וחשבתי, 'לעזאזל, אני הולך לכתוב כמה מנגינות, כי האנשים האלו מתייחסים אליי כמוזיקאי, ובכל זאת, אני כאן רק בטירוף; אולי אוכל לכתוב שיר שניקי, ביום החופשי שלו, עשוי ליהנות ממנו'. אז זה היה זה.

גם הצד השני של זה הוא שהחברים שלי באחים וורנר, שיש לי עסקה איתם, הם אף פעם לא שואלים, 'למה אתה לא עושה כלום?'. הם תמיד מתייחסים אלי בצורה מאוד מכובדת, אבל באותו זמן חשבתי, 'טוב, עבר זמן מה... הם עשויים להתחיל לחשוב מה לעשות עם הבחור הזה'...

אז התקליט נבע גם מרצוני לקיים מחויבות אבל ברגע שאתה כותב מנגינה, אני לא יודע למה, אבל יש את הרצון לעשות ממנה תקליט ראוי. אם הייתי מת, הייתי מעדיף שאנשים ימצאו מאסטר גמור טוב של השירים שלי מאשר הדגמה ישנה על קסטה. אולי במקור אלו היו הציפיות של אחרים שגרמו לי, אבל ברגע שהגעתי לכתיבת מנגינות, חזר לי הדרייב וזה כיף - אתה נכנס לאולפן, אתה יוצא לדרך ואתה יכול ליהנות מזה שוב.

הדבר השני הוא שהחלטתי להביא מישהו שיעזור לי להפיק את התקליט הזה. אז הלכתי לחברת וורנרס בבורבנק ודיברתי עם שלושת המפיקים שם - טד טמפלמן, לני וורונקר וראס טיטלמן. השמעתי להם כמה הדגמות של המנגינות שכתבתי ואמרתי, ' קדימה, חבר'ה, תנו לי רמז. ספרו לי איזה שירים אהבתם בעבר, איזה שירים לא אהבתם; תנו לי כמה רעיונות על מה אתם חושבים'. והם לא ידעו מה להגיד. טמפלמן אמר שהוא אהב את DEEP BLUE, הצד השני של הסינגל על בנגלה דש, שהוא קצת לא ברור - אז הלכתי הביתה וכתבתי שיר עם מבנה אקורד דומה לזה בשם SOFT HEARTED HANA. אבל בסופו של דבר החלטתי שאני אעבוד עם ראס טיטלמן. הוא עשה את האלבום הראשון של להקת LITTLE FEAT, והפיק ביחד את רנדי ניומן, ג'יימס טיילור וריי קודר - הוא גיסו של ריי קודר, למעשה, והוא אדם נחמד וקל להסתדר איתו, וזה יותר חשוב מהטעם המוזיקלי של האדם, כי אם מבלים יחד חמישה חודשים – חייבים קצת לחבב אחד את השני. הוא עזר לי להחליט באיזה סוג של מנגינות להשתמש, עודד אותי באמת לסיים שירים מסוימים, ועזר בעצם להניח את התפקידים להקלטה.

היה לי חשש שאיבדתי את אוזן הציבור כי סיפרו לי סיפורים על רנדי ניומן, על איך שהוא לא יכול לכתוב שירים ומרגיש כאילו הוא התייבש, ואז פתאום הוא כתב אלבום מצליח ועכשיו הוא כותב עשרה שירים ביום. אז זו רק בעיה שלך".

בונוס: בפברואר (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1966 יצא התקליט BOOM של להקת THE SONICS. זה רעש חזק זה!

בין הלהקות החזקות יותר שצמחו מארה"ב באמצע הסיקסטיז הייתה להקה זו שהסאונד האגרסיבי שלה עזר להניח את התשתית לפאנק-רוק ולגראז'-רוק כפי שאנו מכירים אותם היום. אלבומם השני הזה עמוס בביצועים צורמים, שירה מייללת וסאונד מרעיש. נו, גראז' פעיל!

אם תקליט הבכורה שלהם מ-1965, HERE ARE THE SONICS, הכניס לעולם את הסגנון הבלתי מאולף שלהם, אז BOOM הלך אף רחוק יותר. הסולן, גרי רוזלי, משמיע את הצרחות חותכות הגרון שלו, בעוד הגיטרה של לארי פאריפה חותכת עם דיסטורשן שמרגיש כמעט לפני זמנו. וחטיבת הקצב, עם התופים הרועמים של בוב בנט והבס המניע של אנדי פאריפה, מבטיחה שכמעט כל קטע יבוא עם עוצמה בלתי פוסקת.

הסוניקס הגבירו את הרוק שלהם לרמות חדשות של אכזריות קולית ולהקות אחרות מהתקופה לא יכלו להשתוות אליה. זה לא מפתיע שדורות מאוחרים יותר של מוזיקאי פאנק וגראנג' יצטטו אותה כמשפיעה. הנושאים של השירים כוללים גם ילדות רעות, לילות פראיים ואנרגיה לא מרוסנת. שירים כמו SKINNIE MINNIE ו-CINDERELLA משתלחים פה כמו גרסה מיוחדת לשיר LOUIE LOUIE (שלהקות רבות אחרות אהבו לבצעו בימי הסיקסטיז המוקדמים).

מן הסתם, BOOM לא זכה להצלחה מסחרית עם צאתו אבל השפעתו עולה בהרבה על המכירות הראשוניות שלו. זה היה פרוע מדי עבור קהל המיינסטרים של אמצע שנות ה-60.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459