רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 במרץ (2.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני הולך לנפץ כמה דעות שנבנו על שיר זה (רפסודיה בוהמית). זה היה עוד שיר שכתבתי לאלבום ההוא שלנו, 'לילה באופרה', ובשלב מוקדם אפילו חשבתי לגנוז אותו. אבל אז הוא גדל יותר ויותר. באמצע ההכנות לאלבום היינו צריכים להחליט איזה שיר ייצא כתקליטון. היו כמה מועמדים ואפילו חשבנו בשלב מסוים על THE PROPHET'S SONG. אז בא רפסודיה בוהמית וניצח. האחרים בלהקה רצו לקצץ אותו כדי שיתאים לתקליטון ואני סירבתי. רציתי שייצא בשלמותו. ידענו שזה צעד מסוכן אבל היה לי בטחון רב בו. חברת התקליטים הייתה בהלם כשדרשנו לעשות כך. הם חשבו שאנו לא רציניים. אני אוהב מאד להקליט באולפן. זה החלק המאמץ ביותר בקריירה שלי. זה מתיש, פיזית ומנטלית. זה סוחט לגמרי. אחרי שהקלטנו את האלבום השלישי שלנו, SHEER HEART ATTACK, יצאנו סחוטים לגמרי והחלטנו שלא עוד - ותראו מה קרה לאחר מכן, באלבום הבא! הקלטת שירה וקולות זה הפורטה שלי. במיוחד הרמוניות. באלבום השני שלנו הגזמנו בעניין ומאז אני משתדל להגביל את עצמי בזה. אנו נפגעים מאנשים שטוענים שאנו רק מכונה לעשיית כסף. ברור שאנו לא לשם זה, אבל תמיד טוב כשיש כסף. לא נראה לי שנתפרק. אולי הכוח שלנו בא מזה שאיננו מבלים יחדיו כשאנו לא בסיבוב הופעות או באולפן. אנו יכולים גם לא להתראות כלל במשך שבועות ארוכים. אבל אז אנו חוזרים לאולפן וחוזרים להתרגש" (פרדי מרקיורי)

ב-2 במרץ בשנת 1950 נולדה קארן קארפנטר. בשנת 1974 היא סיפרה לרולינג סטון:

"הרבה ילדים כותבים ושואלים אותי לעצה. חלק מהדברים שהם שואלים הם נורמליים. איך נכנסים לעסק? איך לומדים לשיר? הרבה כותבים ואומרים שהם נפלו לסמים, אבל מאז ששמעו את המוזיקה שלנו הם ירדו מהם. אבל להרבה ילדים שכותבים אליי יש ניתוקים נפשיים. הם בודדים, הם רוצים לדעת מדוע הוריהם אינם אוהבים אותם, מדוע אחיהם ואחיותיהם לא סובלים אותם. הם לא עברו חיים טובים בכלל, והם פשוט חיים בשביל המוזיקה שלנו. הם מבקשים עצות שאני לא מסוגלת לתת, כי אני לא רופאה. קשה לומר למישהו כיצד לחיות את חייו גם אם אתה מכיר אותם, שלא לדבר על אנשים שמעולם לא ראית אותם. זה באמת קשה. צעירה אחת, החבר שלה גוייס לווייטנאם ונהרג. היא רצתה להרוג את עצמה, ושאלה אותי מה עליה לעשות. אמרתי לעצמי, 'אלוהים, אל תהרגי את עצמך!', אבל מה באמת אפשר להגיד לה? וצעירה אחרת, בפניקס, אלו היה הנישואים בפעם השלישית של אמה והאב החורג שנא אותה והיה גם קטע פריקי עם אחיה.

אז אם אני עונה פעם אחת והם כותבים בחזרה, אני נותנת את המכתבים למנהל שלנו. אני לא באמת יכולה להיות מעורבת בזה. זה נהיה כבד מדי. כי עלי להתמודד עם כל אחד מהם בצורה שונה".

קארן קארפנטר, בעלת הקול המופלא וכישרון התיפוף הנהדר, נפלה למחלת האנורקסיה ומתה ממנה, בפברואר 1983.

ה-2 במרץ בשנת 1984 הוא יום מכונן בעולם סרטי הרוק. זה היום בו יצא לבתי הקולנוע הסרט THIS IS SPINAL TAP. המון מוזיקאי רוק ידועים מצאו בו בדיוק את העולם בו הם חיו. עד היום סרט זה הוא, לדעתי, הטוב ביותר בתחום קומדיות הרוק.

הסרט, בבימויו הגאוני של רוב ריינר, מתעד את להקת ההבי מטאל האומללה עם מתופפים מתפוצצים (או אחד שמת מקיא... של מישהו אחר) ומגבר שמגיע לעוצמת ווליום 11 ("אתה חייב את הדחיפה הנוספת הזו", לפי דברי הגיטריסט הראשי, הלא הוא נייגל טאפנל האגדי).

הסרט עוקב אחר התקלות של חבורת רוקרים מזדקנים בזמן שהם מופיעים וגם מקדמים את אלבומם SMELL THE GLOVE (עם עטיפה שחורה לגמרי, שמקדימה את האלבום של פרינס או מטאליקה בצבע זה). הלהקה (במשחק גאוני של כל הנוגעים בדבר) יומרנית בצורה אבסורדית עם שירים סקסיסטיים אך מצחיקים בטירוף.

הסרט הוא פרודיה כפולה, שצוחק לא רק על להקות רוק אלא גם על סרטים תיעודיים על עולם הרוק. למרות הקרדיטים המציינים בבירור שהלהקה בדיונית, צופי קולנוע רבים מהאמינו שמדובר בלהקה אמיתית. הבלבול עודד על ידי השחקנים מייקל מק'קין, הארי שירר וכריסטופר גסט, שמצליחים לשמור על אמינות ישרה לאורך כל הסיפור, אפילו ברגעים הכי אבסורדיים של הסרט. רבים תהו מדוע נעשה סרט על להקה שאיש לא שמע עליה. קאלט נולד!

מוזיקאים רבים מבינים את הבדיחה אבל מוצאים שהיא קרובה עד כאב למציאות. רבים מהם נשאלו בראיונות עמם, "מה היה רגע הספיינל טאפ (כלומר, רגע מגוחך) בקריירה שלכם?" - והם ענו מיד מבלי להתבלבל.

הסרט נכתב על ידי רוב ריינר, אבל כל כך הרבה מהתוכן שלו אולתר על ידי שאר השחקנים שכולם קיבלו גם קרדיט כתיבה. מעולם סטונהנדג' לא נראה כה מגוחך.

ב-2 במרץ בשנת 1973 יצא התקליט THE CAPTAIN AND ME של להקת האחים דובי.

האחים דובי (המילה "דובי" היא סלנג לג'וינט) אכן היו הדוקים בשנותיהם הראשונות כלהקה. המוזיקה שיצרו יחדיו הייתה מיוחדת וראויה, עד שהפכו למכונת רוק מלוקקת עם מייקל מקדונלד ושם איבדתי אותם. פה, עם התקליט THE CAPTAIN AND I, אנחנו נשארים עם העסיס האמיתי. התקליט השלישי הזה יצא אחרי שהלהקה זכתה להכרה במצעדים עם השיר LISTEN TO THE MUSIC.

בתקופה שבין אלבומה השני לאלבום הזה הייתה הלהקה בתנופה אדירה. תקליטה הראשון לא התקבל באהדה גדולה והמכירות היו קטנות יחסית.

התקליט השני, 'רחוב טולוז', התקבל בברכה וזיכה את הלהקה בעמדת החימום להופעותיה של להקת טי רקס, שבאותה שנה הייתה בשיא ההצלחה שלה. קהל רב זכה להיחשף לאחים האלה ולמוזיקה שלהם. נו טוב, עם ביצוע כמו שלהם לשיר של הבירדס (JESUS IS JUST ALRIGHT) קשה להישאר אדישים. חלק מהשירים באלבום השלישי נכתבו עוד שנה קודם לכן לאלבום השני אך לא נכנסו בו. צמד הכותבים העיקרי בלהקה היה הגיטריסטים פטריק סימונס וטום ג'ונסטון.

ג'ונסטון: "תוך כדי סיבוב הופעות באנגליה, שמענו את האלבום החדש של סטיבי וונדר, TALKING BOOK. האלבום הראשון שלו שיש בו הרבה סינטיסייזר - ואהבנו את זה. פגשנו אותו בזמן שהיינו בדרכים, והוא היה בחור מגניב - ואיזו גאונות בשילוב צלילי מקלדת כמו גם קווים ווקאליים הרמוניוים. ואלוהים איזה קול! פט ואני הסכמנו שצליל הסינטיסייזר היה משהו מיוחד ורצינו שיהיה בתקליט הזה שלנו. אז איתרנו את שני הבחורים האלו, מלקולם ססיל ורוברט מרגולף. הם עבדו עם סטיבי וונדר באלבום ההוא, שבאמת משך את תשומת ליבנו. הם הגיעו לקליפורניה מניו יורק לעבוד איתנו".

הלהיט של התקליט, LONG TRAIN RUNNING, התחיל כג'אם בלי מבנה ובלי מילים ברורות. בתחילה הוא נקרא 'אוסבורן' ואחר כך 'פארלמנט'. ג'ונסטון נהג כל פעם לשנות את המילים עד שמפיק התקליט, טד טמפלמאן, הציע לכתוב מילים קבועות לשיר. ג'ונסטון ניגש למשימה וכתב בשירותים של האולפן בו הקליטה הלהקה מילים שצצו באותו רגע בראשו. בשלב הזה גם הוחלט כי הסולו באמצע השיר לא יהיה של גיטרה חשמלית אלא של מפוחית. השיר הפך ללהיט גדול והגיע באותה שנת 1973 למקום ה-8 במצעד האמריקני.

הגיטריסט ראנדי בקמאן, מלהקת 'בקמאן טרנר אוברדרייב' טען כי האחים דובי העתיקו מוטיב משיר שלו בשם LET IT RIDE בשביל הלהיט הזה שלהם. הוא הוסיף כי להקתו והאחים דובי הופיעו יחדיו ערב אחד במועדון ההופעות WAREHOUSE שבניו אורלינס ושם נעשתה ההשראה. שנים לאחר מכן ערכו לשיר רמיקס שיתאים לרחבות הריקודים, אך לטעמי הגרסה הזו נוראית, זולה ומקולקלת. כמו ג'וינט הדוק ויבש שנשכח בשמש במשך המון שנים. בקיצור, אין כמו המקור פה.

שיר נוסף מהתקליט שהפך ללהיט הוא CHINA GROVE, שנוצר משלט שהלהקה ראתה בדרכים בעת שנסעה דרך טקסס. טום ג'ונסטון ראה בחטף את השלט אך לא שם לב באמת למה שכתוב בו. כשכתב את השיר הוא חשב שהוא ממציא את צירוף המילים הזה. הוא לא ידע כי הן נתקעו במוחו ממבט חטוף בשלט בעת נסיעה. בשנת 1975 הוא נסע במונית שהנהג שלה, שזיהה אותו, שאל אותו מדוע כתב שיר על מקום כה קטן באזור טקסס. ג'ונסטון לא הבין על מה הוא מדבר. רק כשהנהג הסביר לו במה מדובר נפל האסימון.

בתקופה ההיא היו עטיפות תקליטים לא פחות חשובות מהמוזיקה שבתוכן. חברי הלהקה נהגו לערוך ישיבות ביניהם עם עשן מתוק ולהחליט על קונספט לעטיפה. איש הרעיונות המרכזי היה המתופף ג'ון הרטמאן, שהיה איש קצת מוזר שנהג להגיע עם רעיונות משוגעים. הוא בא הפעם עם רעיון לעשות משהו בסגנון שיהיה גם אנגלי וגם אמריקאי בו זמנית עם מדים רשמיים. למזלה של הלהקה, החברה בה הייתה חתומה ('האחים וורנר') עסקה לא רק בתקליטים אלא גם בסרטים. כך יכלה הלהקה לקבל מהחברה סט שלם של מדים שהתאימו לכל מידה של חבר להקה.

הלוקיישן שנמצא מתאים לצילום היה בדרך שיצאה מלוס אנג'לס ונקראה 'הגפן'. כמה שנים לפני כן קרתה שם רעידת אדמה שמוטטה חלק מהכביש המהיר העילי וזה הפך לוקיישן מושלם לצילום העטיפה.

בביקורת על האלבום ברולינג סטון נכתב בזמנו: "האחים דובי הם להקת רוק מיינסטרים עם כמה מגבלות מכריעות ויכולת לעשות תקליטים טובים למרות פגמיהם. הלהיט הגדול שלהם לפני כמה חודשים, "האזינו למוזיקה", הציג את שני האלמנטים; למנהיג, טום ג'ונסטון, יש קטלוג מלא עם ריפים משכנעים לגיטרה חשמלית ואקוסטית. העיבוד האינסטרומנטלי, נמרץ אך צף, וכמעט שאי אפשר לעמוד בפניו. מה שעושה את השיר כל כך מרגיז לאחר האזנות חוזרות ונשנות הוא השירה הפ'אנקית המושפעת של ג'ונסטון והרדידות של השיר עצמו עם הפזמון 'או או או, תקשיבו למוזיקה כל הזמן...'.

הקפטן ואני הוא הטוב מבין שלושת אלבומי הלהקה עד כה; זה עדיף מאוד על האחרון, TOLOUSE STREET המוגזם, ממנו נלקח הסינגל עליו כתבתי. הוא מנוגן, מעובד ומופק טוב יותר מהאלבום הראשון, 'האחים דובי', שהיה בו דווקא החומר הטוב ביותר. הדוביז הפכו ללהקת הקלטות מלוטשת בצורה יוצאת דופן ועם סגנון מזוהה: עבודת קצב אקוסטית וחשמלית זוגית של ג'ונסטון ופט סימונס, כשג'ונסטון מוסיף תפקידים לבניית מתח. יש פה קצב מהודק אך אף פעם לא מפתיע שמספקים המתופפים ונגן הבס. בשלב מסוים הקצב שלהם הופך מחניק".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת וגם כן זמן קצר לאחר צאת האלבום: "הטקסטים בתקליט הזה כנראה לא חשובים. בכל מקרה, הם מטושטשים או קבורים במיקס - אבל גם זה לא חשוב. זה צליל משובח. האחים דובי נשמעים כמו הרבה הרבה להקות טובות אחרות שנמצאות כמעט בכל מקום בארץ ושההשראה שלהן מגיעה בעיקר מבאפלו ספרינגפילד או קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הם לא הפכו מספיק חזקים או עצמאיים כדי לנתק את עצמם ואת כישרונותיהם מאלילי המוזיקה שלהם. אבל זה לא אומר שהם לא עושים מוזיקה טובה. האחים דובי נמצאים באמצע הדרך למשהו טוב ומרגש יותר, אבל הם גם די טובים כרגע".

ב-2 במרץ בשנת 1999 מתה, בגיל 59, הזמרת הבריטית הנהדרת, דאסטי ספרינגפילד, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. קולה מלא הנשמה פיאר להיטי פופ רבים בשנות השישים והשבעים.

בשנת 1968 סיפרה ספרינגפילד לעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו: "בשנת 1963 עזבתי את להקת הספרינגפילדס ובאמת שנבהלתי כשנפרדתי. לא נבהלתי כי נשענתי על הבנים בלהקה, כמו שאנשים חשבו, ולמעשה רוב הזמן הייתי צריכה לארגן אותם - אלא בגלל שזה היה פתאומי להיפרד כך מלהקה מצליחה. מסתבר שלהיות לבד זה לא כל כך נורא.

אני בטוחה שעבדתי השנה קשה אבל זה לא היה כל כך לחוץ. החודשים האחרונים היו מאוד קשים. בכיתי יותר מפעם אחת ביום, למען השחרור. אני נכנסת לפאניקה מגוחכת על דברים שתמיד נפתרים בסופו של דבר. ועדיין יש לי את הפחד הזה לאבד את הקול שלי. אני יכולה להמשיך ולנצח כל עוד זה לא קורה. אם הקול שלי אכן ייעלם אז זה הסוף, אהיה מושפלת וארד מהבמה.

הסיבה לכך היא בגלל שאני משתמשת בו בצורה לא נכונה על הבמה. אין לי טכניקה ואני נושמת רע מאוד. נשים כמו ארית'ה פרנקלין יכולות לשיר לנצח כי הייתה להן הכשרה בכנסייה או באופרה. אני יכולה להיות באמצע השירה שלי ולהבין שאני לא נושמת כמו שצריך, אבל אני כל כך מתכוונת להגיע לקהל שאני שוכחת מזה. אני חושבת שאנשים מתרשמים ממני כאישה רכה, אבל האמת שאני לא.

אני יכולה להיות קשה מאוד אם אני באמת רוצה. עכשיו אני מודאגת מדברים פעוטים שלא כבעבר. אני לא אוהבת להתראיין הרבה ואני אוהבת רק לענות לעצמי על מה שאני עושה. כמובן שאני רוצה להרוויח כסף - אבל אני לא אוהבת את פיסות הנייר האלה שהם כל הזמן זורקים לעברי! בגלל מה שאנשים כתבו עלי הפכתי, בניגוד לרצוני, לפחות גלויה. זה מרגיז אותי כי נעשיתי חשדנית.

לעתים קרובות אני תוהה אם בעוד חמש שנים הזמרת ג'ולי דריסקול, שאומרת כמה דברים גלויים ופתוחים מאוד לאחרונה, תסבול מכך שמשהו שאמרה עכשיו בבדיחה תקבל פרופורציה שונה ותפורסם עליה ברצינות. אני רוצה להיות מאוד כנה. הדימוי של להיות גברת נוירוטית עצובה מדאיג אותי. כמובן שיש בי עצב, כמו לכולם, אבל אני לא נוירוטית כמו שאנשים מדמיינים. כמעט אחרי כל ראיון, נהגתי להפציר במראיין: 'בבקשה אל תגרום לי להישמע עצובה ועם מצב רוח רע', כי באמת - אני לא כזו'...".

ב-2 במרץ בשנת 1973 יצא האלבום המדהים של טוד ראנדגרן, A WIZARD A TRUE STAR.

לאחר ההצלחה המפתיעה של אלבומו הכפול, SOMETHING ANYTHING, החליט ראנדגרן לשחרר עוד יותר את הבלמים המוזיקליים ולצאת לדרך מסחררת. הוא רצה שאלבומו הבא יהיה מגוון אף יותר. הסמים ההזייתיים שהכל לצרוך ריתקו אותו לעשות פסקול שיתאים לחוויותיו מהסוג הזה. הוא הקים אולפן פרטי, מכספי התמלוגים שלו, איבזר אותו בכל כלי נגינה ואפקט שיכל לשים עליהם את ידיו וניגש למלאכה המסובכת אך מאתגרת.

צד א' נפתח ונסגר עם השיר INTERNATIONAL FEEL, כשבגרסה הפותחת הוא מנגן לבדו בכל הכלים ובגרסה החותמת הוא מגובה בלהקה שלמה. ראנדגרן: "במהלך הכנת האלבום לא ידעתי בדיוק מה יחובר למה, והשירים והקטעים השונים הורכבו בעת תהליך הקלטתם". בצד השני הוא רקח מחרוזת של שירי נשמה ישנים שאהב, כשבהמשך טען שהמחרוזת הנועדה נועדה לשמש גם היא חלק מהמסע ההזייתי של האלבום. "זה כמו לפתוח חור בזיכרון שלך ולפתע כל הזיכרונות על אלבומי הנשמה שאהובים עליך מתחילים לנזול מהיכן שהוא. זה גם תופעה ידועה בשימוש בסמים הזייתיים. הדברים שהכרת היטב נשמעים לפתע שונים לגמרי".

ראנדגרן שותל בנו לא פעם מחשבות כרצונו, כמו למשל הרגע, בצידו הראשון של התקליט, בו נשמעות גניחות שונות ומשונות, כשלפתע כל זה נקטע וקולו נשמע גוער בנו - "אין לך משהו אחר לחשוב עליו חוץ מסקס?". זה פרייסלס!

הביקורת על האלבום ברולינג סטון הייתה בזמנו כזו: "עם כל אלבום עוקב, טוד ראנדגרן הופך ליותר אשף בנגינה מורכבת ביותר הכלים המודרניים ותפעולם באולפן. אך למרבה האירוניה, התשוקה שלו לטעון למומחיות טכנולוגית הפכה למכשול העיקרי בהכנת התקליט היחיד שסוף סוף אמור להזניק אותו לרמת 'כוכב אמיתי' שנראה שהוא כל כך רוצה. הסובלנות של המעריצים המסורים ביותר של טוד תתערער ודאי בגלל התקליט.

הצד הראשון של התקליט הוא מחזור שירים קונספטואלית. זה נפתח עם INTERNATIONAL FEEL האנרגטי ומוביל למסע המסתורין הקסום של טוד שמנסה לאחד אלמנטים מוזיקליים וליריים שונים מאוד לסוויטה אחת. אבל זה נשמע יותר כשטיח מוזיקלי פרום וצורם מאשר שטיח ארוג בקפידה. זה נשמע כאילו טוד מכריח את המאזינים שלו לעמוד בקצב הבימוי החדש שלו, שהוא גם גרנדיוזי וגם מגוחך. הקשיים העיקריים הם היעדרן המובהק של מנגינות מפותחות לחלוטין. יש לנו אמן מפונק יתר על המידה שמשתולל. הצד הראשון הוא אסון רצוף ברק טכני ואגואיזם מוגזם ולא מכוון. לעומת זאת, הצד השני טוב בהרבה, כשגולת הכותרת של התקליט היא מחרוזת שירי הנשמה הישנים. איפוק הצד השני, ההומור הטוב השופע ואווירת התמימות שלו הם בלתי ניתנים לעמידה מולם ועוזרים להציל את הקוסם והכוכב האמיתי הזה מאסון מוחלט".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו על האלבום: "אם לפול מקרטני היה יותר חוש הומור, הוא היה טוד ראנדגרן. הצד הראשון של אלבום זה הוא קונצ'רטו פופ משעשע באופן מסחרר, שחלק ממילותיו אולי היו מרצות את סיר נואל קאווארד המנוח. איפה שהצד השני המכובד של 'אבי רואד' היה בנוי ממנגינות לא גמורות שהודבקו, נראה שהדברים של ראנדגרן מורכבים בקפידה, והכלים המכווצים, המסיחים, המדגדגים והקולאז'ים הווקאליים הם חלק מכוון במרקם. הצד הראשון נשמע כמו תסריט קולנוע ללא סרט; האזנה לשירים מעלה תמונות חזותיות של דמויות ומצבים, שאולי היו חלק מכוונתו של ראנדגרן...

...סרג'נט פפר, שורש כל אלבומי הרוק השאפתניים, היה ניסיון לתיאטרון פונוגראפי. הוא פעל על פי אותו עיקרון כמו שעשה הרדיו של פעם, כשהוא מציג מצב דרמטי, מעניק קולות לדמויות, ומניח לקהל למלא את הוויזואליות בראש. ראנדגרן לא עשה את זה כמו שעשו הביטלס; הדרך שלו להכניס את הקהל היא להיות יותר בדרן מוזר יותר ממה שהביטלס עשו עם סרג'נט פפר. אבל זה מוביל לאותו מקום - שהוא מקום מאוד מעניין, שנון ובדרך כלל שמח להיות בו. אתם יכולים לדמיין שאחרי כל ההצטברות הזו, הצד השני של האלבום לא כל כך טוב. לא, זה לא, אבל זה גם לא אותו דבר. זה בעיקר חומר שנעשה כבר בשנות הארבעים והחמישים. אבל נחזור לצד הראשון, כי אחרי הכל, הילד יכול להיות פשוט אשף".

דרך אגב, שם האלבום נלקח בציניות האופיינית לראנדגרן, ממכתב שכתב לו מעריץ בו נאמר גם: YOU ARE A WIZARD AND A TRUE STAR.

ב-2 במרץ בשנת 1968 פורסם ברקורד מירור על להקת טראפיק: "להקת טראפיק עומדת לצאת לסיבוב הופעות בארה"ב ובינתיים כותבת את המוזיקה לסרט ושמו THE CATCHABLES, שאמור לצאת לאקרנים בחודש יוני. הסרט מבוים על ידי מי שהיה הצלם של הביטלס, רוברט פרימן. ארבע בחורות לא ידועות תגלמנה את התפקידים הראשיים בו". ומה קרה בסוף? הסרט לא יצא לפועל.

ב-2 במרץ בשנת 1980 פורסמה כתבה בעיתון ניו יורק טיימס שציינה את מופע 'החומה' של פינק פלויד כאבן דרך בתרבות הרוק. אז בגלל שאני מנוי גם שם, צללתי לארכיון ושלפתי את מה שנכתב שם (ובתרגום שלי):

"נראה שההפקה הזו של פינק פלויד ירדה לאחר תריסר הופעות בלבד, למרות שיש דיבור על כמה הופעות שייערכו באירופה בחודשי האביב והקיץ. ההפקה הבימתית המרהיבה ביותר בהיסטוריית הרוק יקרה מדי כדי לערוך עמה סיבוב הופעות רגיל. אז אחרי שבע הופעות בלוס אנג'לס ועוד חמש פה, בניו יורק, זה נגמר אך בקושי נשכח.

מה שנשאר בזכרון זה בעיקר האפקטים שנוצרו בעמל רב ובאופן שלא נראה כמותו לפני כן בעולם הרוק. מעל הכל, יש את החומה הענקית שמורכבת על הבמה, לבנה אחרי לבנה, במהלך השעה הראשונה של המופע. עם בנייתה היא ניצבה שם במלוא הדרה. נראה לי שקריסטו, אמן הקונספט הבולגרי, ודאי מקנא בבניית חומה שכזו.

החומה נהרסה בסוף ההופעה, עם לבנים שנפלו, אפקט של קרח יבש וקולות פיצוצים. אבל לפני שהחומה נפלה היה הרבה על מה להביט; בובות בלון ענקיות שבאו בצורת האיורים של ג'ראלד סקארף כמו גם סרטי אנימציה. הייתה גם במה קטנה שנפתחה לפתע מתוך החומה המושלמת וגם שני אפקטים נהדרים מהפקות עבר של הלהקה - מטוס גדול שטס מלמעלה לפני שהתרסק בחומה וגם חזיר ענק שהתעופף מלמעלה עם עיניים מרושעות.

עתה נותר לנו רק לעכל את המשמעות של כל זה, אם בכלל יש כזו. האם זה רק מתיחה של ז'אנר האסיד-רוק עמו צצה הלהקה מלכתחילה בשנת 1966? התשובה היא כן ולא. ברור שההפקה הזו באה עם אפקטים שנועדו בעיקר להרשים. אבל יש פה גם נסיון ליצור הפקה תיאטרלית מיוחדת. זה בעיקר שייך לרוג'ר ווטרס. היו שעשו זאת לפניו בתאטרליות הרוק. אם זה דייויד בואי או אליס קופר או להקת קיס. אבל לכולם היה חסר הכוח של ההגברה למלא את החללים.

יש גם חללים בהפקה של פינק פלויד. הסוף, למשל, מאכזב אחרי נפילת החומה. רוברט וילסון ופיליפ גלאס עשו את זה טוב בהרבה ביצירה, 'איינשטיין על החוף'. עדיין, החומה היא אבן דרך בהיסטוריית הרוק ואין טעם לנסות ולהכחיש זאת. זה מופע שלפיו צריכים עתה למדוד כל הפקת רוק מרהיבה אחרת".

ב-2 במרץ בשנת 1942 נולד לו ריד.

בשנת 2001 דיווחו מספר רשתות חדשות על מותו מסמים של לו ריד. בהמשך הסתבר שמקור המידע היה אימייל שקיבלה סוכנות הידיעות רויטרס ממישהו שביקש לבצע מתיחה. מאותו רגע זכה לו ריד להיות איתנו עוד תריסר שנים.

לואיס אלן ריד נולד בברוקלין, ניו יורק. הוא היה הילד הבכור של רואה החשבון סידני ריד ואשתו, טובי. הוא עבר עם משפחתו לבית בפרבר ניו יורקי בשם פריפורט, לונג איילנד, בשנת 1953. למרות ששכונתו, כמו

רבות באזור ניו יורק, היו בעיקר עם יהודים, לריד היה מבחינות רבות חינוך אמריקאי טיפוסי למעמד הביניים. הוּא יצא עם בחורות ושיחק כדורסל. אבל בגיל ההתבגרות בפרבר אמריקאי של אמצע שנות ה-50, השפע עלול להיות משעמם ובמיוחד עבור נער עם יצירתיות ונטיות מרדנות. בתיכון, ריד החל למלא מחברות בשירים וסיפורים קצרים, והציג נטיות לכיוון התנהגות לא שגרתית שהוריו מצאו אותן מדאיגות. "באתי מהעיר הקטנה הזו בלונג איילנד", סיפר ריד מאוחר יותר. " זה היה שום מקום. המקום הכי משעמם עלי אדמות. הדבר הטוב היחיד בזה היה שידעת שאתה הולך לצאת משם".

הוא עבר לגור במעונות בקמפוס אוניברסיטת הייטס בברונקס, בספטמבר 1959, הרחק ממשפחתו ומחבריו בפעם הראשונה, שם הוא הפך חרד ומדוכא, עד כדי כך שהוא סבל מהתמוטטות. אחותו סיפרה על האירועים הדרמטיים שהתרחשו באותו זמן. "מתישהו במהלך שנת הלימודים הראשונה שלו ב-NYU, כשהייתי בת שתים עשרה, ההורים שלי הלכן לשם וחזרו עם לו, כשהוא רפוי ולא מגיב. הייתי מבועתת ומבולבלת. אמרו שיש לו 'התמוטטות עצבים'. הסוד המשפחתי הזה נשמר בקפידה וכל העניין הוסתר, מקרובי משפחה,

מחברים. זה היה הנטל הפרטי והבלתי נאמר שלנו. הורי לבסוף חיפשו עזרה מקצועית עבור לו. שמעתי רק קטעים שטחיים ממה שקורה. אמא שלי נכנסה לחדר שלי ואמרה לי שהם חושבים שאולי יש לו סכיזופרניה. היא אמרה את זה לרופאים שאמרו לה שזה בגלל שהיא לא חיבקה אותו מספיק בתור תינוק ונתנה לו לבכות בחדרו" האם התייפחה כשהיא הסבירה את עצמה לבתה: "רופא הילדים אמר לי לעשות את זה! הוא אמר שכך אתה מלמד תינוק ללכת לישון". פסיכיאטר כתב במכתב על לו שהוא סובל מאשליות והזיות ודיווחו שהוא ראה עכבישים זוחלים על הקירות. "לו לא היה מסוגל לתפקד באותה תקופה. הוא היה מדוכא, חרד ונמנע חברתית. אִם אנשים נכנסו אלינו הביתה, הוא התחבא בחדר שלו. הוא גם התחבא מתחת לשולחן. הוא אולי ישב איתנו, אבל הוא נראה עם עיניים מתות, לא תקשורתי. זכור לי ערב אחד כשכולנו ישבנו בבית שלנו והסתכלנו בטלוויזיה ביחד. משום מקום, לו התחיל לצחוק בטירוף. כולנו ישבנו קפוא במקום. ההורים שלי לא עשו כלום, לא אמרו כלום והתעלמו מזה, כאילו זה לא היה קורה.

כאשר מצבו של לו לא השתפר, פסיכיאטר הפנה אותו למרכז פסיכיאטרי ליד פריפורט, בית חולים סגור לחולי נפש, עם המראה העגום והאבטחה הגבוהה של בית סוהר. שם הוא קיבל טיפול בגלים חשמליים (ECT), צורה שנויה במחלוקת של טיפול בהלם המשמש לטיפול בדיכאון חמור. "אני לא יודע איזה פסיכיאטר המליץ ​​על טיפול שכזה", העירה אחותו. "אני מניחה שלו לא יכול היה להיות באף צורה כדי להבין באמת את הטיפול או את תופעות הלוואי. בהחלט יכול להיות שהוא חשש שמא יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי וייאסר עליו להגיע הביתה אם לא יסכים לטיפול". האופי המדויק והסיבה להתמוטטות שלו היו לכאורה תעלומה במשפחה בשנת 1959, וזה נשאר בגדר תעלומה כי הם מעולם לא דנו בזה. קרה משהו מביש, שהם לא הצליחו להתמודד איתו.

עשרים וארבעה גלי הלם ניתנו לו על פני מספר שבועות. הוא נדרש לצום לפני שנקשר למיטה. אז ניתנו לו תרופות מרגיעות שרירים וחומר הרדמה. מחסום הונח בפיו כדי למנוע ממנו לנשוך את לשונו. אלקטרודות חוברו לצידי ראשו, וזרם עבר מהן לזמן קצר דרך המוח שלו. זה היה החלק הרדיקלי, המפחיד של הטיפול. המטופלים איבדו את הכרתם באופן מיידי. הגוף נכנס להתקף. למרות שהוא היה חסר תחושה, לו העווה את פניו, נראה היה כאילו כואב לו, אגרופיו התכווצו ורגליו ניסו לבעוט, כל גופו רעד לרגע. הטיפול נכנס לשימוש לראשונה באירופה בסוף שנות השלושים לאחר שנצפה כי סכיזופרנים הרגישו טוב יותר לאחר התקף.

ההלם החשמלי נועד לגרום להתאמה באופן מלאכותי. זה לא ברור למה הבינו שזה צריך להיות מועיל, אבל חלק מהמטופלים אומרים שהם הרגישו פחות מדוכאים לאחר ECT. עם זאת, ברור שיש תופעות לוואי.

"המשפחה שלנו התפרקה ביום שבו התחילו את הטיפולים האומללים האלו של לו", אמרה האחות. "הסתכלתי על אחי כשההורים שלי סייעו לו לחזור לביתנו לאחר מכן, לא מסוגל ללכת, כמו קהה חושים. זה

פגע בצורה נוראית בזיכרון לטווח קצר ולאורך כל חייו הוא נאבק בשימור זיכרון, כנראה ישירות כתוצאה מהטיפולים". לו בא להאשים את הוריו שהכריחו אותו לעבור ECT, כשנגד אביו הוא פיתח זעם מדהים. הכי קרוב שהוא הגיע לבטא זאת היה בשירו KILL YOUR SONS, בו הוא שר שנאמר לו שהוא יוכל לגור בבית רק אם יקבל את הטיפול, במקום להיות מרותק לבית חולים, אבל הזיכרון שלו היה כל כך גרוע אחרי הזעזועים שהוא אפילו לא יכול היה להתרכז לקרוא ספר.

שנים מאוחר יותר נתן לו ראיון שבו הציע שטיפול ECT ניתן לו כי היו לו נטיות הומוסקסואליות. "זה מה שהיה

מומלץ אז במחוז רוקלנד כדי למנוע נטיות הומוסקסואליות", הוא אמר למגזין CREEM בשנת 1979.

אחרי הכל, לו קיבל את הטיפול בזמן שבארה"ב סווגה הומוסקסואליות כמחלת נפש. אבל אחותו דחתה את התיאוריה כשהיא מאמינה שהוריה פשוט רצו לעזור ללו בתקופה שבה הוא סבל מהתמוטטות מלאה והם הלכו בעקבות העצות שניתנו להם. "זה הוצע על ידי כמה כותבי ספרים ש-ECT בוצע כי לו התוודה על דחפים דו מיניים. כמה פשטני ולא מציאותי. הוא היה מדוכא, מוזר, חרד, נמנע. ההורים שלי היו הרבה דברים - חרדים, שולטים - אבל הם היו ליברלים. הם לא היו הומופובים. הם היו לכודים ברשת מביכה, של אשמה, פחד וטיפול פסיכיאטרי לקוי. אין לי ספק שהם התחרטו על כך עד יום מותם".

ב-2 במרץ בשנת 2008 מת הגיטריסט החשמלי העיוור, ג'ף הילי, בגיל 41 בלבד מסרטן בריאות.

אני לא אשכח את היום ההוא, בשנות השמונים, בו שודרה בטלוויזיה התוכנית "עד פופ" ואהוד מנור, שהנחה אותה בקביעות, הציד לי ולשאר הצופים גיטריסט חדש ושמו ג'ף הילי. הוא הסביר לנו שהילי עיוור ולאחר מכן הוקרן קליפ עמו. לסתי נפלה כששמעתי את נגינת הגיטרה. אני זוכר שלקח לי כמה ימים להירגע מזה.

הילי נולד וגדל ליד טורונטו. הוא איבד את ראייתו בגלל סרטן בעיניים כשהיה בן שנה וקיבל את הגיטרה הראשונה שלו שנתיים לאחר מכן. בבית ספר לעיוורים, הראו לו איך לנגן בגיטרה בדרך הרגילה, אבל הוא מצא שזה יותר נוח על ברכיו.

בבית ספר תיכון באזור טורונטו הוא ניגן בגיטרה וחצוצרה בלהקות בית ספר. ההשראות המוקדמות שלו לגיטרה היו מנגני קאנטרי כמו צ'ט אטקינס, אבל הוא עבר לאריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס ובי.בי. קינג, כשהוא לומד תורת המוזיקה בעצמו.

הילי, שכאמור היה עיוור, ניגן בגיטרה שלו כשהכלי נח על ברכיו ומגיב באקסטזה. ההצלחה הגדולה ביותר של הילי הגיעה בסוף שנות ה-80, כאשר להקתו הקליטה את האלבום השני SEE THE LIGHT. הוא הגיע למעמד פלטינה בארצות הברית על ידי מכירת יותר ממיליון עותקים ובסופו של דבר נמכר בשני מיליון עותקים ברחבי העולם. מתוכו יצא להיט בשם ANGEL EYES.

באותה שנה הלהקה ביצעו הילי וחברי להקתו את הפסקול של הסרט ROAD HOUSE, בכיכובו של השחקן פטריק סווייזי. הם גם שיחקו בסרט הזה, ששמו תורגם אז בארצנו ל"שומר הברים". עד מהרה הלהקה הייתה גדולה מספיק כדי לעלות שלב ולהופיע באצטדיונים.

הילי גם ניגן היטב בחצוצרה ובקלרינט בלהקת הג'אז המסורתית שלו, ה-JAZZ WIZARDS. הוא אסף לא פחות מ-30,000 תקליטי ג'אז של פעם, בעיקר אלו שהסתובבו במהירות 78 סל"ד, אותם השמיע בהתלהבות כמנחה תוכנית רדיו בתאגיד השידור הקנדי.

ב-2 במרץ בשנת 1969 הפתיע ג'ון לנון את הקהל במופע אוונגארד.

זה היה מופע שנערך בשעת אחה"צ באולם ליידי מיטשל שבקיימברידג'. בין האמנים הופיעו שם גם יוקו אונו ולצידה ג'ון לנון.

יוקו: "הוזמנתי להופיע שם ולא ידעתי מה לעשות. ג'ון שיכנע אותי ללכת אבל המארגנים שאלו אותי מי תהיה הלהקה שתלווה אותי. הוא הודיע שהוא יהיה הלהקה שלי". ג'ון: "הגענו לקיימברידג' והיה שם סקסופוניסט אוונגרד בשם ג'ון צ'יקאי. אנשים לא האמינו שסחבתי איתי גיטרה ומגבר. זו היתה הפעם הראשונה שניגנתי בסגנון כזה. הגברתי את הווליום ופוצצתי את המוח עם צלילי פידבק חזקים. הקהל היה מוזר והורכב מכל מיני מזויפים שעולם הרוק היה זר להם. אבל מה יכולתי לעשות מול היללות של יוקו? אנשים התעצבנו עלי כי זיהו אותי מהלהקה ההיא וציפו ממני למשהו אחר. לכן קראנו לאלבום בו שמנו את ההקלטה הזו בשם 'מוזיקה בלתי גמורה'. כי אנחנו לא מביאים לכם מוצר מוגמר אלא קופסה גדולה עם מעט שוקולדים בפנים. את כל השאר אתם אמורים להשלים בעצמכם".

את המופע הקליט נורמן שפילד מאולפני "טריידנט", שסיפר: "כשהבאנו את סלילי ההקלטה לאולפן לא ידעתי איך להפריד בין סוף להתחלה. זה היה חומר מוזר מאוד. אולי הכי מוזר שהייתי מעורב בו. ג'ון הבטיח לבוא ולעזור בעריכה וקיים את הבטחתו. היה ברור שהוא עושה את כל המאמץ למען יוקו".

ב-2 במרץ בשנת 1948 נולד הגיטריסט האירי האגדי, רורי גאלאגהר, שעשה קריירה מופלאה (וצנועה באופיו) מסוף שנות השישים ועד למותו ב-14 ביוני 1995, עקב נזק בלתי הפיך לכבד שנגרם כתוצאה מאלכוהול. הנה מאמר שלי על להקתו, TASTE.

רורי גאלאגהר ייזכר תמיד בדפי היסטוריית הרוק כגיטריסט מעולה שלא התפשר מעולם על אומנותו. סימן ההיכר שלו היה גיטרת פנדר סטראטוקאסטר חבוטה, איתה הפך ל'גיטריסט של העם' ולא לכוכב רוק נוצץ. הוא ידע גם לנגן היטב על דוברו, מנדולינה, מפוחית ואף סקסופון.

את גיטרת הפנדר החבוטה הזו הוא קנה באירלנד עוד בשנת 1961 ויש כאלה שחושבים באופן מוטעה כי הגיטרה הזו נחבטה עקב תאונה שגאלאגהר עבר עימה. האגדה אומרת שהגיטרה אבדה במשך כמה ימים בשטח התאונה וכשהיא נמצאה אז היא הייתה חבוטה. גאלאגהר לא רצה לשפצה בגלל שרצה להמחיש כך את החיבור שלה עמו על התאונה שעברו יחד. זה סיפור יפה אך אגדה הוא. גאלאגהר קנה את הגיטרה כשכבר הייתה חבוטה ומשנה לשנה היא נחבטה עוד קצת.

מה שכן, זו גיטרת הפנדר היחידה שהייתה לגאלאגהר. הוא ראה בה את כליל השלמות מבחינת סאונד. לפיכך הוא לא נהג לאסוף גיטרות חשמליות כמו הקולגות שלו, אלא תמיד לתת אמונים לאת והיחידה שנתנה לו את התשובה המלאה לפריטותיו עליה. גאלאגהר היה אחד מכוכבי הרוק הראשונים והאמיתיים שיצאו מאירלנד. להקתו מסוף שנות השישים נקראה TASTE שסומנה כהבטחה אדירה אך התפרקה עקב בעיות אגו ומתחים פנימיים.

בשנת 1966 הוקם הרכב השלישייה המצוין הזה. גאלאגהר התעניין אז מאד במוזיקת בלוז של אמנים כמו מאדי ווטרס, ג'ימי ריד ועוד.

בתקופה ההיא הופיעה הלהקה בשירי בלוז לצד קאברים של שירי רוק אנד רול. באותה שנה הגיעה מוזיקת הקצב באופן רציני לעיר CORK האירית. מועדונים החלו להיפתח שם באופן תדיר. וכך מצאה את עצמה להקתו של גאלאגהר מופיעה הרבה. אך הלהקה נתקלה בקשיים מול איגוד המוזיקאים האירי, שהיה לו חוק ברור בנוגע למינימום נגנים שצריכים להיות בהרכב. לפי החוק נדרשו שבעה נגנים. וכך ניסה הארגון לחסום הופעה של השלישייה במועדון בשם ARCADIA. לבסוף הושגה פשרה בעניין. איגוד המוזיקאים האירי דרש מהלהקה לעשות אודישן, שאם הלהקה תעבור אותו אז היא תקבל אישור להופיע כשלישייה. אך שלושת החברים סירבו להשפיל את עצמם לאודישן שכזה. הארגון בלע את הרוק שלו ונסוג מהעניין. בתחילת 1967 מצאה הלהקה עבודה ב- CORK ובדבלין. חברי TASTE עברו להתגורר בבלפאסט ומצאו שם עבודה במלון בשם MARITIME. שלוש שנים קודם לכן היו וואן מוריסון ולהקת THEM להקת הבית של המקום לפני שעברו ללונדון. להקת TASTE עשתה כמה הקלטות במלון הזה, שיצאו בשנת 1974 באלבום בשם IN THE BEGINNING 1967.

להקת TASTE חיממה אמנים ולהקות שהגיעו מלונדון להופיע באירלנד. ביניהם ג'ון מאייאל ולהקת CREAM. השמועה על הלהקה האירית חזרה ללונדון וכך מצאה את עצמה השלישייה מופיעה במועדון MARQUEE הלונדוני. בתקופה ההיא הייתה לונדון מקום פורה למוזיקת בלוז. וחברי TASTE החליטו לעבור לשם. אך מיד לאחר המעבר לשם התפרקה הלהקה וגאלאגהר מצא שני נגנים חדשים להרכב: ריצ'ארד מקרייקן על הבס וג'ון ווילסון בתופים. שניהם היו אירים.

ההרכב החדש החל לצבור שבחים בכל מקום בו הופיע. הביקורות סימנו את הלהקה כדבר חדש ומרענן שיש לו סיכוי להצליח בענק.

ב-26 בנובמבר 1968 הופיעה הלהקה (ביחד עם להקת יס) כלהקת חימום למופע הפרידה של להקת CREAM ברויאל אלברט הול הלונדוני.

אך ההופעה שם קיבלה ביקורת פושרת בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי והנחשב. בביקורת ההיא (שנכתבה על ידי כריס וולץ') נאמר שגיטריסט הלהקה ניגן יותר מדי אקורדים משעממים ושהביצוע לשיר SUMMERTIME לא שכנע אותו.

אלבום הבכורה של הלהקה הוקלט בנגינה חיה באולפן לקונסולת מיקסר שמונה ערוצים. חברת POLYDOR הוציאה את האלבום באפריל 1969. האלבום, שנקרא על שם הלהקה, הכיל לא מעט רגעים נהדרים. אך הביקורות לא היו נלהבות. באנגליה ובארה"ב האלבום צלל אל השיכחה. ההצלחה הגיעה דווקא מכיוון הולנד. חברת התקליטים שם מיהרה לרכב על גל ההצלחה ושחררה תקליטון עם הקלטה של ההרכב הקודם בשיר בשם BLISTER ON THE MOON. להקת TASTE החלה להופיע כלהקה ראשית בהופעות. החשיפה גדלה כשהלהקה הופיעה כלהקת חימום בארה"ב עבור בליינד פיית'. גאלאגהר החל להכניס מוטיבים של ג'אז למוזיקה שלו ושאר חברי הלהקה קיבלו מקום על הבמה לאילתורים.

בינואר 1970 יצא האלבום השני של הלהקה, עליו אני רוצה להמליץ לכם. שם האלבום הוא ON THE BOARDS. הביקורות היו נהדרות ברובן. ולא סתם, כי האלבום הראה התקדמות מוזיקלית משמעותית לעומת אלבום הבכורה. האלבום הגיע למקום ה-18 באנגליה ולמקום ה-33 בגרמניה.

שבועון מוזיקלי בריטי בשם RECORD MIRROR פרסם באותו חדש של יציאת התקליט שאין בו משהו מחדש אך יש בו מספיק כדי להפוך אותו לרב מכר. עיתון 'רקורד מירור' פרסם ביקורת בינואר 1970: "זה תקליט בלוז כבד. אין פה משהו מיוחד. מה שמקורי פה זה חוסר המקוריות. אך זה מספיק אנרגטי בשביל לעורר מכירות, כנראה".

אכן, הצלחת האלבום הרימה את פופולאריות הלהקה עוד יותר. אך עם ההצלחה החלו בעיות. כשהלהקה הופיעה בפסטיבל ISLE OF WIGHT ב-28 באוגוסט 1970, המתח בין חברי הלהקה כבר היה גבוה מאד. הם לא דיברו זה עם זה. אך למרות המצב הרעוע מאחורי הקלעים, השלישייה סיפקה הופעה נהדרת לפסטיבל ולסרט הנלווה (כולל בחורה ערומה ומסטולית לגמרי שרוקדת לצלילי הלהקה בשיר SINNER BOY).

לאחר מכן מימנה חברת POLYDOR סיבוב הופעות של TASTE באנגליה כשאמני חימום היו להקת STONE THE CROWS והזמר ג'ייק הולמס (שידוע בתור כותב השיר המקורי DAZED AND CONFUSED שנגנב על ידי ג'ימי פייג'). היחסים בין השלישייה הורעו וגאלאגהר הרחיק את עצמו משני הנגנים האחרים לגמרי. הבלגאן האישי חלחל גם לרמת ביצועי הלהקה, לפי ביקורות שצצו בתקופה ההיא.

ההצלחה הגדולה לא מנעה את הפירוק. עיתון 'מלודי מייקר' דיווח על הפירוק בגיליון שיצא ב-17 באוקטובר 1970. הכתבה הזו חשפה את הסיבה לפירוק: הבסיסט והמתופף התמרמרו שגאלאגהר ראה את עצמו כבוס הלהקה ואת השניים האחרים כשכירים על ידו. תאריכי הופעות שנקבעו מראש בוטלו וההפסד הכספי היה גדול. גאלאגהר לקח אישית את הפירוק וסירב לדבר על כך.

חברת התקליטים פולידור הוציאה עוד שני אלבומים לאחר הפירוק. האלבום LIVE TASTE הוקלט האולם MONTREUX CASINO שבשווייץ (כן, אותו מועדון שנשרף לאחר הופעתו של זאפה ב-1971 ושעליו נכתב השיר SMOKE ON THE WATER). האלבום השני שיצא היה עם ההופעה של הלהקה בפסטיבל ISLE OF WIGHT. ולפני זמן מה יצאה קופסה מהודרת שמאגדת הקלטות רבות ונדירות של השלישיה הזו. מומלץ מאד.

ב-2 במרץ בשנת 1991 מת בגיל 62 סרז' גיינסבורג, הזמר-יוצר-איקון המשפיע מצרפת. אז לזכרו, הנה דברים שלי על תקליטו הקונספטואלי הנהדר משנת 1976, L'HOMME A TETE DE CHOU.

האיש עם ראש הכרוב. זה היה בדיוק מה ששם היצירה אמר; גבר בגודל מלא, יושב עם ירק במקום שראשו צריך להיות בו. הכל החל מפסל שראה גיינסבורג והחליט לקנות אותו. אותו פסל נמצא בעטיפת התקליט וכשהוא הוצב בבית שלו ושל ג'יין בירקין, היא סיפרה לאחר מכן שזה הפחיד את ילדיהם שמצאו את עצמם רצים מהר לידו בדרכם לשירותים, מפחדים שהוא יעשה להם משהו.

זה היה האלבום הקונספטואלי השני של גיינסבורג, לאחר שבשנת 1971 הוציא את התקליט המיוחד ואחד האהובים יותר ממנו, על רומן של גבר מבוגר עם צעירה ושמה מלודי נלסון. סיפור שהופך לטרגדיה. בזמנו האלבום נכשל וקיבל הכרה כקלאסיקה רק בהמשך הדרך.

"הוא כתב את התקליט על ראש כרוב בזמן שעשיתי סרט רע מאוד במילאנו", אמרה ג'יין בירקין. "הייתי שם בערך ארבעה שבועות, אז הוא לקח את הזמן שלו לכתוב את זה. גרמתי לו לצאת בתואנות שווא. אמרתי לו שאני במלון מקסים ברובע הישן של מילאנו, והוא בא רק למצוא אותי בפאתי העיר במלון מזעזע שבו לא היו חדרי אמבטיה בכל חדר שינה ומסביב למלון היו הריסות של בתים. הוא כעס ולא דיבר איתי במשך יומיים. ואז הוא בחר חדר בצד השני של המסדרון לעצמו ובזמן שיצאתי לצילומים לכל היום, הוא ישב שם והתחיל לכתוב. היה מטף כיבוי עם קצף במסדרון בין החדרים ואני חושבת שמכאן הוא קיבל את הרעיון ביצירתו להרוג את מרילו ולכסות אותה בקצף".

אלבום הקונספט שלו הפעם בא, לעומת זה על מלודי נלסון, עם מילים אפלות וקשות יותר. זה הוא סיפור על אהבה אובססיבית, מוות אלים, מין והרס עצמי. בעלילה מספר עיתונאי בצהובון כיצד חייו התפרקו לאחר היום הגורלי כשהוא נכנס למספרת הגברים של מאק לגילוח והיה "מסנוור מהיופי והידיים הסבוניות" של החופפת מרילו כהת העור. במונולוג שלו הוא מספר כיצד התאהב בה ללא תקנה. הוא נשאב לעולם של מיניות אקזוטית-אפריקאית אבל אז, הוא תופס אותה מקיימת יחסי מין עם מוזיקאי רוק היפי. פגוע ומושפל, הוא שותה ומקיא אלכוהול כשהוא מעביר את זמנו גם בריגול אחרי אהבתו הפוגענית.

הוא חושף את החלטתו לרצוח אותה והוא מכה בראשה עם מטף כיבוי עד שהיא צונחת מתחת למעטה הקצף הלבן והדביק. לאחר המעשה שנעשה, הוא מסדר את גופתה המתה, אבל זה לא נגמר כאן. למרות שהעיתונאי היה קורבן של שחיתות חושנית נשית, גם הוא חייב להיענש, ולו רק עם המצפון שמייסר אותו. וכך הקטע הסוגר מוצא את העיתונאי במחלקה נוירופסיכיאטרית. האיש איבד את דעתו. הראש שלו, הוא משוכנע, הפך לכרוב - והשפן-לוגו של ירחון פלייבוי זולל את זה, טיפין טיפין. ואנחנו עוד חשבנו שהיצירה של להקת "המי" על טומי היא מוזרה.

כשהאלבום יצא בימי הפאנק הסוערים, הוא התקבל על ידי עיתונות הרוק הצרפתית כיצירת מופת ניהיליסטית. אבל השבחים לא הצליחו לתרגם למכירות, גם אם גיינסבורג הצליח להיות אחד היוצרים הצרפתיים הוותיקים היחידים שנמלטו מאימת שלטון הפאנק. הוא נהנה מאוד למצוא את עצמו זוכה לשבחים לצד אותם פרסומים על להקות הסקס פיסטולס והקלאש.

ב-2 במרץ בשנת 1971 נערך מרתון של תריסר שעות באולפני אבי רואד להשלמת המיקסים לתקליט השני של להקת באדפינגר, שייקרא NO DICE.

הלהקה נאלצה לצאת לסיבוב ההופעות הבא שלה בארה"ב למחרת. טום אוונס הבסיסט אמר על התהליך בראיון, ימים ספורים לאחר השלמתו, "זה יותר בוגר מהתקליט האחרון שלנו. לא עשינו שום ניסיון מכוון לשנות

כל דבר בגלל שאנחנו עדיין אוהבים את הרעיון לקשר את הרגשות שלנו באמצעות שירים טובים, לא רק באמצעות נגינה טובה. זה מאבק קשה להגיע לרעיון הזה. אתה צריך להיות חזק מול שיפוט".

במהלך ההקלטות, פיט האם, הזמר הראשי, התמודד עם הטראומה הרגשית של הפרידה שלו מבוורלי. הוא ניסה להיות פתוח לאפשרות של קשר חדש. בחורה אחת שסקרנה אותו הייתה מזכירת חברת אפל מניו יורק,

מאי פאנג. כשהיא נשארה עם חבריה בלונדון, היא הייתה מדי פעם מבקרת בבית הלהקה. פיט, במיוחד, הסתדר איתה. "מבחינתי זה היה רק ​​עניין של חברים, כולם מבלים", אמרה פאנג. "היה לנו כיף. נהניתי מהנוכחות של פיט, אבל לא חשבתי שזה משהו רציני".

ב-2 במרץ בשנת 1973 יצא האלבום השני של ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA בשם ELO 2.

במקור היה האלבום הזה אמור להיקרא THE LOST PLANET והשם הזה הוצע על ידי מייסד הלהקה, רוי ווד. אך במהלך הסשנים להקלטת האלבום הזה החליט ווד לפרוש מההרכב. הטענה שלו הייתה שהלהקה הזו היא אקווריום קטן מדי לשני דגים גדולים בדמותו ובדמות ג'ף לין. הוא ניגן באלבום הזה בבס וצ'לו בשני קטעים, למרות שלא קיבל קרדיט. אלה הם IN OLD ENGLAND TOWN ו- FROM THE SUN TO THE WORLD.

עזיבתו של ווד את ההרכב הייתה לא נעימה מלכתחילה. יום אחד צילצל הטלפון בביתו של המתופף בוו בוואן כשעל הקו היה דייויד ארדן (בנו של מנהל הלהקה, דון ארדן). הבשורה בפיו הייתה שווד עוזב את ההרכב ולוקח עמו שלושה חברים מההרכב המקורי. הדבר נחת על בוואן וג'ף לין כרעם ביום בהיר. באותו יום התחוור להם גם שווד כבר החל לערוך חזרות עם ההרכב החדש שלו מאחורי הגב שלהם. לפי הנתונים הבינו לין ובוואן שהם למעשה אלה שהועפו מהלהקה בעוד השאר ממשיכים תחת שם חדש... להקת WIZZARD.

הם החליטו לשנס מתניים ולדבוק במשימתם. שני צ'לנים קלאסיים החליפו את ווד להמשך ההקלטות: קולין ווקר ומייק אדוארדס. בנוסף לשני הצ'לנים הצטרף להרכב גם הכנר ווילף גיבסון. הבסיסט המקורי של הלהקה, ריצ'ארד טאנדי, עבר לעמדת הקלידים בהצלחה ובאלבום הזה הוא מנגן בפסנתרים וסינטיסייזר מוג באופן מרשים.

הבסיסט החדש שהצטרף להרכב היה מייק דה אלבוקרק, בנו של איש אצולה ידוע בבריטניה. כשהוא הגיע לאודישנים חשבו לין ובוואן לוותר עליו עד שנודע להם כי הוא מכיר היטב את שירי הרוק'נ'רול של פעם ואחרי ג'אם קצר הוא צורף להרכב. האלבום עצמו מכיל חמישה קטעים ארוכים למדי.

השיר שפותח את התקליט הוא IN OLD ENGLAND TOWN, שהיה גם השיר הראשון שההרכב הזה הקליט באולפן PHILIPS במאי 1972. השיר הזה נקרא במקור BOOGIE NUMBER 2 כי המטרה הייתה ליצור כמה שירי 'בוגי' ממוספרים. כבר מהשניות הראשונות של האלבום אפשר לשמוע את ההשפעה הגדולה מאד של הביטלס על ג'ף לין.

בב בוואן באותה שנה: "זה היה השיר הראשון שהקלטנו עם הלהקה, כפי שהיא כרגע. בעיקרון, זה שיר נגד זיהום האוויר".

באוסף-דיסק של הלהקה בשם THE EARLY YEARS ניתן למצוא גרסה במיקס קוואדרפוני של השיר הזה, ששונה באופן ברור מהמיקס הסטריאופוני. גרסה שונה ואינסטרומנטלית של השיר הזה אפשר למצוא בצד ב' של התקליטון SHOWDOWN שיצא לאחר מכן.

גרסה שונה של הקטע האינסטרומנטלי מהתקליטון נמצאת באוסף HARVEST SHOWDOWN תחת השם KING HENRY VIII'S BOLLOCKS. באותו אוסף אפשר למצוא גם קטע סולו של סינטיסייזר, שנועד לשמש כפתיחה לאלבום אך הורד. הקטע הזה מגיע באוסף כקטע חבוי ללא אזכור בשם.

השיר השני כאן, MOMMA, הוא אחד היפים שג'ף לין כתב בתקופה המוקדמת של להקתו. בהוצאה הבריטית של התקליט הוא נקרא MOMMA ובהוצאה האמריקאית זה נקרא MAMA. הדבר בלבל את מעריצי הלהקה, כיצד השיר באמת אמור להיקרא. סולן להקת THE MOVE לשעבר, קארל וויין, שקל אז להקליט גרסה משלו לשיר הזה כתקליטון. הוא אף הקליט את הגרסה שלו עם אי אל או אך היא יצאה רק הרבה שנים לאחר מכן.

גם השחקן הידוע, ריצ'ארד האריס, חשב להקליט גרסה משלו לשיר.

ואחרי בלדה יפהפייה שכזו הגיע הזמן לרקוד על רחבת הריקודים. מדובר בשיר ROLL OVER BEETHOVEN של צ'אק ברי, שקיבל על ידי ג'ף לין וחבורתו טיפול מסור שהפך אותו למיצג רוק ראוותני. הפתיחה באה עם ביצוע מהסימפוניה החמישית של בטהובן. אך לא הרבה יודעים כי הלהקה ניסתה לפני כן פתיחה שונה עם עיבוד מהסימפוניה התשיעית. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי כתב באותה שנה שהשיר הזה קיבל פה את הביצוע הטוב ביותר מאז הביטלס.

הסינגל שיצא מהאלבום, עם גרסה ערוכה של ROLL OVER BEETHOVEN, הפך להצלחה באנגליה. במהלך הקלטת השיר הזה עבד פול מקרטני בחדר הסמוך, במבנה האולפנים AIR. הוא הקליט שם את השיר LIVE AND LET DIE, שהופק על ידי ג'ורג' מרטין (הבעלים של אותו אולפן). מקרטני הגיע להקשיב לעיבוד הזה של ג'ף לין וחבורתו. לפי מה שלין דיווח, ג'ורג' מרטין התלהב מהגרסה הזו.

מייק דה אלבוקרק, סיפר בזמנו שאי אל או לא הייתה דיקטטורה של ג'ף לין. הוא כל הזמן נהג להקשיב לאחרים ולקבל את רעיונותיהם, אבל היה זה עד הרגע בו היה צריך לתת קרדיט.

האלבום היה אמור להיקרא גם בשם FROM THE SUN TO THE WORLD, אך הרעיון נראה יומרני מדי לחברי הלהקה, כפי שסיפר המתופף בב בוואן בראיון מאותה שנה. השיר בשם הזה, שפותח את צד ב' של התקליט, היה גם השיר עמו נהגה הלהקה לפתוח את הופעותיה. השיר הזה היה למעשה 'בוגי מספר אחד' בקונספט המקורי של התקליט. השיר האחרון באלבום נקרא KUIAMA והוא השיר הארוך ביותר שלהקת אי אל או הקליטה אי פעם. זהו שיר מחאה בעל מסר אנטי מלחמתי. המילים פה מספרות על יתומת מלחמה ויאטנמית שחייל יריב מספר לה על קשיי המלחמה. לאחר מכן מסתבר שזה החייל שהרג את הוריה.

בחודש יציאת תקליט זה סיפר לין לעיתון רקורד מירור: "זו הפעם הראשונה שאני עומד על הבמה מול קהל ובנוסף לכל גם מציג את השירים ואת כל מה שמסביב. עד כה נהגתי להתחבא מאחורי המגברים ולתת למישהו אחר לעשות את דברי ההסבר. עם זאת, אינני מחשיב את עצמי כמנהיג הלהקה הזו. ההחלטות שבה נעשות באופן משותף. אפילו שאני הוא זה שכותב את השירים, זה לא אומר שאני היחיד שמחליט. השירים נבנים גם בזכות התערבות שאר חברי הלהקה. זה מדהים אותי כיצד הדברים מסתדרים בלהקה.

שני חברים בה ניגנו, עד הצטרפותם אלינו, רק מוזיקה קלאסית. עכשיו הם קונים בהתלהבות כל אלבום פופ שיוצא לחנויות. הם ממש השתנו. לפני כן הם היו מרובעים לחלוטין. התקליט החדש שלנו ייקרא ELO 2 והוא יהיה מופק יותר מהאלבום הראשון. כשהקלטנו את התקליט הראשון, לא ידענו מה נעשה והשירים נוצרו באולפן עצמו. בזמנו חשתי מרוצה עם התקליט הראשון אך כיום אני מרגיש שנחפזנו מדי בהפקתו וזה היה למעשה תוצר של השתעשעות שלי ושל רוי ווד בעניין. בזמן ההוא לא הייתה עדיין ממש להקה ועכשיו כבר יש לנו הרכב מגובש. מבחינת כתיבת מילים, אני חש שבתקליט החדש יש את הדברים הטובים ביותר שכתבתי עד כה. יהיה שם שיר אחד, באורך 11 דקות, על ילדה יתומה בתקופת מלחמה (הערה: ג'ף לין התכוון לשיר KUIAMA - נ.ר).

בשיר הזה מדובר בחייל שמדבר אל הילדה הזו לאחר שהרג את הוריה. יהיו רק חמישה שירים בתקליט הזה. אבל מדובר פה בשירים ארוכים ומיוחדים, שהתאמנו עליהם במשך שבועות לפני ההקלטה. כרגע יש לנו חטיבת קצב שמחזיקה את השירים, בעוד שבתקליט הקודם סמכנו על כלי המיתר שיחזיקו את הקצב. יש פה הפעם מחשבה עמוקה יותר בעניין ההפקה וגם השירה שלי כבדה יותר. ההופעות שלנו גם יהיו שונות ממה שאנשים ראו עד כה. יש לי רעיונות ליצור אפקטים מוקלטים שיושמעו על הבמה ואני גם מתכנן יצירה ארוכה, באורך 45 דקות, שתחולק לחלקים. בינתיים אני גם מפיק להקה חדשה ושמה THE THRILLS. כתבתי שיר פופ בשבילם שכנראה יהיה הדבר המוסיקלי הגרוע ביותר שנוצר. אבל אני מבסוט מזה".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה: "מלבד המומחיות שלו כנגן בכלי נגינה רבים, סולן משתולל ואשף אולפן, ג'ף לין בהחלט נמנה עם השכל המוביל של הרוק. עמדתו תהיה בטוחה גם אם מעולם לא כתב דבר אחרי השיר DO YA שעשה עם THE MOVE. מילים סוריאליסטיות מגוחכות הפכו את השיר לאחד התענוגות של 1972. נכון לעכשיו, זה ידוע למדי כי לין ועמיתו, רוי ווד, רוצים להקים אנסמבל, תזמורת האור החשמלית, שתמזג ביעילות את הרוק ואת הקלאסיקות, תוך שימוש במוטיבי השיר I AM THE WALRUS של הביטלס. אבל ככל הנראה היה מקום רק למוח אחד בלהקה ורוי ווד פרש והשאיר את לין והמתופף בב בוואן, כדי לשמור על האש החשמלית הבוערת עם מעט סיוע משלושה נגני מיתרים מהסימפוניה של לונדון. אם כן, האלבום החדש הזה צריך להיראות כאלבום בכורה של להקה חדשה והוא מוכיח כי יכולתו של ג'ף לין כאמן נלהבת כתמיד, ואולי נלהבת מדי".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "יש קו דק מאוד בין מיזוג רוק קלאסי לגיטימי (נניח, פרוקול הארום) לבין קיטש בסגנון השיר 'מקארתור פארק'. אי.אל.או מבינים זאת, ובגדול הלהקה מצליחה להישאר בצד ימין של הקו, כשרק רק מדי פעם זה נשמע מאולץ או יומרני מדי. רוב הדברים שלה הם פופ טהור. אם תפשיטו את הצ'לו והסינתיסייזרים מהשיר MOMMA, מה שנותר לכם הוא בלדה בסגנון הביטלס. אפילו במקרה הגרוע ביותר, הלהקה מצליחה לעשות זחילה מיותרת כמו אמרסון, לייק ופאלמר ובמיטבה - ביצוע מהמם לשיר ROLL OVER BEETHOVEN של צ'אק ברי. די בכך כדי להפוך אותה לפופולרית באופן מפלצתי ואני כבר מזיל ריר לקראת סיבוב ההופעות האמריקני שיהיה לה".

דרך אגב, בארה"ב יצא אלבום זה בעטיפה שונה לגמרי...

ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459