כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-19 בספטמבר (19.9) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני רואה את עצמי כאיש של רעיונות. לא מעניין אותי להיות גיבור גיטרה או משהו כזה. אני רק רוצה לבוא עם רעיונות" (סטיב האקט, הגיטריסט לשעבר של להקת ג'נסיס)
ב-19 בספטמבר בשנת 2020 מת המתופף לי קרסלייק, שהיה במשך שנים חבר בלהקת אוריה היפ וגם היה בלהקתו של אוזי אוסבורן. בן 73 במותו.
קרסלייק ידע שהסרטן הכניע את גופו וציפה למותו הקרב. בימיו האחרונים הוא ביקש להשכין שלום ושלח לאוזי ושרון אוסבורן הודעה ובה ביקש מהשניים לשלוח אליו תקליטי זהב על האלבומים בהם השתתף. זאת כי בעבר הרחוק הוא תבע את אוזי על שותפות בכתיבת השירים. כך כתב אוזי בספרו האוטוביוגרפי: "לי קרסלייק והבסיסט, בוב דייזלי, טענו שאני חייב להם כסף עבור שני תקליטים שלי. אז הם תבעו אותי ונלחמתי, כי לא הייתי חייבים להם כלום. בוב ולי היו מה שמכונה מוזיקאים בתשלום. הם קיבלו תעריף שבועי להקלטה, תעריף אחר לסיבוב הופעות ועוד תעריף להישאר בבית. אפילו שילמתי על הדלק המזוין שהם נהגו לנסוע באמצעותו אל האולפן וממנו. כן, הם עזרו לכתוב כמה מהשירים בשני האלבומים הראשונים, אבל הם קיבלו תמלוגים על כך - והם עדיין מקבלים אותם עד היום. אז מה עוד הם רצו? אני כמובן לא מוח משפטי גדול, אבל לפי מה שהבנתי - הם אמרו שאני לא אמן סולו ושכולנו חלק מלהקה. אבל אם הייתי רק הזמר וכולנו היינו באותה רמה, אז איך זה שעשיתי להם אודישן?
אנשים שואלים אותי למה לא סתם התפשרנו. אבל זה מה שמייקל ג'קסון עשה, ותראו מה קרה לו. אם יש לך קצת כסף שהרווחת קשה ואתה אומר למישהו שתובע אותך, 'בסדר, כמה זה יעלה לגרום לזה להיעלם?' זה פותח את הדלת לכל מטומטם וקוץ בישבן כדי לנסות לגלח אותך. אתה צריך לעמוד על שלך, כי זה יכול להיות משחק מגעיל, העסק הזה - במיוחד כשאנשים חושבים שאתה הולך לישון בלילה על הר גדול של מזומנים.
בסופו של דבר התביעה של בוב ולי נזרקה מכל בית משפט באמריקה. מה שבאמת מעצבן אותי זה שבוב ולי מעולם לא אמרו לי, 'אוזי, אנחנו צריכים לשבת. אנחנו רוצים לדבר איתך'. הם פשוט המשיכו התפוצצו לכמה כיוונים. ידעתי על זה רק כשקיבלתי את התביעה. הם היו זוחלים מאחורי הגב שלי, קוראים לאנשים אחרים שניגנו באלבומים שלי ומנסים לערב אותם. הם גרמו לי להרגיש כמו פושע המאה.
אני לעולם לא רוצה לעבור את השטויות האלה שוב. לפני שאני עובד עם מישהו אני אומר להם להשיג לעצמם עורך דין, שעורך הדין שלו יכתוב חוזה עם עורך הדין שלי, ואז אקרא אותו, אחשוב על זה, אוודא שהם מרוצים
עם זה, אוודא שוב ושוב שהם מרוצים ממנו, ואז לעולם לא יגידו עליי שאני רימיתי מישהו. כי אני לא עושה את זה - לא משנה מה בוב דייזלי ולי קרסלייק יגידו".
אז לאחר שנים של מרירות, אוסבורן הבין שקרסלייק כבר בימיו האחרונים ושלח אליו את שביקש, בתוספת מכתב אישי.
קרסלייק היה לפני כן חבר בלהקת אוריה היפ, החל משנת 1971. האלבום הראשון שהקליט עם הלהקה היה DEMONS AND WIZARDS. לפני כן היה קרסלייק חבר, עם האורגניסט קן הנסלי, בלהקת THE GODS.
הנסלי: "זה לא היה קל לשכנע אותו להצטרף לאוריה היפ, כי הוא היה שקוע אז בהרכב משלו בשם THE NATIONAL HEAD BAND. בסוף הצלחנו לשכנע אותו וזה הרים את הלהקה למעלה". למרות זאת, קרסלייק סיפר שמה שמשך אותו להצטרף ללהקה היה דווקא החיבור שלו עם גיטריסט הלהקה, מיק בוקס.
ב-19 בספטמבר בשנת 1975 צעד השיר ONE OF THESE NIGHTS, של להקת איגלס, במקום הראשון במצעד של גלי צה"ל.
השיר הזה נכתב על ידי גלן פריי ודון הנלי, בהשראת מוזיקת הנשמה לה הקשיב פריי כשהחל לכתוב אותו על הפסנתר. דון פלדר, שהיה הגיטריסט החדש אז בלהקה, הגיע עם הרעיון לתפקיד הבס הפותח, אותו ניגן רנדי מייזנר.
בראיון לרולינג סטון, בשנה ההיא, נתן דון הנלי קרדיט לפלדר שעזר לאיגלס להתרחק מבלדות: "עם דון פלדר, אנחנו באמת יכולים לעשות רוק. הוא הפך אותנו למחוספסים יותר והוא עשה סולו גיטרה נהדר בשיר הזה".
באותה כתבה של הרולינג סטון, אמר דון הנלי שהשיר הזה מאתגר לשיר בהופעה: "הקול שלי צריך להיות בדיוק במצב הנכון כדי לפגוע בצלילים הגבוהים. לפעמים אני מצליח, לפעמים לא".
ב-19 בספטמבר בשנת 1980 פורסמה בעיתון 'רולינג סטון' ביקורת לא נעימה לחלוטין, מאת סטיב פונד, על התקליט 'המשחק' של להקת קווין:
"עם תקליטון אחד שיצא, כמה חודשים לפני תקליט זה, בישרה קווין כי היא זונחת את הרוק הנוצץ שלה לטובת רוק אנד רול בסיסי. אולי הגיעו למסקנה בלהקה הזו כי היא במבוי סתום וכי הגיע הרגע לזרוק את הבומבסטיות השחצנית והפוגענית שלה, שהפכה אלבומים כמו NEWS OF THE WORLD ו- JAZZ לאלבומים קרים. או שמא הוחלט שם ללכת על דרך חדשה כדי להתרענן. מה שבטוח, זה נחמד להקשיב לקווין שרה שירים ולא המנונים. אבל זה עדיין לא אומר שהלהקה הזו מסוגלת לנגן באופן משכנע את הדבר החדש הזה. השיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE נשמע קפוא מדי.
כך גם עם שאר שירי הרוק פה. זה עצוב אבל נכון - קווין נשמעת בנינוחות דווקא בקטעים כמו 'רפסודיה בוהמית' או הסחרור של 'מירוץ אופניים'. אבל הקטע הפ'אנקי או הרוקבילי החדש הזה לא מתאים לה, למרות שחבריה יודעים כיצד זה נשמע - הם לא מסוגלים בעצמם להביא את הרגש לתוך זה. התקליט החדש הזה של קווין פחות מבחיל מקודמיו, שהכילו המנונים שנשמעים כדברים שמתאימים גם כפסקול למצעדי הגרמנים במלחמת העולם השניה. העתיד לא נראה מזהיר ללהקה הזו. לא משנה כמה שחברי הלהקה ינסו להסתיר את זה, הם נשארו אגו מנייאקים לא קטנים. כנראה שלהקת קווין מתה באופן סופי".
ההרצאה המיוחדת שלי "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין", להזמנה: 050-5616459
ב-19 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליטו השלישי של ניל יאנג והוא נקרא AFTER THE GOLDRUSH. הבהלה לזהב של ניל יאנג.
ניל יאנג על התקליט הזה באתר הארכיב שלו: "זה מהתקליטים הטובים יותר שלי ויכולתי גם לקרוא לו TOPANGA".
למרות שהוא נחשב כיום לאחר הגדולים של ניל יאנג, רוב האנשים שאני מכיר שמעריצים אותו לא התחילו את חייהם עימו דרך התקליט הזה, בו מיצב יאנג את היותו 'סינגר סונגרייטר'.
יאנג: "הכל החל מתסריט שהובא לידי מאת הרב ברמן, שהיה חבר של אשתי אז, סוזן". יאנג חווה אז יובש יצירתי שהעיק עליו. זה נמשך אצלו כמה חודשים. חברת התקליטים שלו דחקה בו להוציא כבר אלבום שלישי והלחץ היה מעיק.
אחרי שקרא את התסריט של ברמן, נפרץ הסכר והתקליט הזה נכתב תוך שלושה שבועות. האלבום הוקלט בתוך סיבוב ההופעות שלו עם קרוסבי, סטילס ונאש בארה"ב. הוא הביא עימו לאולפן את להקת קרייזי הורס. חלק מהשירים הוקלטו באולפני SUNSET שבהוליווד. השאר הוקלטו בביתו. גם הבסיסט גרג ריבס, שניגן עם CSNY בהופעות, הובא לסשנים. טכנאי ההקלטה של האלבום היה דייויד בריגס. אבל יאנג לא אהב את התמכרותו הקשה להרואין של גיטריסט קרייזי הורס, דני וויטן, והחליט שהאלבום הזה שלו לא יהיה עם הלהקה, כפי שהיא. במקומו הביא בחור אחר ושמו נילס לופגרן בן ה-18, שהוסיף בנגינת פסנתר. וויטן ניגן ושר בשיר אחד באלבום, WHEN YOU DANCE I CAN REALLY LOVE.
השיר SOUTHERN MAN הפך עם השנים לשיר מוביל באלבום. ניל יאנג כתב את השיר הזה כתגובה לגזענות ששררה אז בדרום אמריקה. יש כאן אזכורים על עבדות ועל תנועת KU KLUX KLAN הגזענית. ניל יאנג עצמו לא גאה כיום במילים שכתב בשיר הזה. הוא ציין זאת במפורש בספרו האוטוביוגרפי המעולה, שנקרא WAGING HEAVY PEACE. לטענתו בספר, המילים בשיר לא אחראיות, מאשימות מדי ולא נעשתה מספיק מחשבה מאחוריהן.
הייתה זו להקת לינירד סקינירד שציינה את השיר הזה בלהיטה, SWEET HOME ALABAMA- "אני מקווה שניל יאנג יזכור", שר רוני ואן זאנט, "אדם דרומי לא צריך אותו בסביבה, בכל מקרה".
"כן, תקפתי אותו בשיר שלי", אמר ואן זאנט בראיון ומתופף הלהקה, ארטימוס פייל, הסביר,"רוני בא להגיד בשיר, 'היי, אל תאשים אותי במשהו שקרה דורות אחורה. אל תאשים את איש הדרום עכשיו על דברים שעשו הסבים רבא שלנו".
הגיטריסט של הלהקה, גארי רוסינגטון הוסיף, "אנחנו אוהבים את ניל יאנג. לא באמת ניסינו לתקוף אותו". ובכן, ואן זאנט אהב מאד את יאנג ודאג ללבוש חולצה עם דמותו בהופעות. כך שהריב בין יאנג לסקינירד, היה יותר ניפוח של אנשים מסביב.
בניגוד מוחלט ומושלם ל'איש דרומי' המחשמל מגיע בתקליט הזה של יאנג שיר הנושא, שהוא קטע סולו שלו עם פסנתר ורק לקראת סוף הקטע מצטרף אליו ביל פיטרסון לסולו יפהפה של פלוגלהורן. השיר הזה נכתב במיוחד כחלק מפסקול לסרט ההוא של הופר.
כיום האלבום הזה נחשב לקלאסיקת רוק אמיתית. וכמובן לאחד מאלבומיו הטובים ביותר של ניל יאנג, אך בשנת 1970 קרע אותו המגזין 'רולינג סטון' לגזרים, בביקורתו: "חסידיו של ניל יאנג כנראה יבלו את השבועות הקרובים בניסיון לשכנע את עצמם נואשות את עצמם שיש פה מוזיקה טובה. אבל הם יצחקו על עצמם. שכן למרות שהאלבום מכיל חומר פוטנציאלי מהשורה הראשונה, אף אחד מהשירים כאן לא מתנשא מעל המשטח המשעמם האחיד. בהאזנה שלי נראה שהבעיה היא שרוב המוזיקה הזו פשוט לא הייתה מוכנה להקלטה בזמן הנכון. זה היה צריך לקבל זמן להתבשל. הלהקה המלווה אף פעם לא באמת עומדת מאחורי השירים ויאנג עצמו מתקשה לשיר רבים מהם. העוגה הזו מוגשת לציבור הקונים כשהיא אפויה רק למחצה.
'איש דרומי' הוא דוגמה טובה. כקומפוזיציה, זה אולי אחד הדברים הטובים ביותר שניל יאנג כתב אי פעם. בהופעות האחרונות עם קרוסבי, סטילס ונאש, ליצירה הייתה השפעה עוצמתית ביותר על הקהל. אבל ההקלטה מקיימת מעט מאוד מהבטחה זו. בסטנדרטים של היום, ההרכב מנגן באופן מרושל ומנותק. הפסנתר, הבס והתופים מחפשים זה את זה כמו אוהבים שאבדו בדיונות החול, אך למרות שהם רואים את עקבותיהם של האחרים מדי פעם, הם אף פעם לא באמת מתחברים.
מאפיין מטריד נוסף של התקליט, באופן מוזר, הוא קולו של יאנג. ביצירתו הטובה ביותר - שירתו של יאנג מכילה אלמנטים אמיתיים של פאתוס, חושך ומסתורין. אם אפשר היה להפוך את סיפורו של האמן הרעב של קפקא לאופרה, הייתי רוצה שניל יאנג ישיר את התפקיד הראשי. אבל באלבום הזה האינטונציה הזו נשמעת לעתים קרובות כמו יבבות לפני גיל ההתבגרות. כנראה שאף אחד לא טרח לספר לניל יאנג שהוא שר חצי אוקטבה מעל הטווח המקובל ביותר שלו. בשלב זה הפאתוס שלו הופך לפאתוס מרגיז. אני לא יכול להקשיב לזה בכלל".
היו שביטלו אז את התקליט כאלבום 'אמצע הדרך' לעומת הרוק המושחז שהיה באלבום שקדם לו, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. מה גם שחייו האישיים של יאנג לא היו קלים אז בשל התפוררות נישואיו. אך ניל יאנג הוא לא אחד שחוזר על נוסחאות אלא הולך אך ורק לפי אינסטינקטים טבעיים. על מנת להימנע מאווירת האולפנים שהוא כבר הורגל אליה, החליט יאנג להקים אולפן משלו במרתף ביתו שבלוס אנג'לס. האולפן הביתי הזה הכיל קונסולת מיקסר של שמונה ערוצים, כמה מגברים וכמה מיקרופונים. ובאולפן הזה הוא יצר חלק משיריו הטובים ביותר. הוא היה אז בשטף יצירתי חזק.
הצילום על עטיפת האלבום צולם על ידי ג'ואל ברנשטיין בניו יורק ביוני 1970. ברנשטיין היה אז רק בן 18 כשצילם את התמונה. וללא ספק התמונה הלא מתוכננת הזו הפכה לעוצמתית כשהודפסה לאלבום.
ברנשטיין היה אז בניו יורק עם יאנג ועם גרהאם נאש. זה היה בשעות הצהריים המוקדמות. לפתע צדה את עינו של ברנשטיין אישה מבוגרת שנראה לו כי היה לה ניצוץ בעיניים. הוא שלף מיד את המצלמה שלו והחל לצלם כשהאישה עברה את יאנג ונאש על המדרכה כשהיא הולכת בכיוון הפוך להם. תוך שבריר שניה היא כבר נעלמה. גרהאם נאש גם היה נוכח בתמונה המקורית שצולמה. ברנשטיין בכלל התמקד באישה המבוגרת ולא ביאנג ונאש.
כשקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הגיעו לפילדלפיה להופעות, קפץ ברנשטיין למלון בו שהו ונתן ליאנג להביט בתמונות שצילם. יאנג הביט בתמונה עם האישה המבוגרת ותוך שלוש שניות הכריז כי זו תהייה עטיפת אלבומו. בתקופה ההיא עבר יאנג משבר גדול בנישואיו וכנראה ראה בתמונה הזו סוג של אמירה - יאנג ואישה פונים לכיוונים שונים, כשהאישה כבר נראית לו מבוגרת מאד ולא מתאימה לו.
והנה עוד קצת מביקורות העבר. עיתון בילבורד כתב ביקורת על התקליט בספטמבר 1970: "הגאונות הפואטית של ניל יאנג משופרת בתקליט הזה. יאנג נמצא פה בשליטה טוטאלית". עיתון JAZZ AND POP פרסם בנובמבר 1970: "אם התקליט הזה היה יוצא תחת שם אחר - הוא היה נחשב למאסטרפיס. אבל מדובר פה בתקליט לא מבריק".
בעיתון מלודי מייקר הבריטי חשבו אחרת: "התקליט השלישי של יאנג לא אמר להיות נתון תחת ביקורת. לא קראתי עד כה ביקורת אחת מחמיאה כלפיו, אבל אני מכיר הרבה אנשים מסביבי שכבר שחקו את העותקים המיובאים שלהם". ובעיתון NME שיבחו גם כן: "התקליט הזה הוא אבן דרך בעולם הרוק. חוסר השלמות שבהפקתו הוא הכוח האמיתי פה ויאנג נועד להיות כוכב גדול בשנות השבעים. אני בטוח שזה יקרה".
ב-19 בספטמבר בשנת 1972 הלך דייויד בואי עם אשתו לצפות בהופעה של הניו יורק דולס בניו יורק.
יחד עמם באו לצפות גם הגיטריסט מיק רונסון והמתופף וודי וודמאנסי, החברים בלהקת הליווי שלו, העכבישים ממאדים. לאחר המופע נפגש בואי עם חברי הדולס ונתקל בבת זוגו של זמר הלהקה, דייויד ג'והנסן. יופייה של סירינדה פוקס וחוש האופנה שלה מרשימים ביותר את הזוג בואי ואנג'י מיהרה לאחר מכן לשנות את סגנון שיערה. פוקס היתה למעשה קת'לין הצקיאן, שהתחתנה בהמשך עם סולן איירוסמית', סטיבן טיילר, וילדה את בתם, מיה.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי", והרצאות מוסיקה אחרות שלי -
להזמנה: 050-5616459
ב-19 בספטמבר בשנת 1969 יצא באנגליה האלבום THEN PLAY ON של פליטווד מאק. שמו של האלבום הוא משפט הפתיחה ששייקספיר חיבר למחזהו, "הלילה ה-12".
שנת 1969 הייתה שנת קו פרשת המים הראשון בקרב להקה זו וצליל הבלוז בשני אלבומיה הקודמים הוזז קצת הצידה לטובת גישה מוזיקלית ובה יותר אלמנטים של רוק, פופ ופסיכדליה. כל שירי האלבום מקוריים ורובם נכתבו על ידי הגיטריסטים פיטר גרין והגיטריסט-רכש החדש יחסית, דני קירוואן. באלבום זה אפשר למצוא את הגשר בין עולם הבלוז של פליטווד מאק מהסיקסטיז לבין מה שיצמח ממנה בהמשך הסבנטיז.
כבר בשנת 1968 נחשפו חברי פליטווד מאק לאפשרויות מתיחת המוזיקה למקומות חדשות. זאת כי הופיעה אז בחוף המערבי לצד להקת ג'אמים מקצועית ושמה הגרייטפול דד. למרבה הפלא, התגלית הזו יצרה ללהקה להיטים חדשים ומפתיעים כדוגמת "אלבטרוס".
בתהליך יצירת האלבום הזה הוזז הצידה גם הגיטריסט, ג'רמי ספנסר, שביקש להישאר בקו הבלוז אך נדחה. לכן הוא מיעט לנגן בסשנים שהובילו לתקליט זה, שהיה נועז ואתגרי יותר מקודמיו. אבל ההרפתקנות הזו גם גרמה לפיטר גרין להתבלבל ולא להיות בטוח במעמדו כמוזיקאי. בראיון לעיתון NME, באותה השנה, הוא סיפר על קרבתו לנצרות ולבודהיזם. למלודי מייקר הוא סיפר שאין ברצונו להרוויח כסף וכל מה שבא לו זה לגדל ירקות בחווה שאין בה שערים נעולים.
התקליט THEN PLAY ON יצא ואף הגיע למקום השישי, במצעד המכירות באנגליה.
המלודי מייקר פרסם בביקורתו: "זה צעד ענק קדימה של פיטר גרין ואנשיו. רבים ודאי יופתעו לגלות שלהקה זו אינה רק בעניין הבלוז". בהמשך ייבחר האלבום בעיתון זה כ"אלבום הפופ של השנה".
עיתון ביט אינסטרומנטל בביקורתו: "זו פליטווד מאק בשיאה ופיטר גרין הינו אחד הגיטריסטים הטובים ביותר באנגליה". גרין נאלץ אז להתמודד עם בעיות אישיות נפשיות ולא מצא את הכוח להתלהב לגמרי מההישג החדש שלו ושל להקתו. עבורו, שעון החול בלהקה החל להזרים כלפי מטה את גרגרי החול האחרונים.
בארה"ב היו הביקורות, באופן צפוי למדיי, פחות אוהדות. הרולינג סטון תיאר את האלבום כאוסף של קטעים אינסטרומנטלים שתרים אחר רעיון ראוי ותו לא. לפי דברי מיק פליטווד המתופף, ג'רמי ספנסר לא תרם הרבה לאלבום הזה מלבד כמה תפקידי פסנתר קטנים פה ושם.
יש כאן אלבום של להקה אמיצה שהלכה עם המוזיקה שלה עד הסוף. בתקופה שהלהקה הקליטה את האלבום הזה כבר היו לה שני להיטים גדולים - ALBATROSS ו- MAN OF THE WORLD.
חודשים מספר לאחר צאת התקליט פרש פיטר גרין מהלהקה, כשהוא מסביר את הצעד שלו כהתקרבות לנצרות. והוא רק בן 23. אבל הייתה כנראה סיבה נוספת לפרישה: הגיטריסט האגדי היה עטוף בטראומה אדירה בעקבות התנסויותיו בסם LSD, שהיה פופולארי אז. למעשה, התנסויותיו אלה גרמו לפריצת סכיזופרניה בנפשו. הסשנים לאלבום החלו בלונדון באפריל של 1969 עם שני שירים של קירוואן - COMING YOUR WAY שפותח את האלבום ו- ALTHOUGH THE SUN IS SHINING. החוזה של הלהקה עם הלייבל BLUE HORIZON הסתיים והושג חוזה חדש מול חברת WARNER BROTHERS.
זה אולי אחד האלבומים המגוונים ביותר של פליטווד מאק. יש כאן בלוז, רוק, מוזיקה אפרו קובנית, מוזיקה סימפונית ועוד. הרבה מחשיבים את האלבום הזה כגולת הכותרת של הלהקה בהנהגתו של פיטר גרין. מצד שני, הלהקה החליטה להפיק לבדה את האלבום - צעד שהתגלה כטעות. למעשה, הלהקה לא ידעה אז באמת מהו תפקידו של המפיק ולכן חשבה שתוכל לבצע את המשימה בקלות.
השיר SHOW BIZ BLUES מסביר לכל מי שמאזין את הסיבות שהובילו לעזיבתו של גרין את הלהקה. יש כאן תמונה עגומה של מנהיג להקה שנמצא באור הזרקורים ונתון תחת לחץ אדיר. אפילו זמן רב אחרי הלחץ האדיר שהוא הרגיש בלהקה, הטיח גרין אשמה על שאר חברי הלהקה, בראיון שנערך עמו. הוא טען כי שאר חבריו להרכב יכלו לעזור לו אך הם העדיפו להישאר בחלק הבטוח מאחור.
באותו חודש של יציאת האלבום יצא גם הסינגל מתוכו שנקרא OH WELL. השיר יצא על תקליטון כששני חלקיו מוטבעים על שני צדי התקליטון. הביקורות עליו היו אוהדות בשני צדי האוקיינוס. השיר הזה מכיל בתוכו ניגודיות מוזיקלית ברורה. החלק הראשון הוא קטע רוקי רווי גיטרות חשמליות שמנגנות מלודיית רוק פנטסטית. כשלפתע, ללא התרעה מוקדמת, מגיע החלק השני, שהוא אינסטרומנטלי יפהפה עם גיטרה אקוסטית בסגנון ספרדי, גיטרה חשמלית וגם חליל. הקטע הזה, שהוא יפהפה לכשעצמו, הוביל למריבה לא יפהפייה כלל באולפן, כשפליטווד המתופף ומקווי הבסיסט ניסו לשכנע את גרין לא לשחרר אותו כתקליטון.
בנקודה מסוימת לפני צאת התקליטון, חשב פיטר גרין באופן רציני להוציאו כתקליטון סולו בגלל הספקות של חבריו ללהקה. המריבה על השיר הסתיימה ב-2 בספטמבר, כשהוחלט שהשיר ייצא כתקליטון תחת השם של הלהקה. פליטווד ומקווי עדיין חשבו שהשיר לא טוב והתערבו עם גרין, על חמישה ליש"ט, שהשיר לא ייכנס למצעד. שלושה שבועות לאחר מכן יצא הסינגל והוא נכנס למצעד ואף הגיע למקום השני.
בנובמבר 1969 אמר מיק פליטווד לכתב NME: "יש לנו הרבה מזל כלהקה בכך שאנו פונים לקהל רחב להפליא. כמו גם חובבי הפופ וחובבי הבלוז, אני יודע שיש הרבה אנשים מבוגרים שאוהבים אותנו. היה לנו מזל בכך שאנשים מקבלים כעת שאנחנו יכולים לעשות הכל. אנחנו לא קשורים לסגנון אחד. זה בטח נורא להרגיש מושרש בסגנון מסוים, וזה מה שיכול היה לקרות לנו. אנחנו נהנים להופיע במקומות הקטנים מאד, למרות שלרוב אין שם ממש כסף להרוויח. עם קונצרטים גדולים, לא משנה כמה אתה טוב, אתה יודע שאתה צריך לעצור קצת את עצמך. עליך לשמור על קביעת זמנים לביצוע שתי ההופעות שלך באותו יום שם. במקומות הקטנים האלו, אתה יכול להמשיך כל הלילה. אין משהו שנושף בעורפך. אמריקה חשובה מאוד לצמיחת הלהקה. אנו נחושים להצליח באמריקה. אמריקה היא מקום מאוד גדול ואם אתה לא עושה דברים גדולים, לא ישמעו עליך. נשתדל לא לעשות שם את מה שעשו ג'ו קוקר ולהקת CREAM. הם הסתובבו שם ללא ידע מוקדם ועבדו בשביל בוטנים. אצלנו אני מאמין שהמצב יהיה שונה".
מי נולדו ב-19 בספטמבר?
1940 - ביל מדלי, אחד מצמד הזמרים שהצליחו בסיקסטיז עם המותג THE RIGHTOUS BROTHERS.
1943 - "מאמא" קאס אליוט נולדה בשם אלן נעמי כהן בבולטימור, מרילנד. השם קאס בא מאביה, שכינה אותה "קסנדרה המטורפת". היא הפכה למאמה קאס כשהיא הצטרפה ב1965 ללהקת האימהות והאבות. לאחר שורה של להיטים עם הלהקה (כמו גם בלגאנים של מעצרים ואהבה נכזבת עם זמר הלהקה, דני דוהרטי), היא פתחה בקריירת סולו בשנת 1968 והפכה לדמות קבועה בטלוויזיה - כאורחת וכמנחה. היא מתה מהתקף לב בשנת 1974 בגיל 32.
1946 - ג'ון קוגלאן, המתופף המקורי של להקת סטטוס קוו.
1947 - ריי קופר, נגן כלי ההקשה המפורסם שניגן עם רבים וידוע מאד בעבודה שעשה, לאורך השנים, עם אלטון ג'ון. באותו יום ובאותה שנה נולד גם לול קרים, חבר מייסד של להקת 10CC.
1951 - מפיק התקליטים/מוסיקאי דניאל לנואה שנולד בהאל, קוויבק. הפיק אלבומים למגוון אמנים, כולל בוב דילן, פיטר גבריאל, ניל יאנג, אמילו האריס וללהקות כמו U2 (כולל THE JOSHUA TREE).
1952 - נייל רודג'רס, שהוא מוסיקאי ומפיק חשוב מאד. הוא היה בראש להקת CHIC שהביאה את הלהיט FREAK OUT. הידעתם שבמקור נכתב השיר הזה עם המילים FUCK OUT? רודג'רס סיפר שלאחר מכן הם שינו את השם לפי דרישה, מן הסתם.
ה-19 בספטמבר בשנת 1990 היה יום גורלי בלהקת פרל ג'אם.
ביום זה התגלגלה קסטה שהקליט זמר בשם אדי ודר לסיאטל. הקסטה הזו הממה את הבסיסט, ג'ף אמנט, והגיטריסט, סטון גוסארד. השניים יצרו עמו קשר והזמינו אותו להגיע להגיע לסיאטל לאודישן. בקסטה היו שלושה שירים - ALIVE, FOOTSTEPS ו-ONCE. בפעם הראשונה שאמנט הקשיב להם הוא חשב שזה ממש טוב. בפעם השניה שהוא הקשיב לזה הוא כבר היה משוכנע אחרת - שזה מדהים! אז הוא התקשר לגוסארד ואמר לו להגיע להקשיב לזה.
אדי ודר: "כל התהליך של כתיבת שלושת השירים האלו לקח לי 12 שעות. יכולתי לפספס את כל הדבר אם לא הייתי עושה את זה אז".
ב-19 בספטמבר בשנת 1934 נולד בריאן אפשטיין, האיש שבלעדיו הביטלס היו ממשיכים להיות להקת פאבים בליברפול ועולם המוזיקה בפרט והתרבות בכלל היה נראה שונה לגמרי. אפשטיין מת בשנת 1967. מי שרוצה את הסיפור עליו - ימצא אותו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"
לזכרו של אפשטיין, אספתי כמה ציטוטים שלו מהעבר.
"אני לא מאמין במיוחד באלוהים, אבל אני חושב שהאמונה בחיים היא לא פחות טובה". (יולי 1967)
"מבחינה חומרית, לעולם לא נוכל להשיג את כל מה שאנו מייחלים לו... ובאופן רוחני, אותו הדבר נכון. בני אדם שאפתניים ותמיד יש משהו אחר שאנחנו רוצים, משהו חדש". (ראיון 1965)
"אני נהנה מפרסום אישי עכשיו. הייתי ביישן מאוד ולפני חודש מאי בשנה שעברה לא היה לי הרבה פרסום. אני יותר רגיל לזה עכשיו. אני לא מאמין שזה הפך אותי לשטחי יותר כאדם". (מתוך ספרו, 1964)
"אבא לא רצה שאהיה מעצב שמלות כי הוא חשב שמדובר בעסק מפוקפק ויש לנו עסק משפחתי יציב שמחכה. הוא גם חשב שזה לא גברי. כמו כן חשבתי בעצמי שאולי זה לא טוב כי אני תיעבתי להיות השני הכי טוב בכל דבר. רציתי להיות כריסטיאן דיור. לכן נכנסתי לעסק המשפחתי". (מתוך ספרו, 1964)
"הלכתי לביתו של פול מקרטני אתמול בלילה, וכרגיל היו כמה צעירים שהסתובבו בחוץ. לפני שנתיים, הייתי לא רגוע לגביהם, והייתי מצפה שהם יצעקו עלי. אבל הפעם הם היו כל כך נחמדים. צלצלתי בפעמון והם אמרו לי שזה לא יועיל כי פול לא ענה. הם היו כל כך ידידותיים וזה היה נפלא". (ראיון יולי 1967)
"וכמובן, כיום יש גורם נוסף להתמקדות שלי עם אנשים אחרים - אני מחזיק בכמות מסוימת של מה שמתואר כחוסר מילה טובה יותר. זה בתורו מביא לבעיות אחרות כי זה כבר לא פשוט לדעת אם אני מבוקש בגלל מי שאני או בגלל מה שאני אמור לקבל מבחינת טובות חומריות או כוח. במילים אחרות - האם אנשים רוצים אותי? או שהם רוצים את הביטלס דרכי?" (מתוך ספרו, 1964)
"ראית את הכתבה בניו יורקר? חשבתי שהיא טובה מאוד, למעט החלק הזה שבו קראו לי פרצוף עגלגל". (ראיון ינואר 1964)
"אני חושב שפול חושב שאני קרוב יותר לג'ון מאשר אליו. זה לא ממש נכון. הייתי כך קודם לכן, אבל עכשיו אני אוהב את כולם באותה מידה". (בראיון לכותב ספר הביטלס הרשמי הראשון, האנטר דייויס)
אפרופו מקרטני... ב-19 בספטמבר בשנת 1972 פשטו שוטרים על חוותו בסקוטלנד ולקחו עמם שני צמחים לבדיקה, האם מדובר בסמים. פול, באותו יום, לא היה בחווה כי אם בלונדון, שם הקליט עם להקת כנפיים את... כמה סימבולי... השיר HI HI HI. בהמשך יתברר כי אלו אכן סמים ופול ואשתו, לינדה, יקבלו זימון לבית המשפט.
ב-19 בספטמבר בשנת 1975 הייתה סיבה למסיבה עבור שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שחגגו את הופעת הבכורה, בקולנוע 'הדר' שבגבעתיים, של הפקתם החדשה, 'לבד ביחד ולבד לבד'.
בין האורחים שהגיעו לברך נצפו גם אריק איינשטיין (שבכך השלים לערב זה את נוכחות שלישיית החלונות הגבוהים), תיקי דיין, אבי טולדנו, השחקנית עדנה פלידל, שלום חנוך, אסי דיין, דורי בן זאב, טליה שפירא ואחרים. גם שר החינוך והתרבות, אהרון ידלין, הגיע והריע. שמוליק וג'וזי ביצעו לקהל את שיריה המעובדים מחדש של המשוררת מרים ילן שטקליס. לאחר המופע נערך קוקטייל ובו הרימו הנוכחים כוסית לכבוד השניים.
ב-19 בספטמבר בשנת 1970 יצא תקליט הפסקול לסרט PERFORMENCE, עם מיק ג'אגר.
הסרט, בכיכובו של מיק ג'אגר ובבימויו של ניקולס רואג ודונלד קאמל, ידוע לא רק בזכות הנרטיב האוונגרדי והוויזואליה הפרובוקטיבית שלו, אלא גם בזכות הפסקול האקלקטי ופורץ הדרך שלו. הסרט ביקש להביא את הצד האפל יותר של תרבות הסלבריטאים, משתמש בפסקול המשקף את הסערה התרבותית של סוף שנות ה-60 - עם אלמנטים של רוק, ג'אז, בלוז וצלילים ניסיוניים. זה היה מבלבל אך מלהיב.
הנוכחות של ג'אגר פה היא מרכזית, הן כשחקן והן כמוסיקאי. בשיא תהילתו עם הרולינג סטונס, מעורבותו הוסיפה שכבה של אותנטיות רוקנ'רולית לאווירה החתרנית של הסרט. הקטע המפורסם ביותר הקשור לסרט הוא MEMO FROM TURNER, שיר טעון מינית בביצוע ג'אגר בתור הדמות טרנר, כוכב רוק מתבודד. השיר, שנכתב על ידי קית' ריצ'רדס, כולל מילים המשקפות נושאים של כוחנות, בגידה ואלימות, תופס היטב את הלך הרוחות בסרט - כמו גם של ריצ'רדס שכעס מאד על ג'אגר שנראה בסרט, בסצנות מיניות, עם זוגתו אניטה פאלנברג.
הפסקול של הסרט כולל לחנים של ג'ק ניטשה, דמות מפתח בסצנת המוסיקה של שנות ה-60 שעבד עם אמנים כמו פיל ספקטור והרולינג סטונס. הגישה של ניטשה פה הייתה לא שגרתית ומשלבת ז'אנרים שונים, מרוק לקלאסי ועד ניסויים אלקטרוניים עם צלילי סינטיסייזר מוג שהיה מאד חדשני אז. גם רנדי ניומן ובאפי סיינט מארי תרמו לפסקול הזה.
במובנים רבים, זוהי המקבילה הקולנועית לחומרים האפלים יותר שהרולינג סטונס הפיקו באותה תקופה בתקליטים. למרות שהסרט נתקל בתחילה במחלוקת בשל תוכנו המפורש והמבנה הנרטיבי המאתגר שלו, הוא הפך מאז לקלאסיקת קאלט.
בסופו של דבר, זה הרבה יותר ממוסיקת רקע. זה פסקול שדורש האזנה מרוכזת. אז הנה לכם משהו להקשיב לו היום.
מי הם אנשי המוסיקה שנולדו ב-19 בספטמבר:
בשנת 1941 נולדה מאמה קאס אליוט, זמרת בלהקת האמהות והאבות. שמה האמיתי היה אלן נעמי ובחייה הקצרים היא ידעה עליות ומורדות, עד שמתה מהתקף לב (ולא מכריך) בשנת 1974, בגיל 32.
בשנת 1942 נולד נגן כלי ההקשה הבריטי, ריי קופר. הוא ניגן בהפקות רבות ושמו נקשר לרוב עם מה שעשה לצד אלטון ג'ון (כולל הגעת השניים להופעות בארצנו, בשנת 1979).
בשנת 1946 נולד ג'ון קוגלאן, המתופף המקורי של להקת סטטוס קוו.
בשנת 1947 נולד לול קרים, לשעבר מלהקת עשרה סי סי.
בשנת 1952 נולד נייל רודג'רס, המפיק הידוע שלשמו נזקפת גם הצלחת ההרכב CHIC.
ב-19 בספטמבר בשנת 1973 מת גראם פארסונס. יומיים לאחר מכן בוצע טקס שריפת גופתו הביזארי.
למי שחיבל בעצמו כל כך הרבה - שהניח לעתים קרובות את המוזיקאים איתם עבד במקום השני לחזון המוזיקלי שלו, שיכול להיות שקשה היה לעבוד איתו באולפן ושהיה כל כך שיכור ומסטול שהוא הרגיז את הסובבים אותו - פארסונס עדיין הצליח להיות הכוח מאחורי כמה אלבומים גדולים של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. אם זה של הסטונס או של הבירדס.
פארסונס (או בשמו המקורי - אינגראם ססיל קונור השלישי) היה דמות מורכבת, כל כך מנצחת, מקסימה וממגנטת שזמרים בלהקות פופולריות יותר הרגישו לעתים קרובות מאוימים מנוכחותו, על פי ראיונות עם אלו שהיו שם. יחד עם זאת, הוא היה כל כך חסר אחריות ומרגיז כשהיה שיכור עד שאפילו חבריו הסתובבו נגדו לעתים קרובות.
חלק גדול מהבעיות האישיות שלו הגיעו ממשפחתו: אביו, ססיל קונור, ירה לעצמו בראש כשגראם היה בן 12; כמה שנים לאחר מכן, אמו, אוויס, התחתנה עם רוברט פארסונס, שלדעת הביוגרפים של פארסונס סבורים כי הוא רדף אחר העושר שלה. היא מתה מהרעלת אלכוהול ביום שסיים את לימודיו בתיכון, כשהמשקה הקטלני נמסר לה בבית החולים מידי בעלה.
את הסיפור המטלטל על מותו, כולל פרטי מידע נדירים, תמצאו בספרי על טרגדיות הרוק והפופ, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".
ב-19 בספטמבר בשנת 1970 הופיעה לד זפלין במדיסון סקוור גארדן, בניו יורק.
במהלך ההופעה ניגש רוברט פלאנט למיקרופון ואמר לקהל: "לפני שנמשיך, דבר מאד לא נעים קרה אתמול שהוא אבדה אדירה לעולם המוזיקה. אנו רוצים לחשוב שאתם, כמונו, מצטערים שג'ימי הנדריקס הלך מאיתנו. דיברתי עם חבר קרוב שלו לפני כחצי שעה והוא אמר לי שג'ימי ודאי היה רוצה שכולם ימשיכו הלאה וייהנו מאשר לדבר על זה. אז אנו רוצים להמשיך ולגרום לכולם פה לשמוח".
העיתונאים דיווחו משם כך:
מייק ג'אהן מהניו יורק טיימס כתב: "לד זפלין מביא לכאן סגנון של דרייב. זהנ היה רוק היפר אינטנסיבי, שמקורו בבלוז, בהובלת צמד הצרחות המתכתי של ג'ימי פייג' בגיטרה והשירה של רוברט פלאנט. השירים לא בולטים כמו שצריך, אם כי לד זפלין יוצרת מדי פעם שיר בעל ערך גבוה".
מייק היילנד בעיתון SCHENECTADY GAZETTE כינה את לד זפלין "הכי ביחד והכי טובים שראיתי אי פעם. ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם היו מדהימים, וכשבונהאם עשה את הסולו שלו ב'מובי דיק; שנמשך בערך 20 דקות, הוא ממש הפיל אותי. פייג' באמת מדהים. הוא מהיר מאוד, אמנם לא נקי כמו שני גיטריסטים ידועים אחרים, אבל יש לו סגנון משלו והוא די טוב בזה. רוברט פלאנט, ששערו כעת עד אמצע גבו, צרח את ריאותיו לאורך כל ההופעה, ורקד בכל מקום".
ב-19 בספטמבר בשנת 1981 הופיעו סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שבניו יורק. ההופעה תצא, ב-16 בפברואר 1982, כאלבום כפול שיצליח מאד.
לא סתם נקבעה ההופעה במקום ההוא, כי לשניים היה רומן ארוך שנים עם העיר הזו, שגם נשזרה בשיריהם יחדיו ולחוד. באותו יום של ספטמבר החזירה העיר אהבה לשניים במלוא עוצמתה. היה זה אחרי 11 שנים של פרידה זה מזה, מלבד הבלחות קטנות שגם הניבו בשנת 1975 שיר משותף. כחצי מיליון איש עמדו בפארק, שרו את השירים, צחקו, הזילו דמעה, התחבקו והודו לגורלם הטוב שנתן להם את המוזיקה הזו בחייהם.
לפי הפרסום, שקראתי בארכיון הניו יורק טיימס, ההופעה נקבעה לשעה 18:30 והייתה בחינם עבור הבאים. ההכנסות ממכירת חולצות נתרמו לשימור הפארקים בניו יורק. "הארוע ימשוך אלפי אנשים. מומלץ להגיע לשם מוקדם", נכתב שם.
את החזרות לקראת ההופעה ערכו השניים בתאטרון ריק במנהטן. "הניסיון שלי עם סיימון וגרפונקל הוא שלא משנה כמה זמן היינו רחוקים זה מזה, תוך כשעה נוכל להחזיר את השילוב שלנו למקום הנכון", אמר אז סיימון. "'כיף הוא המפתח לכל העניין הזה. אם הקונצרט הזה בסנטרל פארק יתגלה כיף עבורנו ועבור האנשים שנמצאים שם בקהל, אז אולי נוכל לתכנן עוד כמה''.
במזג אוויר סתווי, הגיעו כמה מאות אלפי אנשים שביקשו להיזכר בשנות השישים ומצאו את מקומם על המדשאה הגדולה. ההמון, שנקרא על ידי גורמים רשמיים כגדול ביותר בהיסטוריה של קונצרטים בחינם בפארק, החל להתכנס בבוקר לקראת האיחוד, שהחל עם רדת החשכה.
המדשאה הגדולה בין הרחובות 79 ל-85, הפכה לבזאר עצום כשהקהל התאסף. במרכז היה ההמון, ובקצוות עמדו דוכני הבשר, הבירה, החולצות והכובעים. עשן מריחואנה נידף באוויר.
עד שעה לפני ההופעה היו השמיים מעוננים וגשם איים לרדת. לפתע התבהר מזג האוויר והגיע הזמן לחגיגה האמיתית.
ואכן האווירה הייתה כה טובה על הבמה בפארק הגדול שהוחלט להמשיך משם לסיבוב הופעות שלם יחדיו, שאף הגיע לארצנו בספטמבר 1983 ונחת לשתי הופעות באצטדיון רמת גן.
השניים הגיעו אז לארץ כאורחי מועדון וראייטי והכרטיסים נמכרו במחיר 1,100 שקלים (לא חדשים...). היו שהתאכזבו בהופעה הישראלית מפני שסיימון עלה לבמה כשהוא חולה ולא במיטבו. בעוד שבשנות השישים הציוד הנלווה לסיימון וגרפונקל בהופעות היה רק גיטרה אקוסטית אחת, בתחילת האייטיז היה המצב שונה, עם להקה שלמה וציוד במשקל ארבעים טון. בשנת 1965 היה אפשר להרטיט מיליוני לבבות בנגיעת מפרט באקוסטית. בתחילת האייטיז הייתה חובה לרפד את הפריטה הזו בהפקה גרנדיוזית.
ולמרות ההפקה הגדולה הזו, יש דברים שלא השתנו ונשמרו - קול הטנור המופלא של ארט גרפונקל עם תלתליו הבהירים וקולו הברור של פול סיימון ושיריו שנשארו אקטואליים ונצחיים. ושילוב הקולות בין השניים הוא מה שיצר את הגימור הסופי למאסטרפיס הזה, שלא סתם נקרא בתחילה בשם טום וג'רי. זאת כי שני אלו לא הפסיקו לריב ביניהם, כחתול ועכבר.
בסנטרל פארק נשמע כי השניים אוהבים זה את זה וגם שירים טעונים מהעבר קיבלו במופע קיבלו תחושה חמימה יותר. שיהיה לכם ברור, האלבום הכפול הזה, שנחטף בכמויות היסטריות בחנויות, אינו תקליט הופעה חיה נטו כי הקלטתו עברה דרך אולפן ההקלטות לשיפורים ותוספות, לפני שהוטבע על ויניל. ועדיין, יש פה, עם ההקשבה לאלבום זה, את התחושה של להיות עם המוני אחרים ברגע אחד בסנטרל פארק.
להקת הליווי של השניים מרשימה מאד והעיבודים מיוחדים להפליא. אהבתו העזה של סיימון את המוזיקה הלטינית מקבלת חותם ברור בעיבוד שירים כמו 'אני וחוליו בחצר בית הספר', שמקבל פה רוטב סלסה אדום להפליא. גם 'חמישים דרכים לעזוב את אהבתך' נפרד מהתיפוף המיליטנטי של סטיב גאד (שדאג באופן מדהים להקיש במקצב זה בכל תוף בנפרד ומאז מתופפים רבים אוהבים לחקותו בזה) לטובת ריקוד לטיני עם כלי נשיפה. זה היה מרענן ונפלא כאחד.
וכשהשניים שרו אז את OLD FRIENDS, הזילו רבים דמעה כשראו את השניים מזדקנים מולם יחדיו, מבלי לדעת כי מריבות ופיוסים יגיעו גם בשנים הרבות שלאחר מכן. ואין מישהו שבאמת יכול לשיר טוב יותר מגרפונקל את 'גשר על מים סוערים', ובהקלטה זו הוא נתן את כולו לביצוע הזה. יש חיבורים של שניים שנוצרו היישר מלמעלה. כך זה גם עם סיימון וגרפונקל - חברים ותיקים שהפליאו להביא, עם המתחים ביניהם, כמה אבני יסוד בפסקול החיים של ארה"ב.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה: "אף על פי שעשור של פרויקטים בודדים הפרידו ביניהם, היחסים המוזיקליים של סיימון וגרפונקל נראו ללא שינוי. הטנור הפולק-פופ הבתולי, הרועד, של גרפונקל סינן את הרהוריו העגומים ומלאי התעוקה של סיימון למשהו רך ורומנטי, וההרמוניות הצמודות של הצמד הפכו קומפוזיציות חשוכות ועתירות לתחושה חמימה. כימיה זו נתפסת מחדש בקונצרט בסנטרל פארק. לאלבום החדש יש קסם וחלקו מחוספס. אף על פי שעמלו באולפן לאחר האירוע, השירים בהקלטה זו רחוקים מלהיות מלוטשים במאה אחוז. קולו של סיימון נשמע דק ומרופט, במיוחד בבלדות סולו כמו "עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה", והנגינה מרמזת על מוזיקת רוק שהוקלטה מהרמקולים, במקום לחבר אותה למיקסר ההקלטה.
והאמת שזה למעשה מרענן. אחת הסיבות שהקונצרט שבסנטרל פארק היה כל כך בלתי נשכח היא היחסים המיוחדים של סיימון וגרפונקל לעיר ניו יורק. בניגוד לרבים מכוכבי הפופ, הנערים היהודים הנחמדים האלה מקווינס לא ברחו למליבו כדי לחיות באושר ועושר, כשהפכו מיליונרים. הם נשארו ברחבי העיר והמשיכו לספוג את התרבות שלה ולהחזיר מעצמם לה. התחושה של רומנטיקה לכל החיים עם ניו יורק מחלחלת פה לשיא. אם הקונצרט בסנטרל פארק הוא האהבה של פול סיימון לתפוח הגדול, זה הקול של ארט גרפונקל שפורט במיתרי הלב ומעניק תחושה של בית".
ב-19 בספטמבר בשנת 1979 נערך המופע הראשון מתוך חמישה, תחת הכותרת NO NUKES. מקום ההופעה - מדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הייתה זו נקודת מפנה באקטיביזם ובמוסיקה. מה היה שם? בואו לקרוא.
אז התייצבו יחדיו ג'יימס טיילור, ג'קסון בראון, להקת האחים דובי, גרהאם נאש ובוני רייט. מטרתם הייתה להשפיע על הפסקת בניית תחנות כוח גרעיניות בארצות הברית וקידום חלופות בטוחות ומתחדשות יותר.
האירוע אורגן על ידי המוסיקאים המאוחדים לאנרגיה בטוחה (MUSE), קואליציה של אמנים ופעילים, במטרה להעלות את המודעות לסכנות של אנרגיה גרעינית בעקבות ההתמוטטות החלקית במפעל הגרעין באי THREE MILE, מוקדם יותר באותה שנה.
עד 1979, החששות לגבי בטיחותן של תחנות כוח גרעיניות הגיעו לנקודת רתיחה. התקרית באי THREE MILE, ב-28 במרץ באותה שנה, חיזקה את חששות הציבור, ורבים ראו בה קריאת השכמה. המוסיקאים ג'קסון בראון, בוני רייט, גרהאם נאש וג'ון הול הקימו את MUSE כדי להשתמש בפלטפורמה שלהם כדי להתגייס נגד אנרגיה גרעינית. המטרה שלהם הייתה לא רק למחות אלא להציע חלופות בטוחות ומתחדשות.
אז NO NUKES היה שיא המאמצים שלהם, והפגיש כמה מהשמות הגדולים במוסיקה, שראו במעורבותם ציווי מוסרי. בעוד שלאירוע היו מניעים פוליטיים, המוסיקה והאווירה הפכו אותו לרגע איקוני בתולדות הרוק.
ההרכב שעלה לבמה להופעה ב-19 בספטמבר היה המי ומי של מאורות הרוק והפולק של סוף שנות ה-70. אחד הביצועים הזכורים ביותר של הערב הגיע מברוס ספרינגסטין, שניגן סט שכלל את "THE RIVER - שיר שעדיין לא יצא אז.
למרות שהמוסיקה הייתה ללא ספק עוצמתית, המסר מאחורי האירוע היה חשוב לא פחות. בין המופעים עלו דוברים לבמה כדי להתייחס לסכנות של כוח גרעיני. באנרים וחוברות סיפקו מידע על הסיכונים של אנרגיה גרעינית, והדגישו את הצורך במקורות אנרגיה נקיים וברי קיימא יותר כמו רוח ואנרגיה סולארית.
הקהל, המוערך ב-20,000 איש, היה תערובת של חובבי מוסיקה ופעילים פוליטיים, שרבים מהם חלקו את הדעה שאנרגיה גרעינית מהווה סיכון בלתי מתקבל על הדעת. האווירה הייתה חגיגית ורצינית כאחד, כשהמשתתפים זיהו שהם חלק מתנועה לשינוי.
המופעים נערכו גם לאלבום כפול וסרט.
ג'קסון בראון תיאר זאת כרגע שבו מוסיקאים הבינו שהמצע שלהם יכול להשפיע על השיח הפוליטי: "הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. זה לא היה רק על מכירת תקליטים. זה היה על שימוש בתשומת הלב שהייתה לנו כדי לדבר למען משהו גדול יותר". ספרינגסטין, שהיה ידוע בדרך כלל בהימנעות מתמיכה פוליטית, חש בחשיבות העניין מספיק כדי להעניק את כוח הכוכב שלו, והביא חשמל טבעי משלו.
למרות שזה לא הוביל מיד לשינויי מדיניות מפליגים, זה נתן השראה לדור של מוסיקאים ופעילים להמשיך להילחם למען מטרות סביבתיות. הצלחת הקמופעים סייעה לרומם את השיח הציבורי על כוח גרעיני ותרמה לתנועה הסביבתית הגוברת שתגדיר את העשורים הבאים. בשנים שלאחר מכן, רבים מהאמנים המעורבים המשיכו בפעילותם, והוכיחו שמוסיקה יכולה להיות גם פסקול וכוח לשינוי חברתי. המורשת של NO NUKES ממשיכה, ומזכירה לנו את התקופה שבה רוק אכן יכל לעזור לשנות את העולם.
ב-19 בספטמבר בשנת 1984 פירש נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, באופן שגוי את להיטו של ברוס ספרינסטין (או שמא ביקש להפוך את הלימון ללימונדה...)
זה היה בעצרת בניו ג'רזי, כשרונלד רייגן, אז בקמפיין, שיבח את ברוס ספרינגסטין באומרו: "העתיד של אמריקה מונח באלף חלומות בתוך ליבכם; הוא נשען במסר התקווה בשירים שכל כך הרבה אמריקאים צעירים מעריצים כולל הבחור של ניו ג'רזי, ברוס ספרינגסטין. זה יעזור לכם להגשים את החלומות האלו, זה מה שהעבודה הזו שלי עוסקת בה".
זה מוביל לביקורת נרחבת בעיתונות מכיוון שהלהיט האחרון של ספרינגסטין הוא למעשה זעקה מרה של זעם על כמה גרועה ארצות הברית מתייחסת לוותיקים שלה, שרייגן כנראה חשב בטעות להמנון פטריוטי - טעות שקל לעשות אם מקשיבים לפזמון בלבד ולא למילים.
זה היה כמובן שיר הנושא מאלבומו של ספרינגסטין מאותה שנה, שהפך להצלחה מסחרית אדירה. השיר טפורש לעתים קרובות ובטעות כהמנון פטריוטי פשוט בשל ההפקה ההמנונית שלו, אבל המסר שלו היה הרבה יותר מורכב. הוא ביטא את התסכול של חיילי מלחמת ויאטנם שחזרו למדינה ששכחה אותם או דחתה אותם. המספר בשיר מקונן על שליחתו למלחמה, רק כדי לחזור ולהתמודד עם אבטלה, בידוד וחוסר תמיכה.
למרות הביקורת הנושכת שהוטמעה במילים, הפזמון האופטימי היה קליט ועבור מאזינים רבים האפיל על הנושאים העמוקים יותר של השיר. קריאה שגויה זו של השיר הובילה לחיבוק שלו על ידי חלק כהמנון פטריוטי - פרשנות שספרינגסטין נאלץ לתקן במהרה כאשר המוסיקה שלו הייתה בשימוש למטרות פוליטיות.
בלהט של הבחירות לנשיאות בשנת 1984, הקמפיין של רונלד רייגן ביקש ליישר קו עם סמלים של חוזק וחוסן אמריקאי. אז במהלך עצירת הקמפיין ניו ג'רזי, רייגן שיבח את ספרינגסטין, וציין שהמוסיקה שלו מדברת על ערכי עבודה קשה, משפחה וקהילה - אותם אידיאלים שרייגן רצה להדגיש בקמפיין שלו. למרות שרייגן לא התייחס ישירות לשיר בנאום ההוא, ההשלכה הייתה ברורה - המוסיקה של ספרינגסטין שימשה כדי לחזק את הדימוי של רייגן של אמריקה פטריוטית מלאת תקווה. עם זאת, היה נתק גדול בין המסר של השיר לרטוריקה של רייגן בקמפיין. ספרינגסטין מעולם לא אישר לאף פוליטיקאי להשתמש במוסיקה שלו, ויותר מכך, לא הסכים עם המדיניות של רייגן.
ספרינגסטין לא היה מישהו שהתערב בפומבי בפוליטיקה לעתים קרובות מדי, אבל הוא הרגיש שהוא נאלץ להגיב לשימוש של רייגן בשמו ובמוסיקה שלו. כמה ימים לאחר נאומו של רייגן, ספרינגסטין התייחס למצב במהלך הופעה בפיטסבורג. לפני שהשמיע את JOHNNY 99 - שיר מתקליטו הקודם (NEBRASKA) על ייאוש כלכלי. אז הוא העיר לקהל: "הנשיא הזכיר את שמי לפני כמה ימים, וקצת התחלתי לתהות מה האלבום האהוב עליו כנראה. אני לא חושב שזה נברסקה".
תגובתו הבהירה שספרינגסטין לא תמך ברייגן ונזהר מאיך שהמוסיקה שלו מתפרשת. האלבום NEBRASKA היה תקליט קודר על דמויות עם מזל נאחס שנאבקו כלכלית, בניגוד לאופטימיות המבריקה של מסר הקמפיין של רייגן. התגובה של ספרינגסטין הדגימה את רצונו לשמור על שלמות המסר של המוסיקה שלו. עבורו, BORN IN THE USA לא היה רק שיר קליט - הוא היה השתקפות ביקורתית של החוויה האמריקאית, במיוחד עבור אלו שהרגישו שנשארו מאחור על ידי המערכת. שמסר זה יסובב לסיסמת קמפיין עבור פוליטיקאי שהוא לא תמך בו? זה משהו שספרינגסטין לא יכול היה לעמוד בו.
בעקבות אירוע זה, ספרינגסטין הפך גלוי יותר לגבי אמונותיו הפוליטיות. הוא תמך בוולטר מונדייל, יריבו הדמוקרטי של רייגן בבחירות של 1984, ולאורך השנים, ספרינגסטין נשאר פעיל בפוליטיקה, תוך שהוא משתמש במוסיקה ובפלטפורמה שלו כדי לתמוך בנושאים כמו זכויות עובדים, טיפול בחיילים משוחררים וצדק חברתי.
בסופו של דבר, ספרינגסטין הבטיח שהמוסיקה שלו לא תהיה רק רקע לתיאטרון פוליטי - אלא ביטוי אישי עוצמתי שדרש להיות מובן בתנאים שלו.
עדיין, רונלד רייגן נבחר שוב להיות נשיא ארה"ב.
ב-19 בספטמבר בשנת 1985 הגיעו פרנק זאפה, ג'ון דנבר ודי סניידר (הזמר של להקת TWISTED SISTER) כדי להעיד בסנאט נגד צנזורה.
האמנים העידו בדיון בסנאט שבו מרכז המשאבים למוזיקה של ההורים (PMRC) טען להצבת מערכת דירוג של מוזיקה. המוזיקאים הסבירו שזו צנזורה.
הקרב על מילות השירים הפוגעניים התבשל כבר זמן מה, אבל ג'וני קאש מעולם לא היה צריך לדאוג מפעולת חקיקה כששר על ירי באדם ברינו רק כדי לראות אותו מת (בשיר A BOY NAMED SUE), ואליס קופר לא עורר שימוע אפילו כשהוא שר על נקרופיליה. פרינס ומדונה כן הביאו את הנושא לסנאט.
בעקבות שליחות של איגוד המורים הלאומי של ההורים, טיפר גור (אשתו של הסנאטור אל גור), סוזן בייקר (אשתו של שר האוצר ג'יימס בייקר) ופאם הוואר הקימו את PMRC, באפריל 1985. רגע הבהירות מגיע כשגור ראתה את בתה בת ה-11 מאזינה לשיר DARLING NIKKI של פרינס ובייקר החלחלה כשגילתה שבתה בת ה-7 הקשיבה לשיר LIKE A VIRGIN של מדונה. הן דרשו מתעשיית המוסיקה מערכת דירוג לאלבומים הדומה לזו המשמשת בסרטים, אך מפרטת את אופי המילים הפוגעניות:
הדירוג X מצביע על תכני סקס
הדירוג O מצביע על תכני דת
הדירוג D/A מצביע על סמים ואלכוהול
הדירוג V מצביע על אלימות
דרישתן לא נענתה, אז במקום זאת הן דחפו להוספת תווית אזהרה אחת המודבקת על כל אלבום עם מילים מפורשות. בינתיים הקבוצה שלהן התנפחה ל-22 חברי דירקטוריון כשמולם עמדו דנבר, זאפה וסניידר, המייצגים מחוזות מובהקים של הנוף המוזיקלי, אך מאוחדים בהתנגדותם להתערבות ממשלתית.
סניידר דיבר על "כמה לא הוגן יכול להיות כל הרעיון של פרשנות לירית ושיפוט, וכמה פעמים זה יכול להסתכם במעט יותר מרצח אופי". בניגוד לסטריאוטיפ, הוא היה נשוי עם ילד, חי חיים של נוצרי מאמין, ולא נגע בסמים או באלכוהול (גם זאפה היה נגד סמים באופן מחמיר). "הורים יכולים להודות ל-PMRC שהזכיר להם שאין תחליף להדרכת הורים", הוא אמר. "אבל כאן מסתיים תפקידו של הגוף הזה".
זאפה נשך בעדותו. "במכלול, הרשימה המלאה של דרישות PMRC נראית כמו מדריך הוראות לסוג מרושע של תוכנית אימונים כדי לשבור בית לכל המלחינים והמבצעים בגלל המילים של כמה מהם. גבירותיי, איך אתן מעיזות?" הטיעון שלו לא היה על המדבקות, אלא לאן זה יוביל. "הקמת מערכת דירוג, מרצון או אחרת, פותחת את הדלת למצעד אינסופי של תוכניות בקרת איכות מוסרית המבוססות על דברים שמאמינים נוצרים מסוימים לא אוהבים".
ג'ון דנבר הקסים את הוועדה וזכה לשבחים בנוכחותו. ובכל זאת, הוא היה איתן בהתנגדות לצעד. "אני מתנגד לכל סוג של שיטת דירוג, מרצון או אחרת", הוא קבע. דנבר הסביר שהשיר שלו ROCKY MOUNTAIN HIGH התפרש בצורה שגויה כעל שימוש בסמים, דוגמה לאופן שבו חווית ההאזנה משתנה לפי אדם.
ב-1 בנובמבר, ה-RIAA, המייצג את חברות התקליטים הגדולות, הסכים להציב מרצון מדבקות על אלבומים עם מילים מעוררות התנגדות. הנושא רחוק מלהיות מסודר; בהתחלה המדבקות קטנות ומשמשות במעט מאוד אלבומים. מכיוון שקמעונאים רבים לא הסכימו למכור אלבומים עם המדבקות, חברות התקליטים השתמשו בהן במשורה. הטקטיקה עבדה לזמן מה, אבל ה-PMRC המשיך לדחוף, ומדינות ועיריות שונות הציעו חקיקה משלהן שתגביל את מכירת אלבומים עם מילים מפורשות. בשנת 1990, ה- RIAA הגיב על ידי שינוי התווית למלבן השחור-לבן המודגש ולוודא שאלבומים עם תוכן פוגעני מקבלים אותן. למדבקות דווקא הייתה השפעה חיובית על המכירות.
ב-19 בספטמבר בשנת 1979 פורסם ראיון עם צביקה פיק, בעיתון להיטון, הנה כמה ציטוטים ששלפתי משם בשבילכם, לאחר שהוא זכה בגלי צה"ל בתואר זמר השנה ומלחין השנה:
"מחניף לי יותר להיות מלחין השנה מאשר זמר השנה. אני בהחלט משתדל להפריד בין שתי הקריירות האלה – שירה וכתיבה. זה קשה מאד וזה שונה לגמרי. צד השירה בימתי יותר, היתולי, בידורי. הצד השני הוא הצד הרציני של כתיבה בבית. של שהייה במשך שעות וימים ושבועות באולפני הקלטה. אני לא מעדיף זה על זה, אבל יותר מחמיא לי להיות מלחין השנה.
בזמן האחרון היה לי הרושם שהזכיה בתואר מלחין השנה איכשהו קשורה באירוויזיון ודברים כאלו. אני שמח שהשנה זה לא כך. אני שמח שמי שבחר, בחר לפי פעילות שנתית שוטפת ולא לפי מקרה אחד ויחיד.
להיות זמר פופ זה לא סגנון מוזיקלי. זה לא עניין של תקופה. זה לעשות דברים שמצליחים באותה תקופה. רק עכשיו אני מרגיש שאני מצליח ושטוב לי. לכן אין שום סיבה שדווקא עכשיו, כשכל התכניות היפות מתממשות, אחשוב עד מתי אופיע. כל שנה אני רואה עוד בני 16-15 בקהל. אם זה יימשך כך, אין לי סיבה לדאוג.
לאנשים היה קשה להפריד בין הדימוי שלי כזמר לבין המוזיקה שאני כותב. חשבו שמי שמופיע בצורה כזאת, לא יכול להיות מלחין רציני או בנאדם רציני. אבל הקהל כל הזמן קנה תקליטים ובא להופעות. אני עונה על הטעם המוזיקלי של הנשים. הרוק'נ'רול קשור קשר רציני מאד למין.
לא נמאס לי מהמעריצות ולא ממבקשי החתימות. אני מאד אוהב את זה. אני אחד האמנים הבודדים שמודה בזה. זה נעים לכל גבר, שנשים שמחות לקראתו. בשבילי זה גם קריטריון להצלחת המוזיקה שאני כותב.
בנוגע למוזיקה ישראלית, לדעתי – ההגדרה היחידה שצריך לתת למוזיקה ישראלית זה מוזיקה שנכתבת, מוקלטת ומבוצעת בארץ. נכון שיש השפעות ולכל מלחין יש השפעות אחרות. למלחינים המבוגרים יותר יש השפעות מרוסיה ופולין. היום יש מלחינים המושפעים מברזיל או מהחיפושיות. גם אני מושפע. אני חושב שמה שאני עושה זה בהחלט מוזיקה ישראלית.
אני חושב שיש היום חלוקה ברורה מאד, מבחינה מוזיקלית. יש הרבה סוגים של מוזיקה. אין כמעט תחרות לאמנים הפופולריים יותר. איכשהו זה הסתדר, שמכל סוג יש אחד או שניים, לא יותר. יש מוזיקה שקטה יותר, שהיא נניח חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין. יש להקו שגם הן כל אחת בסגנון אחר – הכל עובר חביבי ולהקת גזוז. גלי עטרי – שרה פופ. יהודית רביץ – היא בכלל דבר אחר. אני חושב שמבחינה מוזיקלית יש התקדמות גדולה מאד בארץ. עושים הקלטות ועיבודים טובים מאד. היום אפשר להשמיע בחו"ל את ההקלטות שנעשו בארץ, בלי להתבייש.
אני לא חושב שזמר יכול להיות עשיר בארץ. הנה, בתוכנית החדשה שלי הושקע סכום של מיליון לירות. אבל בארצנו הקטנה יש מעט אולמות בהם אפשר להופיע עם הצגה גדולה שכזו, עם תפאורה כל כך גדולה. כך שאני בסך הכל עושה 45 הופעות ואפילו אם האולמות יהיו מלאים לגמרי – אני לא חושב שאפשר לדבר על רווחים גדולים. יש הוצאות עצומות.
אני אף פעם לא יודע איזה שיר שלי יצליח. היו לי הפתעות. כאשר הקלטתי את 'אני אוהב אותך לאה', זה בכלל היה צד ב' של תקליטון – והנה, דווקא הוא הצליח ולא השיר הראשי בתקליטון, שנקרא 'מה עכשיו'. חשבתי ש'נאסף תשרי' לא יצליח אף פעם וגם לגבי 'מרי לו' חשבתי שלא יצליח, בגלל הקטעים האינסטרומנטליים הארוכים שלו. לאמא שלי, יש חוש מיוחד לדברים האלו. היא שומעת שיר וישר יודעת אם יצליח או לא".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
