רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 בדצמבר (19.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בשנת 1974, כשהגענו ללוס אנג'לס מפלורידה, שמענו על שני מקומות שאפשר להופיע בהם - סטארווד והוויסקי. אבל היינו צריכים שיהיה לנו תקליט כדי לנגן במקומות האלו, ולא היה לנו תקליט. אז יצאנו לעמק בניסיון למצוא כמה ברים קטנים לנגן בהם, אבל כל מה שהם רצו לשמוע היו את להיטי התקופה, שהייתה מוזיקה די איומה באמצע שנות השבעים. זה היה מאוד מתסכל... אחרי שהאלבום הראשון שלנו יצא, יצאנו לאנגליה, והצלחנו שם אבל כשחזרנו לאמריקה, זה היה כמו לבוא מהצלחה בחזרה לכלום. אין הופעות ואף אחד לא יודע עלינו. אבל כן יצא לנו להופיע בוויסקי. חיממנו שם את להקת בלונדי. זה היה במשך שבועיים, שתי הופעות בלילה, אנחנו ובלונדי. בסוף השבוע הראשון, היו טונות של אנשים שעמדו בתור

למועדון. ואז אותו דבר התחיל לקרות לנו בסטארווד. אז התחילו להשמיע אותנו ברדיו. אני זוכר את הבחור הזה, ג'ון סקוט, שניגש אליי בעיר ואמר, 'אתה לא מכיר אותי, אבל אתה הולך להכיר אותי בגלל

שאני הולך להשמיע את התקליט שלך ברדיו'. והוא עשה זאת... בשנת 1977 חזרנו לאנגליה, ופתאום ראיתי שמשהו אחר קורה שם וקוראים לו פאנק. כשחזרתי ללוס אנג'לס, דני קורדל הגיע לביתי, וסיפרתי לו כמה דברים מרגשים באנגליה, והוא אמר, 'אתה לא תאמין למה שקורה כאן'. נסענו למועדון טרובדור וראינו הופעה של להקה בשם THE KNACK. פתאום כל מקום קטן היה מועדון. חשבתי, 'נהדר. דברים הם סוף סוף כמו שהם אמורים להיות'..." (טום פטי)

ב-19 בדצמבר בשנת 1974 התפרסמה בגיליון מס' 176 של הרולינג סטון, כתבה זו על אי.אל.או:

"ג'ף לין צועד לכיוון דלת הזכוכית המסתובבת, שבכניסה לבית המלון בו הוא שוהה עם להקת, 'מיאקו הוטל', שבסאן פרנסיסקו. הרעש של אותה דלת מזכיר לו נשכחות: 'הרעש הזה נשמע כמו הלהקה הזו בתחילת דרכה. ממש צליל רע. ממש כמו רעש של חורבן אחד גדול'.

לין ירש את השליטה על הקקפוניה ההיא, אחרי שהשותף שלו להקמת הלהקה, רוי ווד - ההוא שצובע עכשיו את פניו בלהקת WIZZARD - פרש ממנה. האחרון הסביר: 'בימי להקת THE MOVE הייתי מעריץ ענק של הביטלס. במיוחד דברים כמו 'שדות תות לנצח' ו'אני ארי הים'. השירים עם כלי המיתר של ג'ורג' מרטין. חשבתי לעצמי שזה יהיה נהדר להציג את הגישה הזו על במה עם להקה משלי'. כך חברו ווד, לין והמתופף, בב בוואן (שלושתם מלהקת THE MOVE), בחרו לעצמם נגנים לפרויקט החדש, ערכו חזרות במשך חודשים והקליטו את האלבום הראשון כשווד מכפיל, מספר פעמים, את הצ'לו שלו כדי שיישמע כמו תזמורת.

'הופענו כעשרים הופעות עם ההרכב הזה', אמר בוואן המתופף, 'וזה פשוט לא נשמע טוב. למעשה, זה נשמע נורא. היו יותר מדי אנשים על הבמה ורוי דאג כל הזמן להחליף כלי נגינה. הדבר יצר כחמש דקות הפסקה בין שיר לשיר, כי רוי היה צריך להתאים את עצמו לכל כלי וכלי מחדש. הוא נהג לשים על עיניו אז משקפי שמש שחורים שאי אפשר היה לראות דרכם כלום. כל לילה הוא מעד בגללם על הבמה. זה בטח היה מאד משעמם לקהל לראות את זה קורה כמה פעמים בהופעה'. ווד החליט לפרוש והשאיר ללין את המשימה לעשות סדר בבלגאן.

לין: 'זה היה מגוחך עם הצ'לנים והכנר על הבמה. לא שמעו אותם. סבלנו מזה כך במשך כשלושה חודשים, עד שמישהו סיפר לי כי יש פיק-אפים, של חברה בשם 'בארקוס ברי׳, שאפשר להצמיד לכלים האלה ולהגבירם כראוי. ניסינו את זה על אחד משני כלי הצ'לו שלנו וזה נשמע נהדר. החלטנו לקנות את הרכיב הזה לכל כלי הקשת שלנו. מצליל של נפיחה מזעזעת הפכו אלה להישמע במלוא יופיים. תוך שבוע השתנה הצליל של הלהקה שלנו למה שיש לנו, פחות או יותר, כרגע'. הצליל הזה הזניק את הלהקה למעלה, עם גירסת כיסוי מרהיבה לשירו של צ'אק ברי - ROLL OVER BEETHOVEN. עם ההצלחה הוחלט לצאת לסיבוב הופעות גדול בארה"ב - וזה מה שהם בדיוק עושים עכשיו, כבר פעם רביעית ברציפות. נכון להיום, התקליט הרביעי שלהם, 'אלדורדו', מכר יותר מרבע מיליון עותקים בארה"ב.

ג'ף לין כותב את כל שירי הלהקה, מעבד אותם, מפיק אותם ויוצק את האג'נדה שהלהקה מציגה לעולם. 'זו להקה אמיתית ומגובשת על הבמה', מציין לין, 'באולפן ההקלטה אני הוא זה שלוקח את השליטה, כי אני מחויב לכתוב את כל השירים - לפי חוזה המו"לות שלי, שאינני מצליח לצאת ממנו. על הבמה זה סיפור אחר - אנחנו מבצעים שירים שלי וגם של אחרים'.

ארבעת אנשי הרוק בלהקה - ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הקלידן ריצ'ארד טאנדי והבסיסט קלי גרוקאט - שומרים על פרופיל נמוך בבמה ונותנים לשלושת אנשי הצד הקלאסי בלהקה לעשות את המפגן האמיתי. אלה הם - הצ'לנים יו מקדואל ומייק אדוארדס והכנר מיק קמינסקי. טאנדי היה הראשון מהם שצורף ללהקה.

'ריצ'ארד הוא אחד האנשים החשובים ביותר בלהקה', משבח לין, 'כי יש לו המון מה לעשות. הוא עושה המון משימות מוסיקליות על הבמה.יש לו פסנתר, מלוטרון וסינטיסייזר מוג להפעיל בעת ובעונה אחת. יש לרגליו מיליוני פדאלים ללחוץ עליהם. באולפן ההקלטות הוא יד ימיני. הוא מנגן בכל הכלים שאני לא יכול לנגן. כך שהוא נוכח באולפן עימי יותר מכל חבר להקה אחר'. הצ'לן מייק אדוארדס נראה יותר כמו גמד מוולט דיסני. הוא נחטף ללהקה מהאקדמיה המלכותית למוסיקה.

הצ'לן השני, יו מקדואל, מכונה על ידי בוואן: 'צ'לן הרוק אנד רול הראשון. הוא נראה נהדר על הבמה כשהוא משתולל עם הצ'לו שלו. כמו אליל פופ עם צ'לו. אין דבר כזה'. אי.אל.או העיפה ממנה את הכנר הקודם של הלהקה - ווילף גיבסון. כי (לפי דבריו של לין...) הוא חשב שכל הלהקה מזייפת ורק הוא בטון הנכון.

על הכנר החדש, מיק קמינסקי, מספר לין: 'הוא לא מזייף לעולם. תמיד נמצא בצלילים הנכונים. והכינור הוא הכלי הכי נורא כשהוא מנוגן לא נכון'. הבסיסט קלי גרוקאט הוא החדש שבחבורה. זה הסיבוב הראשון שלו בארה"ב. מה גם שזו גיחתו הראשונה מחוץ לאנגליה בחייו. על הבמה הוא שר פה ושם ומאפשר ללין לנוח קצת. ומה על הגיטריסט והמתופף בלהקה? על כך צוחק בוואן, 'אהה... אנחנו חסרי תועלת. אתה יודע... במקרה היינו בשכונה וקפצנו לבקר...'.

ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-19 בדצמבר בשנת 1980 פורסמה ברקורד מירור ביקורת על תקליטו החדש של דני ליין, גיטריסט להקת כנפיים, שבדיוק התפרקה וגרמה לו לכתוב בכעס את שיר הנושא שנקרא JAPANESE TEARS. הנה הביקורת:

"אני ממש מתאפק לא להשתמש במשחקי מילים - אך אינני יכול שלא לפתוח עם 'דני ליין פרש כנפיים וטס לדרכו עם אלבום סולו'. הנה, אמרתי את זה. ואם אתם חושבים שזה היה נדוש...

התקליט החדש שלו נקרא 'דמעות יפניות' ושיר הנושא שלו מספר את סיפור המעצר המפורסם של פול מקרטני ביפן והביטול של הופעות הלהקה שם. איך זה בתור התחלה? ליין לא התאפק מלהשתמש בצלילים יפניים בשיר זה והוא שר, בסגנון גיישה - 'דמעות יפניות / אחרי כל ההמתנה הזו / אחרי כל השנים'. אחרי כל השנים, זה כל מה שהוא הצליח להגיע אליו פה?

ליין למד מבית הספר של מקרטני כיצד לרקוח רעיונות לשירים בסגנונות שונים. ליין גם רצה, כמו מקרטני, לנגן ברוב כלי הנגינה השונים בעצמו. וכדי להוכיח לנו את זה, הוא צירף תיאור של מי ניגן מה בכל שיר. ההקלטות לאלבום החלו כבר בשנת 1973, עם כמה מחברי כנפיים שבאו לעזור לו (המתופף דני סייוול והגיטריסט הנרי מקולוק). גם פול נמצא באלבום הזה בשני קטעים. אחד מהם עם לינדה, כשהם שרים, בשיר האחרון, בסגנון שיכורים. בשיר אחר, שהוקלט בנאשוויל, פול מנגן בבס וזה נשמע כקריצה לשירי קאנטרי.

כל השירים פה מקוריים של ליין, חוץ מגרסה מחודשת ללהיט שהוא עשה עם המודי בלוז, GO NOW. בשיר הזה שרה ג'ו ג'ו, אשתו, קולות רקע והיא עושה זאת באופן רע. היא גם שרה סולו פה, בשיר בשם SAME MISTAKES ואפילו עיצבה מעטיפת התקליט. היא גם דאגה לשים תמונה שלה בעטיפה האחורית והיא נראית מושכת (ואני חשבתי ש- JOJO WAS A MAN).

אבל מה עם הכשרון המוזיקלי של דני ליין? איך הוא הסתדר ללא כנפיים לצדו? אין לו את הקול הכי חזק בשטח, אבל הוא שר את התווים הנכונים והוא בהחלט יודע להוסיף הרמוניות לעצמו. כנגן גיטרה, הוא טוב אבל לעולם אינו גאוני.

ואחרי כל מה שכתבתי, התקליט הזה הוא כקופסת ממתקים בצבעים שונים, אבל כולם עם אותו טעם".

ב-19 בדצמבר בשנת 1974, פורסם ברולינג סטון מאמר על ג'ורג' האריסון. אז אספתי משם גם את הדברים האלו:

"הולי קרישנה! איזה סוג של ערב פתיחה זה לג'ורג' הריסון? ראבי שנקר מבקש שקט וללא עישון בזמן המוזיקה שלו. השתיקה חשובה מאוד, הוא אומר, כי המוזיקה היא נצחית, ומתוך השקט יוצאת המוזיקה. משהו כזה. אבל במקום זאת, מתוך הקהל יוצאת קריאת המוות הנוקבת הזו, ואחריה גשם של קולות מלחמה. אחרי כמה קטעים, אנשים מתחילים לצעוק, "תתחילו להתפרע!" ו"רוק'נ'רול!" במרפסת העיתונות בקולוסיאום בוונקובר, כתב אחד מנחש שהאות בסנסקריט לאום, המוארת בשני קצות הבמה, היא למעשה סימן הדולר ההודי. אחר מתעקש שזה אומר "אין עישון". האריסון, בינתיים, צרוד מההתחלה ומתאמץ בכל שיר. בילי פרסטון בסופו של דבר משפר את ההופעה עם שני שירים במחצית השנייה, אבל הלילה מתרוצץ עד לסיומו עם יותר מוזיקה הודית, יותר זעקות לרוק'נ'רול ובסופו של דבר, האריסון עושה הדרן סתמי. הוא מבצע את MY SWEET LORD ומתוך הדממה מגיעה הדממה - קהל דומם וישוב כשרק החלק הקדמי מוחא כפיים.

"שנאתי את זה," אמרה פט לוס למחרת בבוקר. פט לוס לא הייתה לקוחה משלם. היא יחצנית בחברת התקליטים איי אנד אם. "ג'ורג' צריך לנוח. הוא מתאמן כל יום ומקליט כל ערב כדי להוציא את הסינגל שלו. אבל, אחד, המופע ארוך מדי; שניים, ראבי חייב לעשות סט אחד בלבד. ושלושה, ג'ורג' צריך לשתוק".

בסן פרנסיסקו, המפיק ביל גרהם הביט מבעד לחלון המשרד בגשם הבלתי פוסק והניד בראשו באיטיות רבה. על הקיר מאחוריו נתלו מזכרות משני סיבובי ההופעות הגדולים האחרים שלו ב-1974 עם בוב דילן וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הוא מישש את הטוש המשתלשל מהמחרוזת שלו ודאג לכל דבר שיאמר. הוא היה ער עד ארבע באותו בוקר, למעשה, מתייסר על מה לספר לעיתונות. ברור שהוא היה מוטרד מהסיבוב של ג'ורג'; על שולחנו היה צרור פתקים שמסקר את ההופעות בוונקובר, סיאטל, ואמש, בסן פרנסיסקו. אבל הוא צריך לדבר עם ג'ורג', לא לעיתונות, הוא אמר, ועד כה הוא דיבר רק עם טום סקוט, הסקסופוניסט והקול המוזיקלי של האריסון, ודניס אובריאן, מנהל העסקים של האריסון. בדרך כלל, הסביר גרהם, הוא מדבר בחופשיות עם האריסון, "למעט דברים אמנותיים". הוא לא היה בטוח שהוא צריך לצאת מהקו, כמפיק טכני של סיבוב ההופעות, ולבקר את המבנה האמנותי והמוזיקלי של המופע.

אז מחשבות ספציפיות היו מחוץ לתיעוד. אבל אם הוא מתכוון לדבר בכלל, זה חייב להיות ישר. "זה כמו קבוצת כדורגל שהפסידה 43 משחקים ברציפות. כולנו יודעים שההצגות לא עובדות, ואנחנו מחפשים רכז חדש. אולי יש פה הרגשה של מתיקות מרירה על כך שהם לא התקרבו קצת יותר לציפיותיהם. אני לא יודע. הם לא זכו לחזור מספיק למכונת הזמן".

הביטלס הפסיקו להופיע בשנת 1966 ועברו עוד חמש שנים עד שהאריסון חזר לבמה, בהוראת שנקר ולטובת תושבי בנגלדש, מזרח פקיסטן. הוא היה המארח, לבוש כולו בלבן, אסף סביבו חברים כמו בילי פרסטון, רינגו סטאר, אריק קלפטון, ליאון ראסל ובוב דילן. ושם, במדיסון סקוור גארדן, טעם האריסון את הרצון להופיע שוב. "הוא בהחלט קיבל השראה אחרי בנגלדש", אמר בילי פרסטון. "הוא רצה לעשות את זה שוב, מיד. אבל זה לקח קצת זמן. בנגלדש היה מופע יוצא דופן כי כולם היו שם. הוא היה צריך לחשוב הרבה על הנושא הזה, כי הוא היה צריך לצאת לשם ולהיות האחד". היו עיכובים נוספים עבור האריסון: המהומה על הרווחים מהמופע והאלבום לבנגלדש; הקטע של תביעות הדדיות בביטל ואלן קליין. ראבי שנקר, כך התברר, היה סיבה מרכזית לחזרתו של האריסון לבמה".

גם זה קרה ב-19 בדצמבר:

- בשנת 1957 קיבל אלביס פרסלי את צו הגיוס שלו לצבא ארה"ב. הוא ישובץ לשירות ביחידת טנקים בגרמניה.

- בשנת 1969 יצא תקליטון חג המולד השביעי והאחרון של חברי הביטלס, שהקליטו אותו בנפרד זה מזה. הסיפור עליו, בספר "ביטלמאניה!".

- בשנת 1955 הקליט קארל פרקינס באולפני 'סאן' בממפיס שיר חדש בשם BLUE SUEDE SHOES. הכל התחיל מסיפור שסיפר לו חברו הקרוב, הזמר ג'וני קאש, על סמל ששירת בבסיס חיל האוויר בו היה בגרמניה. אותו סמל, כשנהג לצאת לחופשות לביתו, לבש את בגדי הצבא המהודרים ואמר לקאש תוך כדי הצבעה על נעלי הצבא השחורות שלו: 'אל תדרוך על נעלי הזמש הכחולות שלי'. פרקינס שמע את הסיפור וכתב שיר ובו הוא מפרט את כל מה שהוא מעדיף לעשות מאשר שידרכו על נעליו – כולל שריפת ביתו, גניבת מכונית, דריכה על פניו ושתייה מרובה של שיכר. באולפן מנגנים עם קארל אחיו ג'יי בגיטרה מלווה, אחיו השני קלייטון בבס והמתופף הוא פלוק הולאנד.

- בשנת 1976 סיימה להקת איירוסמית' סיבוב הופעות מוצלח מאד. אז גילו חבריה לראשונה את מנעמי העושר. הגיטריסט, בראד וויטפורד: "הכסף התחיל להיכנס ולא קיבלנו עזרה בלנהל את זה - לא שביקשתי. לא היה תיעוד של הדברים, ואנשי ההנהלה אמרו לנו שהם דחו את העמלות שלהם כדי להכניס עוד כסף לכיס שלנו, מה שאומר שתמיד היינו בחובות כלפיהם. העברנו כרטיסי אמריקן אקספרס שחויבו לחברת AEROSMITH PRODUCTIONS. זה הרגיש כמו כסף בחינם, אז כולם הלכו לקניות. ואז יום אחד ההנהלה שלחה לי צ'ק בסך 175,000 דולר וחשבתי שאני מסודר. קניתי מכוניות, גיטרות וינטג', מריחואנה. היה לי מקרר מלא בהיינקן בבית שלורי ואני קנינו וחשבתי שהכל יפה ומגניב. הלכתי לסוכנות פרארי ושם הראו לי את אחת המכוניות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם, ואמרתי שאקח את זה. הם הסתכלו עליי, ההיפי ארוך השיער הזה, ולא האמינו. חזרתי למחרת עם המחאה וזה היה שווה בהתחשב בכך שבמשך זמן מה בשנות השמונים המכונית הייתה שווה חצי מיליון. זה היה ממש פינוק, כי היא הייתה יקרה מכדי להשאיר אותה ברחוב. זה לא הייתי רק אני. טום וג'ואי יצאו וקנו גם הם פרארי באותה שנה".

- בשנת 1972 התחיל בוב דילן את צילומיו לסרט העלילתי 'פאט גארט ובילי הנער'. הגעתו של בוב דילן לככב בסרט מערב פרוע שכזה אינה דבר מובן מאליו. כיצד הגיע הזמר האהוב והעלום להגיע להפקה שכזו? התשובה היא חבר קרוב בשם רודי וורליצר, התסריטאי של הסרט. בתחילה הוא ביקש מדילן לכתוב שיר נושא לסרט. אך דילן עצמו החל להתאהב בנושא המערבונים, עליהם גדל כנער, וביקש מוורליצר אף לשחק בסרט. בתחילה וורליצר התנגד כי כבר היה לו תסריט מוכן ביד. בסביבות חג ההודיה נסע דילן עם אשתו לדורנגו שבמקסיקו. שם נפגש עם הבמאי סאם פקינפה בביתו. באותה פגישה נכחו גם שני שחקני הסרט המיועד, כריס קריסטופרסון וג'יימס קובורן. אחרי שתייה משותפת של טקילה ביקש פקינפה מדילן להשמיע לו שני שירים שכתב לסרט. דילן החל לנגן ולשיר ופקינפה לא האמין למה ששמע והחליט על המקום כי הזמר חייב להיות בסרט.

- בשנת 1966 הודיע מיק ג'אגר, מהרולינג סטונס, שהזוגיות שלו עם כריסי שרימפטון שארכה לוש שנים - נגמרה. מיק: "פשוט לא הצלחנו להסתדר ביחד, עבור שני אנשים כל כך קרובים אחד לשני. שלוש שנים זה הרבה זמן להיות עם מישהו. למרות שהיינו מאורסים באופן לא רשמי, לא קבענו שום תאריך לחתונה. אני לא

בעניין נישואים כרגע". כריסי שרימפטון: "היינו מאורסים באופן לא רשמי במשך זמן מה. היינו מאוד מאוהבים. הדבר המוזר הוא שהתווכחנו כל הזמן. ככל שהזמן עובר, אתה מתחיל להרגיש אחרת לגבי החיים. לא היה ריב גדול או משהו כזה. נפרדנו בהסכמה הדדית. אם מישהו ישאל איך אני מרגישה עכשיו - אני לא מרגישה כלום כלפי זה".

- בשנת 1973 התחתן חבר להקת סופט מאשין, קרל ג'נקינס, עם בחירת ליבו קרוליין. השניים היו ביחד חמש שנים עד אז והחליטו שבמקום לערוך טקס גדול - הם יתחתנו במשרד הרישום כשהשושבין היה מתופף הלהקה אז, ג'ון מארשל.

- בשנת 1964 הופיעה להקת THE TRIDENTS, עם גיטריסט בשם ג'ף בק, במועדון רית'ם אנד בלוז במקום בשם MITCHAM.

- בשנת 1979 הורשע בבית המשפט רופאו האישי של אלביס פרסלי כי רשם לו 12,000 כדורים במשך שנתיים. דבר שכנראה הביא למותו. הוא יזוכה במשפט זה אך יורשע בהמשך בעבירות נוספות נגד המלך המנוח.

- בשנת 1984 יצא תקליטון חדש לזמר להקת ואן היילן, דייויד לי רות', ובו הוא מבצע את השיר הישן של הביץ' בויז, CALIFORNIA GIRLS. השיר הגיע גם עם קליפ משמח מאד עם הרבה בחורות, ים ודקלים.

- בשנת 1944 נולד הגיטריסט אלווין לי (מלהקת TEN YEARS AFTER), שמת במרץ 2013. בשנת 1947 נולד בסיסט להקת ריינבאו, ג'ימי באין, שמת בינואר 2016. בשנת 1941 נולד מוריס ווייט, מנהיג להקת "אדמה רוח ואש" שמת בפברואר 2016. בשנת 1944 נולד זאל ינובסקי (לשעבר מלהקת THE LOVIN' SPOONFUL) שמת בדצמבר 2002. בשנת 1951 נולד הבסיסט גרי מקאבוי, שניגן נמרצות ורבות לצידו של רורי גאלאגהר. ובשנת 1993 מת מייקל קלארק, שתופף בלהקת הבירדס בסיקסטיז. קלארק היה בן 47 במותו, שנגרם מבעיה בכבד לאחר שנים של שתיית אלכוהול חסרת רסן.

בונוס: החודש, דצמבר בשנת 1968, נודע שיש בעיות עם הספר TARANTULA שכתב בוב דילן. אז מה הבעיה? בואו לקרוא...

מסתבר שעורכי הדין של דילן דרשו אז שעיתון המחתרת הקנדי, THE GEORGIA STRAIGHT, יפסיק מיד את פרסום היצירה הזו של דילן וללא רשות. מסתבר שאותו עיתון פרסם בין דפיו חלקים ממה שדילן כתב ועיתונים מחתרתיים אחרים החלו לעשות כך בעקבותיו.

הספר הזה היה אמור לצאת כבר בשנת 1966 אבל דילן לא היה מרוצה מעבודתו ונסוג מהעניין. מאז צצו כל מיני צילומים מהטיוטה שלו. בסוף ייצא הספר הזה באופן רשמי בשנת 1970 ויקבל בעיקר ביקורות רעות.

בינתיים, מסתבר שבאותו דצמבר 1968 הציעה לאמרגנים חברת הפצת ההופעות שבה היה שותף גם מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן, לקבל הופעה של בוב דילן תמורת 50,000 דולר במזומן לפני המופע ואחוזים מההכנסות. נראה שהיה זה תכסיס של גרוסמן לגרום לדילן לחזור לבמה - תמורת סכום משמעותי מאד.

והחודש, דצמבר בשנת 1968, נודע כי מיק ג'אגר מהרולינג סטונס איבד עניין במאבק על עטיפת התקליט החדש של להקתו.

"איבדתי עניין במצב הזה", הכריז ג'אגר בנוגע לשערוריה שצצה סביב עיצוב עטיפת התקליט החדש של הרולינג סטונס, עם צילום חדר השירותים ועיטורי הגרפיטי שבו. צילום זה נדחה על ידי בכירי חברת התקליטים DECCA לטובת עטיפה עם רקע לבן וכיתוב שנראה כהזמנה לאירוע בשם BEGGARS BANQUET.

"זה היה בזבוז מוחלט של אנרגיה", אמר ג'אגר לעיתון NME הבריטי. "אז הסכמנו לתת להם להשתמש בעטיפה שונה והם עדיין התחבטו בעניין כל הזמן. לכו תבינו". בינתיים ג'אגר גם הבטיח תקליטון מיוחד לחג המולד של 1968 ובו צלילי סינטיסייזר מוג החדש שהוא קנה. "עוד לא כתבתי דבר בשביל זה", הוא הודה, "אבל נעשה משהו כמו תמיד - נגיע לאולפן וניצור משהו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים