רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בפברואר (18.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "העבודה שעשיתי על תקליט עם צ'רלי מינגוס הייתה מעניינת מאד. זה היה תלוי בו. אתה לא יכול לעשות הרבה כדי להרגיע מישהו מהפחדים שלו. לא הייתי בתפקיד האישי הזה לנחם שלו. זו הייתה שותפות מקצועית עם הרבה אהבה. אבל יום אחד התקשרתי אליו ואמרתי, 'מה שלומך, צ'רלס?' - אף פעם לא באמת שאלתי אותו יותר מדי על מחלתו, אבל באותו היום עשיתי זאת. והוא אמר, 'אוי, אני גוסס. חשבתי שאני יודע איך לעשות את זה, אבל עכשיו אני לא בטוח'. באותו שלב היו לי שלושה שירים לסיים, וחשבתי, 'אוי, אני רוצה שהוא יהיה באולפן כשאתחיל להקליט אותם. אני רוצה את אישורו בעניין הזה. אני רוצה שהוא יאהב את הכיוון שלי'. זו הייתה עמדה ייחודית. אף פעם לא עבדתי עבור מישהו אחר לפני כן. למרות שבטיפול במוזיקה שבתקליט, זה היה הרבה יותר הגרסה שלי בניחוח ג'אז. עד כמה שהמוזיקה הייתה לבסוף מוקלטת. הוא מסורתי יותר במובן מסוים - אנטי אלקטרוניקה ואנטי אוונגרד. אני מחפשת לעשות מוזיקה אמריקאית מודרנית. אז רק קיוויתי שהוא יאהב את מה שאני עושה. לקחתי את זה למקום שבו אהיה נאמנה אליו ולעצמי. זה מעולם לא נועד כתקליט הנצחה בזמן שהכנו אותו. אני אף פעם לא באמת האמנתי לחלוטין שהוא עומד למות. הרוח שלו הייתה כל כך חזקה" (ג'וני מיטשל בשנת 1979)

ב-18 בפברואר בשנת 1969 התחתן חבר הבי ג'יז, מוריס גיב בן ה-19, עם הזמרת לולו בת העשרים.

השניים נפגשו לראשונה מאחורי הקלעים, כמה חודשים לפני החתונה, בצילומי תוכנית הלהיטים הבריטית, טופ אוף דה פופס. זו הייתה חתונה מתוקשרת היטב. 3,000 מעריצים באו לחזות באירוע שהתרחש בכנסיית סיינט ג'יימס שבבאקינגהאמשיר. השושבין היה האח הגדול, בארי גיב ובין החוגגים נצפו גם אחיו התאום של מוריס, רובין, ומתופף הלהקה, קולין פטרסון.

אבל באותם ימים לא נרשמה הרמוניה במחנה הבי ג'יז. תקליטון שיצא לאור באנגליה, ארבעה ימים לפני כן, גרם לרובין להתעצבן מאד ולהביע את מורת רוחו בפני התקשורת. התקליטון בא עם השיר FIRST OF MAY ויום לאחר צאתו פורסם במלודי מייקר שרובין לא מרוצה ממנו. גיב לעיתון: "אני לא אוהב את מה שקורה פה. השיר LAMPLIGHT היה צריך להיות השיר המרכזי בתקליטון ולא להידחף לצד השני והמשני שבו. אלך אפילו רחוק מזה ואשלוף החוצה את כל השירים שכתבתי לאלבום הבא שלנו. ככה זה כשהמנהל שלנו, רוברט סטיגווד, עושה את מה שבא לו ולא מוכן לדבר איתי, פנים מול פנים. אני משוכנע שהשיר LAMPLIGHT יכול להיות להיט גדול מאד. מעולם לא טעיתי לגבי שירים בתקליטונים". זמן קצר לאחר מכן רובין אף פרש בכעס מהלהקה.

ומה עם הזוג הנשוי הטרי? ובכן, בהמשך, לאחר שהתגרשו בשנת 1973, הסביר מוריס כי הוא לא באמת נמשך אליה אך היא כבשה אותו בשמחת החיים שלה.

לולו, שנים לאחר הגירושין: "לא היינו צריכים להתחתן. היינו צריכים לפתח רומן, לסיים אותו ולהמשיך הלאה. אני זו שהחליטה לסיים את הנישואים והוא מאד נפגע מזה. כנראה שלא ממש התאהבתי בו אלא התאהבתי בתחושת ההתאהבות".

ב-18 בפברואר בשנת 1968 הצטלם הגיטריסט דייויד גילמור בפעם הראשונה עם להקת פינק פלויד לתוכנית טלוויזיה. ביום זה החל סיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה עם הגיטריסט החדש.

פינק פלויד התמקמה באולפן הטלוויזיה BRT-TV שבבניין תיאטרון 'אמריקאנאס' וצילמה שבעה קליפים שיווקיים לטלוויזיה הבלגית. השירים ASTRONOMY DOMINE, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, APPLES AND ORANGES ו- CORPORAL CLEGG.

שלושת הנותרים - PAINTBOX, SCARECROW ו- SEE EMILY PLAY צולמו בפארק הייסל, כשפינק פלויד מבצעת 'תזמורת בצורת' על פלייבק קיים. השיר CORPORAL CLEGG שונה בסיומו מהגירסה שתסיים את הצד הראשון של תקליטה השני של הלהקה.

הקליפ של APPLES AND ORANGES שודר בנפרד משאר הקליפים ובסיום התוכנית שודר גם קליפ ובו תמונות על רקע צלילי השיר BIKE.

הרצאתי "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" (עם המון פרטי מידע מיוחדים ויחודיים מאז) והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות שלי, להזמנה: 050-5616450

ב-18 בפברואר בשנת 1973 הופיע אלביס פרסלי בלאס וגאס כשלקראת סוף המופע עלו ארבעה מהקהל לבמה במטרה ללחוץ את ידו.

עם עלייתם רצו לכיוונם כמה שומרים, והבסיסט שלו ג'רי שף, שמטרתם הייתה להגן על מעסיקם, שלא היסס והדף אחד מהם לקהל. כשהסדר הוחזר פנה אלביס לקהל ואמר: "אני מצטער, גבירותיי ורבותיי... אני מצטער שלא שברתי לו את העורף המזורגג שלו. על זה אני מצטער". למרות שלמחרת הובהר כי ארבעת האנשים פשוט רצו להביע את אהבתם, אלביס היה משוכנע כי היה להתנהגותם יותר מזה וכי נשלחו על ידי המאהב של אשתו, פרסיליה. אותו מאהב, מייק סטון, היה לפני כן מאמן הקראטה שלו וכעת אלביס האשים אותו בפירוק נישואיו ובנסיון לקחת ממנו את בתם המשותפת, ליסה מארי.

למחרת המופע הביע אלביס בפני קרוביו את רצונו להרוג את סטון, כשרק כמה ימים לאחר מכן הצליח להירגע.

בעיתון THE ASSOCIATED PRESS פורסם, ארבעה ימים לאחר מכן: "אלביס פרסלי זכה למחיאות כפיים סוערות במהלך הופעה כאן - אבל זה לא היה בשביל השירה שלו. פרסלי היה על הבמה בהילטון בלאס וגאס כשארבעה גברים טיפסו מתוך קהל של 1,750, וקטעו את המופע שלו. דובר המלון אמר שפרסלי השתמש בתנועות דמוי קראטה כדי להפיל את אחד הגברים מהבמה. חבר להקה התמודד עם אחר והשניים הנותרים עזבו במהירות. הקהל מחא כפיים. הגברים הוזמנו לחקירה בעוון שיכרות, אך סגניו של השריף של מחוז קלארק אמרו כי פרסלי לא הגיש כתב אישום. לא דווח על נפגעים".

אחד משומרי הראש של אלביס בספר ELVIS WHAT HAPPENED, שחשף, לקראת מותו, פרטים לא נעימים מאחורי הקלעים: "הייתה תקרית על הבמה בלאס וגאס. זה היה הלילה של השמונה עשר בפברואר. אלביס היה באמצע ההופעה שלו במלון אינטרנשיונל ופתאום הבחור הזה מקבוצה שישבה מלפנים קפץ אל הבמה. המעיל היה עטוף על זרועו ולא ידענו מה קורה. חשבנו שזה יכול היה להיות אקדח בפנים. בכל מקרה, הוא בא בריצה לעבר אלביס על הבמה מצד שמאל. רד תפס אותו בנעילת ראש וגרר אותו למאבטחים. בינתיים, אחד מחבריו של הבחור מזנק אל הבמה ואז כולנו עולים לשם וזה הופך לקטטה גדולה. בחור אחד קופץ מהבמה לשולחן ויש כוסות ודברים שנשברים. אלביס, בינתיים, מזנק על הבמה ובועט באוויר בעיטות קראטה. הוא לא נגע באף אחד. הוא רק בעט באוויר. הכל נרגע למטה ואלביס אמר לקהל שהוא היה צריך לשבור את הצווארים הארורים שלהם. הקהל הריע וזה נגמר. אבל אחרי ההופעה, אלביס ניגש אלינו ואמר שהחבר'ה שגרמו לצרות נשלחו על ידי מייק סטון לשבור את ההופעה שלו. אלביס היה משוכנע שהאיש שנשלח על ידי מייק הוא מומחה לקראטה. אז הוא ביקש מאיתנו להכות את מייק סטון. הוא היה משוכנע לחלוטין שמייק תכנן להרוס אותו, וזה היה מגוחך. למען האמת, אני לא חושב שמייק בכלל חשב ברצינות על אלביס".

ב-18 בפברואר בשנת 1967 דיווח ועיתון DISC על הביטלס שזכו בפרס.

"אני עדיין מנסה לעכל את ההפתעה שדייב קלארק לא הפיל אותנו עדיין מהפסגה", אמר בציניות פול מקרטני. "זה תמיד כיף לנצח".

ובכן, מדובר בפרס סקר המאזינים של העיתון שהכתיר אז את הביטלס כלהקה הטובה בעולם והתקליט הטוב ביותר (ריבולבר). למרות העובדה שהביטלס לא ממש הופיעו באנגליה בשנת 1966, הכוח של הלהקה לא מנע ממנה עדיין את נשימת אוויר הפסגות הבריטי.

בלהקה היה ברור שכבר לא מתחשק יותר להופיע. מקרטני: "אני לא מסכים עם אנשים שטוענים שאנו שוגים בכך שהחלטנו לא להופיע יותר. קשה לאנשים להבין כמה זה היה קשה לנו. עכשיו, שידור חי בטלוויזיה הוא כמו הופעה חיה. זה לא אומר שלא נופיע יותר שוב, אבל כרגע אין לנו את האפשרות להרים מופע שיתאים לצרכים שלנו. אם נוכל לעשות ארבע צלחות מעופפות שינחיתו אותנו מיד בכל מקום, אז זה יהיה אפשרי".

רינגו סטאר סיפר לעיתון על הקושי בתנועה. "יש לנו קושי רב מאד לנוע ממקום למקום. העולם יודע מיד מה עשינו, היכן היינו ויש תמונות בכל מקום איתנו. כבר התרגלתי לזה אבל לפני כמה שנים פחדתי מאד להזדקן וכל הזמן תהיתי לקראת מה אני הולך ומה נעשה, הביטלס, בעוד תשע שנים. אבל התבגרנו מאז ולמדנו לחיות עם זה. אני חי את העכשיו".

וב-18 בפברואר בשנת 1965 הופכים הביטלס לסוחרים בבורסה.

חברת הוצאת השירים של הביטלס, NORTHERN SONGS, הונפקה בבורסה ביום זה. בעבר הייתה החברה בבעלות משותפת של ג'ון לנון, פול מקרטני, בריאן אפשטיין ודיק ג'יימס, והנה 1,170,000 מחמשת מיליון המניות של החברה הועמדו, מיום זה, לרשות הציבור.

המהלך היה ניסיון להקל על נטל המס של לנון ומקרטני, בעקבות הצלחתם הפנומנלית במהלך השנים 1963 ו-1964. באותה תקופה הם שילמו מס בשיעור של 83 אחוז, מה שסיפק הכנסה נחוצה לאוצר הבריטי.

עיקר המניות נשארו במעגל של הביטלס. לנון ומקרטני שמרו על 750,000 כל אחד; חברת NEMS של אפשטיין שלטה ב-375,000; האריסון וסטאר החזיקו כל אחד ב-40,000; ודיק ג'יימס ושותפו העסקי צ'רלס סילבר שמרו כל אחד על 937,500.

משקיעים ראשוניים נדרשו לרכוש מינימום של 200 מניות לפי שווי של 39 פאונד למניה, מה שהציב אותן הרבה מעבר להישג ידם של רוב המעריצים. עם פתיחת המסחר המחיר ירד בחדות אל מתחת לשישה שילינג, אך תוך זמן קצר התאושש והכפיל את סכום הפתיחה.

צעד זה יביא בהמשך את איבוד השליטה של לנון ומקרטני על זכויות השירים שלהם ביחד. הכיצד? כל הסיפור נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!" - למכירה אצלי.

ב-18 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליט הבכורה של להקת KISS. זו היא הנשיקה הראשונה הראשונה של החברים פול סטנלי, ג'ין סימונס, אייס פרלי ופיטר כריס.

המתופף, פיטר כריס, בספרו: "ב-10 באוקטובר 1973, נכנסנו לאולפני בל סאונד כדי להקליט את התקליט הראשון שלנו. שכרנו את קני קרנר וריצ'י ווייז כמפיקים, כשמבחינתי זה היה צעד מביך. עשינו הקלטת דמו פצצתית עם אדי קריימר, אז למה לא השתמשנו בו כמפיק? לא ידעתי את זה בזמנו, אבל לשני אלו היה עבר רחוק עם נשיא חברת התקליטים שלנו, קזבלנקה. הם היו בלהקה שהקליטה עבור ניל והם המשיכו להפיק עבורו. אז הם קיבלו את העבודה. מאוד אהבתי את קני, אבל ריצ'י ואני לא הסתדרנו בכלל. הוא היה מלקק התחת הכי טוב שראיתי אי פעם. 'אתה צודק, ג'ין. אתה צודק, פול'. זה היה מעורר בחילה.

השקעתי את כל הלב והנשמה שלי בכל מה שניגנתי בסשנים האלו. וורן דיואי, טכנאי ההקלטה, ואני עברנו על מאות תופי סנר וניסינו לקבל צליל תוף גדול באמת. כשסיימתי להקליט את ערוצי התופים, עזבתי את האולפן - החלק שלי הסתיים, אלא אם כן הייתי צריך לשיר שיר או לעשות הרמוניות. אבל כשנכנסתי לפגישת ההאזנה, הייתי המום. תפקידם של קרנר וווייז היה ללכוד את האנרגיה של ההופעה החיה לתקליט, אבל זה לא היה שם. הם גרמו לנו להישמע כמו להקת פופ. אני שנאתי את הדרך שבה הם טיפלו בצליל של התופים. לטעמי, היו להם שירים נהדרים. יצירות מופת, אפילו - והם גרמו להם להישמע צולעים. הכוח והאנרגיה והעוצמה של הלהקה שלנו הוקהו. כולנו היינו ממש מאוכזבים".

פול סטנלי בספרו: "עדיין היה לי הרבה מה ללמוד - איך לשיר לתוך המיקרופון, מתי לשיר לתוכו ומתי הרחק ממנו. אבל חלק ממה שהופך אלבום ראשון לכל כך תוסס וחי הוא העובדה שהמוזיקאים הם בדרך כלל רק גורים. זה בהחלט היה נכון עבורנו. אני הייתי רק בן עשרים ואחת. כשזה הגיע להאזנה למוזיקה שלנו בציוד האולפני, העובדה שהייתי חירש באוזן אחת לא השפיעה - זה היה כמו שתמיד שמעתי מוזיקה, ולחוסר היכולת שלי לשמוע סטריאו לא הייתה השפעה על מה שעשיתי או חשבתי כי זו הדרך בה תמיד שמעתי דברים. הדבר היחיד ששמתי לב היה שכשהקשבנו למיקסים, מצאתי את עצמי יושב מימין למרכז. פשוט ישבתי שם כדי לפצות, בלי אפילו לחשוב על זה. זה לא אומר ששמעתי סטריאו, אבל זה יצר איזון. בכל פעם שהייתי בין שני רמקולים, הייתי עובר למקום שבו הסאונד היה אופטימלי עבורי; אם הרמתי את מבטי, הייתי תמיד נוטה ימינה.

בצהריים הופיעו באולפן כריכים נהדרים. זה היה מדהים. כל זה וגם אוכל בחינם? לא היה לנו מושג בזמנו שכל מיני הטבות כאלה הוצמדו לחשבון ההקלטה, שנכנס לכרטיסייה שאנו חייבים לה מול חברת תקליטים. כל מה שיכולתי לחשוב זה, אנחנו באולפן, מקליטים שירים שכתבנו, חיינו את החלום ואכלנו טוב - כמה זה יכול להשתפר?

לא חשבתי שלתופים יש את אותו כוח ששמעתי בתקליטים שנעשו מהרבה להקות בריטיות שהאזנתי להן בזמנו. אבל זה היה בעיקר בגלל איך שהאלבום שלנו תוכנן. טכנאי הקלטה מהאסכולה הישנה לא האמינו שמותר לדחוף את הווליום כה גבוה באולפן. הם חשבו שזה לא בסדר - אתה לא רוצה דיסטורשן (עיוות הצליל), לא רצית להגזים בדברים. קני וריצ'י בהחלט נפלו לבית הספר הזה, וזה השפיע על ההקלטות. הלוואי שהיה לנו מישהו שהיה מודע למה שנעשה בעולם העכשווי של הז'אנר בו עבדנו. אבל לא עשינו, אז התקליט שלנו יצא קצת שטוח. הגיטרות נשמעו רזות וריצות הבס של ג'ין הלכו לאיבוד.

בכל ערב יצאנו מהאולפן עם תחושת הישג נהדרת. אמרנו לילה טוב, נתראה מחר, ואז הלכנו כל אחד לבית הוריו - מלבד פיטר, שהיה נשוי וחי עם אשתו. סיימנו את כל תשעת השירים. היה לנו את אלבום הבכורה שלנו והמחלקה לאמנות בחברת קזבלנקה שאלה אם צריך לנסח מחדש את הלוגו לעטיפת האלבום כדי להפוך כל אות S לאותו רוחב ולהבטיח שהם היו מקבילים לחלוטין. 'זה הביא אותנו עד כאן', אמרתי להם. 'אל תיגעו בזה'..."

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זו היא להקה מרגשת מניו יורק עם מצגת בימתית מעוררת דמיון ואלבום חדש ומהודק. המוזיקה כולה קשוחה - הם קוראים לזה 'רעם' - ולאורך הסערה החשמלית שלהם יש אמנות מוצקה. גיטרת הקצב של פול סטנלי היא הכוכבת של ההליכים, נובחת את דפוסי האקורדים הגסים שמרכיבים את הבסיס לחומר של הלהקה. ג'ין סימונס יכול אם כן לספק מימד נוסף למוזיקה של הלהקה על ידי השמעת דפוסי בס קולחים (במיוחד ב-COLD GIN) ופיטר כריס תורם תיפוף מרשים המסומן בכוחו ובקיאותו של קית' מון.

בצד הראשון יש טרילוגיית שירים (COLD GIN, FIREHOUSE ו- NOTHING TO LOSE) שתגרום לאליס קופר להיות גאה - כשהיא מספקת למעלה מעשר דקות של רוק'נ'רול יציב בעוצמה עוטפת. DEUCE המאני עושה מוזיקה משובחת לריסוק גולגולות ו-STRUTTER מציג בצורה בולטת את כישרונות הגיטרה המובילים של אייס פרלי, בוגר שאין לטעות בו מבית הספר לטרטור תזזיתי בניהולו של באק דהרמה.

זה אלבום יוצא דופן ויכול היה להיות אפילו טוב יותר לו הלהקה שילבה יותר מסאונד ההופעה שלה באולפן ההקלטות. על הבמה החברים ממטירים זעם דמוי בלאק סאבאת', אבל בתקליט הם נשמעים יותר כמו הכלאה בין דיפ פרפל והאחים דובי. למרות שפרלי הוא מרכיב אינטגרלי מהמופע הבימתי, כאן נעשה שימוש בגיטרה שלו במשורה, במיוחד ב-COLD GIN, שבו סולו יכול היה להניע את המנגינה לרמה גבוהה יותר. מחויבות איתנה לסאונד הממלכתי שלה יכולה בהחלט להבטיח לקיס מצוינות".

בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב אז בביקורת על התקליט: "הם מתלבשים כמו דמויות דחויות של וולט דיסני (אחד מהם נראה כמו מיקי מאוס שעבר מוטציה), הם מנצנצים יותר מהרוקרים המנצנצים והם מאותה עיר שהולידה לנו את הניו יורק דולס. פיו! הם מנגנים רוק. הם מנגנים בקול רם. באופן מפתיע, הם לא כל כך גרועים. רק לא ממש מרשימים".

אפרופו לא מרשימים, כך חשה גם חברת התקליטים, "האחים וורנר", שהפיצה את תקליטי חברת התקליטים "קזבלנקה". היה זה במסיבה של החברה הזו, שכללה תפאורה של קוקטיילים, כשלפתע עלתה לבמה להקה מאופרת לגמרי שנתנה מצגת רוק מרעישה מאד.

ניל בוגארט היה ידוע בהימוריו - ולהביא את קיס לאירוע הזה היה בהחלט הימור מצדו. המסיבה הייתה עם תפאורה ולבוש בסגנון הסרט "קזבלנקה". להקת קיס הייתה המלפפון הטרי שנדחף לתוך עוגת השמנת הזו.

פול סטנלי: "אמרו לנו שהולכת להיות מסיבת עיתונאים בלוס אנג'לס. הלייבל הטיס אותנו בתנאים הכי מפוארים. הכלכלה הייתה אז לגמרי בשפל, והנה ניל מוציא המון כסף על מסיבה. ניל הבין בתיאטרון, וזה היה פשוט אירוע תיאטרלי נפלא. הוא באמת הבין איך להשיג את תשומת לב התקשורת. בעולם הרוק'נ'רול היית צריך להיות ראוותני, וניל התאים לזה מאד".

עם חומה מתנשאת של מגברי מרשאל שהשפריצו צלילים מחרישי אוזניים, להקת קיס הציגה את המחזה החדש שלה של סאונד ותיאטרון פראי. נציגי האחים וורנר לא היו מוכנים לזה ונותרו המומים - מהמוזיקה של הלהקה ומהתמונה. גם אליס קופר נכח, וראה כיצד לוקחים את התיאטרליות שלו צעד אחד קדימה. לאחר שראה את הלהקה מופיעה, הוא פלט בהלם, "מה שהם צריכים זה גימיק". הקהל הנוצץ באולם המרהיב לא ידע כיצד לעכל את התופעה.

ג'ין סימונס: "עשינו את כל ההופעה. עד לשיר השלישי אולם האירועים היה מלא עשן מהפצצות שלנו. אנשים השתעלו וברחו".

פול סטנלי: ממש ברגע שהתחלנו לנגן האולם די התפנה".

ג'ין סימונס: "זה היה אסון".

פול סטנלי: "ברור שזה לא היה הקהל שלנו. זה הראה לנו שאנחנו להקה של האנשים הממוצעים, לא היינו הלהקה של האליטיסטים".

אליס קופר: "לא הייתה לי בעיה עם קיס מסיבה אחת: זה אף פעם לא נגע במה שאליס עשתה. תמיד אמרתי שקיס הם גיבורי קומיקס ואילו אליס הייתה הרבה יותר פנטום האופרה. קיס הייתה עוד להקה עם כמה אפקטים מיוחדים טובים. חשבתי שנשימת האש של סימונס היא רעיון טוב מאוד וחלק מהתלבושות היו מוגזמות. ואהבתי את המוזיקה שלהם".

בסוף 1973 התקשרו נציגי האחים וורנר לניל בוגרט ואמרו, "אתה יכול לבקש מקיס להוריד את האיפור? אנחנו לא מאמינים בזה". בשלב הזה, התקליטים של אליס קופר התחילו להימכר פחות, והאיפור שלו כבר לא נראה אקסטרווגנטי כמו האיפור של קיס. בוגרט פנה עם הבקשה לחברי הלהקה ששאלו אותו מה הוא חושב. "מה אני חושב?? אני חושב שלהקת קיס לא תשתנה עבור אף אחד!"

להקת קיס עוררה הדים כבר בהתחלה, עם כל האיפור הזה. כשהלהקה הגיעה להופעה בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של מייק דאגלס, ג'ין סימונס הבסיסט הכריז על עצמו כ"הרוע בהתגלמותו", ועורר עצבנות, תגובות מבולבלות מקהל האולפן, להם הגיב הקומיקאי טוטי פילדס, שגם התארח בתוכנית, בהומור, "האם זה לא יהיה מצחיק אם נגלה שהוא רק בחור יהודי נחמד מתחת לאיפור?" למרות שלא אישר או הכחיש את מורשתו היהודית, סימונס השיב, "אם רק היית יודע", ועל כך, פילדס ענה, "אני כן יודע. אתה לא יכול להסתיר את צורת האף שלך"...

עטיפת האלבום הראתה את הלהקה ממוקמת על רקע שחור בפוזה המזכירה חזותית את האלבום השני של הביטלס, WITH THE BEATLES. שלושה מתוך ארבעת חברי הלהקה התאפרו בעצמם לתמונת עטיפת האלבום, כפי שעשו בדרך כלל, אבל האיפור של פיטר כריס המתופף הושם על ידי אשת מקצוע. אייס פרלי צבע את שיערו בספריי כסף והצלם, ג'ואל ברודסקי, חשב שקיס נראית כחבורת ליצנים ורצה להציב בלונים מאחוריה בצילומים.

פול סטנלי בספרו: "בשלב הבא היינו צריכים תמונה של להקה לעטיפת האלבום. באותם ימים אנשים עדיין הבינו אותנו לא נכון - אפילו אנשים שנשכרו לעבוד איתנו. הצלם שצילם את עטיפת האלבום הראשון שלנו, ג'ואל ברודסקי, עשה את העטיפה של STRANGE DAYS ללהקת הדלתות. כשהגענו לסטודיו שלו, הוא היה מאוד ידידותי ונראה נרגש באמת. הוא הוציא קרטון מלא בכל מיני כובעי קש ואפים של ליצנים מגומי. מה לעזאזל?

'לא, אנחנו לא חושבים שאתה מבין', אמרנו לו. 'אנחנו רציניים. אנחנו לא ליצנים. זה מה שאנחנו עושים'. הוא היה המום. 'אתם מתכוונים, שאתם לא אמורים להיות מצחיקים?' - 'לא, זה אנחנו'.

הרבה אנשים לא הבינו שזה לא כיף ומשחק בשבילנו. זה לא היה קל דעת. זו הייתה דת. זה היה מסע צלב. ג'ואל אמר לנו שיש מאפרת בהישג יד לצילומים. כולנו עשינו את האיפור שלנו בכל מקרה. חוץ מפיטר. הוא ביקש מהמאפרת לעשות את זה, שתגרום לפנים שלו להיראות כמו איזו מסכת אריה שבטית. מעולם לא ראינו את האיפור הזה לפני כן, ושמחנו לא לראות אותו שוב.

אז אולי עטיפת התקליטים שלנו לא נראתה כמו שציפיתי ואולי התקליט לא נשמע כמו שציפיתי. אבל תודה לאל היה לנו אלבום. זה גבר על כל השאר. התרגשתי כל כך. עבור כל המינוסים שאולי הרגשתי - לגבי הצליל או העטיפה - היה לנו עכשיו האלבום המוגמר, שהיה תנאי מוקדם לכל שאר הדברים שאנחנו רוצים לעשות. היינו במשחק עכשיו".

אייס פרלי בספרו: "לניל בוגרט היה אמון רב בקיס. הוא יכל להעריך את מה שניסינו לעשות ולראות את הפוטנציאל להגיע לקהל עצום. אבל אפילו ניל תהה אם אנחנו קצת הולכים רחוק מדי. הוא אהב את המוזיקה והחוצפה מהביצועים שלנו. אבל האיפור? 'אני לא בטוח שזה נחוץ', אמר. זה עלה בדיונים מוקדמים, ושוב כשצילמנו את העטיפה לאלבום הבכורה. אני זוכר שניל התקשר אלינו ואמר, 'חבר'ה, אתם בטוח שאתם רוצים להתאפר?' כן, היינו בטוחים. בשלב זה התחפושות התפתחו מג'ינס לעור והיו בדרכם לספנדקס. נעלי ספורט הוחלפו בעלי פלטפורמה. כל אחד מאיתנו עידן את השיער ואת איפור הפנים שלו לאופי מסוים. לא הייתה דרך חזרה. אם רצית את קיס, קיבלת את כל החבילה, איפור והכל".

האלבום לא זכה להשמעה רבה ברדיו ולא נמכר טוב. האיפור גרם לעיתונות להסתכל על המוצר כעל גימיק. כאב לחברי הלהקה שלא לקחו אותם ברצינות, אבל הם המשיכו לחצוב את דרכם בנחישות לקראת הצלחה פנומנלית.

ב-18 בפברואר בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת כנפיים ובו השיר JET.

השיר, שעוד לפני כן מת כרצועה השנייה בתקליט BAND ON THE RUN, היה התקליטון הבריטי והאמריקאי הראשון שיצא מהאלבום. שם השיר נוצר בהשראת שמו של סוס פוני שלפול בחוותו בסקוטלנד.

מבקרי מוזיקה דיווחו שכותרת השיר נוצרה בהשראת כלב הלברדור של מקרטני בשם זה. מקרטני ביסס טענה זו:

"יש לנו גור של לברדור שקיבלנו מהמלטה של כלבה שקנינו בחנות חיות קטנה. היא הייתה קצת כלבה פראית, ילדה פראית שלא הייתה נשארת בפנים. יש לנו חומה גדולה מסביב לבית שלנו בלונדון, והיא לא הייתה נשארת, היא תמיד נהגה לקפוץ מעל החומה. היא יצאה לבלות בעיר. היא בטח נפגשה עם איזה לברדור שחור גדול או משהו כזה. היא חזרה יום אחד בהריון. היא הביאה שבעה גורים שחורים קטנים, לברדורים שחורים קטנים ומושלמים, והיא לא שחורה, היא שזופה. אז חשבנו שזה בטח לברדור שחור שהיא נפגשה איתו. ג'ט היה אחד הגורים".

עניין הכלב בשם ג'ט אושר גם בראיון עם פול לבי.בי.סי בשנת 1978, אבל שנים לאחר מכן אמר מקרטני שג'ט הוא שמו של סוס פוני שהיה בבעלותו. כמו שתמיד טענתי - מקרטני הוא מוזיקאי מעולה, אבל אי אפשר להסתמך עליו בענייני פרטי מידע ברורים. כך הוא הסגיר בספרו: "אני ממציא כל כך הרבה דברים. זה אומר לי משהו כשאני עושה את זה, וזה אומר משהו לקונה התקליטים, אבל אם מבקשים ממני לנתח את זה אני לא באמת יכול להסביר מה זה".

והנה בשנת 2017 הוא שוב מרח סיפור סביב השיר הזה: "אין לדעת מאיפה תקבלו רעיונות ובמקרה קראנו לגור השחור הקטן הזה ג'ט. שוב הסתובבתי, חיפשתי רעיון וחשבתי שזו מילה טובה - ג'ט. אז כתבתי את השיר על זה. לא על הגור, רק באמצעות השם. זה היה סוג של כתיבה קצת על החוויות שחוויתי בנישואיי עם לינדה. אבא שלה היה קצת מיושן ונבהלתי ממנו, כנראה באשמתי לא פחות באשמתו. זה היה בעצם הניסיון שלי, מתורגם באופן גס. אני אף פעם לא עושה שיר עם המילים האמיתיות שקורות בפועל, כי אז זה כמו סיפור חדשותי. 'הו לינדה, התכוונתי לראות את אבא שלך והוא היה מאיים'. קצת משעמם. אז, אני מסווה אותו ומעצב אותו לשיר, משהו שאתה יכול לשיר בצורה סבירה".

בשנת 2018 שוב חזר מקרטני לעניין סוס הפוני: "הייתי במצב רוח של כתיבת שירים והייתי בסקוטלנד. פשוט חשבתי, בסדר, אני פשוט חייב לנסות לכתוב שיר. במקרה היה לנו סוס פוני קטן שנקרא ג'ט בחווה. לקחתי את הגיטרה שלי ועליתי במעלה הגבעה הגדולה הזו. מצאתי לעצמי מקום שהיה באמצע הטבע, ופשוט ישבתי שם והתחלתי להמציא שיר.

אני לא יודע מאיפה הגיעו כל המילים. ובכן, אני יודע מאיפה הגיע 'ג'ט' - אהבתי את השם. המילים הן כנראה עליי ועל חמי. הימים הראשונים של החתונה וכאשר החותן שלך הוא סוג של מטרד. הוא כנראה 'המייג'ור' בשיר אבל זה רק שיר אז אתה סוג של מסדר את הדברים שלך.

זה נכתב באמצע ההר בסקוטלנד, ואז הקלטנו את זה בניגריה. תהיתי איפה להקליט ורציתי לצאת מאנגליה, אז ביקשתי מחברת התקליטים שלי, שהיא EMI, לספק לי רשימה של כל האולפנים שיש לה ברחבי העולם - ידעתי שיש לה הרבה. אחד היה בסין, אחד בריו דה ז'נרו ואחד בלאגוס, ניגריה. אז הלכתי ללאגוס כי אני אוהב מאוד מוזיקה אפריקאית. אני אוהב את המקצבים של מוזיקה אפריקאית אז בחרתי בזה בלי להבין שזה יהיה אולפן קטן ובסיסי באמת. לא היה להם תא להקליט שירה, אז בנינו את תאי הקול. אבל זה היה די נחמד, אהבתי את ההיבט הפרימיטיבי של זה והשהייה באפריקה הייתה חוויה די מעניינת".

נו, אז האם ג'ט זה כלב או סוס? תראו את התמונות שפול שם בספר השירים שלו THE LYRICS ותקבלו את התשובה הנכונה.

ב-18 בפברואר בשנת 1969 התחשמל על במת מועדון MARQUEE הלונדוני גיטריסט להקת קאראוואן, פיי הייסטינגס. באותו יום חיממה הלהקה הפרוגרסיבית הזו את להקת GUN.

בעיתון מלודי מייקר נכתב: "שלושת החברים האחרים בלהקה עזבו את כלי הנגינה שלהם ורצו לעזור לו, כשנפל מול 500 צופים. המתופף, ריצ'רד קוגלאן, שביקש להוריד מהייסטינגס את הגיטרה שלו, קיבל גם הוא זרם חשמלי".

הייסטינגס: "כשהכנו את הכלים על הבמה לקראת ההופעה, שמעתי שמהמגברים יוצא צליל המהום לא נעים. אז מישהו החליט לנתק את ההארקה מהמגברים וכשעליתי לבמה, לא שמתי לב שאחד מחוטי ההארקה המנותקים נגע בחוט חשמל שכן היה פעיל. חיברתי את הגיטרה שלי למגבר ועפתי כשגופי נוחת על הכבל החשמלי! אני זוכר ששמעתי צעקות בקהל. למזלי, דייב סינקלייר האורגניסט מיהר לכבות את הזרם הראשי של הבמה".

בסיסט הלהקה, ריצ'רד סינקלייר, דווקא זכר שהייסטינגס הגיע למיקרופון: "פיי ניגש למיקרופון ואחז בו כדי להגיד שלום לאנשים בקהל. הוא לא הספיק להגיד את המילה 'שלום' והוא עף לאחור, למערכת התופים, כשמסביבו ניצוצות רבים. כמו הנורה הכי גדולה שראיתי בחיי".

הייסטינגס איבד את הכרתו למשך דקה והובהל מיד לאחר מכן לבית החולים. הייסטינגס: "חוץ מתחושת הלם הייתי בסדר. הרופאים אמרו שאני יכול לחזור למועדון המארקי, ללגום משהו ולעלות להופעה השניה שנקבעה לנו באותו ערב. אבל כשחזרתי למועדון, היחצ"ן שלנו כבר הספיק ליידע את התקשורת בעניין ההתחשמלות ואסר עליי לעלות לבמה, מחשש שזה יהרוס את הסיפור הטוב. גם כך לא יכולתי לנגן, כי ראיתי שכל המיתרים בגיטרה שלי נמסו".

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-18 בפברואר בשנת 1987 הופיעה להקת החונקים בסינרמה בתל אביב. הם פתחו את ההופעה עם NO MORE HEROES והביאו כחיזוק שלושה נגני כלי נשיפה. אחד התנאים של הלהקה לפני בואה היה לאסור נוכחות של אנשי אבטחה ליד הבמה.

ב-18 בפברואר בשנת 1969 הופיעה להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס ברויאל אלברט הול בלונדון. הייתה זו חזרה להופעות באנגליה לאחר תקופה ארוכה והציפייה הייתה רבה.

המופע הזה היה סולד-אאוט וצולם וגם הוקלט באופן מקצועי, כי רצו אז שקטעים ממנו ישולבו בסרט על הגיטריסט. אבל ויכוחים רבים פרצו בין אנשי התאורה של המקום לבין הצלמים, לקראת הצילומים, עד שהנדריקס כבר לא יכל להירגע מן העניין וביקש ממנהלו לשעבר, צ'אס צ'אנדלר, להגיע ולהשכין שלום. צ'אנדלר הסכים והשלום הקר הושג.

אבל המופע עצמו לא היה טוב, לדעת הנוגעים בדבר, והוחלט לצלם גם את הופעתו השנייה שם, ב-24 בפברואר.

להקות החימום בערב הזה היו 'סופט מאשין' ולהקה שהורכבה מיוצאי טראפיק, בשם 'מייסון, קאפאלדי, ווד ופרוג'.

המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל, נזכר בהופעה ההיא: "ההופעה הייתה נוראית. מסוג ההופעות בהן אתה מייחל לאפשרות לחזור למחרת ולפצות על זה. אבל אנחנו היינו צריכים לחכות שבוע עד להופעתנו השנייה שם. לא יודע מה קרה שם שקילקל את ההופעה, אבל זה קרה".

צ'אס צ'אנדלר סיפר ש"זו הייתה מההופעות הגרועות ביותר בהן ראיתי את ג'ימי מנגן. זו לא הייתה אשמתו, אלא אשמתם של מיץ' מיטשל ונואל רדינג. שניהם היו חסרי חיים. תזמון הקצב של מיץ' היה לקוי ונדמה היה שהוא לא יודע מה הוא עושה על הבמה. רדינג ניסה להראות לקהל כמה מוזר הוא יכול להיות. עד ההופעה הזו הייתי מתומכיה הברורים של הלהקה, כי הייתי בטוח שמדובר ביחידה מעולה. מרגע זה הרגשתי שצריך לזרוק אותם לעזאזל. אם הייתי אז מנהלו של הנדריקס, הייתי מפטר מיד את שני אלו".

ב-18 בפברואר בשנת 1990 התייצב פרדי מרקיורי בפעם האחרונה בציבור עם חבריו ללהקת קווין. להקת קווין זכתה אז, במסגרת פרסי הבריטס, בתואר התרומה המצטיינת ביותר למוזיקה הבריטית והגיעה לקבלו בתיאטרון דומיניון בלונדון.

יו"ר איגוד תעשיית המוזיקה הבריטית, טרי אליס, הציג אותם בטקס: "הם ארבעה בחורים, כולם בוגרי מכללה, שחוגגים השנה 20 שנות לעבודה יחדיו. הם הביאו אין ספור להיטים שהגיעו למקום הראשון בכל ארץ בעולם, הם שברו שיאי הגעת קהל להופעותיהם בכל המדינות, הם קיבלו פרסים רבים ביותר, הם הופיעו בספר השיאים של גינס והם העניקו הופעה יוצאת מן הכלל בלייב אייד. הם מעולם לא זכו להכרה מלאה בזכות ההישגים הבולטים בקריירה המרשימה שלהם. אבל הערב אנחנו הולכים לשנות זאת". אז הוקרן וידאו ובו קטעים מתקופות שונות של הלהקה

לאחר דבריו הוקרן וידאו ערוך עם רגעים של להקת קווין לאורך השנים ואחריו הזמין אליס את ארבעת חברי קווין לעלות לבמה. הראשון שצעד לבמה היה פרדי מרקיורי. למרות דמותו השברירית, הוא הלך בגאווה כשאחריו שלושת חבריו. אז נעמדו הארבעה מול המיקרופון, פרדי אחז בפרס ובריאן מאי ניגש להודות בשם כולם.

בריאן מאי, בקול נרגש: "בשם הלהקה, ברצוני לומר תודה רבה לכל מי שבענף התעשיה - ואולי חשוב מכך, לאלו שמחוץ לענף (קהל המעריצים - נ.ר), שעמדו בנאמנות מאחורינו כל השנים, כי בכך נתתם לנו הרבה חופש להמשיך במה שאנחנו מכנים, באופן חופשי, האמנות שלנו ולעשות אותה בכל מידה שהתחשק לנו באותה תקופה ולצאת להרבה אזורים מוזרים שנראו מסוכנים מאוד באותה תקופה, אבל לא ממש נפלנו. ולבסוף להגיע לנקודה שבה זה קורה לנו, וזה נהדר. המון תודה לתעשייה שאיפשרה לנו למכור המון תקליטים ובכך הצלחנו למחזר את חומר הוויניל הזה".

פרדי אמר רק "תודה רבה. לילה טוב", נופף בידו וירד מהבמה. הצופים היו בהלם מחזותו השברירית שאישרה להם את מה ששמעו עד עכשיו רק בשמועות הקשות - פרדי מרקיורי חולה במחלה קשה.

זו הייתה הפעם האחרונה בה מעריצי הלהקה שמעו את קולו מדבר אליהם. הוא ימשיך להקליט מוזיקה גם בשנה שלאחר מכן, אך בגלל בריאותו הרעועה (כתוצאה ממחלת האיידס), הוא נסוג מאחורי חומה של חברים קרובים ומשפחה בלבד.

סיפור סופו המטלטל של פרדי מרקיורי, עם המון פרטי מידע נדירים ומטלטלים, נמצא בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום".

הרצאתי "לילה באופרה – הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-18 בפברואר בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון חדש לזמר גילברט אוסליבן, עם השיר ALONE AGAIN (NATURALLY).

כן, זה אחד השירים המדכאים יותר שנכתבו אי פעם. הוא מספר סיפור די עצוב על גבר בודד ונוטה לאובדנות שנותר לבדו ואז מספר למאזין על מות הוריו. השיר התחבר למאזינים במישורים שונים: המדוכאים יכלו להזדהות עם הזמר, ובני המזל שלא היו שם, נזכרו במזלם הטוב.

גילברט אוסליבן הכחיש שהשיר הזה הוא אוטוביוגרפי או על מותו של אביו כשהיה בן 11. הוא אמר: "כולם רוצים לדעת אם זה שיר אוטוביוגרפי, המבוסס על מותו המוקדם של אבי. ובכן, העניין הוא שלא הכרתי את אבא שלי טוב, וממילא הוא לא היה אבא טוב. הוא לא התייחס לאמא שלי כל כך טוב. השיר נכתב בתקופה בה הייתי פקיד דואר בלונדון, אז יכולתי לכתוב רק אחרי העבודה בערב. כשגורדון מילס ניהל אותי - הוא ניהל את טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק - כשהוא קיבל אותי, הוא הרשה לי לעזוב את עבודתי ולעבור לגור בבית שבבעלותו, שבו יכולתי לכתוב כל יום. אז זה היה רק אחד מהשירים שכתבתי. הייתי ממש מרוצה ממנו, אבל לא ראיתי בו יותר מיוחד משירים אחרים. עם זאת, השיר אומר כל כך הרבה להמון אנשים שלא ארשה שישתמשו בו לפירסומות או לקריאוקי".

אוסליבן איים וקיים; קודם כל, בשנת 1982 תבע הזמר את מנהלו וקיבל לידיו את הבעלות על שיריו. תשע שנים מאוחר יותר הוא פנה שוב לבית המשפט כדי לתבוע את הראפר ביז מארקי, שהשתמש בדגימה ללא אישור מהשיר הזה. השופט קבע לטובת אוסליבן בטענה שזו גניבה. מנקודה זו ואילך, אמנים נאלצו לקבל אישורים לדגום שירים או להיות נתונים לתביעות יקרות. לדברי אוסליבן, חברת התקליטים של ביז מארקי פנתה אליו בנוגע לדגימת השיר, והוא ביקש לשמוע אותו לפני שייתן רשות. "ואז גילינו שזה ראפר קומי", אמר הזמר. "והדבר היחיד שאני מאוד שומר עליו הוא הגנה על שירים ואלך לקבר שלי בהגנה על השיר כדי לוודא שהוא לעולם לא ישמש בתרחיש הקומי. ולכן סירבנו. אבל בהיותם מסוג האנשים שהם, הם החליטו להשתמש בזה בכל זאת אז נאלצנו לפנות לבית המשפט".

דרך אגב, את סולו הגיטרה האקוסטית הנהדר בשיר המקורי ביצע גיטריסט הסשנים הידוע אז באנגליה, ביג ג'ים סאליבן. נכון שזה פשוט יפהפה?

ב-18 בפברואר בשנת 1976 יצא התקליט המאד מצליח של בוז סקאגס ושמו SILK DEGREES. זה האלבום השביעי של סקאגס, שהיה בעברו חבר בסטיב מילר באנד ויצא משם, בסוף הסיקסטיז, לקריירת סולו מרשימה.

על שם התקליט הוא אמר: "זה היה רק משהו ששרבטתי בצד הדף. הדבר האחרון שעשיתי אחרי שהקלטתי את האלבום. זה לא אומר שום דבר ספציפי. זו רק תמונה שלא יכולתי להוציא של הראש שלי".

סקאגס ממשיך: "האלבום הזה היה עבורי חוויה שהייתי מאחל לכל מוזיקאי, לכל אדם יצירתי, כי זה היה הגשמה של הרבה עבודה. זו הייתה הגעה, זה היה סוף סוף משהו ממני שהגיע להרבה אנשים. הייתי מוכן לפרוץ. הייתה לי להקה משובחת, ניגנתי הרבה בחוץ והדבר הזה הגיע סוף סוף לקהל ופגע במטרה בגדול. יצא לי בזכות זה לנגן בהרבה יותר מקומות ויצא לי לעשות הרבה דברים שרציתי לעשות.

מבחינה מוזיקלית גיליתי קרקע חדשה לגמרי, בסיס חדש לגמרי לעצמי. נפלתי על קבוצה של מוזיקאים שבאמת הבינו את המוזיקה שלי והצליחו להעניק את כישרונותיהם כדי להוציא אותה מהראש שלי ולהעלותה לתקליט. זו הייתה חוויה מאוד מספקת וכמובן כשיש לך משהו שמגיע לתקליט שכזה, תמיד יש את האתגר לעקוב אחריו ולעשות את זה שוב וכן הלאה..."

מצחיק שהסינגל הראשון שיצא מהתקליט נקרא IT'S OVER, כי עבור סקאגס התברר שזו רק ההתחלה של הצלחה כמוזיקאי / זמר / כותב שירים. הוא סוף סוף זכה לקבלה הציבורית הראויה לו.

מצד שני, היו אז כמה אנשים שהתרעמו על אופי הדיסקו של חלק מיצירותיו האחרונות אז. סקאגס: "הייתי חלק מהדור שגדל עם רדיו ורוק'נ'רול בשנות החמישים. כשהייתי בן 15 בדאלאס היה טעם חזק של רית'ם אנד בלוז במוזיקה שהושמעה שם בתחנות הרדיו". אז ברור שסקאגס לא ביקש לרכב על גל הדיסקו הפופולרי, אלא זו מחווה שלו למוזיקה ששמע וינק בעברו.

למי שעדיין לא מכיר את עברו - הנה כמה מילים:

הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל תשע כשלמד לנגן בצ'לו. זמן קצר לאחר מכן החל ללמד את עצמו לנגן בגיטרה ובפסנתר. היו סביבו להקות התיכון הרגילות שניגנו במסיבות ריקודים בבית הספר והוא השתחל לכמה מהן. באמצע הסיקסטיז הוא הוציא תקליט סולו (בו הוא מנגן לבד) שהודפס ושווק רק בשבדיה אךצנח לתהום השיכחה. בהמשך הצטרף סקאגס להקמת סטיב מילר באנד. סקאגס ומילר היו חברים עוד כשלמדו יחדיו בתיכון בדאלאס. הוא השתתף בשני אלבומיה הראשונים והמעולים של הלהקה ותרם כמה שירים, אבל תפקידו העיקרי שם היה כגיטריסט.

סקאגס: "הגעתי לסן פרנסיסקו בשנת 1967 כאאוטסיידר מוחלט. זה עתה באתי לעבוד עם החברים שלי בלהקת סטיב מילר, ואני רואה בהם אנשים מבריקים, רחבי אופקים ומתקדמים. עשינו צעד ענק בהקלטת האלבום הראשון בלונדון, עם גלין ג'ונס כמפיק-שותף". זה התקליט CHILDREN OF THE FUTURE ואחריו הגיע התקליט SAILOR.

בשנת 1969 הוא החל את קריירת הסולו שלו והקליט תקליטים נהדרים והופיע לא מעט. אך ההצלחה המסחרית הגדולה טרם נראתה.

"בזמנו, הייתי מוכר במערב, בעיקר בסן פרנסיסקו. לא הייתי אמן לאומי. חשבתי שחשוב להצליח מבחינה כלכלית ומבחינת יוקרה לבני גילי ולקבל תמיכה מחברת התקליטים. לא שחברת קולומביה לא תמכה, אבל הרגשתי שאני חייב לקבל את התמיכה הזו כראוי. רציתי דריסת רגל איתנה במיינסטרים, ובעיניי רוי היילי ייצג מידה גבוהה של אפקטיביות מסחרית. הוא עשה את דם, יזע ודמעות ואת סיימון וגרפונקל. היילי היה רגיל להשיג מוזיקאים מובילים באולפן. הוא לימד אותי שיש דרך אחרת להשיג את זה. לא סתם להרכיב להקה, אלא שיש נגני אולפן שכבר מבינים את מה שאני מנסה לעשות".

באמצע הסבנטיז הוא הגיח עם התקליט SLOW DANCER, שהחל לבנות את הקרקע לקראת הזינוק עם SILK DEGREES. הוא עשה את הצעד הגדול הראשון שלו לעבר מוזיקת הנשמה, והעסיק את המפיק של מוטאון, ג'וני בריסטול.

"רציתי לנוע בכיוון מסוים, וג'וני הוביל אותי דרכו. המשמעות הייתה הגשה ווקאלית חזקה יותר, יותר איך שאני אוהב לשמוע את עצמי שר. המשמעות הייתה עם יחס שונה לחומר. עם מוזיקת ​​נשמה לא יכולות להיות מילים שמסתמכות על הצללות או פרשנויות עדינות. זה חייב להיות משהו שאתה יכול להעביר בשכנוע לקהל חי".

בתקליט זה גם התחברו לראשונה כמה מחברי להקת טוטו העתידית. סקאגס בחר במוזיקאים מלוס אנג'לס כמו הבסיסט דיוויד הונגייט, המתופף ג'ף פורקארו והקלידן דיוויד פאיץ' לנגן באלבומו. מאז טען סקאגס שהוא האבא של טוטו.

"אני חושב שהייתי במידה מסוימת. הם היו חברים ושיחקו כנערים בתיכון. הם עשו את דרכם בסצנת הסשנים של לוס אנג'לס בתור ילדי פלא צעירים. הם היו ידועים כנגנים מצוינים. בכך שהם הקליטו איתי וזכיתי להצלחה שהייתה לנו באלבום ההוא ואז הם יצאו לסיבובי הופעות איתי, אני חושב שזה באמת חיזק אותם. זה נתן להם דרך ברורה למה שעתיד ללכת, לפעול כטוטו. אני נשארתי חבר איתם. אני חושב שזו הייתה התחלה עבור כולנו בצורה מסוימת. מאד רציתי את ג'ף פורקארו המתופף להקלטות. ג'ף היה חברו הטוב של דיוויד פאיץ' שהיה נגן קלידים ומעבד. החבר השלישי בגלגל הזה היה נגן הבס בשם דיוויד הונגייט".

האלבום הגיע לפלטינה כפולה במהירות והגיע לשלושת המקומות הראשונים, כשרק אמנים כפליטווד מאק, סטיבי וונדר ופיטר פרמפטון שומרים אותו מהפסגה. זה הביא לו כמה מועמדויות לגראמי, כולל אלבום השנה, הופעת הפופ הטובה ביותר ואפילו שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר, על LOWDOWN.

ב-18 בפברואר בשנת 2013 מת קווין איירס בגיל 68.

את ההכרה הראשונה בעולם המוזיקה הוא קיבל כשהיה הזמר / בסיסט בהרכב הראשון של להקת סופט מאשין. לאחר הקלטת תקליט הבכורה הוא עזב את הלהקה והתמקד בקריירת סולו ארוכת שנים ובה 17 אלבומים, כשקולו הנמוך אך שובבי מפאר אותם היטב.

איירס היה תעלומה שאי אפשר היה לעמוד בפניה; הוא היה גאון אקזוטי וחסר דאגות מעידן הרוק הפסיכדלי והמתקדם של אנגליה ואמנותו הייתה נגישה לארה"ב בעיקר באמצעות תקליטי יבוא שקשה היה למצוא. בארצנו יחידים שמעו עליו בסוף הסיקסטיז.

שלושת תקליטי הסולו הראשונים שלו הם בעיניי חוד החנית שלו. הם שונים זה מזה ועדיין מחוברים יחדיו כפנינים בשרשרת.

הראשון בהם נקרא JOY OF A TOY, שיצא בשנת 1969 ומכיל שירים קצרים, יפהפיים ומפותלים לרוב.

איירס ידע ליצור מלודיות מושלמות בשיריו ולהפכן לקטעים שחפים ממסחריות. יש בתקליט זה עונג רב, יופי, מיסתורין ושובבות. תקשיבו לשירים כמו GIRL ON A SWING (עם צליל המלוטרון - מנדולינה שבו) או THE LADY RACHEL המתוזמר להפליא. לאוהבי סופט מאשין - החבר'ה מתארחים בתקליט פה ושם.

כשהוא מעודד מהצלחת תקליט הבכורה, פנה איירס להקים להקה משלו ושמה THE WHOLE WORLD. הבסיסט בה היה מייק אולדפילד.

השנה היא 1969. מייק אולדפילד היה אז חבר בלהקה בשם BAREFOOT, כשלפתע צילצל הטלפון ובו הודעה כי הוא מוזמן לאודישן בחברת EMI. הצרה של אולדפילד הייתה שזה היה מבחן לעמדת בסיסט, דבר שהוא כלל לא היה. למרות נסיונו להסביר את העניין שהוא גיטריסט ולא בסיסט, נאמר לו כי זה אודישן שלא כדאי לו להסס פן יפספס.

כמו כן נאמר לו שתחכה לו בבחינה גיטרה בס אך הוא חייב להביא מגבר משלו בחנות השכרת ציוד בשם SOUND CITY. היה זה מגבר גדול בעוצמת 100 וואט. אולדפילד הבין כי לפניו משימת סחיבה גדולה מאד. המגבר היה גדול מאד במימדיו והמשקל שלו היה כבד בהתאם. הוא נרתם למשימה והתחיל לסחוב את המגבר, בעוד מנהלו פיטר ג'נר, שלא ממש אהב אותו, נהנה להביט בו מבעד חלון המשרד שלו ולהתענג על מאמציו הקשים מנשוא של המוזיקאי הצעיר והמתוסכל הזה. אולדפילד המסכן נאלץ גם לסחוב באותו זמן גיטרה חשמלית משלו, ללא עזרה ממישהו.

לא היה לו כסף להזמין מונית ומנהלו אפילו לא חשב להשקיע בו את הדבר הקטן הזה. היה ברור כי יש פה אקט של התעללות מכוונת. אולדפילד חרק שיניים וסחב את המגבר והגיטרה במדרגות הנעות של הרכבת התחתית. כשהגיעה הרכבת, הוא גייס את כל כוחותיו כדי לדחוק את הציוד הכבד שלו פנימה לקרון. המחזה היה משעשע לעוברים והשבים אך נוראי מבחינת אולדפילד.

כשהגיע עם הציוד הנדרש, למשרדי EMI, הוא היה מיוזע כולו. בעודו מטפטף זיעה רבה הוא גילה מולו דמות, שהייתה לבושה כקאובוי. זה היה הבחור שחיפש בסיסט ללהקתו החדשה. קראו לו קווין איירס. השניים ערכו היכרות חטופה שבה הביע איירס חביבות גדולה מאד כלפי אולדפילד המסכן. לאחר מכן הציג איירס לאולדפילד את שאר הנגנים שבלהקתו: קלידן אוואנגארדיסט בשם דייויד בדפורד שתיפקד גם כמלחין ומתזמר קלאסי. כמו כן חיכה שם בחור מצחיק וקירח בשם לול קוקסהיל, שניגן סקסופון.

ואז הגיע זמן האודישן. איירס התחיל לנגן את שיריו, שלא נשמעו לאולדפילד כמשהו יוצא מגדר הרגיל. הוא החליט לעטר אותם בנגינת בס מלודית במקום באספקת קצב בלבד. הגישה הזו גרמה לאיירס להבין כי יש לו פה עסק עם בחור יצירתי והחליט לצרפו ללהקתו ללא היסוס.

אולדפילד בינתיים חשב על הסיוט שמצפה לו בסחיבת המגבר בחזרה לחנות ממנה הושכר. למזלו, הוא התבשר כי הוא יכול להשאיר את המגבר במקום האודישן. אולדפילד הרוויח באודישן הזה דבר נוסף, מעבר להיותו הבסיסט החדש. הוא הרוויח את קווין איירס, שפרש את כנפיו עליו ולקח אותו תחת חסותו. איירס החליט ללמד את אולדפילד לא רק על מוזיקה אלא גם על החיים עצמם.

אולדפילד, שהתנתק מאביו שנהג לריב עימו באופן מטורף, ראה באיירס סוג של דמות אב מבורכת. הוא היה אז בן 16 וזו הייתה הפעם הראשונה בה הפך למוזיקאי אמיתי, שהמוזיקה הייתה עבורו כל עולמו.

איירס, עם הלהקה החדשה, יצא להופעות וגם הוציא בשנת 1970 את התקליט SHOOTING AT THE MOON, שמאד שונה מקודמו - עם תמהיל של שירי פופ לצד מוזיקת אוואנגארד. זה אלבום אדיר בעיניי, שנפתח עם השיר העליז MAY I שבא ככרטיס כניסה מפתה לעולם הזה. מיד לאחר מכן מגיע הקטע RHEINHARDS & GERALDINE הפרוגרסיבי שבאמצע שלו אנו נופלים לעולם אוואנגארדי מוזיקלי מזרם ה- MUSIQUE CONCRETE עתיר העריכות והאפקטים. אם צלחתם את זה בהנאה - שאר האלבום הוא כמתנה בשבילכם.

הלהקה הזו של איירס לא המשיכה בשלמותה לתקליטו הבא, שיצא בשנת 1971, תחת השם WHATEVERSHEBRINGSWESING. יש המחשיבים את זה כאלבומו הטוב ביותר ולדעתי הקטע המתוזמר הפותח אותו, THERE IS LOVING / AMONG US הוא מהיפים ביותר שיש. רוברט וויאט מתארח גם הוא באלבום זה. וויאט אף היה חבר לרגע בלהקה של איירס, כפי שאולדפילד מספר:

״בעת שעבדתי עם קווין איירס הייתה להקה אחת שיצרה ׳באז׳ רציני מאד בתחום הג׳אז-רוק. שמה היה CENTIPEDE. המנהיג שלה היה הפסנתרן קית׳ טיפט. מדי פעם נהגנו להופיע על אותה במה עם הלהקה הזו, שמנתה כמות אדירה של מוזיקאים, כולל רוברט וויאט. הייתה שם גם אשתו של טיפט, ג׳ולי, שהייתה לפני כן זמרת פופ נהדרת בשם ג׳ולי דריסקול, לפני ששינתה את שם משפחתה לזה של בעלה. אנשים נדהמו מהמופע של ההרכב הזה, זה היה מופע דינמי עם קטעים רועשים ביותר לצד קטעים שקטים באופן כמעט טוטאלי. אני לא אוהב ג׳אז. אני איש של מוזיקה קלאסית ועממית. אך למרות זאת ניסיתי להבין את התופעה הזו של טיפט ולהקתו. כשיצא התקליט הכפול של ההרכב הזה - התאכזבתי קשות. זה היה רחוק שנות אור ממה שחוויתי עימו על הבמה. הלהקה הזו בהחלט הייתה השראה עצומה עבורי. הרעיון הזה שלה השפיע עליי קשות...

...בשלב מסוים החליט לפתע רוברט וויאט שהוא רוצה להצטרף אלינו באופן קבוע כמתופף. קווין איירס הסכים לכך מיד. בשניה שהוא הצטרף הפכו ההופעות לחוויה אחרת לגמרי. רוברט היה מדהים ויצירתי בטירוף. למעשה שנאתי תופים עד לרגע בו רוברט הצטרף אלינו. הוא היה חוויה לצפייה. הוא היה מנגן שיר ואז לפתע היה נכנס למין קטע שנראה כמו נפילה אפילפטית, כשהוא מוציא מפיו קולות משונים ועושה דברים מוזרים. מוזיקלית, נדהמתי מהאופן בו הוא שמר תמיד על הקצב בקטע שנראה כאוטי לגמרי. וויאט היה אז כוכב גדול. הוא ניגן תופים בסגנון יחודי שלא נעשה לפניו. להקת סופט מאשין הייתה אז להקת האלים של מוזיקת הג׳אז רוק. הדבר לא ממש הונצח בתקליטיהם אך בא לידי ביטוי מקסימלי בהופעות של הלהקה. הקהל היה נטרף מהם. אני הערצתי אותם ולקבל את רוברט ללהקה בה אני מנגן היה דבר מדהים עבורי. הוא היה הגיבור שלי. הדבר המבאס איתו היה שהוא תמיד נראה מדוכא וחסר שימחה. הוא היה מלא בכעס וייסורים. מעולם לא ראיתי עד אז מישהו כל כך אומלל. אבל כשהוא לפתע עזב אותנו וללהקה חזר המתופף הקודם, הבנתי כי הנה אני חוזר מוזיקלית למקום פחות טוב".

בנוגע לתקליט WHATEVERSHEBRINGS WE SING - כמו בתקליטיו הקודמים של איירס; השירים כה שונים זה מזה אך עדיין מתחברים יחדיו, אולי בגלל נוכחותו הכובשת של יוצרם, לחטיבה אחת.

אז לזכרו של קווין איירס, שימו לכם היום תקליט שלו, תקשיבו לקולו ותיהנו מעוד יוצר שידע לפרוח בזמנים בהם זה היה מותר ומבורך לצאת מהקופסה. דרך אגב, במהדורות הדיסקים יש לכל אלבום שכזה קטעי בונוס חשובים ומבורכים.

ב-18 בפברואר בשנת 1933 נולדה יוקו אונו. גבירותיי ורבותיי - YOKO O-YES.

אתחיל ברשותכם עם גילוי נאות; אני מ-א-ד אוהב את יוקו אונו. כן, היא גדולה מהחיים בעיניי. אני אוהב אנשים ש'פותחים את הקופסה', לפי הגדרתה את קו מחשבתה, ומגרים לראייה שונה מבלי לפגוע. אני מאד אוהב אמנות אמיצה וליוקו היה את זה בכמויות אדירות ומעוררות השראה. היא הייתה אמנית בעלת שם, עוד לפני שפגשה את ג'ון לנון.

רק מה? מעריצי לנון רבים מדי שונאים אותה. למה? טענתם, שלרוב מוגבלת ולא מחזיקה מים, היא שיוקו חסרת הכישרון הזו גנבה להם בגסות את ג'ון שלהם. כי הם המעריצים שלקחו עליו בעלות. הם החליטו לקבוע עבורו את מי היה מותר לו לאהוב ואת מי לא, עם מי מותר לו לעשות מוזיקה ועם מי לא - וכיצד בכלל הוא אמור לחשוב.

הנה ציטוט אחד שקראתי לפני זמן בפורום אחר (שאני כבר לא חבר בו), על האלבום "פנטזיה כפולה". אשאיר את שם הכותב אותו עלום, ברשותכם: "אז אונו, בשיא חוצפתה, דחפנותה העצמית ויהירותה מנעה מאיתנו אוהבי החיפושיות להפרד מאהוב נפשנו, ג'ון, באופן ראוי!!! כי 'בתקופה יצירתית מופלאה' ג'ון היה יכול בקלות להוציא אלבום שלם עם 14 משיריו בלי שנזדקק לדלג על 'יצירותיה' של אישתו השתלטנית! מה יוקו חשבה לעצמה? שהעולם ציפה 5 שנים למוצא פיה האמנותי? למה היא לא נתנה לו ספייס? למה היא לא הבינה את מקומה כאישתו של אמן ענק אשר ליצירותיו שלו בלבד ציפה עולם המוזיקה 5 שנים, ולא בשום אופן כשותפה שוות זכויות וכשרון שלו? היא הייתה חייבת לומר לו: 'לא, ג'ון. המעריצים שלך מצפים 5 שנים לאלבום שלך ושלך בלבד'... יוקו ניצלה עד תום את חולשתו של ג'ון לנשים חזקות עקב העדרות אימו מחייו ותמרנה אותו עד הסוף. אולי היא הייתה אמנית גדולה אבל היא לא הייתה מוזיקאית מספיק טובה כדי לחלוק אלבום שלם שווה בשווה עם יוצר מהקליבר של ג'ון. נקודה".

והנה צץ שם מישהו שהגיב לו וקבע בלשון רבים (באיזו חוצפה הוא הרשה לעצמו לעשות זאת?): "לעולם לא נבין מה הוא מצא בה, לא יפה, לא יודעת לשיר, מלחינה גרועה, לא חן, לא שום דבר, זאת חידה שלעולם לא נצליח לפתור אותה. היא מתערבת בעניינים אמנותיים ולנון המוכשר שומע למוצא פיה כאילו היו דברי אלוהים חיים. לפרקים ממש מביך לראות את זה". ואחר הוסיף "מסתבר גם שהיא מנעה איחוד מחדש בשנת 1975...". עוד אחד קבע שם תגובה במשפט אחד מבלי להסביר: "אישה מזעזעת ומביכה בכל מובן אפשרי". אחר הוסיף: "היא פשוט היפנטה אותו ולקחה אותו למקומות רעים. ניסתה למנף את עצמה על גבו". מומחה נוסף קבע גם הוא במשפט אחד: "ההשפעה של יוקו על ג'ון לנון ועל הביטלס הייתה הרסנית".

והופה... הפוסט ההוא התחמם מתגובות. היו אנשים שהגיבו שם לעניין ואני אוחז בדעתם הנבונה, אבל לפתע הגיחה בתגובה לפוסט ההוא גם דמות ידועה לרוב, בתרבות הישראלית, ואני מצטט אותה: "היא הייתה תמיד אמנית גרועה מאוד. נטולת כל כישרון. אבל... לנון אהב אותה מאוד, נכנע לשגיונותיה ולא שם לה גבולות. האחריות היא שלו. השירים שלה אינם שירים. הם תשפוכת נלעגת של עליבות רוחנית וחוסר כישרון מוזיקלי מובהק. התערבותה האגרסיבית ביצירתו מנעה מאיתנו יצירות מופת, אבל זו הייתה הבחירה שלו. לינדה מקרטני לא נדחפה להקלטות של הביטלס, לא סירסה את היצירה של בעלה (הגאון) והבינה יפה את מקומה. קלידנית חביבה שיכולה לעשות קולות יפים לפי ההנחיות של פול הגדול. לינדה מקרטני לא הייתה מביכה, היא לא שמה לבעלה רגל גסה על עורק הצוואר, לא פרצה לאולפן שבו הוא הקליט עם הביטלס (הפעם היחידה שלנון אשכרה גידל ביצים ואמר לה "צאי, יוקו, את מפריעה") - לינדה הייתה עדינה וידעה את מקומה. לינדה הייתה מתוקה וגם, אין מה לומר, מוכשרת".

אז עד פה כמה ציטוטים נבחרים ונבערים. עכשיו תורי לתת את הזווית הברורה.

זה פשוט מדהים אותי. האם מישהו מהם עצר לחשוב שג'ון "שלהם" הוא זה שבעצם רצה לעשות אלבום משותף עם יוקו? ולכן הקומפוזיציה שלו, מבחינה קונספטואלית, הייתה לעשות אלבום זוגי עם אשתו? עם צאת האלבום הוא אמר שמבחינתו זה האלבום המשותף הראשון שלהם, למרות שהיו כבר כמה בעבר. הוא ראה ביצירה "פנטזיה כפולה" אלבום שמצית מחדש את עבודתם המשותפת. אבל המעריצים לא הסכימו לקבל את זה - וחלקם ממשיכים כך עד היום. עובדה, הנה קראתם פה כמה שהתעקשו שהיא נדחפה ליצירתו.

האם בגלל שיוקו הביאה אמנות מתריסה, חדשנית, פחות מלודית וכזו שמגיעה ישר לפנים אמורה להפוך אותה לבוז אמנותי בקרב מעריצי לנון?

אז קודם כל, אותם מעריצים חושבים שיוקו נצמדה לג'ון ללא הרף ולא נתנה לו לזוז בלעדיה. זה הכעיס אותם ועדיין מכעיס אותם מאד. אבל מה הם יודעים? ההיפך הוא הנכון; ג'ון לנון היה מאוהב בה עד כלות ולא רצה לבלות דקה בלעדיה. תקראו את הראיונות שלו בהם הוא מביע אהבה טוטאלית ליוקו. לאחר מכן תקראו את הראיון שלה ברולינג סטון, משנת 1981, ותקבלו תמונה שונה מהרוע שמאכילים המעריצים הנבערים. לא סתם לנון כתב את השיר "בחור קנאי". הוא באמת היה כזה.

"יוקו היא מכוערת!", ממשיכים לצעוק המעריצים בציד המכשפות עם הלפידים הבוערים. אבל רגע, יופי וכיעור זה דבר שמשתנה בעיני כל מתבונן, לא? ג'ון לנון ראה בה את שיא היופי, אז איך אותם מעריצי לנון, שסוגדים להשקפתו ושותים בצמא כל מילה שלו, שוללים את תחושתו בענייני אהבה אמיתית? יש פה ניגוד מגוחך, לא?

וכמה מאותם עאלק-מעריצים אוהבים את השירים DON'T LET ME DOWN או "הבלדה על ג'ון ויוקו"? או את השיר JULIA? הרי בלי יוקו הם לא היו נוצרים כך לעולם. עדיין לא שוכנעתם? אם כך אמשיך...

תתארו לכם עולם ללא השיר BECAUSE, אותו שרים שלושה מהביטלס בהרמוניה מושלמת. כן, תדמיינו את האלבום אבי רואד ללא השיר הזה. תדמיינו שמיד אחרי HERE COMES THE SUN מגיע YOU NEVER GIVE ME YOUR MONEY. זה לא אבי רואד האמיתי, נכון? ובכן, את מילות השיר "בגלל" כתבה בכלל - כן כן... יוקו אונו!

הכיצד? ובכן, כל הקונספט המילולי בשיר הזה מתאים בדיוק לתפיסת האמנות של יוקו אונו. אפילו פול מקרטני הודה בספרו MANY YEARS FROM NOW שלדעתו יוקו היא שכתבה את המילים. אז נו, המעריצים עדיין שונאים את יוקו אבל אוהבים את התקליט אבי רואד בשלמותו? זה מצחיק. אמשיך הלאה...

מה עם היצירה "מהפכה 9", שבאלבום הלבן? הרי האלבום הלבן לא היה אותו הדבר בלי היצירה הזו, שאני אישית מאד אוהב אותה, כחובב אוואנגארד. רוצים לקבל אלבום אמיתי של הביטלס ולדעת בדיוק כיצד הם חשבו ברגע נתון בעשייתו? או אולי חושקים המעריצים המקובעים באלבום לבן אחר ומזוייף? כזה בו הכל חיוכים והסתרות? כמה נפלאה היצירה הזו, אותה מהפכה מספר תשע, שבאה כסערה אמיתית לפני השיר שחותם את האלבום, GOOD NIGHT. זו קומפוזיציה! לא מזמן הקשבתי לזה בוויניל שלי ופשוט התמוגגתי. כי ככה עושים אמנות חסרת פשרות - מהלב ומהאינטואיציה ולא רק כדי לספק את הקהל.

תדמיינו את ג'ון לנון ללא השיר IMAGINE. תדמיינו את זה. IT ISN'T HARD TO DO? ובכן, מסתבר שזו משימה לא קלה כלל וכלל. הרי זה אחד משיריו הידועים והאהובים יותר, בקריירת הסולו שלו, נכון? עכשיו, הידעתם שגם פה יוקו היא זו שכתבה את המילים? כן כן! ג'ון אף הודה בזה וסיפר לתקשורת שהוא היה צריך לתת לה קרדיט בכתיבה ושהוא מתחרט שלא כך היה. היא כתבה את המילים ולא התקוממה ולא התמרדה ונפרדה ממנו כשהוא לא נתן לה קרדיט כתיבה באחד ההמנונים הגדולים בתרבות המערבית. להיפך, היא תמכה בו. אחר כך מעריצים עוד טוענים שהיא כפתה את עצמה על האמנות שלו, עם השירים שלה. אז רגע - אם אותם מעריצים מתעבי יוקו אוהבים את השיר הזה שנחקק בליבם, זה מוביל למסקנה אחת - שהם כן אוהבים את האמנות של יוקו אונו ושיש בה כשרון! שומו שמיים ו- ABOVE US ONLY SKY... ככה זה כשדעה מקובעת וחשוכה של אנשים חוסמת את השמיים. זה הכל בראשם המקובע והמסוגר.

ומה עם השיר OH MY LOVE המופלא, שגם הוא באלבום IMAGINE? או השיר OH YOKO? או אולי LOVE? או WOMAN? שירים שמן הסתם לא היו קיימים לולא יוקו הייתה שם בליבו של ג'ון והפרתה אותו מוזיקלית וקונספטואלית. וכן, לצרוח ולשחרר זה דבר מאד בריא ואת זה באה יוקו ללמד אותנו. מוזיקה היא דבר גדול בהרבה מצלילים הרמוניים וקצב ברור. מוזיקה היא צליל העולם וכל צליל על פני כדור הארץ הוא יצירה. את זה יוקו מבינה היטב וגם ג'ון למד זאת בזכותה. מעריצים רבים שמעדיפים לשים את ג'ון בכלוב הנוח שלהם, בוחרים לסתום אוזניים ולחדד סכינים.

הכעיס אותי מאד לקרוא את הפוסט בפורום ההוא שטינף על יוקו אונו באופן מטופש, חשוך, עתיר שנאה יוקדת, שוביניסטי וחסר הבנה בסיסית בענייני אמנות ואהבה. הגיע הזמן להבין - יוקו לא נדחפה ליצירה של ג'ון לנון. הוא זה שרצה אותה שם ומי שרוצים להבין לגמרי את היצירה של ג'ון לנון, חייבים להקשיב גם לאלבומים של יוקו אונו. כן, גם אלו עם הצרחות ושאר צלילי האוונגארד הלא מתפשרים. יוקו לימדה את ג'ון לחשוב רחוק. היא הראתה לו שמוזיקה ויצירה זה לא רק בתים ופזמונים. מוזיקה היא דבר פתוח לגמרי ואינסופי - ממש כמו השמיים.

מעריצי לנון רבים חושבים שיוקו אונו היא אישה כלומניקית שיצאה מיפן ונחתה באנגליה, ללא שום השכלה אמנותית, ועם רצון עז להשתלט על לנון ועל הביטלס "שלהם". האמת היא שונה לגמרי והגיע הזמן לאותם אנשים, שמפזרים רעל ללא הרף וגורמים לאחרים להיחשף לראייתם החשוכה והשוביניסטית, להתקדם. באמת להתקדם...

כי יוקו אונו היא הדבר האמיתי שהיה הכי נכון לג'ון לנון! היא הצילה את ג'ון לנון. בלעדיה הוא היה נותר איש אבוד. בלעדיה הוא לא היה יוצר מהשירים הטובים ביותר בקריירת הסולו שלו. הוא גם נדלק על היצירה שלה ועודד אותה כל הזמן. אז אותם מעריצי לנון שצועקים YOKO OH NO כשלפידים בוערים בידיהם - הגיע הזמן שיחדלו מהשטות הזו. אולי הם אלו שגוזלים מיוקו את ה"ג'ון שלה"? את בעלה? את האיש שבחר לאהוב דווקא אותה וליצור איתה? אז תעשו טובה ותעשו ריסטארט. JUST LIKE STARTING OVER. כי "המלחמה נגמרה - רק אם תרצו את זה".

המון מזל טוב, יוקו!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459