רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בנובמבר (15.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "התחלתי לנגן בגיטרה התחיל כשהייתי בן חמש עשרה. אבי היה מוזיקאי מקצועי, וכל חיי למדתי שיעורי פסנתר, שלא למדתי מהם דבר. בגיל חמש עשרה התאהבתי בגיטרות חשמליות, בעיקר של צ'אק ברי ורק רציתי להשמיע את הצליל הזה. אבל בשנת 1959 כבר לא חשבתי שזה מגניב לנגן רוק'נ'רול. זה התחיל להיות לא אופנתי. מישהו הדליק אותי למוזיקה עממית ושמעתי את הצליל הזה של בנג'ו בלוגראס, וזה לגמרי משך את תשומת ליבי. אז זה היה טיול בן שלוש, ארבע שנים לעולם ההוא. בובי וויר ורון 'פיגפן' מקרנן היו שניהם בלהקת 'הכדים' איתי. אבל הבסיסט פיל לש היה בחור שהכרתי מברקלי. הוא היה הבחור הראשון שהכרתי אי פעם שהיה חובב מוזיקה מוחלט. הוא גם היה הבחור הראשון שהכרתי אי פעם עם צליל מושלם. הייתה לו את ההשכלה המוזיקלית הטובה ביותר. הוא לקח אותי לדירתו בברקלי, ושם הוא הדליק אותי לכל מיני סוגי מוזיקה. הוא היה גם חצוצרן ג'אז עם רקע מדהים במוזיקה קלאסית. אבל הוא רצה להצטרף ללהקת רוק כי בתקופה ההיא כולם חיפשו משהו מסודר לעשות. סרט הביטלס, 'לילה של יום מפרך', בדיוק יצא, וזה נראה כיף. עם זאת, נשמענו רע בהופעות הראשונות. כשניגנו בברים, היינו צריכים לנגן את 40 השירים המובילים. ניגנו שירים של הרולינג סטונס ועוד. בעיקרון, קיבלנו את ההופעות הראשונות שלנו כי היינו להקה בסגנון רולינג סטונס עם אוריינטציה של בלוז. היה לנו סוכן הופעות ששיווק גם מופעי כלבים, קוסמים וחשפניות. כך עבדנו שישה לילות בשבוע. אחרי זה אתה מוכן לכל דבר" (ג'רי גרסיה, הגיטריסט של להקת גרייטפול דד)

ב-15 בנובמבר בשנת 1956 נערכה פרמיירה לסרט הראשון בכיכובו של אלביס פרסלי.

הפרמיירה נערכה בתיאטרון PARAMOUNT שבניו יורק. הפופולריות של אלביס גדלה ביותר בין צילומי הסרט לפרמיירה שלו, כך שנעשו נסיונות עריכה אחרונים בכדי להתאים את מעמדו החדש של אלביס, שגילם את קלינט רינו, לממדי תפקידו בסרט. בהקרנת המבחן לסרט נחרדו צופים לגלות שדמותו של אלביס נהרגת שם. המפיקים החליטו עקב כך להשחיל את אלביס בשיר הסיום של הסרט, למרות שבמקור לא תוכנן לשים שירים בסרט זה. השיר LOVE ME TENDER צולם לסצנת הסיום, כשבינתיים צבע אלביס את שיערו מחום לשחור ובכך נגרם אי דיוק בזרימת העלילה. למעריצים זה לא היה אכפת.

במקור היה אמור הסרט להיקרא בשם "האחים רינו" אך בשל השינוי עם אלביס הוחלט לקרוא לו כשם להיטו הרומנטי.

בסרט מסופר על משפחת רינו שאחד האחים שלה יוצא למלחמה וכשהוא חוזר ממנה, הוא מגלה שאהובתו התחתנה בינתיים עם אחיו קלינט (הלא הוא אלביס). בעלילת הסרט יש גם שוד רכבת, להתסיס את העלילה.

בפרמיירה דאגו להציב שלט ענק בדמותו. הסרט זכה לרווחים נאים ביותר עם ארבעה מיליון דולר תוך חודשיים, למרות הביקורות האיומות.

נגני הליווי של אלביס, הגיטריסט סקוטי מור, הבסיסט ביל בלאק והמתופף די ג'יי פונטנה, לא הורשו להשתתף גם כנגניו בסרט כי הבמאי טען שהם לא נראים מתאימים לככב במערבון שכזה. למעריצי הזמר היה חשוב רק דבר אחד, כשצפו אז בסרט; לצרוח בהיסטריה בכל פעם שדמותו של אלביס צצה על המסך הגדול. אי אפשר היה לשמוע את מה שהוא אומר שם.

מה עוד קרה ב-15 בנובמבר בחייו של אלביס? בואו נגלה פה:

ביום זה בשנת 1955 הוא הופיע ב-COMMUNITY CENTER בשפילד, אלבמה. ביום זה הצליח המנהל החדש שלו, קולונל טום פארקר, לכופף את חברת התקליטים RCA אחרי סדרת טלפונים מתישה מצדו. ביל בולוק, איש החברה, המשיך להירתע מהמחיר של 35,000 דולר שנדרשו ממנו כדי להעביר את אלביס לחברה שלו, מהאיש שגילה אותו - סאם פיליפס. בולוק ממש נרתע כשפארקר מסר לו ביום זה מברק בפעם האחרונה כדי להזכיר לו שהזמן הזה אוזל ושאם הם לא יקבלו את האופציה עכשיו, הוא מאמין שהמחיר פשוט יעלה שוב. באופן אישי, אמר הקולונל, בולוק האמין שהמחיר גבוה מדי, והדגיש, שאין לו ממה להרוויח בעסקה, אבל הוא האמין שהם צריכים להמשיך כי הכישרון היה שם. פארקר הצליח לעצור את סאם פיליפס מלשחרר סינגל חדש של אלביס עם סאן רקורדס אבל המשמעות הברורה הייתה שהוא לא יכול לעצור אותו לאורך זמן. הוא הזכיר לבולוק את המחיר שהוא נאלץ לשלם כמקדמה של 5,000 דולר שעמדו בסיכון רב מאד.

הוא ידע שאם הסכום המלא לא יגויס - אין החזר לכסף המקדמה שלו. באופן לא מפתיע, סאם פיליפס לא היה מוכן להתפשר בדרישתו, וללא ספק חלק ממנו היה בתקווה שהמחיר לא יוסכם על ידי הצד השני - אבל להפתעתו זה אכן קרה והוא הפסיד את אלביס. זה היה הימור בחלקו של פארקר. הוא היה מחויב בשלב הזה ואם הסכום המלא לא יגויס - הוא לא היה יקבל את חלקו בחזרה וגם לא הזדמנות נוספת. ההורים של אלביס פרסלי האמינו בו, לפחות לעת עתה, ואלביס חשב שילך אחריו עד קצה העולם. פשוט לא היה לו איכפת. רק הקולונל ידע שהכסף עדיין לא היה שם כדי לחלץ אותו מסאם פיליפס, שנתקף גם הוא ברגע של ספק. עם שובו לאולפן הרדיו נתקל פיליפס בקמונס ווילסון, המייסד בעל החזון של רשת מלונות הולידיי אין והאיש שסיפק לו באופן זמני משרד בחינם. אם היה מישהו שפיליפס נשא אליו את עיניים בתחום העסקים, זה היה קמונס ווילסון, ולפתע הוא פחד ממה שהוא עשה ושאל את וילסון לדעתו. "הוא אמר, 'אלוהים אדירים, שלושים וחמישה אלף דולר? לעזאזל, הוא אפילו לא יכול לשיר, בנאדם. קח את הכסף!' אמרתי, 'טוב, הרגע עשיתי את זה, ואני לא יודע אם הם יעבירו לי את הכסף או לא.' הוא אמר, 'מוטב לקוות שהם יצליחו'. אז הרגשתי יותר טוב עם זה - אבל עד אז נקרעתי". 35,000 דולר היה סכום גדול מאד אז אך בהמשך יתברר כי זו ההשקעה הטובה ביותר ש-RCA עשתה, אבל זה היה אחרי לחץ אדיר מצדו של פארקר, כשבולוק נכנע בסוף. פארקר שלח לפיליפס את הסכום המלא ואנחת רווחה ענקית נשמעה ממנו.

ביום זה שנת 1960 נערכה בהוליווד הקרנה חגיגית של סרטו של אלביס, G.I BLUES עם הכנסות שנועדו למען מחקר מחלת המופיליה. אלביס לא הגיע להקרנה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1969 החלו להקליט חברי להקת פינק פלויד ברומא חומר לפסקול סרט בשם ZABRISKIE POINT.

ההקלטות לא היו קלות לחברי הלהקה כי במאי הסרט, מיכלאנג'לו אנטוניוני, נהג להגיע לאולפן ולדרוש מהלהקה להלחין מוסיקה שתשקף בכל פעם מצב רוח מסוים. הבעיה הייתה שאנטוניוני לא גילה התלהבות מהמוסיקה שהם יצרו עבורו והוא אף דאג להביע זאת בפניהם.

המתופף ניק מייסון: "לפתע מצאנו את עצמנו ברומא, משתכנים במלון ומגיעים לאולפן שדאג לשלם מראש על אוכל ושאר דברים נלווים שהיו בו. הבעיה היא, שאם לא השתמשתם באותם דברים שהאולפן שילם כדי להביאם - היה עליכם לשלם עבורם. לוח הזמנים של אנטוניוני איפשר לנו לעבוד באולפן הזה רק בין חצות לתשע בבוקר. זה יצר שגרה לא קלה של ניסיונות לישון במהלך היום. זה לא היה קל ללכת כל יום מהמלון, להחליף כמה מילים עם היצאניות שעמדו בדרכים ולהגיע לאולפן כדי להתמודד עם הבמאי הזה והסרט שלו. אנטוניוני רצה שליטה מלאה בסרט שלו ובגלל שהוא לא ידע ליצור מוזיקה, הוא רצה לשלוט עליה. הוא דרש לשמוע כל הקלטה שלנו בשלמותה. הוא לא הסכים לשמוע רעיונות בשלב הגולמי שלהם. זה גרם לנו להקליט ואז לעמוד מול במאי עצבני שדורש לגנוז ולהקליט הכל שוב. רוג'ר (ווטרס) נהג ללכת אליו בשעת אחר הצהריים כדי להשמיע לו את תוצאות ההקלטה של הלילה האחרון. אבל אנטוניוני כל הזמן הורה לו לחזור ולהתחיל שוב, כי המוזיקה לרוב השתלטה על הסרט ולא היוותה, לדבריו של הבמאי, מוזיקת רקע לו.

בסוף הוא התייאש מאיתנו והביא אמנים נוספים לרפד את הפסקול. זה לא עזר לו; הסרט נכשל מול התקשורת המבקרת וגם מבחינה מסחרית. בינתיים דאגנו לאסוף כל רעיון שהקלטנו שם כדי לבדוק שימוש עתידי בו".

אחד הרעיונות בא מסולו פסנתר שריק רייט הקליט. בשנת 1973 יהפוך זה לבסיס הלחן של השיר US AND THEM, באלבום "הצד האפל של הירח". זה החל כקטע בשם THE VIOLENCE SEQUENCE. בעוד שהבמאי האיטלקי יכלול בסופו של דבר שלוש הקלטות של פינק פלויד, הוא לא הרגיש שהקטע של רייט מתאים לסרט.

רוג'ר ווטרס: "אנטוניוני אמר על הקטע הזה, 'זה יפה, אבל עצוב מדי. זה גורם לי לחשוב על כנסייה!'...".

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה: 050-5616459

ב-15 בנובמבר בשנת 1974 יצא אלבומו הרביעי של רינגו סטאר ושמו GOODNIGHT VIENNA. זו הייתה תחילת הדרך לכיוון המדרון החלקלק של התמכרות לאלכוהול ותקליטים לא טובים.

רינגו: "ג'ון (לנון) כתב את שיר הנושא של התקליט. פירוש שם השיר הוא אימרה ישנה שאומרת IT'S ALL DOWN TO GOODNIGHT VIENNA. פירוש הדבר שאין ביכולתך לעשות דבר במצב כלשהו. אני גם אוהב מדע בדיוני ולעטיפת האלבום לקחנו תמונה ישנה מהסרט THE DAY THE EARTH STOOD STILL, חתכנו את פניו של השחקן מייקל רני ושמנו את שלי במקום זה. הרעיון היה ליצור אווירה בה אני אומר שאינני יכול לעשות יותר דבר בעניין כדור הארץ ולכן עליי לעזוב אותו לזמן מה. למי אין את התחושה הזו של רצון לעצור את העולם ולרדת בתחנה הקרובה ממנו?".

באלבום מבצע רינגו גם גרסה לשיר הישן נושן ONLY YOU. רינגו: "כשג'ון הגיע במהלך ההקלטות, פשוט שרנו את זה להנאתנו כשלפתע החלטנו להקליט את זה. מבחינתי זה יצא נהדר ולכן הוצאתי את זה גם כסינגל".

באלבום מתארחים גם אלטון ג'ון, הארי נילסן, רובי רוברטסון, דוקטור ג'ון, ניקי הופקינס, בילי פרסטון ועוד. החגיגה באולפן הייתה גדולה, עם המון אלכוהול וקוקאין.

באותו יום בו יצא האלבום של רינגו הלכו ג'ון לנון וחברתו, מאי פאנג, לצפות בהופעה של ג'ורג' האריסון ב- NASSAU COLISEUM. מיד לאחר מכן סיפר ג'ון לתקשורת שהוא נהנה מההופעה, בין השאר בגלל שראווי שנקאר היה חולה ולכן לא היה צריך לשבת ולשמוע את המוזיקה ההודית שלו. האריסון לא אהב לגלות את זה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1980 הייתה, לפי מקורות רבים, הפעם האחרונה בה נפגש רינגו סטאר עם ג'ון לנון. הפגישה נערכה במלון פלאזה בניו יורק. זה המלון בו הביטלס השתכנו, בהגיעם בפעם הראשונה לתפוח הגדול, בפברואר 1964.

"הם היו כה מאושרים יחדיו אז, ממש כמו שני אנשים באחד", סיפר המתופף בכאב, בראיון שנערך עמו בשנת 1981. "הייתי בפלאזה כי נסענו לניו יורק לזמן מה. לא ראיתי אותו מזה זמן, כי אנחנו מתראים בכל מקום שבו אנחנו נמצאים. הוא בא עם יוקו לשעה והם כל כך נהנו שהם נשארו איתנו חמש שעות".

ועדיין, יש מקורות שטוענים כי הארבעה נפגשו שוב בניו יורק, ב-26 בנובמבר.

ב-15 בנובמבר בשנת 1971 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק, גראנד פ'אנק ריילרואד ושמו E PLURIBUS FUNK.

בספטמבר של אותה שנה התפנו חברי הלהקה מלוח זמני הופעות צפוף ביותר, כדי להקליט את התקליט הזה, שבדצמבר יגיע למקום החמישי במצעד המכירות האמריקני ויישאר שם לזמן רב. הצלחתו של התקליט הובטחה כבר עם כמות ההזמנות המוקדמות אותו, שעברו את מיליון העותקים. הציבור האמריקני היה רעב ביותר לסחורה של אותה שלישיה, למרות שהביקורות בעיתונים המשיכו לכתוש אותה ללא רחמים.

ההקלטות נמשכו חמישה ימים והפכו את התקליט הזה למהיר ביותר של הלהקה, מבחינת זמן הקלטת אלבום. כמו כן, זו ההפקה האחרונה שעשה עבורה מנהלה, טרי נייט, שלאחר מכן הואשם בגניבת כספים, פוטר ורץ לתבוע.

עטיפת התקליט עוצבה כמטבע, לפי רעיון של נייט, ומשכה עיניים רבות (רק בגרסת הוויניל, כי בפורמט הדיסק עומעם האפקט החזותי).

כל השירים בתקליט נכתבו על ידי גיטריסט הלהקה, מארק פארנר, שנשען רבות על ענייני פוליטיקה, וההפקה היא עדיין שורשית ומחוספסת כראוי. הקטע הבולט בתקליט זה הוא שחותם אותו ושמו LONELINESS, שמביא דרמטיות מופלאה עם תוספת תזמורת כלי מיתר. מבקר מוסיקה בריטי כתב על יצירה זו, כשפרסם את רשמיו על התקליט: "יש קטע אחד נהדר בתקליט והוא LONELINESS, שתופס שמונה דקות בסיום הצד השני. בקטע זה הצליחה הלהקה לכתוב מוסיקה ראויה שמצליחה לצוף מעל מי הבינוניות שלה".

התקליטון, שיצא מאלבום זה, הוא עם שיר הפתיחה הקצבי FOOTSOMPIN MUSIC, שמנציח את פארנר גם כנגן אורגן האמונד אדיר, כשמאחוריו יוצקים את הקצב בבטחה המתופף, דון בראואר, והבסיסט, מל צ'אצ'ר. שיר זה גם החליף, בפתיחת הופעות הלהקה, את השיר ARE YOU READY, הקצבי לא פחות.

חברת התקליטים קפיטול, שראתה כי מדובר בלהקה שמתגודדים סביבה מעריצים רבים מאד, לא היססה ופצחה במערך שיווק אגרסיבי למכירתו, שכלל גם מוצרים כשרשראות, פותחני בקבוקים ועוד. חברי הלהקה, ביחד עם נייט, ניסו בזמנו לערוך גם מיקס קוואדרפוני לתקליט זה (כלומר, מיקס שנועד למערכות שמע היקפיות, עם ארבעה רמקולים) אך ללא הצלחה. בראואר אמר בזמנו: "ניסינו את השיטה הקוואדרפונית, אך זה לא הצליח מפני שלא הקלטנו הרבה כלי נגינה ולא היה לנו עם מה לשחק, כדי לעבות את הצליל בפורמט ההיקפי. זה נשמע לי ריקני ולא מתאים למוסיקת רוק. אני בטוח שבהתאם ישכללו את השיטה הקוואדרפונית, אך לעת עתה זה לא מתאים לי".

מבקר בריטי אחר פרסם בזמנו כי "לא משנה מה שהלהקה הזו תעשה, באנגליה ישללו אותה וחבל מאד, כי התקליט הזה הוא הטוב ביותר שלה. נכון שהמילים עדיין תקועות בענייני שלום וזיהום, אך המוסיקה מגוונת יותר והקטע האחרון שבתקליט, LONELINESS, הוא הטוב ביותר". באופן צפוי, הביקורות בעיתונים האחרים היו גרועות בהרבה אבל זה לא זעזע את פופולריות הלהקה, שחבריה מיהרו לתקוע מסמר נוסף בקיר ביתם כדי לתלות על הקיר עוד תקליט זהב.

ב-15 בנובמבר בשנת 1969 פורסם במלודי מייקר כי ג'ינג'ר בייקר (המתופף של להקת 'קרים' ובליינד פיית') קיבל הזמנה לשחק בסרט מערבון ושמו ZACHARIAH.

בייקר: "קראתי את התסריט והוא נהדר לטעמי. הרעיון שאשחק קאובוי מתאים לי." מנהלו של בייקר, רוברט סטיגווד, ניגש לערוך משא ומתן עם מפיק הסרט, לורנס קיוביק.

כך פורסם במלודי מייקר. בסוף בייקר לא השתתף בסרט זה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא אוסף חדש ללהקת ג'פרסון איירפליין ושמו... THE WORST OF JEFFERSON AIRPLANE.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "להקת ג'פרסון איירפליין תמיד הייתה אחת מלהקות הרוק האהובות עלי ביותר שלא מנגנות בלוז - בדיוק כמו שהביטלס עשו. האזור הבלתי נחקר הזה, כך נטען, היה כרוך בסוג של הרחבה של מושג הטונאליות (תחום שבו הרוק עשה כמה דברים מדהימים), עם התפתחות נוספת של פוליריתמיקה בקטע הקצב. וההרמוניות הווקאליות שהכוחות המשולבים של מרטי באלין, גרייס סליק ופול קאנטנר הלכו יחד כל כך טוב בהן.

אבל אני כבר לא כל כך בטוח.

הספקות החלו לעלות כשספנסר דריידן עזב את המשבצת שלו כמתופף. על אחת כמה וכמה שההיגיון שלו (נמאס לו מסיבובי הופעות, הוא היה צריך מנוחה) היה כל כך נכון. דריידן היה אחד המתופפים הטובים ביותר שהיו לרוק אי פעם, אז הנה הלכו המקצבים הפוליריתמים. על בסיס מה שיצא עד כה לאחר צירופו של ג'ואי קובינגטון מראה שאולי זה יסתדר מעצמו.

בכל אופן, בתור אלבום הלהיטים הגדולים ביותר, אני מניח שהאוסף החדש הזה בסדר. הבחירה האישית שלי לאלבום הלהיטים הגדולים של ג'פרסון איירפליין תכלול שישה תקליטים. זה הכי טוב שאפשר".

וב-15 בנובמבר בשנת 1965 חתמה חברת RCA על שני חוזים - אחד עם ג'פרסון איירפליין והשני עם חברת ההפקות של המנהל שלה, מתיו כץ. הלהקה קיבלה מקדמה של 25,000 דולר בתוספת "כסף הפקה טוב". הנקודה האחרונה הזו הייתה מה שגרם למתיו כץ להסכים לחתום בחברה ההיא, שעד אז לא הייתה לה להקת רוק טובה - רק את אלביס פרסלי. מה שכן, חברי הלהקה מעולם לא שמו עין על חוזה ההקלטה הסופי עד הרגע שהם חתמו עליו. הם מצאו את מלחמת ההצעות מייגעת ושמחו להיות סוף סוף עם חברה טובה. אבל אולי הם היו צריכים להסתכל על הניירות, ולו רק כדי לראות את התוספות של מתיו כץ שם, שיביאו לה צרות בהמשך הדרך. העסקאות הפיננסיות של כץ עם הלהקה ועם חברת RCA נותרו בגדר תעלומה מזה המון שנים לאחר מכן. אפילו מאבק של 21 שנה בבית המשפט כדי לברר את השטויות שהתרחשו שם ב-1965 וב-1966 מעולם לא הגיעו לתחתית הכל. עם זיכרונות מרוטים ועדויות רבות שהתאדו עם הזמן, זה בסופו של דבר הפך לבלתי אפשרי עבור כל אחד מהצדדים להוכיח את טענותיו באופן סופי. התמונה המבוססת על הצהרות ועדויות משפט שניתנו בסוף שנות ה-60 וה-70 על ידי רוב השחקנים המרכזיים בסאגה, לעומת זאת, מציירת תמונה לא יפה: עד שבתי המשפט סגרו סופית את הגולל על המקרה המפותל בשנת 1987, כשהפרס שהיה על כף המאזניים - תמלוגים בתוספת ריבית מצטברת - תפח ליותר ממיליון דולר.

ב-15 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט משותף לבריאן אינו (מלהקת רוקסי מיוזיק) ורוברט פריפ (מלהקת קינג קרימזון). שמו הוא NO PUSSYFOOTING.

בהפסקה מאוחרת יותר מסיבוב ההופעות של להקת קינג קרימזון, הגיטריסט רוברט פריפ חזר לעבוד עם בריאן אינו באוגוסט 1973. אמנם זו תהיה הסחת דעת מרגיעה עבורו, אבל עבור אינו זו הייתה דחיפות פתאומית, שכן הוא בדיוק עזב אז בכעס את רוקסי מיוזיק. למרות ההצלחה של הלהקה הזו, הפופולריות האישית של אינו בקרב המעריצים והתקשורת פגעה יותר ויותר באגו של זמר הלהקה, בריאן פרי. אינו התעצבן מכך ולקח את העניינים לידיים והודיע ​​במסיבת עיתונאים שאירגן שהוא עוזב. כשהוא בחובות, ללא להקה וללא כל תוכנית ברורה, הוא נזקק לכמה אפשרויות קריירה חדשות, ומהר.

למרבה המזל שלו, חברת התקליטים שמרה על האמונה בו והציעה לו לפצוח בקריירת סולו. כשהוא רודף אחר הרעיונות הניסיוניים שהחל לחקור עם פריפ, למרות שזה לא הבטיח מדי מבחינה מסחרית, זה היה נראה כמו מקום טוב להתחיל. כך מצאו את עצמם השניים באולפני ההקלטה "קומאנד" בלונדון, שם פריפ השלים לפני כן הקלטת תקליט של קינג קרימזון, LARKS TONGUES IN ASPIC. הוחלט לעשות זאת באולפן ההוא לא בגלל התנאים הטובים יותר שהציע סטודיו ראוי זה, אלא גם בגלל שהדירה של אינו כרגע הייתה מחוץ לתחום עבורו לאחר שנפרד מהחברה שלו. לאחר שהשניים העלו כמה רעיונות, הושלמה יצירה אינסטרומנטלית כשפריפ מנגן את צליליו הארוכים והמיוחדים. החזרה הפעם נבנתה מגיטרות משתוללות, סינטיסייזר VCS3 מבעבע וצווחן ומשפט פסנתר שמזכיר את היצירה 1812 של צ'ייקובסקי. הם כינו את היצירה החדשה בשם "בנות צלב הקרס".

הרצועה החדשה הזו הפכה לצד השני של התקליט כשאת הצד הראשון תפסה יצירה בשם "הקואופרציה של מוסיקה שמיימית". השם של התקליט מקורו בפתק שכתב והשאיר פריפ לעצמו על לוח הפדלים שלו. התקליט כמעט ולא ראה אור. כשהוא ללא שירה, ללא תופים, ללא בס וללא קצב בכל מובן קונבנציונלי, חברת התקליטים לא ששה לשחרר אותו. למרות שפריפ ואינו היו שניהם אמנים שניתנים למכירה, החברה הרגישה שזאת יצירה יוצאת דופן שתבלבל את המעריצים ותפגע במכירות של אלבומי קינג קרימזון ובריאן אינו הבאים. בסוף נכנעה החברה והוציאה את התקליט בבריטניה, במחיר מוזל. עיתונאים לא ידעו מה לעשות מאלבום זה והוא קיבל ביקורות גרועות. עבור רוב ציבור רוכשי התקליטים, אפילו הציבור שהילל את TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד עם שתי יצירות ארוכות בשני צדדיו, זה היה צעד רחוק מדי. בדיעבד, זו אחת מאבני היסוד למוסיקת האמביינט של בריאן אינו.

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא האלבום LOADED של להקת THE VELVET UNDERGROUND.

התקליט LOADED, של להקת מחתרת הקטיפה, מציג הרכב שלא ידע לשמור על יציבות, ידע להציג איכות מיוחדת אבל גורלו נידון להתרסקות. התקליט, ששמו בא כקריצה על דרישת חברת התקליטים לייצר אלבום מפוצץ בלהיטים, הוקלט בנסיבות לא קלות, במהלך קיץ 1970, כשחברי הלהקה היו תשושים מהופעות והמתופפת, מו טאקר, נאלצה לקחת חופשה כדי לטפל בתינוקת שלה. גיטריסט הלהקה, סטרלינג מוריסון, גם נאלץ להיכנע ללוח הזמנים שהכתיבו לימודיו בקולג'. ועדיין, כבר מהפתיחה האוורירית, עם השיר WHO LOVES THE SUN, מנפץ התקליט הזה את כל מה שציפו שייצא מלהקה זו.

שלושת תקליטיה הקודמים של המחתרת הזו היו שונים מאד זה מזה, אך עדיין שמרו על אווירה טורדנית, שרבים חשבו כי היא האלמנט היחיד שקיים ביצירתה. אבל עתה הם נשמעים כאילו הם נהנים. אבל זה רק למראית עין. כי לפני שהתקליט יצא לאור, בספטמבר 1970, החליט לו ריד לפרוש מהלהקה כי נמאס לו והוא העדיף לחיות שנתיים מאז בחיק הוריו בלונג איילנד ולעבוד כמקליד בחברת ראיית החשבון של אביו, תמורת ארבעים דולרים בשבוע. הבסיסט, דאג יול, נכנס להרכב ועזר להביא את ההקלטות לסיומן. וכיאה לתקליט של הלהקה הזו - גם הפעם זכה המוצר להתעלמות גורפת מהקהל ורק שנים לאחר מכן הפך לקלאסיקה, הרבה אחרי שהלהקה כבר לא תיפקדה.

תריסר שירים יש באלבום הזה, שרבים ממעריצי הלהקה מרימי האף פיספסו אותו בטענה כי הוא קליט מדי עבורם. אותם מעריצים קיוו שהחבורה הזו תיצור עבורם שוב את אלבום הבננה או האלבום השני והקודר ביותר, אך הלהקה כבר המשיכה הלאה ויצרה דברים לא פחות מעניינים, אם כי שונים. לו ריד והבסיסט, דאג יול, הם הכוכבים של האלבום הזה. יול דאג לעבד את השירים בחריצות רבה, גם אחרי שהשאר כבר איבדו עניין בהם. טאקר אמנם קיבלה קרדיט באלבום אך היא לא נמצאת בו, כשבמקומה מתופפים שלושה אחרים (ביל יול, אדריאן בארבר וטומי קסטגנארו).

בבילבורד נכתב בביקורת על האלבום: "יש חובבי רוק שמחשיבים את הלהקה הזו כשנייה החשובה ביותר ברוק, אחרי הסטונס. במיוחד בחוף המזרחי. החזרה לשטח של הלהקה הזו תצית תהילה חדשה כלפי להקה זו. באלבום זה היא מציגה חטיבת קצב שנשמעת דומה לזו של הסטונס. והשירים מתאימים לככב במצעדי הפופ. ומדוע לא, בעצם?".

ברולינג סטון פרסמו בזמנו: "לו ריד תמיד טען בתוקף שמחתרת הקטיפה היא רק עוד להקת רוק'נ'רול בלונג איילנד, אבל בעבר, באמת שאי אפשר היה להאשים אותו הרבה אם לא היה אכפת לאנשים לקחת אותו ברצינות. ובכן, עכשיו מסתבר שריד צדק לאורך כל הדרך, והדבר הכי מפתיע בשינוי בלהקה הוא שלא היה שינוי אמיתי בכלל. תקליט חדש זה הוא בסך הכל חידוד של המוזיקה של הלהקה כפי שהיא גדלה במהלך שלושת האלבומים האחרונים שלה, ואם בשלב זה היא נראית כמו גרסה הדוקה של הרוקרים המקומיים בשכונה שלך, רק צריך לחזור לתקליט הראשון שלה לקבלת תשובות.

ועדיין, למרות שהלהקה פה יותר משוחררת ופשוטה ממה שראינו אותה עדיין, יש זרם תת-קרקעי באלבום שהופך אותו ליותר מאוסף של שירים טובים. המוזיקה של לו ריד תמיד עסקה בבעיית הישועה, בין אם זה באמצעות סמים ודקדנס או סמליות כאילו-דתית. אולם כעת, הוא החליט לחזור למקום בו הוא שייך ביותר: 'עומד בפינה / המזוודה ביד שלי / ג'ק במחוך שלו, ג'יין באפוד שלה / ואני, אני בלהקת רוק'נ'רול'...".

ב-15 בנובמבר בשנת 1968 צולמה באולפני הטלוויזיה ברשת CBS-TV, עוד תוכנית בידור של האחים סמות'רס. ג'ורג' האריסון היה מעריץ נלהב של צמד האחים (טומי ודיק סמות'רס) ולכן הסכים בשמחה לבוא ולהתארח, במהלך שהייתו בקליפורניה.

טומי סמות'רס העיד לאחר מכן כי ג'ורג' היה נחמד ביותר אך חש לא בנוח והיה מתוח. אורחי הפרק הזה היו גם דונובן, ג'ניפר וורנס ודיון. לאחר הקראת שמותיהם כאורחים, לקהל הצופים, הודיע לפתע דיק כי יש עמו עוד אורח והוא סוג של חיפושית 'לא מסוג החרקים שאתם מצפים להם אבל מהסוג שאתם מקווים שיצוץ כאן'. אז נכנס ג'ורג' לקול מצהלות הקהל המופתע. האחים ממהרים לשבח את הקליפ החדש לשיר היי ג'וד, שנשלח אליהם לשידור, כשג'ורג' מציג בבדיחות את טומי כ'אחי, דיק' ולאחר מכן פונה להודיע הודעה חשובה, בעניין צנזורה. לקהל הוא הסביר כי חשוב לו שיתנו לאנשים להביע את דעתם וגם בתוכנית זו, שצונזרה לרוב. למרות שנוכחותו של ג'ורג' לקתה ברגעים בידוריים, הגעתו הייתה חותמת אישור חשובה מאד לצמד האחים, שביקש להביע את דעתו בשידור. אבל בסוף עונה זו הורדה התוכנית מהמסכים ויכול להיות שידו של הנשיא, ריצ'רד ניקסון, בחשה בדבר.

ב-15 בנובמבר בשנת 1968 יצא אלבום הפסקול של להקת המאנקיז לסרטם HEAD.

עטיפת האלבום באה במקור בצבע אפור ואפשרה לאוחז בה לראות את השתקפות ראשו. הבנתם את זה? מין גימיק שכזה. אבל באלבום עצמו יש כמה ניצוצות מוזיקליים אדירים, שהבולט בהם לטעמי הוא השיר THE PORPOISE SONG, שנכתב במקור על ידי קרול קינג וגרי גופין וקיבל אצל המאנקיז תבלין פסיכדלי. בהדפסות המקוריות של האלבום בא שיר זה דווקא בצורה מקוצצת, עד שיצא במלוא הדרו בהוצאת ויניל בשנת 1985.

אז מה יש לנו באלבום הזה? כמה שירים חדשים של המאנקיז וביניהם הקלטות דיאלוגים ומוזיקה מהסרט, שהוא דווקא מהנה לצפייה כמסמך מהתקופה ההיא. כך שזה לא אלבום למהדרין של המאנקיז כי אם סלט מעניין.

המאנקיז לא היו מרוצים מתדמית אלילי הנוער שדבקה בהם וביקשו לבוא עם פסיכדליה אופנתית בסרטם. עם זאת, המאמץ הותיר אותם מוכים ומושפלים.

הקומדיה הסוריאליסטית, שתוארה כ"חסרת עלילה" בביקורות, ריכזה יחד תמונות שונות ולא קשורות של התקופה: סצנות מרדף בסגנון סלפסטיק, ביקורת זועמת על מלחמת וייטנאם, פארודיה על ברודווי ועוד.

האווירה הכאוטית של HEAD, עם 85 הדקות שלו, תסכלה אפילו מעריצים נאמנים, שהגיעו לבתי הקולנוע בציפייה לרומנטיקה, קומדיה, דרמה או מחזמר - וקיבלה את כולם בבלגאן גמור.

באופן מוזר, ג'ק ניקולסון שימש כמפיק וככותב שותף לסרט המבולגן הזה, ופרנק זאפה ודניס הופר התארחו בו. מיקי דולנז: "אני חושב שהסרט הוגבל לגיל 17 ומעלה. רבים מהמעריצים שלנו אפילו לא יכלו להיכנס לראות את זה. מנקודת מבט מסחרית, זה היה לגמרי הסרט הלא נכון לעשות. אבל לא רצינו לעשות פרק של 90 דקות בסגנון תכנית הטלוויזיה שלנו".

אז מה נכתב בביקורות על תקליט הפסקול בזמן אמת? כי אחרי הכל, אני רוצה להביא אליכם את קולות התקופה. אז צללתי לארכיון. אז בעיתון בילבורד פורסם: "עכשיו יכולים מעריצי המאנקיז ההם מהטלוויזיה לראותם משתטים כקופים בסרטם הראשון. זה דווקא נראה טוב והמוזיקה אמורה להחזיר את הלהקה למצעדים".

בעיתון TEEN SET נכתב: "קשה לבודד את המוזיקה מהתדמית של הלהקה הזו. האם נוכל לסלוח להם על היותם מוצר מהונדס מפלסטיק? ברור שהארבעה רוצים לנסות דברים בדרכם וזה מצליח, במיוחד בביצועם את DADDY'S SONG של הארי נילסן, שהוא בלדה עצובה על התבגרות. למאנקיז מגיע שנקשיב להם מעתה ברצינות".

ב-15 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט ללהקת גרייטפול דד ושמו SHAKEDOWN STREET.

ימי העבר הניסיוניים נמוגו וחברת התקליטים ARISTA, בה הייתה חתומה אז הלהקה, דרשה ממנה לפנות לכיוון מסחרי יותר. המפיק שהגיע לעשות את האלבום עם הלהקה היה דווקא אחד שהתאים לה. זה הוא לואל ג'ורג', מלהקת LITTLE FEAT. אבל המשמעת האולפנית הייתה רופפת, עם המון אלכוהול וסמים. כשיצא האלבום לאור, גבות רבות הורמו - כולל אלו של מעריצי הלהקה, שעבורם זה היה כסוג של בגידה מוזיקלית בהם. ועדיין, האלבום הזה לא נוראי כמו שרבים חושבים.

מתופף הלהקה, מיקי הארט: "ברור שניסינו להתמסחר פה. ניסינו להקליט סינגל ולהוציאו לרדיו. והנה נכשלנו שוב פעם. מה שאומר, שאפילו בלהתמסחר אנחנו לא טובים".

האלבום הזה יצא בסוף תקופה עבור הגרייטפול דד. הסבנטיז הגיעו לקראת סיומן. לואל ג'ורג' ימות זמן קצר לאחר מכן. הקלידן קית' גודשו ואשתו הזמרת דונה, יעזבו את הלהקה כמה חודשים לאחר צאת האלבום והוא ימות בתאונת דרכים כשנה לאחר מכן, בגיל 32. עבור רבים נראה היה כי אסיר התודה באמת הפך להיות מת. הלהקה נזקקה לזריקת מרץ.

עיתון רולינג סטון בביקורתו על האלבום (בגליון מס' 286): "עם כמה יוצאים מהכלל, המוזיקה בתקליט עומדת בצמתים, כשהיא עיוורת לגמרי וחסרת יצירתיות. העוקץ שהביא המפיק, קית' אולסן, בתקליטה הקודם של הלהקה, TERRAPIN STATION, נעלם לחלוטין פה. המפיק הנוכחי, לואל ג'ורג', לא הציע פה דבר שימשיך את היופי ההוא. יש רק שני שירים טובים בתקליט, SERENGETTI ו- FRANCE. אבל שני שירים זה טוב לתקליטון. לא לתקליט. בשאר השירים נשמע מאמץ גדול מדי, שלא היה בלהקה לפני כן. ניחוחות הדיסקו תורמים לקטסטרופה הכללית. שיר כמו I NEED AMIRACLE נשמע כמו משהו שאנגלברט האמפרדינק זרק. והשיר FROM THE HEART OF ME נשמע מטופש כמו שמו. יכול להיות שהאנרגיה של הלהקה נשארה במצרים, שם הופיעה מול הפירמידות".

ב-15 בנובמבר בשנת 1972 יצא תקליט חדש לג'וני מיטשל ושמו FOR THE ROSES.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "המשיכה שלה היא במרקם העדין של הקשיחות שלה, ובנכונותה לספר סודות ולהפוך רגשות לא ברורים וקשים לצלולים וקוליים. היא שוברת לך את הלב וגורמת לך לחייך בהיסוס. זו רומנטיקה כרוכה במתח. שירת שירי האהבה שלה מציבה אותה כמעט על פלנטה אחרת, איזשהו מישור נפרד שבו אין עכבות על יהירות אלוהית, אין התלבטויות על הנחת החלק הפנימי שלה במישור החיצוני.

'חלק פונים אל ישו / חלק פונים להרואין / וחלק פונים להסתובב'. אנשים יעשו מאמצים נואשים כדי למלא חור בלב. חלקם עושים חלק מהדברים שלמעלה, אחרים עשויים לנסות לדחוף את עצמם או אדם אחר לתוך החור: כמה אחרים יוצרים מילים ומוזיקה, פותחים את החור קצת יותר רחב כך שלכאב המדהים של קתרזיס ויצירה יהיה מקום לסחוט את עצמם למעלה לצאת מהפצע. המתח של אהבה הוא המדיום של ג'וני מיטשל. היא מעצבת ויוצקת אותו כמו פסלת, משמנת את החימר המתוח הזה בדימויים רגשיים עוצמתיים ובמוזיקה מהפנטת מתנדנדת, עוד אחד מהחוזקות הגדולות שלה. כשהשרירים הזעירים בעמוד השדרה שלך מתחילים להירגע כשהם עוברים עיסוי על ידי קו פסנתר מדהים או הקדמה פשוטה של ​​גיטרה, אתה עלול לקבל בשקט אך בוטה מנה גדולה של אמת נשית".

באותו יום, אך בשנת 1975, יצא תקליט אחר של ג'וני מיטשל ושמו THE HISSINGS OF SUMMER LAWNS.

אלבום האולפן השביעי של ג'וני מיטשל, סימן התפתחות נועזת בקריירה שלה, והדגים את היציאה שלה מרגישויות הפולק לעבר יצירות חדורות ג'אז ונרטיבים מורכבים. האלבום כולל עיבודים מוזיקליים מתוחכמים, מקצבים ניסיוניים ונושאים ליריים החוקרים סוגיות חברתיות ואישיות מורכבות. אף על פי שהתקליט זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו, הוא נחשב כיום לאחת מיצירותיה הנועזות יותר של מיטשל, ומציע פרשנות עמוקה לחיי הפרברים, מערכות יחסים מודרניות וסתירות תרבותיות.

שם האלבום כבר מביא את האופי הכפול של התקליט: תמונה יפה שרומזת גם על משהו מלאכותי או מטריד. הביטוי מתייחס לצליל של ממטרות פרבריות, המעוררות תחושה של ביתיות שלווה שמיטשל בוחנת במילים שלה. השירים מצמידים לעתים קרובות נושאים של עושר ונוחות עם בידוד, שטחיות וכמיהה בלתי ממומשת.

מבחינה מוזיקלית התקליט משלב ג'אז, מוזיקת ​​עולם ואפילו אלמנטים של פ'אנק, עם שימוש חדשני בכלי הקשה אפריקאים וכלי נגינה לא מסורתיים אחרים. את המיזוג הזה אפשר לשמוע ברצועת הפתיחה של האלבום, IN FRANCE THEY KISS ON MAIN STREET - יצירה תוססת וג'אז-רוקית המשקפת את המתח בין חופש הנעורים לנורמות חברתיות.

החלק המרכזי של האלבום מספר את סיפורה של אישה לכודה בנישואים חסרי אהבה בתוך סביבה עשירה בפרברים. במסלול זה, מיטשל משתמשת בדימויים של מדשאות ירוקות ונופים מטופחים כדי לסמל את המלאכותיות של חייה של הגיבורה שלה. הסיפור של מיטשל בשיר הזה הוא עדין אך עוצמתי, ומאפשר למאזינים להרגיש את המתח בין דברים שעל פני השטח לבין רגשות נסתרים. השיר מתאר את חיי הפרברים כמלכודת אידיאלית, שבה המראה החיצוני מחפה על אי שביעות רצון עמוקה יותר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עם התקליט הזה עברה ג'וני מהווידוי האישי לתחום הפילוסופיה החברתית. כל הדמויות הן סטריאוטיפים אמריקאים הפועלים בטקסים חברתיים של כוח וכניעה במסגרות המתוארות להפליא. העין של מיטשל לפרטים היא בבת אחת כל כך מדויקת וכל כך פנורמית עד שמרגישים שלדמויות האלה יש מעט מאוד חופש. הן שייכות לדברים שבבעלותן, ללבוש שלהן ולסמים שהן לוקחות ולאנשים שהן מכירות במידה רבה. רובן לוחמות קבועות בטקסים ותרחישים החולקים את ההרהורים של מיטשל על פמיניזם. כפי שניתן לצפות, הגישה של מיטשל היא מאוד מוחית. ארבעה חברים מלהקת LA EXPRESS של טום סקוט מופיעים בתקליט, אבל סגנון הג'אז-רוק חסר ההשראה שלהם מתנגד לחלוטין לסגנון הרומנטי של מיטשל. המנגינות של מיטשל בפעם הראשונה חסרות לעתים קרובות מיקוד הרמוני. העיבודים שיקיים יומרניים כמו משעממים. אם ג'וני מיטשל מתכוונת להתנסות שוב בג'אז, היא צריכה לעבוד עם אמן משלה, מישהו כמו הפסנתרן קית' ג'ארט שהרכביו הג'אזיים-קלאסיים קשורים רוחנית ורומנטית ליצירה הטובה ביותר של מיטשל. התקליט הזה הוא בסופו של דבר אוסף גדול של שירי פופ עם פסקול שמסיח את הדעת. תקראו את הביקורת הזו קודם ואז תקשיבו לתקליט".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "נקודת המבט של ג'וני מיטשל הייתה בדרך כלל בגוף ראשון-יחיד, כאשר העולם נתפס כחלק מקרי בבחינת הבלבול בתוך מערכת יחסים. באלבומה החדש נקודת המבט נראית כמעט כללית יותר, פחות ספציפית, והסיפורים שהיא מספרת מביאים ביחד כמה אמיתות (או אולי הן רק חשדות) שהן חברתיות וגם אישיות. ג'וני מיטשל מראה לנו אנשים שמנסים לתפוס מחדש חוסר אחריות מסוים או ספונטניות - היכולת לרקוד, לנגן - והם נראים קצת מטופשים או תזזיתיים. או שהיא גורמת להם (אנחנו) לחפש משהו באמצעות רגשות של 'סגנון חיים' בניו יורק, עיר הערים, או מנסים להפיג את השעמום והזעם בפרברים. זה אלבום קשה, אתם מבינים, בין השאר בגלל שמיטשל לא מוציאה מוסר, לא מרתיחה מצב אז כל מאזין יכול לפרש אותו רק בדרך אחת. זה גם קשה כי זה לא נשמע כמו שום דבר שהורגלנו אליו. לאורך כל הדרך, אני נדהם לסירוגין מהתפיסה שהיא עשתה עבודה מועטה על המנגינות שלה, שהיא פשוט צעדה בנתיב ההתנגדות הפחותה. אני מקווה שהבהרתי שזה לא תקליט למסיבות. תצטרכו להתמודד עם זה באופן פרטי, כפי שהייתם קוראים ספר".

ושנה אחריו, ביום זה יצא התקליט שלה HEJIRA.

אם בתחילת דרכה, שיריה של מיטשל בוצעו על ידי אמנים רבים – מאז תקליטה השלישי, LADIES OF THE CANYON, מעטים מהם הוקלטו על ידי אחרים. זה כנראה בגלל שבכל אלבום הפכה עבודתה לאישית יותר ויותר, עם תעוזה רבה.

השירים של מיטשל והשירה שלה היו כל כך קרובים זה לזה, שהיא הייתה פשוט נעמדה מול מיקרופון ושפכה את נשמתה המפותלת. נושא האלבום HEJIRAהוא תנועה, ריצה, שינוי מקומות. טיסה, בכמה מובנים של המילה. חשובה לא פחות מהמילים של מיטשל היא הדרך בה היא שרה אותן, הדרך שבה היא קושרת את המילים שלה למוזיקה שלה. היא משתמשת בקול שלה כשופר לתחושותיה. הקול נע באופן לא צפויה שדרושות מספר הקשבות רק כדי להתחיל להבין את מה שמתחולל בו.

כמה מנגני הליווי הרגילים של מיטשל נוכחים באלבום - כולל מקס בנט, ג'ון גרין, ויקטור פלדמן, טום סקוט ובובי הול; הם איתנים כתמיד. אייב מוסט בקלרינט, צ'אק דומניקו בבס וניל יאנג במפוחית – כל אחד מהם אורח נהדר, אבל הקלף הכי מרשים כאן הוא ג'קו פסטוריוס הבסיסט. האיש היה גאון בהובלת הבס שלו בפרט ובהבנה מוזיקלית בכלל.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "מצד אחד, היא החברה האנליטית הכי חסרת רחמים בבית הספר לכתיבת שירים במוזיקה כתרפיה, ולעתים קרובות נדמה שהשירים שלה נועדו רק להביע תחושה פרטית של החוויה שלה. מצד שני, בתור פרפורמרית ציבורית, מיטשל רוצה להישמע ואפילו ליהנות. לשם כך היא מנהלת פלירטוט מגניב עם הקהל שלה. נראה שהיא חוששת שלא נכבד אותה אם היא תעשה התקדמות ברורה.

אם היא מנעה ממאזיניה מנגינות בלתי נשכחות ופורמטים קונבנציונליים, מיטשל מציגה קסמים מוזיקליים אחרים: מקצבים חדשים ומפתים (לא פ'אנק) וגיטרות שופעות. בעוד שהתקליט החדש מייצג נסיגה מהנגישות המזמינה של COURT AND SPARK, זוהי נסיגה עם מטרה לחידוש עצמי. מיטשל נסוגה אל השורשים שלה, כדי להגדיר אותם מחדש.

כמעט כל השירים החדשים בנויים מהעצמות החשופות של עבודתה המוקדמת: דפוסי גיטרה מודאליים ומבנה בלדה כמעט אנגלי. אין אף אחד מהפלירטוטים הגלויים עם הרוק-פופ שמיטשל השתמשה בתור פיתיונות בעבר. אין פה 'מונית צהובה גדולה'. למרות הפשטות הנראית לעין, הצליל מתוחכם כמו כל דבר שהיא עשתה.

מיטשל ניצלה את החופש של המוזיקה כדי לכתוב כמה מהמילים הכי נוקבות והומוריסטיות שלה. גם השירה שלה פיתחה חמימות חדשה; זה נושם מתמיד. במקום שבו היא נשמעה פעם פשוט אוורירית, היא מציגה כעת חספוס מיני שבו היא משתמשת בדייקנות. למעשה, הקול שלה גמיש מספיק כדי ליצור את ההמשכיות ואת השיאים שחסרים למנגינות שלה. אבל האלבום באמת מוחזק יחד על ידי תנועת המוזיקה, שהיא בלתי פוסקת ומהפנטת כמו הכבישים המהירים שמיטשל מתארת ​​בשיריה.

מדובר פה בכביש המהיר: כסמל למרחק או לעוף; כבמה למפגשים או גילויים; כחבל טבור משותף המקשר נשמות נפרדות וחוויות אקראיות. הדרך עוברת בכל שיר. המוסכמות הפסטורליות הישנות זכו לתחייה בכבישים המהירים של מיטשל. הכביש המהיר הוא מקום שבו ניתן לשכוח לרגע את חובות הכוח והעושר, או את גבולות הציוויליזציה.

לזכותה של ג'וני מיטשל ייאמר שהיא לא מגיעה למסקנות חדות. הקונפליקט בין חופש לשם אמנות והצורך באהבה מהווה את הבסיס לרוב השירים שלה, וחוסר הוודאות שלה, החמימות והצינה המתחלפים הם המרתקים ביותר. אבל אם מיטשל לא תמיד מזמינה, היא אף פעם לא שאננה. עם תקליט זה היא מגדירה מחדש את מרכיבי המוזיקה שלה באומץ רב כמו כשהיא בוחנת את המטרות והמניעים שלה. למרות שירי האהבה שאבדו והתוכניות שהשתנו, למרות התודעה הדחופה, החריפה לרוב, של תמותה והיעדר פתרונות נוחים, זה הוא אלבום אופטימי להפליא. לא התשובות הכי חשובות - אלא החיפוש עצמו".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כשג'וני מיטשל כתבה את URGE FOR GOING לפני שנים, היא לא צחקה. היא התמודדה עם נסיעות שוב ושוב במוזיקה שלה, נסיעות ואהבה, נסיעות בגלל אהבה, נסיעות כדי לסדר אהבה, ואפילו נסיעות כדי לברוח מאהבה. אולם כאן היא חידדה או זיקקה היבטים מסוימים של זה לשירה שלכאורה בלתי ניתנת לצמצום; היא ניסחה את הקשר הזה בין אהבה לנסיעות כפי שהיא רואה את זה, והיא טיפחה בעדינות קבלה של קדחת הקו הלבן בנשמתה, כשראתה את הכביש המהיר לא כמקום שאליו היא יוצאת לגלות אלא כמקום מקלט. HEJIRA, המילה שמישל בחרה כשם של האלבום ושל שיר חשוב בו, היא מילה עשירה מספיק בקונוטציה כדי לרמוז שהיא מדברת על לברוח עם הצרות והאמונה שלה במקום מהן. באופן ספציפי, המילה, בדרך כלל מאוייתת HEGIRA, פירושה תחילתו של עידן מוחמד, 622 לספירה, כאשר מוחמד, שניסה להימלט מהרדיפות, היגר ממכה למדינה. המילה מיושמת באופן כללי יותר על הגירות של המאמינים; הקוראן קורא למהגרים כאלה מוהג'ירון ואומר להם שהם אנשים מכובדים. הרעיון שיש כבוד בלהיות פליט מביתו. הדרך של מיטשל לכתוב על נסיעות כאדם ולא כמבצעת היא עדינה יותר ממה שרוב עמיתיה מסוגלים להצליח בה. המילים שלה ישירות ופרונטליות יותר ממה שהיו לאחרונה והשורות מושכות אוזן. אתם אולי תוהים מה בלעז היא מנסה לעשות עם הסאונד, הפעם לא בגלל שהלחנים קשים למעקב אלא בגלל שהעיבודים נראים כל כך... ובכן, ללא כוונה. הכלים משמיעים צלילים שאינם דומים לעצמם, כמעט אקראיים לפעמים, אלא שהם כן הולכים ביחד, ואולי כך צריכה להישמע מוזיקה מטיילת. מסעותיה של מיטשל באלבום מתפתלים, והמטרות שלה לא נמצאות בסוף אלא בתהליך: 'הלכתי מחוף לחוף רק כדי להרהר'. כמה פעמים נראה שהיא כותבת לחברים. היא עמדה היטב בסטנדרטים הקשוחים שלה כאן - להפיק ספרות, שירה, ולהרחיק את גבולות הצליל של מוזיקת ​​טיולים קצת".

בעיתון בילבורד נכתב אז בביקורת: "סגנון השירה וכתיבת השירים הקסום, ההיפנוטי של מיטשל מקבל כאן את אחד הרגעים המעוגלים והעמוקים ביותר שלו עד כה. הצליל מזוקק וטהור של ג'וני: הקול הגבוה והשמיימי; כוונון האקורדים המעט מפחיד והשימוש ההמצאתי יותר ויותר בתגיות משולבות קצבי ג'אז. קווי המנגינה מתערבלים ונשפכים כמו דפוסי שטיח מזרחי, כאשר קולה של מיטשל משלב בצורה חלקה ביטויים ליריים שנראים בלתי אפשריים לשיר לתוך מוזיקה ייחודית. הרעיון הבסיסי כאן, שמחבר את השירים וצילום העטיפה הסוריאליסטי בשחור-לבן, הוא של שיטוטיה של אישה חופשית, שתמיד חייבת להסתכל אחורה בחצי כמיהה על הסיכויים לביטחון מתמשך שהיא פסחה עליו. שיר תדמית מרכזי בתקליט הוא 'עורב שחור', שבו הזמרת משווה את עצמה לציפור שתמיד 'צוללת למטה כדי להרים כל דבר נוצץ'. צילום העטיפה שלה מדגיש את המראה השחור-כנף הזה, יחד עם תמונות שירים של הכביש המהיר האינסופי, החלקה על הקרח בילדות וחלומות על נישואים אמיתיים".

ב-15 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה ג'ניס ג'ופלין בטמפה, פלורידה. שם היא גם נעצרה.

במהלך ההופעה קראה ג'ניס לשוטר שהשתמש במגאפון כדי לצעוק על אנשים בקהל שקמו מהכסא שלהם כדי לרקוד. "אל תתעסק עם האנשים האלו!" היא צרחה. "מה אתה כל כך לחוץ? קנית כרטיס ב-5 דולר כמותם?" השוטר השיב לג'ופלין שהיא צריכה להגיד לקהל להישאר בישיבה, והיא ענתה, "אני לא אומרת להם שום שיט שכזה". לאחר התלהמות במה נוספת שבה ג'ופלין איימה לבעוט בפניו, היא נעצרה לאחר ההופעה, מואשמת בשימוש בשפה גסה ומגונה. לאחר הפקדת ערבות בסך 504 דולר, ההאשמות בוטלו מאוחר יותר והיא שילמה קנס בסך 200 דולר.

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת WARHORSE. הבסיסט שלה היה ניק סימפור, שיותר משנה לפני כן פוטר מלהקת דיפ פרפל.

סימפר ניגן בשלושת תקליטיה הראשונים של דיפ פרפל אך הועף ממנה, ללא ידיעתו, כשחברי הלהקה האחרים בחנו את הזמר רוד אוונס ואיתו הגיע הבסיסט, רוג'ר גלובר. לאחר תקופה קצרה בה סימפר הפגוע ליווה את הזמרת מארשה האנט, הוא פנה להקת להקה משלו ושמה WARHORSE, שהצליל שלה לא היה רחוק מזה של דיפ פרפל (רק עם סולן מעצבן וצרחן בשם אשלי הולט).

סימפר בראיון משנת 1971: ״כשהתחלתי את דיפ פרפל, היו לי תקוות גדולות מאוד ללהקה; ג'ון לורד היה החבר הכי טוב שלי ואני שלו, אבל טעם התהילה פגע בקשר שלנו. שלושה תקליטים וחמישה תקליטונים הספיקו כדי להרוס את החברות הזו בינינו. שנינו היינו כמו אחים, בשלבים המוקדמים, וזה היה כל כך עצוב שנאלצנו ליפול בדיוק כשהדברים התחילו להצליח. אחד הדברים הכי אירוניים היה שלמרות שהיה לנו מזל מדהים והיו לנו תקליטים במצעד, הרווחים השבועיים הממוצעים שלנו היו רק משהו כמו 30 פאונד לשבוע. כשאתה חושב שהשכר הממוצע ללהקה קטנה שמנגנת במועדון פרובינציאלי קרוב ל-40 ליש"ט לשבוע, ושעבדנו כמעט כל ערב, זה פשוט לא היה בסדר".

לפני שהקים את דיפ פרפל, ניק סימפר היה בסיסט עם ג'וני קיד והפיראטים. אך קיד נהרג בתאונת דרכים, כשברכב ישב גם סימפר שנפצע. זה היה בשנת 1966.

סימפר: "ג'וני קיד היה כל כך מוכשר, חבל שהוא אף פעם לא באמת קיבל את כל התהילה שקיבלו אנשים אחרים שהעתיקו אותו. הביטלס, למשל, היו מעריצים גדולים שלו. אני מרגיש רע עם זה ששכחו את ג'וני קיד כל כך מהר, בהתחשב בעובדה שהוא היה אחד מגדולי מוזיקת הרוק".

על עבודתו עם מארשה האנט, בשנת 1969, הוא אמר: "מארשה הייתה מאוד מצערת, היו לה הרבה בעיות עם הגרון שלה - או כוח הרצון שלה, תלוי איך מסתכלים על זה. היא באמת שרה את כל כולה ערב אחד ואז לאיכלה לשיר שוב עוד עשרה ימים. ברור שההוצאה של להחזיק להקה ביחד במשך עשרה ימים לא פרודוקטיביים מכל 11 ימי עבודה הייתה יותר מדי מכדי להתפרנס בכבוד.

כשעזבתי את מארשה, החלטתי שאם אני מתכוון להסתמך על מוזיקת פופ לעתיד שלי, המעט שאוכל לעשות יהיה ללמוד איך לעשות את זה כמו שצריך. מאז שעזבתי את מארשה אני לומד מוזיקה, אז עכשיו אני מרגיש כאילו אני יכול להיכנס לכל אולפן, עם כל להקה, ולנגן בדיוק את מה שרשום מולי. כל החבר'ה בלהקתי, WARHORSE, יכולים לקרוא מוזיקה, וכולנו כותבים את החומר של הלהקה. אף אחד מאיתנו לא מפורסם או בעל שם גדול מחוץ ללהקה. קחו למשל את המתופף שלנו, מאק פול, שהתבקש להצטרף לכמה להקות גדולות יותר, אבל הוא החליט להמר עלינו. פרנק ווילסון (אורגן), ג'ד פק (גיטרה) ואשלי הולט (שירה ראשית) כולם אמרו את אותו הדבר; 'בואו נעשה להקה מאפס במקום להצטרף לאחת שכבר הצליחה'. באלבום הראשון שלנו יש לנו כמה שירים נחמדים מאוד. אם הם היו מקודמים כמו שצריך, אני בטוח שהיינו מצליחים עם אלו בלבד, אבל היינו מעדיפים לתת להתקדמות שלנו לקחת כיוון משלה. נזכה להכרה כשהציבור יחשוב שאנחנו מוכנים לזה. ככה זה בעסקי המוזיקה!".

ב-15 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט HOMECOMING של להקת אמריקה.

האלבום השני הזה של הלהקה חיזק את הסאונד המיוחד שלה של רוק רך עם השפעות פולק, הכולל הרמוניות שופעות, אקוסטיקה עדינה ומילים בהתאם. זה המשיך את הצלחת אלבום הבכורה של השלושה והציג את צמיחתם ככותבי שירים ומוזיקאים, וביסס עוד יותר את מקומם בסצנת הרוק הרך של תחילת שנות ה-70.

אחד ההיבטים הבולטים של התקליט הוא איכות ההפקה והמוזיקליות שלו. באלבום יש חום שניתן לייחס לשימוש של הלהקה במכשירים אקוסטיים, שמשתלב בצורה חלקה עם ההרמוניות המהודקות המהוות סימן היכר לסאונד של החברים. העיבודים הווקאליים שלהם מזכירים לרוב את קרוסבי, סטילס ונאש אבל המוזיקה של אמריקה פחות טעונה פוליטית ויותר מתמקדת בנושאים של אהבה וטבע.

האלבום נפתח עם הלהיט VENTURA HIGHWAY שנכתב על ידי דיואי באנל. עם התחושה הקלה והאופטימית שלו והמילים המעוררות, השיר מביא תחושת חופש ותאוות נדודים. הדימויים של "גשם סגול" ו"לטאות תנין באוויר" הובילו לספקולציות רבות, אבל המילים מופשטות בכוונה, ומאפשרות למאזינים ליצור פרשנויות משלהם. באנל: "זה היה 1963 כשהייתי בכיתה ז', היה לנו תקר בגלגל ואנחנו עומדים בצד הדרך ואני בהיתי בכביש המהיר הזה. היה כתוב עליו 'ונטורה' וזה פשוט דבק בי. זה היה יום שמשי והאוקיינוס ​​שם, הכל". אביו של באנל היה בחיל האוויר והוצב בבסיס חיל האוויר ונדנברג ליד סנטה ברברה. הם היו בטיול באזור אוקסנרד, בדרום קליפורניה, כשנתקעו. "העננים בשיר. זה אחי ואני עומדים שם בצד הדרך ומסתכלים על צורות העננים בזמן שאבא שלי החליף את הצמיג". האמת שאין "אוטוסטרדת ונטורה" רשמית, אבל ונטורה הוא מחוז בקליפורניה, וכביש 101 עובר דרכו. "אני זוכר בבירור שהייתה לי תמונה בילדותי של אזור קווי החוף כשנסעתי עם משפחתי. אין חיה כזו - אוטוסטרדת ונטורה - מה שאני באמת ניסיתי לתאר זה את הכביש המהיר של חוף האוקיינוס ​​השקט, כביש 1, שעולה לעיר ונטורה". קרדיטים לכתיבת שירים בשירים של אמריקה הוקצו בדרך כלל למי שהגה את הרעיון, והאדם הזה היה זה ששר את הקול הראשי. עם זאת, הלהקה כולה תרמה לעתים קרובות לקומפוזיציות, ולמרות שדיואי באנל מקבל קרדיט לכתיבת השיר הזה, הוא כן קיבל עזרה. כותב השירים הראשי האחר של הלהקה, גרי בקלי, אמר: "תפקיד הגיטרה בשיר הוא משהו שדן פיק ואני חיברנו, שבאמת לא היה חלק מהשיר".

תרומותיו של דן פיק לאלבום מדגישות את נטייתו לנושאים רוחניים ופילוסופיים, כפי שנשמע בשיר DON'T CROSS THE RIVER. לשיר הזה, שמציג השפעת קאנטרי מובהקת, יש קצב מהיר יותר מרוב האלבום והוא בולט בליווי הבנג'ו שלו. המילים הן עצתו של פיק לבחורה אבודה ובודדה שאוהבת את החיים בנתיב המהיר אבל מרגישה ריקנות מבפנים. הוא אומר לה, "אל תחצי את הנהר אם את לא יכולה לשחות היטב", כלומר אם היא מתכוונת לחיות את החיים מסיבותיה שלה, סביר להניח שהיא לא תהיה מרוצה ולכן שלא תצפה אחרת. הוא מזמין אותה לקבל את ישו בכך שהוא מזכיר לה ש"אם את רוצה, את יכולה לנסוע ברכבת שלי ובקרוב לשכוח את הסיבה שאת עוזבת".

שיר בולט נוספת הוא ONLY IN YOUR HEART המציג את כתיבת השירים והביצועים הווקאליים המיומנים של בקלי, שסיפר: "היה לנו חבר באנגליה, שם גרנו כשהתחלנו. שמו היה האנק, והייתה לו בעיה עם מערכת היחסים שלו, וזוגתו - הם לא היו נשואים - נקראה מרי". בשיר הזה ג'ו אוסבורן ניגן בס והאל בליין ניגן בתופים - החבר'ה האלה היו חלק מצוות ההקלטות המיומן של לוס אנג'לס (THE WRECKING CREW). גרי בקלי זיכה את בליין בכך שהצית את הרעיון לקטע שבו נשמעים כלי הנגינה מנוגנים לאחור, שכן לאחר שהם הקליטו את השיר כמתוכנן, המתופף עשה מעבר מרשים בתופים והסביר שיש יותר מקום בו להמשיך. "זה היה פשוט רגע נהדר: האל עושה את המעבר הגדול, ואמר, 'היי, אני מרגיש שאני יכול לנגן קצת יותר על המנגינה הזו'...", אמר בקלי. "ואז שמנו את כל הכלים לאחור ודברים כדי שיהיה מעניין. זה מראה את סוג הקסם שיכול לקרות בהינתן הנסיבות הנכונות".

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט רביעי ללהקת FAMILY ששמו ANYWAY.

את הסיפור על התקליט הזה, כולל מיד נדיר מאז, תמצאו בספרי "זמן ומילה - כרונולוגיית הרוק המתקדם 1969-1970".

ב-15 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת בלאק סאבאת'. שמו הוא SABBATH BLOODY SABBATH והוא החמישי שלה.

זה נפתח בצלילי גיטרה רועמים מבית היוצר המופתי של מאסטרו טוני איומי. לאחר פעם ראשונה בה הוא מציג לנו את ריף הגיטרה הנפלא של שיר הנושא, מצטרפים אליו בכבדות נאמנה גם הבסיסט, גיזר באטלר, והמתופף, ביל וורד. זה ריף הגיטרה ששבר מחסום יצירתי מבהיל אצל איומי, ששאר חבריו נתלו בו שיביא להם רעיונות. סם הקוקאין עזר מאד ליצירת תקליטה הקודם של הלהקה ואיומי חשב כי גם הפעם יעשה הסם הזה את עבודתו נאמנה, אך הברק לא היכה פעמיים באותו המקום. התחושה הייתה כי באר היצירה יבשה. הלחץ מצד חברת התקליטים לספק מוצר החל לחנוק אותו והוא פחד כי הנה הגיע הסוף. האחוזה המפוארת בבל אייר, שבה נוצר התקליט הרביעי, ננטשה כשחברי הלהקה הביטו זה בזה באימה כשהם חשים כי סופם קרב. באווירת נכאים זו עברו להתגורר בארמון גותי ורדוף רוחות באנגליה. וורד המתופף הלך לישון שם, בכל פעם, כשסכין מוצמדת לגופו להגנה עצמית. לא עזרה טענת חבריו כי לא יוכל לדקור בה רוח רפאים.

טוני איומי: "בעלת המקום אמרה לביל כי יכול להיות שלא יחוש תמיד בנינוחות בחדר שלו. כששאל מדוע, היא סיפרה לו שפעם גרה בו משרתת שהרתה לבעל הארמון, כשיום אחד קפצה מחלון החדר ביחד עם תינוקם וכך הרגה את שניהם. גיזר אהב את הסיפור והתעקש להתגורר גם הוא בחדר הזה". איומי, שהתמקם במרתף של המקום, הרוויח את יצירתו ביושר, כשהאפקט עשה את שלו ולפתע צץ בראשו מהלך אקורדים זה שחצב את הדרך ליצירת תקליט מרשים זה, שהציל את בלאק סאבאת'.

טוני איומי: "אני הפכתי אז למין מנהיג של הלהקה. זה קרה בעיקר כשהדברים לא הסתדרו וכולם ציפו שאני אחלץ אותנו מהבוץ. אולי גם כי אני הייתי החזק ביותר, מבחינה פיזית. לא פעם הפרדתי בין חברי להקה אחרים שהלכו מכות. פעם אחת חזרתי לאחוזה אותה שכרנו כשביל רץ אליי והתחנן שאפריד בין אוזי וגיזר שהולכים מכות. רצתי למעלה וגיליתי את השניים שיכורים כהוגן ומרביצים זה לזה. אוזי רכן מעל גיזר כשהוא לבוש במעיל ארוך עם פרוות מינק. אז תפסתי בצווארון של המעיל כדי למשוך את אוזי משם, כשבשנייה שלאחר מכן גיליתי כי אני אוחז בצווארון המעיל כלפי מעלה ואוזי עדיין רכון על גיזר ומחטיף לו. מסתבר שקרעתי את המעיל בנסיון ההפרדה שלי. זה היה מטורף ותמיד אני הייתי צריך לשמור על שליטה בספינה הזו. אני חושב שאוזי פחד ממני אז, כי כל הזמן דחקתי בו להתיישר. להיות בלהקה זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש".

גם המוזה של באטלר, שתיפקד גם כתמלילן הלהקה, חזרה מיד לאחר מכן, כשהפעם היפנה את כתיבתו כתגובה למכונת המוזיקה המשומנת, שאליה נשאבה הלהקה. בזמן הזה נודע לארבעת החברים כי לא רק חברת התקליטים חונקת אותם, אלא שמנהלם, פטריק מיהאן, דאג לייבש אותם כלכלית תוך ריפוד כיסיו. לא סתם שר אוזי אוסבורן בשיר הנושא כי 'האנשים שגרמו לך להיכבל, אתה רוצה לראות אותם נשרפים'. אוסבורן, שבתחילת הדרך נחשב בעיני רבים לאחד הזמרים הלא אטרקטיביים בעולם הרוק, מצא בתקליט זה את השימוש המושלם בקולו (בייחוד בצלילים הגבוהים שבו) והפך בזכות זה לסמל בזכות עצמו. בתקליט הזה נשמע אוסבורן שדוני להחריד. כשהוא פולט את המילים YOU BASTARDS, בשיר הנושא, אי אפשר שלא להאמין לאש שיוצאת מגרונו.

טוני איומי: "כשהגענו להקליט שוב באולפני 'רקורד פלאנט', בהם עשינו את התקליט הרביעי שלנו, נכנסנו לשם וגילינו לפתע שהאולפן קטן יותר. במהרה הבנו כי הכניסו לשם המון סינטיסייזרים של סטיבי וונדר כדי שיקליט שם את האלבום שלו".

הצליל של בלאק סאבאת' התרחב בתקליט זה עוד יותר, כשאורח נוצץ ושמו ריק וויקמן בא להתארח ולהוסיף מצליליו, לשיר SABBRA CADABRA, שחותם את הצד הראשון. וויקמן סירב לקבל כסף על נגינתו וביקש שהלהקה תשלם לו במשקאות בירה. גם צלילי סינטיסייזר המוג שבשיר WHO ARE YOU לא פחות ממצמררים. זה נשמע אז עתידני להפליא, כשאוזי אף סיפר לעיתונים כי ברצונו להקליט אלבום סולו שלם רק עם קולו ועם אותו כלי מיוחד. כמה חבל שרעיון זה לא יצא לפועל.

ויש את הקטע FLUFF העדין, שמהווה כאתנחתא מרגיעה בין הקטעים הכבדים. שם הקטע האינסטרומנטלי הזה הגיע מכינויו של שדרן הרדיו הבריטי, אלן 'פלאף' פרימן, שאהב לשדר בתכניותיו את הקטע האינסטרומנטלי LAGUNA SUNRISE, מהאלבום הקודם. לכן החליטו הפעם חברי הלהקה להעניק מחווה טובה בחזרה כלפיו. התקליט נחתם עם אחד השירים האהובים עליי ביותר, SPIRAL ARCHITECT, שיש בו דרמה מוזיקלית גדולה שמגובה בצלילי כלי קשת אפקטיביים ואפקט של מחיאות קהל בסיום.

איומי: "ניסינו להקליט אפקט לסיום התקליט בו נשמעת טריקת דלת וצעדינו כאילו אנחנו הולכים משם. אבל זה נשמע איום ונורא אז גנזנו את הרעיון". ופרט טריוויה קטן: השיר A NATIONAL ACROBAT נכתב, על ידי באטלר בנושא אוננות. כך סיפר היוצר בעצמו, שנים לאחר שמעריצים ניסו לפרש במה לעזאזל מדובר בשיר.

עטיפת התקליט, עם ציור מאת דרו סטרוזאן, מציגה, באופן מרהיב ונכון, את האלמנטים של הטוב מול הרע. גן העדן מול להבות הגיהנום. איומי: "בעטיפה הפנימית יש צילום שלנו, כאילו אנו עומדים בחדר עתיק. כך זה היה צריך להיות, רק שבצילום רואים גם שקע חשמלי שהרס את האפקט".

שם הלהקה, על עטיפת התקליט, כתוב באותיות קטנות מאד, שנראה כי יש פה נסיון להגיע לקהל הרחב, מבלי שישפוט כי מדובר במוצר של אותה להקה, שהביקורות אוהבות לקטול אך מאמינה לחלוטין במוזיקה אותה היא עושה. עם זאת, התקליט לא נכנס למצעד המכירות האמריקאי, אבל באנגליה הגיע למקום הרביעי, שם נשאר במשך שבועיים לפני שצנח למקום ה-24.

בעיתון NME הבריטי נכתב בביקורת כי 'זה תקליט טוב של סאבאת', אם אתם לא מקשיבים למילים. זה תקליט שכיף לשבור איתו בקבוקים'.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למרות שהם ידועים בעיקר בתור להקת ההבי מטאל המובילה בעולם, התרומה העיקרית של בלאק סאבאת' הייתה ללכוד בהצלחה את תמצית תרבות הסבנטיז באמצעות המוזיקה שלהם. חבריה מתייחסים לעשור הלא אישי והמכני הזה בדומה לאנשי בלוז הדלתא והספין-אוף שלהם בשיקגו המשתמשים בסינתזה של רגשות קולקטיביים ומתן תקווה לבני זמנם על ידי חשיפת חוסר הנחת שמאחד את כולם. במובן המרוחק אך האמיתי הזה, בלאק סאבאת' עשויה בהחלט להיחשב כלהקת בלוז סבנטיז אמיתית.

רבים ללא ספק יצחקו, אבל אני לא יכול לחשוב על להקה אחרת שדיברה באופן עקבי כל כך בשפה המוזיקלית של ימיה. אקורד הכוח, אותו מצרך קצר אך אכזרי מהדור השלישי, תמיד היה המדיום המרכזי של סאבאת'. וכשהתקדמויות טכניות כמו המלוטרון והמוג עלו לקדמת הבמה המוזיקלית, הן שולבו בתפאורה הקולית של הלהקה, כמקבילות המוזיקליות הממוחשבות של עולם קר ומתוכנת.

באמצעות סמים ודת נשארה סאבאת' עם החיפוש אחר תשובה. מה שמביא אותנו לתקליט החדש, שבו הלהקה גם מקבלת את התכתיב הזה במלואו וגם מתרגשת איתו. תקראו לזה הבלוז של העשור - ובאמת שלא משנה מה השם של המוזיקה שלהם, בלאק סאבאת' הם להקת סבנטיז אמיתית".

עד כאן הביקורת ואין ספק כי הלהקה הזו היא הרבה יותר מזה. מבקרי מוזיקה לא ידעו בזמנו כיצד לאכול את החיה הזו, שהשפיעה רבות והיא אחת החשובות ביותר בשנות השבעים. בתקליט הזה שאפה הלהקה לצאת מההפקה המינימלית אך עוצמתית, שפיארה את אלבומיה הראשונים. שנות השבעים התקדמו להפקות מרהיבות יותר, שגרמו לאמנים רבים לעוף לכיוון אותה שמש ששרפה את כנפיהם, ממש כמו איקרוס, והטיחה אותם בחבטה לקרקע. זה גם המקרה של סאבאת', שבתקליט זה הפנתה את מנועיה כלפי מעלה, התלהבה מהתוצאה ונשאבה בהמשך לסחרור קטלני.

ב-15 בנובמבר בשנת 1966 חתמו חברי THE DOORS, באופן רשמי, בחוזה מול חברת התקליטים ELEKTRA.

לפני כן ידעו חברי הלהקה בעיקר דחייה מצד חברות אחרות. "הגענו לכולם בעיר עם הקלטת הדמו שעשינו - כל הלייבלים שהיו בלוס אנג'לס - ונדחינו על ידי כולם", כתב הקלידן ריי מנזרק באוטוביוגרפיה שלו. "חברות קפיטול, RCA DECCA, REPRISE, LIBERTY, DUHILL - כולן אמרו לא. הייתי בהלם! זו הייתה הקלטה טובה, בהחלט שונה. קצת גולמית ולא מפותחת... אבל טובה. מספיק טוב למי שיש לו חצי אוזן לשמוע את הפוטנציאל שבמוזיקה. או לפחות כך חשבתי. אבל לא. ארבעתנו הלכנו לכל מקום... ונדחינו".

זה החל להשתנות במאי 1966, כאשר ארתור לי, סולן LOVE, המליץ ​​לנשיא ומייסד אלקטרה רקורדס, ג'אק הולצמן, לשמוע את הדלתות. הולצמן לא התרשם, אבל לי לחץ עליו לחזור ולראות אותם שוב, והלהקה הצליחה הפעם להטיל עליו קסם. הוא פנה ללהקה באוגוסט 1966 כדי להציע לה חוזה. בנובמבר הפך העסק רשמי.

החוזה חייב את הלהקה להוציא שבעה אלבומים (שניים בשנה) וגם להוציא כסינגל ראשון את השיר BREAK ON THROUGH, למרות אי רצון החברים לשחרר את השיר הזה כסינגל הפותח. אחת הסיבות הייתה שהמשפט SHE GETS HIGH ששר מוריסון עבר עריכה ל- SHE GETS כדי לעבור את מחסום ההחרמה של תחנות הרדיו בנוגע לשירים על סמים.

ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט של ואן מוריסון ושמו HIS BAND AND THE STREET CHOIR.

בשלב הזה היה כבר שמו של מוריסון חותמת לאיכות מוזיקלית. שני אלבומיו הקודמים, ASTRAL WEEKS ו- MOONDNCE נוגנו ללא הרף והפכו סיפור הצלחה ואיתם הפך היוצר הנפלא הזה ליהלום שבכתר של חברת התקליטים שלו אז, 'האחים וורנר'. המחאות שמנות על תמלוגים נשלחו בקביעות לתיבת הדואר במשכנו החדש, שבאזור וודסטוק, והציפיה לתקליטו הבא הייתה עצומה. מה שיצא הוא שילוב נכון של חתירה קדימה לצד שמירה על הנוסחה הקיימת.

פעם הצהיר מוריסון כי אינו יכול להתקבע עם להקה אחת לאורך זמן, מפני שזה יחנוק את יצירתו. גם בתקליט זה הוא הציב לצדו הרכב נגנים שונה מזה שהיה באלבומיו הקודמים. להרכב הזה הצמיד זמרי רקע וקרא להם בשם THE STREET CHOIR (מקהלת הרחוב), כשהוא ניסה לשוות לתקליט הזה אווירה של משפחתיות מוזיקלית.

ההקלטות לתקליט זה החלו חודשיים לאחר צאת התקליט MOONDANCE, כשהוא שולף גם שירים שכתב עוד בשנת 1968, כדוגמת DOMINO ו- I'VE BEEN WORKING, שהפכו לשני שירים אהובים מאד בקטלוג שלו. הוא גם הפך בתקליט זה למפיק, בפעם הראשונה בחייו. אבל מאז הוא התרחק מתקליט זה ולא מחשיבו כאחד מהטובים שלו. אולי בגלל שחברת התקליטים, שהבטיחה לו פה חופש אומנותי מוחלט, התערבה נגד רצונו בסדר השירים ועיצוב העטיפה, כדי להוציא את המוצר במהרה לשוק חג המולד.

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "כשהקשבתי לשיר הפותח, חשתי כי הכל יהיה בסדר גמור בתקליט הזה. אבל כשהמשכתי להקשיב, חשתי תחושה מטרידה שהובילה לאכזבה. אין דבר רע בשירי התקליט, אבל אני חש שהוא נינוח ושמח מדי פה". ובכן, מה רע במוריסון שמח, מר מבקר יקר? הלוואי שכל אמן היה מוציא תקליט שכזה. אז נכון, זה לא MOONDANCE, אבל במקום ירח אנו מקבלים פה את השמש. שזה דבר נפלא, הלא כך?

בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת בזמנו כך: "גבירותיי ורבותיי, ראיתי את ואן מוריסון מופיע לפני חודש, מול 3,000 איש, והרגשתי שאני מתעצבן מהעצבנות שלו. לקח לו הרבה מאוד זמן לכוונן וברור שהיה מודאג. הוא פתח באופן מהוסס ומטלטל, אבל בשיר השני הכל הסתדר. מכאן ואילך, במשך השעה וחצי הבאות, הוא היה כמו קטר שנע במורד הפסים באופן חלק.

כאשר ואן מוריסון מתחיל לבעור, הוא פשוט עומד מול הלהקה שלו, גיטרה ביד, ושר. אין חיבה. הכל נחשף ושום דבר לא מוסתר על ידי אקט מזויף. כל הזמן חשבתי שהוא שר בסוג התחושה והלהט שכמה אמנים אחרים איבדו עד עכשיו.

בתקליטו החדש נראה שהוא הבין את זה וניסה להגיע לצליל חופשי יותר ורגוע יותר. מתוך ידיעה שהוא לא יכול להמציא עוד עשרה שירים מושחזים כמו אלה במונדאנס, הוא בחר להראות צד נוסף של מה שקורה בבית שלו.

התקליט הזה הוקלט עם מספר מינימלי של הוספות וברור שנועד להראות את הצד השני של מונדאנס. ואם יש לו פגם זה שכמו מונדאנס, זה יותר מדי ממה שהוא התכוון להיות.

אבל למרות מגבלותיו, התקליט הוא עוד שלב יפה בהתפתחות המתמשכת של אחד הזמרים המקוריים הבודדים שנותרו ברוק. בדרכו המסתורית, ואן מוריסון ממשיך לנענע בראשו, לפרוט בגיטרה ולשיר את שיריו. הוא יודע שזה מאוחר מדי להפסיק עכשיו והוא הפסיק לנסות מזמן. בינתיים, השיר שהוא שר הולך ומשתפר".

הן נולדו ב-15 בנובמבר:

1932: הזמרת פטולה קלארק

1945: אני-פריד (פרידה) לינגסטד, הזמרת של להקת אבבא.

ב-15 בנובמבר בשנת 1988 יצא אלבום חדש לג'ימי הנדריקס והאקספריינס. שמו הוא RADIO ONE והגיטריסט הראשי שמפאר אותו כבר לא היה איתנו מזה 18 שנה.

האמת ברורה; אם ג'ימי הנדריקס עדיין היה בחיים, הוא כנראה לא היה מוציא אלבומים רבים כמו שהופיעו מאז מותו בשנת 1970. נראה שבכל פעם שהבחור המסכן התחבר לחשמל, מישהו עם מכשיר טייפ ארב לו בין הצללים. זה היה גם ידוע שהנדריקס אהב להקליט כל ג'אם שהוא היה מעורב בו. הוא לא חשב שאלו ייצאו בכמויות אדירות וללא שליטתו.

השינויים שחולל ג'ימי הנדריקס בעולם הרוק והכלי העיקרי שלו, הגיטרה החשמלית, היו כל כך מהפכניים שקשה לדמיין איך זה היה להיות שם, באנגליה או בארה"ב, בזמן שכל זה קרה. כשהנדריקס הצית את הסטרטוקאסטר שלו במונטריי, היה זה אירוע מכונן שקצת לפניו וקצת אחריו קרתה אבולוציה מואצת עבור הנדריקס. ובתקופה זו יצא RADIO ONE שהיה כמתנה מהשמיים.

התקליטים עליהם הייתה להנדריקס שליטה מסוימת בעודו בחיים הם כולם תמונות מדויקות שבהן הגיטריסט ומנהיג הלהקה הזה היה בעל החזון שדאג לכל אספקט. אחרת למה הוא דאג לבנות סטודיו משלו? נו טוב, ברור שהייתה פה גם השקעה כדי שהכסף הזה לא יילך למס הכנסה. עדיין, הנדריקס רצה שיהיה לו אולפן בו יוכל להשתעשע מבלי להתחשב בזמני הקלטה יקרים באולפנים אחרים.

עם זאת, האלבום של הנדריקס שנראה הכי נכון לו באייטיז יצא שמונה עשרה שנים לאחר מותו, בחברת תקליטים שהוא מעולם לא שמע עליה - RYKODISC. מדובר פה באוסף של 17 קטעים שהוקלטו עבור תוכניות רדיו שונות של הבי.בי.סי בשנת 1967 ואני זוכר כיצד לסתי נפלה כשקניתי את האלבום הזה בזמן אמת (עם שלושה צדדים בלבד... הצד הרביעי ריק) ומהרמקולים בביתי בקע הביצוע שלו ושל שני חבריו ללהקת האקספריינס כשהם מבצעים ג'ינגל משלהם ל-RADIO ONE. זה פשוט אדיר!

מכיוון שהוא היה באולפן של מישהו אחר, הנדריקס נאלץ להיכנס ולצאת משם במהירות ולכן יש כאן אפקטים מינימליים, אבל מה שמחפה זה על זה הוא נוכחות מקסימלית. הנדריקס, הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל פשוט מתחברים יחדיו וחורכים את השטח ללא גלישה לג'אמים מעייפים.

יש פה גם גרסה לשיר DAY TRIPPER של הביטלס, ל-DRIVIN' SOUTH של קרטיס נייט וכמובן יש את השירים שהפכו לקלאסיקות ברורות של האקספריינס, שנשמעים פה כאילו הם מנגנים ממש לידנו. ככה זה כשהנדריקס לוקח על עצמו את כל הרפרטואר והטכניקה שלו ומציג אותם באופן מרהיב בתוכנית רדיו של שבת בבוקר ששודרה פעם או פעמיים ברדיו ומאז לא צצו צליליה, עד שיצא אלבום אדיר זה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1975 יצא תקליטון חדש לג'ורג' האריסון, עם THIS SONG. זה בא כקריצה על משפט התביעה נגדו בטענה שהוא לקח מהשיר HE'S SO FINE ליצירת להיטו, MY SWEET LORD.

לכל המילים פה יש התייחסות שובבה למקרה ("המומחה שלי אומר לי שזה בסדר"), והשורה,THIS TUNE HAS NOTHING BRIGHT ABOUT IT, היא התייחסות ל-BRIGHT TUNES MUSIC, החברה שהייתה בעלת זכויות ההוצאה לאור שתבעה את האריסון, שעשה סרטון לשיר הזה שבו הוא נראה כשהוא מעיד באולם בית המשפט שהופך לקרקס עד הסוף.

ב-15 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת BADFINGER ששמו WISH YOU WERE HERE - כשנה לפני שלהקת פינק פלויד הוציאה תקליט עם אותו שם. יש שרואים בו את עבודתה הטובה ביותר של באדפינגר.

בעטיפת התקליט נראים חברי הלהקה כימאים שחוגגים בבר במזרח הרחוק. ג'ואי מולאנד הגיטריסט הסביר איך זה קרה. "רצינו לעשות עטיפת אלבום כפולה עם כל מיני גלויות שנראות ישנות מאד. אבל חברת התקליטים לא הסכימה בגלל שזה חרג מהתקציב. אז הרעיון היה לעשות אותנו כימאים בבר בהונג קונג כשאנו אומרים לקהל שלנו, 'הלוואי והייתם פה'...".

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה התקליט המגובש ביותר שלהם. למרות שהלהקה לא זכתה לקהל משלה, היא לא איבדה את הזהות והנחישות שלה". אבל חברת התקליטים לא הפיחה רוח גבית בשיווקו וזמר הלהקה, פיט האם, החליט לפרוש ממנה, רק כדי לקבל איום מאנשי חברת התקליטים, שאם לא יחזור במהרה לחבריו, באדפינגר תיבעט ותיאלץ לשלם את כל החובות שלה כאן ועכשיו. הוא נשבר וחזר.

הגיטריסט ג'ואי מולאנד: "לא הרשו לנו לדעת מה מצבנו הפיננסי בחברה מיד לאחר שחתמנו על החוזה ההוא איתה. אז עזבתי את הלהקה כי לא הייתה דרך שזה יכול לעבוד. דיברנו ודיברנו ודיברנו על זה ולא הייתה שום דרך להגיע להסכמה על זה. זה היה ברור שההנהלה לא מתכוונת לשנות דברים. עמדנו לקבל את

אותם אנשים, אותו ארגון. פיט האם היה בלתי נסבל כשהבין שאשתי רוצה לנהל את הלהקה. טומי אוונס היה גם נגד זה. אני יודע בוודאות כי הם היו אומרים דברים. הם התרעמו עליה, אבל היא ראתה מה קורה בלי העננים מסביב". יום לאחר התפטרותו של ג'ואי, במכתב מיום 5 בנובמבר 1974, חברת האחים וורנר הודיעה למנהל, סטאן פולי, שהיא יודעת שהאלבום WISH YOU WERE HERE יצא, אבל היצירות לא היו מוגנות בזכויות יוצרים על ידי מחברי השירים, ובכך רמזה על הצרות העתידות לבוא...

התקליט יצא עם הבטחה גדולה בארה"ב. לא היה סינגל חזק ממנו אבל המכירות המוקדמות היו הגונות והביקורות טובות מאד. אבל בפגישת להקה נמסר, "פולי צלצל ואמר שאתם חייבים להרכיב את האלבום הבא שלכם ממש במהירות. יש לכם שלושה שבועות". טום אוונס אמר, "מה זאת אומרת יש לנו רק שלושה שבועות? לעשות את כל זה???"... הייתה פאניקה באוויר. הלהקה לא היה בעמדה טובה למרד. סירוב היה עם סיכון גדול. מייק גיבינס המתופף נזכר: "לא קיבלנו תשלום קבוע בשלב הזה וחשבנו, 'מה אנחנו עושים בשביל זה, כשעוד לא קיבלנו את הכסף עבור התקליט האחרון עדיין?" למעשה, הלהקה עמדה לקבל רק שבועיים להקליט את האלבום. תאריכי ההקלטה נקבעו נגד חברי הלהקה. לתהליך נקבעו שני מפיקים צעירים. העובדה שהלהקה קיבלה רק שבועיים לסיים אלבום לא נתנה זמן רב להתחבטויות בתהליך ההקלטה. ב-10 בדצמבר 1974, עורך דין של האחים וורנר הגיש בקשה לביטול חוזה ההוצאה לאור של הלהקה עם האחים וורנר בבית המשפט העליון של לוס אנג'לס. הפעולה הובילה לעצירה גורפת של ההפצה והקידום של התקליט WISH YOU WERE HERE. באדפינגר לא ידעה את זה אז, אבל העניינים העסקיים והיצירתיים שלה היו עכשיו

קרובים לנקודת קיפאון מוחלטת.

ב-15 בנובמבר בשנת 1963 יצא תקליטון ללהקה המתחרה של הביטלס, דייב קלארק פייב, ושמו GLAD ALL OVER.

טכנאי ההקלטה, אדריאן קרידג', פיתח צליל תוף מיוחד פה, שנודע כ"סאונד של טוטנהאם", משם הגיע דייב קלארק.

הסולן הראשי מייק סמית' נתקל בשיר בשם זה, של קארל פרקינס, וכתב שיר חדש באותו שם. סמית' נזכר, "דייב (קלארק) חשב שאנחנו צריכים לעשות שירים מקוריים. הוא ביקש ממני להמציא משהו וחיפשתי באוסף התקליטים שלי כדי למצוא שם מתאים". זה היה הלהיט האמריקני הראשון של הלהקה. השיר זכה לכבוד מיוחד במצעד הבריטי, שכן הוא הפיל שם את התקליטון של הביטלס, I WANT TO HOLD YOUR HAND, מהמקום הראשון.

ב-15 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליטה הרביעי של להקת רוקסי מיוזיק. שמו הוא COUNTRY LIFE וברור שלא רק המוסיקה משכה בו את תשומת הלב, כי אם גם העטיפה...

אין ספק שרוקסי מיוזיק ביקשה לזעזע את הקהל עם העטיפה הזו שהחביאה בתוכה עשרה שירים חדשים ובועטים. זמר הלהקה, בריאן פרי, הצליח לאזן את הפרסונה הבימתית שלו ובקולו וחזותו הוא מעניק תוצרת של אמן שאי אפשר באמת לחקות אותו. החל מהשיר THE THRILL OF IT ALL והלאה, מקבלים פה רוקסי מיוזיק לעילא ולעילא, כשאחד השירים הבולטים פה הוא OUT OF THE BLUE עם האפקט הפסיכדלי שלו. ויש את BITTER-SWEET הדרמטי עם בריאן פרי שמתחיל לשיר כמו שחקן קולנוע מסרטי הפילם נואר של שנות ה-40, כשלאחר מכן מגיעה הלהקה עם מוזיקת "מארש גרמני" שנשמעת קרה ומנוכרת לעומת השבריריות בבתים. פרי שר בתחילת השיר, "ובכן, זה מצב כו עצוב, פתחתי את לבי , כל כך הרבה פעמים אבל עכשיו זה סגור" וסיפר בראיון למלודי מייקר ביולי 1975: "חייתי עם בחורה שלוש שנים וזה היה די טראומטי. זה לא הסתדר בסוף והחלטתי שעדיף לי לחיות לבד".

היה ברור שמשהו משתנה בשירים של פרי ובצליל של רוקסי מיוזיק. בעיתון NME נכתב אז בביקורת על התקליט: "אני לא יכול לחשוב על אלבום אולפן בו מוצגים צלילים באופן מרשים יותר מזה".

העטיפה צולמה על ידי אריק בומן, עם שתי דוגמניות - קונסטנצה קרולי (אחותו של גיטריסט להקת CAN, מייקל קרולי) ואוולין גרונוולד (שהייתה חברתו של קרולי). בריאן פרי פגש אותן בפורטוגל ושכנע אותן לעשות זאת כמו גם לעזור לו בכתיבת המילים לשיר BITTER-SWEET. הוא אמר שנים רבות לאחר מכן: "רצינו שזה יהיה כאילו הן היו באיזו מסיבה מדהימה בבית כפרי ונתפסו מול פנסים של מכונית כשהן יצאו מאיזה מפגש בתחתונים שלהן. בעיני. הן היו כמו המעריצות האידיאליות שלי".

העטיפה הייתה שנויה במחלוקת במדינות מסוימות, כולל ארצות הברית וספרד, שם צונזרה לשחרור. כתוצאה מכך, מהדורות מוקדמות בארה"ב נארזו בעטיפה אטומה; מהדורת אמריקאית מאוחרת יותר (שהייתה זמינה לרכישה במהלך השנים 1980–1975) כללה צילום אחר. במקום קרולי וגרונוולד נעשה שימוש בתמונה מהעטיפה האחורית של האלבום שהציגה רק את העצים.

באוסטרליה, האלבום נאסר למכירה בחלק מחנויות התקליטים, בעוד שבאחרות מכרו כל עותק בתוך עטיפת פלסטיק שחורה.

השיר שפותח, THE THRILL OF IT ALL, שנקרא על שם סרט קומדיה הרומנטי מ-1963 בכיכובה של דוריס דיי, מוצא את בריאן פרי מתלבט בין מעמדו ככוכב הרוק ובין הרצון שלו לנהל חיי בית רגועים יותר. "ובכן, אתה צריך לוותר על דברים מסוימים אם אתה מתמכר לסוג העבודה שאני עושה", פירט פרי למלודי מייקר ביולי 1975. "אין לך זמן לנוחות ביתית – כמו להיות נשוי באושר. חיי בית זה משהו שלא נראה לי שאני יכול להסתדר איתו כרגע. אלו חיים מהירים מאוד שאני מנהל. יש כל כך הרבה עבודה שאני צריך לעשות. התחלתי מאוד מאוחר ואני צריך לפצות על הזמן האבוד".

השיר OUT OF THE BLUE נכתב על ידי הגיטריסט, פיל מנזנרה, והבסיסט ג'ון גוסטפסון מנגן את ליין הבאס הפ'אנקי בשיר הזה. "תשעים וחמישה אחוזים מנגינת הבס פה היו הרעיון שלי: הם בלהקה היו מנגנים כמה אקורדים ואני הייתי מחכה עד שמשהו היהקורה ואז הייתי מצטרף ומפתח אותו. אהבתי אז דברים של ג'יימס בראון".

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "השחיתות אינה דבר חדש בעולם הרוק. דיוויד בואי ניצל את זה, נראה כי הניו יורק דולס שקעו בזה. מה ששונה ברוקסי מיוזיק, המומחים האחרונים של הפופ בסגנון הזה, הוא השנינות שבה בריאן פרי, האור המנחה והסולן הראשי של הלהקה, מעורר לא רק ריקבון אלא גם זריקה אחרונה מול הגורל. פרי מראה זאת כבר שיר הפתיחה בתקליט, כשהוא עומד על סף התהום, מתענג על 'הריגוש שבכל זה'.

פרי מתקרב לשחיתות, לא דרך סיפורים על הרס עצמי או גאולה, אלא על ידי תיאור רומנטיקה מושחתת. קל לגנוח על הרואין, כמו לו ריד ולהביא בקרב הקהל הלם או, אם אדם נפגע מתעלולים כאלו, פיהוק. אבל לעצב אלבום מלא זה בשירי אהבה פשוטים יחסית שיוצאים להישמע כמו התפוררות המערב זה לא דבר של מה בכך.

בהתחשב בקשיים שלו בפיצוח השוק האמריקאי, בריאן פרי עיצב את התקליט הזה מתוך עין שכמהה לקבלה מסחרית. ייתכן שהוא אכן הצליח: בזכות ההפקה המבריקה והמילים הישירות. למרות שאולי אין בו את המסתורין האפל של התקליט הקודם של רוקסי, STRANDED, הוא מתהדר בהילה של תאווה ממאירה משלו. שני תקליטים אלו מסמנים יחד את השיא של הרוק האמנותי הבריטי העכשווי".

ב-15 בנובמבר בשנת 1977 יצא אלבום-פסקול כפול של הסרט SATURDAY NIGHT FEVER. כולל שלאגרים של להקת הבי ג'יס ועוד.

זה לא רק אלבום; זהו ציון דרך תרבותי שהגדיר עידן, עם מיליוני מעריצים שמצאו בו פסקול לכל החיים. הזה ליווה את הסרט האייקוני בעל אותו השם, בכיכובו של ג'ון טרבולטה בתפקיד טוני מנרו, צעיר שמוצא בריחה וזהות על רחבת הריקודים בסופי השבוע. הבי ג'יז הפכו בזכות זה למלכי רחבות הריקודים.

אני עדיין זוכר את ההתרגשות בכל פעם ששמתי את התקליט כילד, הפעימה הראשונה האייקונית של STAYIN' ALIVE (הידעתם שזה לא מתופף אמיתי פה אלא לופ תופים?) הציתה את חדר נעוריי באנרגיה. גם שירים אחרים של הבי ג'יז פה הפכו להמנונים מיידיים (NIGHT FEVER או MORE THAN A WOMAN). השירים הביאו צליל רענן שהיה גרובי אך עם נשמה, עם הבאסים, הפלצטים המטורפים וההרמוניות השופעות שנשאו את האנרגיה שגרמה אפילו לחדר שלי להרגיש כמו רחבת ריקודים במנהטן.

האלבום לא פנה רק לחובבי הדיסקו. היה לו מספיק מגוון ועושר מוזיקלי כדי ללכוד את תשומת הלב של מעריצים מז'אנרים שונים. קטעים כמו BOOGIE SHOES של קיי.סי והסאנשיין באנד או IF I CAN'T HAVE YOU הלהיטי של איבון אלימן הבטיחו שניתן יהיה ליהנות מהאלבום בשלמותו, מבלי להרגיש יותר מדי חזרתיות או מוצר חד אופקים.

בשביל זה יש גם את הבלדה הממיסה, HOW DEEP IS YOUR LOVE. הבי ג'יז כתבו את שיר האהבה הזה באולפן הקלטות בצרפת. היה שם חדר יפהפה עם פסנתר שבו ניגן הקלידן שלהם, בלו וויבר. יום אחד, הוא ניגן כשבארי גיב עבד על השיר. "נכנסנו לחדר באולפן", סיפר הקלידן, "ושופן נשאר שם, אז בכל פעם שהסתכלתי על הפסנתר הזה ראיתי בעיני רוחי את שופן מנגן. התיישבתי מול פסנתר וחשבתי על ה'פרלוד במי במול שלו, וידעתי שבארי יכול לשיר במי במול כשלחלון הוויטראז' הגיעה קרן שמש, ובארי שר, 'אני מכיר את העיניים שלך בשמש הבוקר'..." הזמרת איבון אלימן הייתה אמורה להקליט את השיר הזה אבל רוברט סטיגווד, שהפיק את הסרט וניהל את הבי ג'יז, התעקש שבחוריו יבצעו אותו בעצמם לפסקול. רובין גיב הסביר את הצליל הייחודי שהוא ובארי יצרו על ידי שילוב הקולות שלהם: "אם תקשיבו לשיר הזה, תחשבו שזה קול בודד אבל זה אניו בארי שרים ביחד, מה שמייצר צליל נחמד. זה כמעט כמו קול בודד, אבל הוא לא, והוא לא כפול, זה שני קולות ביחד. זה משהו שעשינו הרבה".

בשנות ה-70, רחבת הריקודים בסרט ייצגה משהו קסום ומשנה חיים, מקום שבו אנשים יכלו לברוח מהלחצים של חיי היומיום ולהמציא את עצמם מחדש, ולו רק ללילה אחד. בלב זה עמד טוני מנרו, שנחישותו המהודרת והמהלכים הנועזים שלו עוררו השראה. ההשפעה התרבותית של זה הייתה בלתי ניתנת להכחשה. האלבום נשאר בראש מצעד הבילבורד במשך 24 שבועות, והשפעתו התפשטה מעבר לאולם הקולנוע ולמערכת הסטריאו. זה שימש השראה לטרנדים אופנתיים, עם חליפות פוליאסטר צעקניות, צווארונים רחבים ונעלי פלטפורמה שהפכו פופולריות. ולמרות שהדיסקו בסופו של דבר יצא מהאופנה, המוזיקה באלבום הזה מעולם לא נעלמה.

רובין גיב: "עד שהסרט יצא, "דיסקו" היה משהו שונה מאוד בבריטניה לעומת ארה"ב. כתבנו מה שנחשב בעינינו כמוסיקת נשמה של לבנים. מעולם לא ביקשנו להפוך את עצמנו למלכי הדיסקו, למרות שהרבה אנשים אחרים ניסו לקפוץ על העגלה לאחר הצלחת הסרט. כשהלכנו להקרנת הבכורה בתיאטרון הסיני בלוס אנג'לס זה היה ברור שהסרט והשירים ממש מתחברים, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה מושג כמה ענק זה יהיה. זה נשאר הפסקול הנמכר ביותר אי פעם, ומעט מאוד אמנים יצרו משהו עם ההשפעה התרבותית שהייתה לזה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים