רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 בפברואר (1.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "התקליט הראשון שקניתי היה של מוזיקה קלאסית. ראיתי סרט שנקרא 'הסיפור של שלוש אהבות', וקטע הנושא היה מאת רחמנינוף, אני חושבת. בכל פעם שזה היה מושמע ברדיו זה שיגע אותי. זה היה תקליט במהירות 78 סל"ד. מוסיקת פופ הייתה משהו אחר בתקופה ההיא. אנחנו מדברים על שנות החמישים עכשיו. כשהייתי בת שלוש עשרה, מצעד הלהיטים היה שעה אחת ביום אחרי הצהריים. בסופי השבוע הם היו משמיעים את עשרים הגדולים. אבל שאר הרדיו היה מנטובאני, מוסיקת קאנטרי ודיבורי פוליטיקה. לי זה היה פשטני. כבר בילדותי אהבתי מנגינה מורכבת יותר. בשנות העשרה שלי אהבתי לרקוד. זה היה הקטע שלי. אהבתי את צ'אק ברי, ריי צ'ארלס, אלביס פרסלי. אהבתי את האחים אוורלי. אבל אז קרה הדבר הזה שהמיס את הרוק'נ'רול ומוסיקת הפולק נכנסה לחיי כדי למלא את החור. בשלב הזה, היו לי חברים במסיבות וישבנו ושרנו שירים של קינגסטון טריו. זה הרגע שבו התחלתי לשיר שוב. כמה השתוקקתי לשיר במסיבות האלה. זה לא היה שאפתני יותר מזה" (ג'וני מיטשל, בשנת 1979)

מקצבים רועמים: דו קרב התופים האולטימטיבי - בייקר נגד ג'ונס

ב-1 בפברואר בשנת 1971 נערך קרב מתופפים מתוקשר, ב-LYCEUM בלונדון, בין ג'ינג'ר בייקר ומתופף הג'אז האגדי שהשפיע גם עליו, אלווין ג'ונס.

ג'ינג'ר בייקר מעולם לא רצה להיחשב כפשוט מתופף רוק וקיבל הזדמנות מוחלטת להציב את עצמו מחוץ לז'אנר. אז הוא התמודד מול אלווין ג'ונס בקרב תופים אגדי. בייקר הגיע לזה עם לא מעט חוצפה. "יש לי מתנה מאלוהים שיש רק למעט מתופפים - וזו מתנה, זה לא משהו שאתה יכול לעבוד בו. קית' מון? ג'ון בונהאם? לא, לא הייתי שם אותם באותו פריים. הם היו מתופפים, אבל הם לא היו יוצאי דופן בשום אופן לדעתי".

ג'ונס לא נותר חייב. כשכתב המגזין "לייף" השמיע לו את השיר DO WHAT YOU LIKE, שבייקר הקליט עם להקת בליינד פיית', השיב ג'ונס: "שום דבר לא קורה פה. לאיש הזה יש אשליות של הוד ללא בסיס. הם צריכים להפוך אותו לאסטרונאוט ושיעוף מפה" אולי גרוע יותר עבור בייקר, ג'ונס גם הרעיף שבחים על קית' מון באותה כתבה.

בייקר הסביר בספרו: "הייתי מעריץ גדול של אלווין אבל נכנסנו לתקרית לא נעימה בעיתונות כשאמרתי שאני מעדיף את הנגינה שלו רק עם קולטריין והוא השיב שאני צריך לעוף מפה בגלל 'אשליות הפאר' שלי! לאחר זה, זרקתי אתגר שננהל קרב תופים".

לקראת קרב התופים, נאמר כי ג'ונס הוציא אתגר ישיר יותר. "מוטב לבייקר לשים את התופים שלו במקום שבו נמצא הפה שלו", אמר ג'ונס במהלך הופעה במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון.

יום הקרב הגיע ונפתח עם הופעה של להקתו של בייקר, "חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר". זה נמשך כחצי שעה לפני שג'ונס תפס את מקומו מאחורי מערכת תופים פשוטה. בייקר, שדאג להתחמש במערכת התופים עם שני תופי הבס, הציג אותו, בנדיבות, כ"אדם שהערצתי מאז שהייתי ילד". לאחר מכן, הם פתחו בביצוע 20 דקות על AIKO BIAYE, שיר עם ניגרי. בשלב זה, הם תופפו במקביל. לאחר מכן, השניים ביצעו לאחר מכן את DO WHAT YOU LIKE ופרשני עיתונות היו חלוקים בדעותיהם; כותבי ג'אז בחרו בג'ונס בעוד שכתבי הרוק צידדו בבייקר.

ג'ונס ובייקר התחבקו בצורה בלתי נשכחת בסוף הקרב שלהם, מה שגרם למלודי מייקר לפרסם בתרועה שזה שוויון. בייקר סיפר שבאירוע הזה הוא זכה להיות חבר טוב מכאן והלאה של אלווין ג'ונס.

בייקר: "נלחמתי באלווין ג'ונס, ארט בלייקי, פיל סימן, מקס רואץ' וטוני וויליאמס. גון בונהאם ניגן רק בלד זפלין. אם הוא עדיין היה חי היום, תשאלו אותו! איך אני יכול להימצא ברשימה עם בונהאם וקית' מון? אותי זה מצחיק".

ב-1 בפברואר בשנת 1986 מת מהתקף לב המו"ל דיק ג'יימס בן ה-65, שבסיקסטיז טיפל בשירי הביטלס, עד שנעץ סכין בגבם (כיצד בדיוק? על כך תקראו בהרחבה בספר שלי, "ביטלמאניה!"). לאחר מכן הוא טיפל בהצלחה בכוכב העולה אלטון ג'ון וגם החתים, בשנת 1971, את שלום חנוך להקליט אצלו (את הסיפור שנחשף לראשונה, עם הפרטים הלא ידועים, תמצאו בספרי השני "רוק ישראלי 1973-1967").

ג'יימס נודע עוד שבשנות החמישים כאיש ששר את שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה הבריטית, THE ADVENTURES OF ROBIN HOOD. המפיק של אותה הקלטה היה מי שיהיה בהמשך המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין. היה זה מרטין ששידך בין דיק ג'יימס לביטלס. אלטון ג'ון, כמחווה למו"ל המנוח שגילה אותו, הסכים לשלם את הוצאות בית המשפט בתביעה שהגיש, עם התמלילן ברני טאופין, בגין אי תשלום תמלוגים כפי שצריך.

ב-1 בפברואר בשנת 1947 נולד בקפריסין משה ברנד.

כשהיה בן חמישה חודשים עלה משה עם הוריו לישראל. לאחר שהות קצרה בקיבוץ גבת עברה המשפחה לעיר התחתית שבחיפה. אמו שמה לב שיש בעיה איתו - הוא החל ללכת רק לאחר שנה וחצי והדיבור הראשון שלו הגיע רק בגיל שלוש. היה זה רופא שהרגיע אותה שהיא עוד תשמע הרבה את קולו של הבן הזה.

משה גדל להיות ילד ביישן שלא היכה אחרים אך ספג לא מעט מכות מהילדים האחרים. היה ילד אחד שאהב כל הזמן להכות אותו ואף זרק עליו אבן ופצע אותו. הוא נלקח לבית החולים וביקש להתרחק מאותו ילד שלא עצר פה והביא רימון אמיתי לגן הילדים. זה היה רימון שנח בביתם עוד ממלחמת השחרור. אותו ילד שיחק והשתולל עם הרימון כשלפתע זה החליק מידו והתפוצץ. אותו ילד נהרג במקום ושניים אחרים שהיו קרובים אליו נפצעו. משה, שהיה בגן הרחק מאותו ילד, היה בהלם.

עברו כמה שנים ומשה גילה שהדבר שהוא הכי אהב זה לשיר. אז הוא הופיע בהרכבים מזדמנים. בשנת 1967 הוא היה בהופעה כשלפתע קיבל הודעה לבוא הביתה. אז הוא גילה שאביו מת. הוא החליט שאין לו עוד סיבה לשיר אחרי זה והיה זה חבר שלו שיעץ לו לפתוח את הופעותיו עם שיר לזכר אביו. משה הסכים והמשיך לשיר. היה זה השיר "כשהרבי הולך" בשפת האידיש.

במאי 1969, ולאחר שכבר הופיע לצד להקת המחול של יונתן כרמון, הוזמן משה להופיע במועדון קטן בטהרן, לשם הגיעה יום אחד הזמרת סילבי ורטאן (אז אשתו של ג'וני האלידיי, 'האלביס הצרפתי'). קולו כבש אותה והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו. היא ביקשה ממנו לבוא עמה לפריס, כבן חסותה. הוא הסכים וקיבל שם את חסותו של האמרגן ז'ראר טורנייה, שמיהר להחתימו על חוזה לחמש שנים. השיר הראשון שהקליט, עם המוסיקאי המוביל בצרפת, ז'אן רנאר, תחת השם מייק בראנט, היה "תני לי לאהוב אותך" (לס מואה טמה). לטורנייה היה רעיון שיווקי - לגרום לשמו של הזמר לקבל ארומה של מיסתוריות עם כמה שפחות ראיונות לתקשורת.

בפברואר 1970 הוא הופיע בפסטיבל "מידם" שבקאן. "זה בחור שהוא כשרון צעיר ויפה. הוא מקסים", סיפרה המנחה לקהל. המנחה שלצדה שאל, "האם הוא באמת כך?" והיא השיבה בנחישות, "כן, הוא יפה והוא מייצג את צרפת". כששני המנחים הציגו את שמו של מייק בראנט, הגיב הקהל במחיאות כפיים מנומסות. מייק ניגש לבצע את השיר "לס מואה טמה" ובסופו הקהל פרץ במחיאות כפיים נלהבות וממושכות. מייק ירד מהבמה אך שני המנחים קראו לו בחזרה, כי הקהל ביקש לראות ממנו עוד קצת. מנחת הערב העניקה לו פרח ונישקה את פניו בהתלהבות. כוכב נולד.

באוקטובר 1970 הופיע מייק בתחרות הזמר של רדיו לוכסמבורג כנציג של צרפת וזכה במקום הראשון, כשהמיס את הלבבות עם שירו החדש, "אבל בתוך האור".

בדצמבר 1970 הגיע מייק לראשונה ככוכב לישראל והופיע בסדרת הופעות, כשלצדו יפה ירקוני ושלישיה חדשה בשם "שובבי ציון" (עם חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט). החשש שלו היה רב כי ידע שספג ביקורות רעות מאד מהתקשורת על הצלחתו מעבר לים. הקהל הישראלי השתוקק לשמוע אותו.

היו גם מעריצות ישראליות שכעסו עליו. יפה אבקסיס, מירושלים, כתבה ללהיטון בסוף 1970: "ברצוני לשבח את הופעתו של מייק בראנט בבנייני האומה בירושלים. אך יחד עם זאת להעיר לו, כי אין מתנהגים כך אל מעריצים. מייק לא רצה לחתום לנו ואפילו סובב את ראשו מאיתנו. דבר כזה לא עשו לנו זמרים ישראליים כמו שלמה ארצי ויגאל בשן". כמו כן, מייק נאלץ לשלם 2,000 לירות לחברה ממנה שכר את מכונית הפונטיאק, בעת שהותו בארץ. זאת על הנזק שגרמו מעריצות לרכב כשחרטו בו את שמותיהן ואת מספרי הטלפונים שלהן.

מייק המשיך להצליח בחו"ל אך בפברואר 1971 הוא נפצע בתאונת דרכים בדרכו להופעה בליון, צרפת.

הכותרות בעיתוני צרפת זעקו שמייק איבד את הזיכרון. הוא נהג ברכב, בשעת חשיכה, כשלפתע הגיח מולו רכב שהתנגש בו חזיתית. הוא יצא מהתאונה עם זעזוע מח ופציעה בברך. הוא הצליח להתאושש ולחזור לבמה הנוצצת. בלהיטון פורסם אז כי הוצע לו לשיר את השיר "בלדה לשוטר", בסרט השוטר אזולאי. מייק לא היה זמין מבחינת לוחות זמנים והשיר קיבל ביצוע אלמותי של אושיק לוי.

מייק הופיע בישראל גם בשנים 1971 ו-1972 וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, הוא מיהר להגיע לארץ ולהופיע מול חיילים. באפריל 1974 הוא הגיע לישראל בפעם האחרונה והשתכן במלון שרתון שבתל אביב. הוא ידע שלא יזכה ליהנות זמן רב מהשמש הישראלית וייאלץ לחזור ללחצים האדירים שמחכים לו כשימריא מכאן.

טיסה אל השמיים הפסיכדליים עם המהפכה הקולית של ג'פרסון איירפליין!

ב-1 בפברואר בשנת 1967 יצא האלבום השני של להקת ג'פרסון איירפליין ושמו SURREALISTIC PILLOW.

זה היה האלבום הראשון של ג'פרסון איירפליין המחודשת - הם הוציאו אלבום אחד לפני כן, אבל עכשיו עם גרייס סליק בשירה וספנסר דריידן כמתופף, הם יצרו שילוב מדהים של פסיכדליה ופולק, עם כישרון בכתיבת שירים, שירה ונגינה בגיטרה. הם יצאו מסצנת להקות הג'אם של סן פרנסיסקו, ובכל זאת יכלו לכתוב שירים תמציתיים שהיה קל להשמיע ברדיו ולהפוך ללהיטי ענק.

זמר הלהקה, מרטי באלין, על אלבום זה, לעיתון TROUSERS PRESS (בשנת 1983): "הגיטריסט יורמה קאוקונן היה אז הקית' ריצ'רדס שלנו. הוא גרם ללהקה להתפתח. הוא הביא אותנו לאילתורים מוזיקליים. יורמה לימד אותי לשיר במצב שכזה של אילתורים כבדים. לא הופתענו שהשירים של גרייס הפכו ללהיטים (WHITE RABBIT ו- SOMEBODY TO LOVE). שמענו אותה מבצעת אותם בלהקתה הקודמת וידענו שהם טובים".

פול קאנטנר (לאותו עיתון): "הייתה אז הפרדה גדולה בין סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. האנשים של לוס אנג'לס היו פרנואידים ביותר כלפי רעיונותיהם. בסן פרנסיסקו אהבנו להראות לאחרים את רעיונותינו, כמו צעצוע חדש שקיבלנו והתגאינו בו".

ובכן, אלבום זה הוא מהאלבומים שדווקא לוקח זמן באמת להיכנס לתוכם. למרות שהשירים נשמעים פשוטים למדי, עם בלדות אהבה, המנוני תקופה היפיים, נוסחאות בלוז ישנות - הדרך בה הם נשמעים הייתה משהו חדשני בתקופת 1966, עם הגיטרות הבשרניות של יורמה קאוקנן, הבס הערמומי של ג'ק קאסידי, קולו הרועד, חסר הביטחון אך גם רגשי של מרטי באלין, התיפוף האפקטיבי של ספנסר דריידן, גיטרת הליווי הנאמנה של פול קאנטנר וכמובן הרכש החדש והחשוב מאד, בדמות הזמרת גרייס סליק.

בנוגע לצליל הגיטרה בשיר, קאוקנן סיפר בספרו: "בערך בזמן הכנת התקליט הזה עברתי מהגיטרה של GUILD THUNDERBIRD והמגבר של STANDEL לגיטרת גיבסון ES-345 ושני מגברי FENDER TWIN REVERBS, אבל עדיין התלבטתי בין שתי אפשרויות הסאונד. הסולואים בשירים WHITE RABBIT ו- SOMEBODY TO LOVE נעשו עם הת'אנדרבירד והסטנדל. הרוויה של הצליל עם ההדהוד הייתה הדבר. השירים האחרים נעשו עם הגיבסון ומגבר הפנדר".

סליק: "במהלך הכנת התקליט הזה, גם כשלא הייתי נחוצה בהקלטה, הייתי באולפן, רק צפיתי והקשבתי לכל המכונות שהופכות את הרעש הפשוט ביותר לצליל עוטף. זה היה האלבום השני של ג'פרסון איירפליין אבל זה היה הראשון שלי, ולא רציתי לפספס שנייה מהתהליך".

אם אתם מחפשים אלבום אחד של ג'פרסון איירפליין וחשקתם במשהו שנשמע כאסופת להיטים אך הוא עדיין אלבום אחיד, קבלו פה את חבילת הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. אם אתם לא מכיר את התקופה המוקדמת של הלהקה, זה מקום טוב להתחיל בו. זה הכי קרוב למושלם שיש, בטיסה הזו.

גרייס סליק היא אחת הזמרות הנשיות המשובחות יותר בתולדות הרוק האמריקני. מספיק לשמוע אתה בלהיט SOMEBODY TO LOVE כדי להבין. ואיזו זמרת אחרת יכולה לשיר טוב ממנה את הלהיט השני ורווי הפסיכדליה של אליס בארץ הפלאות, WHITE RABBITT? עם זאת, באלבום זה השליטה הייתה עדיין בידיו של באלין. סליק, שיחסית לא שרה באלבום הרבה סולו, תשתלט יותר על העניינים מהמשך הדרך. אבל הביצועים שלה במה שיש פה? פשוט דליקטס!

האלבום נפתח עם SHE HAS FUNNY CARS, שפותח את דלת המאזין אל סצנת הפסיכדליה של אז. מיד אחריו נשמע לפתע קולה של סליק הדוחף את כל הלהקה לביצוע אלמותי של SOMEBODY TO LOVE. השיר נכתב על ידי גיסה של סליק, הגיטריסט דרבי סליק, בשנת 1965, כשהיו בלהקה בסן פרנסיסקו ושמה THE GREAT SOCIETY, בה תופף ג'רי סליק, שהיה בעלה של גרייס ואחיו של דרבי. סאן פרנסיסקו של אמצע הסיקסטיז הייתה מוקד האהבה החופשית, אך דרבי סליק ראה חיסרון בראיה הזו, שעלולה להוביל לקנאה וניתוק יחסים. השיר הזה בא לשמור על נאמנות ומונוגמיה, עם מציאת אותה אהבה אמיתית אחת שתטפח אותנו ותעביר אותנו את התקופות הקשות. ובכן, עכשיו ברור לי שיש פה אירוניה כשהשיר בוקע דווקא מגרונה של סליק.

שיר יפה נוסף באלבום אני מוצא ב- TODAY העדין, שבאלין כתב במטרה להציגו לזמר הידוע, טוני בנט שהקליט אז באולפן הסמוך. ג'רי גרסיה מנגן בגיטרה בשיר זה והוא גם שהציע ללהקה לקרוא לאלבומה בשם "כרית סוריאליסטית", לאחר שנשאל מה דעתו על המוזיקה המוקלטת.

סליק: "אם אתם תוהים מה פירוש הכותרת 'כרית סוריאליסטית', הוא אחד מאותם שמות שמשאירים את הפרשנות בידי המתבונן. כאשר מרטי באלין שאל את ג'רי גרסיה מה הוא חושב על הקלטות האולפן, אמר ג'רי, 'זה נשמע כמו כרית סוריאליסטית'. ישן או ער על הכרית? חולמים? לעשות אהבה? שם התואר 'סוריאליסטי' משאיר את התמונה פתוחה לרווחה.

מה שהתרחש מחוץ לאולפן בזמן הזה בהחלט צלל לתוך העולם הסוריאליסטי. כולנו התארחנו בטרופיקנה, מוטל זול בשדרות סנטה מוניקה. באחד הלילות הראשונים שלנו בלוס אנג'לס, באנו בחזרה לחדרים שלנו, כששמענו מה שחשבנו שהוא כלב מיילל. עַל המרפסת זחל על ארבע ג'ים מוריסון עירום לחלוטין, נובח על הירח. מתעלם מהניגוד בין מצבו ה'טבעי' לבין מראה שכונת עוני עירונית של מרכז העיר לוס אנג'לס, הוא המשיך במעשה הכלבים גם אחרי שפול קנטנר פסע מעליו כדי להגיע לחדרו.

כששאלתי את פול מה הוא אמר למוריסון, פול ענה, 'מה אתה אומר לבחור שהופך לכלב? שום דבר'. ג'ים היה כל כך מוכן לקחת את עצמו לגמרי לקצה החוויה האנושית, מצאתי את ה'ביצוע' שלו מרתק ומפחיד כאחד. ניסיתי לדמיין מה סוג של סקרנות יכול לקחת מישהו לקיצוניות הזו בלי פחד מכריע מ'אולי לעולם לא אחזור משם'. אבל לחזור למה? מי יגיד מהי המציאות העדיפה?"

את הצד הראשון חותם השיר COMIN' BACK TO NE, אותו כתב באלין מיד לאחר שעישן ג'וינט עסיסי עם איש הבלוז, פול באטרפילד. גם בהקלטת השיר הזה ניגן גרסיה.

לצד השירים יש פה גם מצגת סולו מוזיקלית אקוסטית אינסטרומנטלית מאת יורמה קאוקונן ושמה EMBRYONIC JOURNEY, שכתב בשנת 1962. זה כמצע להרגיע את הנפש לקראת WHITE RABBITT, שאת המקצב שבו הגתה סליק, בהשפעת השיר SKETHCES OF SPAIN המופלא, של מיילס דייויס וגיל אוונס. היא הקשיבה לאלבום בעת טריפ אל.אס.די והרעיון הגיע לראשה. השיר הפך מאז לאחד הגדולים יותר של הסיקסטיז, לטעמי.

לאחר הטריפ הקצר אך אפקטיבי מאד הזה נחתם האלבום באופן רוקיסטי עם PLASTIC FANTASTIC LOVER. למרות שהיו שפירשו את שם השיר כמשהו מיני, באלין למעשה כתב זאת כשיר אהבה למערכת הסטריאו החדישה שרכש אז. ואיזה יופי של מיקס סטריאופוני יש פה! האם רק לי נדמה שבאלין מחקה פה בשירתו את בוב דילן?

חשוב לא לשכוח, שהאלבום הזה יצא כמעט חצי שנה לפני סרג'נט פפר, שיש הטוענים שהרוק הפך 'בוגר' רק בזכותו (אני לא ביניהם). האלבום הזה של ג'פרסון איירפליין מוכיח שאין כך הדבר ושצוות המטוס כתב וביצע פה בבירור מוזיקה לנשמה ולא לגוף. אלבום זה שלהם עדיין הצליח לאזן בהצלחה בין הפסיכדליה המופשטת לפופ המהודק. מיד אחר כך יעופו החברים אי שם למקומות אחרים. מבחינתי זה מבורך, אבל טוב מאד שיש גם את האלבום הזה כדי להחזיר אותנו גם פה ושם אל הקרקע כשאנו מניחים את הראש שלנו על כרית סוריאליסטית.

מה שכחה להקת לד זפלין להביא עמה להופעה?

ב-1 בפברואר בשנת 1969 הגיעה להקת לד זפלין להופעה נוספת באולם פילמור איסט בניו יורק.

לאחר שבעל האולם, ביל גרהאם, הציג את הלהקה על הבמה, ניגש רוברט פלאנט למיקרופון והודיע, "אנחנו מצטערים על העיכוב אבל בגלל שכולנו טפשים במקרה הזה, שכחנו את גיטרת הבס במלון. זה באמת לא יאמן! אז אנחנו נפתח את ההופעה בלי נגן הבס שלנו. ג'ימי פייג' ינגן לכם קטע פתיחה, שהיה מאד פופולרי כשהוא הופיע עם היארדבירדס".

אז ניגש ג'ימי לקדמת הבמה, התיישב על כסא וניגן את WHITE SUMMER, עד שגיטרת הבס הובאה למקום והלהקה ניגשה לבצע את קטע הפתיחה הקבוע שלה אז, TRAIN KEPT A ROLLIN. גם הפעם עלתה אחרי זפלין להקת פרפר הברזל, כשבקהל נשמעו לא פעם צעקות של "לעזאזל עם הבאטרפליי! רוצים זפלין!". אבל הזמן שהוקצב לזפלין היה קצר יחסית והלהקה חתמה עם COMMUNICATION BREAKDOWN, שבמהלכו נקרעו מכנסיו של פלאנט הנלהב. אחרי זפלין עלו חברי איירון באטרפליי הנרגנים לבמה ושוב היו כאנטי-קליימקס.

האחים חשיש מביאים צינגעלע חדש!

ב-1 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת האחים דובי (THE DOOBIE BROTHERS) ושמו הוא WHAT WERE ONE VICES ARE NOW HABITS.

ברולינג סטון פרסם אז אלן ניסטר את הביקורת הזו: "זה אופייני ללהקה שכזו להוציא, בשלב הזה, תקליט חדש שבו שני שירים חזקים לשוק המסחרי והשאר בינוני ומטה. אני מדבר על השירים EYES OF SILVER ו- ROAD ANGEL שמחקים את נוסחת להיטי העבר. השיר הטוב בתקליט הוא דווקא זה שמתחמק מנוסחה זו וקוראים לו ANOTHER PARK, ANOTHER SUNDAY, שהוא בלדה עם פזמון נהדר ותפקידי גיטרות עסיסיים. שאר התקליט לא טוב וחברי הלהקה יודעים לנגן בו היטב אך חסרה להם הדינמיות. תפקידי השירה נעימים אך מונוטוניים והשימוש במקצב לטיני פה ושם הוא כהשמת פלפל על מחית תפוחי אדמה תעשייתית. התקליט הזה נוצר כנראה כדי להשאיר את מעריצי הלהקה ערניים עד שיגיע תקליט ההופעה המתבקש".

גם ג'ון לנדאו כתב אז על האלבום באותו עיתון: "הדובי הם מספיק חכמים וטובים כדי שיהיו בשני הכיוונים; הם יכולים לנגן בחוזקה כדי לעלות עם להיט חדש לרדיו, אך גם לנגן באופן כזה שיפנה לקהל רחב יותר. כאנשי מקצוע מוצקים, הם משלבים ניחוחות שורשיים עם השפעות רית'ם אנד בלוז ומורכבות אינסטרומנטלית בסגנון האחים אולמן וגרייטפול דד. הם מנגנים בהתלהבות, שרים טוב יחד ויוצרים אלבומים מרשימים ומחוספסים. הם גם שואפים קשה מדי כדי להישמע בעלי נשמה ולעיתים הם חוזרים על עצמם. האלבום החדש שלהם לא ישנה את פני מוזיקת ​​הרוק, אבל זה תקליט קל להשתעשע איתו, שנעשה על ידי להקה עם יחס למוזיקה שמתאים לכישרונות שלהם".

התקליט הזה השיק עידן חדש של זמרים-יוצרים והציל את הקריירה של ג'יימס טיילור!

ב-1 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט חדש לזמר ג'יימס טיילור ושמו SWEET BABY JAMES. זה הפך לסיפור הצלחה אדיר.

הנה הביקורת מאז שפרסם הרולינג סטון: "באוגוסט האחרון ג'יימס טיילור צוטט ברולינג סטון כך: 'אני מקווה שהאלבום הבא שלי יהיה פשוט יותר. זה חייב להיות, כי המוזיקה פשוטה ועבודת הפקה גדולה רק קוברת את כל הכוונות שלי'. ובכן, האלבום הראשון, לאחר עזיבתו את חברת אפל, משתלב יפה עם הציפייה הזו.

פיטר אשר (לשעבר מנהלו של טיילור בחברת אפל) הפיק את האלבום הזה, כמו גם את האלבום הראשון של טיילור, ואפשר לשמוע שהוא נתן לטיילור להיות חופשי הפעם. הדים של הבאנד, הבירדס, קאנטרי דילן ודיון הפופולרי יש בשפע, אבל איכשהו טיילור עובר את הכל עם תקליט נעים להאזנה שכולו שלו. המניפולציה העדינה והאינטליגנטית של פסנתר, גיטרה סטיל, כינור וכמה עיבודי כלי נשיפה בלבד ראויה להאזנה מקרוב על ידי כל מפיק.

לאורך כל הדרך, העמדה הווקאלית שלו נמוכה ומתאימה באופן מושלם לעבודת הגיטרה בסגנון קאנטרי. שום סולו חריף או מנגינות לחוצות יתר לא מופיעות כשמוזיקאים וזמר יחד מצליחים לסלול את דרכם דרך חזיונות גן העדן הבודדים המתמשכים של טיילור. זה אלבום שקשה להתווכח איתו ונדמה שטיילור מצא את ההרכב המוזיקלי האידיאלי לומר את מה שיש לו לומר".

ב-1 בפברואר בשנת 1974 יצא אלבום בעייתי ללהקת טי רקס ושמו ZINC ALLOY AND THE HIDDEN RIDERS OF TOMORROW. האם זה רק אני שחש כי יש פה נסיון לרכב על השם ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS? ובכן, התוצאה לא טובה.

בתקופה הזו היה שרוי מארק בולאן, מנהיג העניין, בבעיה גדולה מאד; המעריצים שחקו אותו עד דק והמשיכו הלאה, שיריו הפכו נוסחאות קלישאתיות והוא ראה כיצד חברו (שאז נתפס בעיניו כצ'ילבה), דייויד בואי, עוקף אותו מימין ונותן פול גז קדימה. בואי, שכתב עליו ב"זיגי סטארדאסט" את השיר LADY STARDUST, כבר לא הסתכל לכיוון הרוק הנוצץ. הדבר הנוצץ היחיד אצלו אז היה המילה "יהלום" במסעו החדש שנקרא DIAMOND DOGS. בשנת 1973 הוציא בולאן תקליטון שבו תהה "מה קרה לחלום הנעורים?". העולם לא נרעד והמשיך בשלו. בולאן המשיך לנוע כלפי מטה וללא מעצורים. מי שבשנת 1972 נתפס כדבר הבא אחרי היסטריית הביטלס, כשתויג כתופעת T-REXTASY, התגעגע מאד לאותם ימים.

בעוד שבשנת 1973 פרץ בואי בהצלחה גדולה לשוק האמריקני, התקליט ZINC ALLOY של בולאן כלל לא יצא שם. למרות שהוא ניסה להרחיב את אופקיו המוזיקליים באלבום הזה, הוא לא נתפס בזמן אמת כאלבום טוב ומאז הוא די נשכח. בולאן הפך להיות הציפור בכלוב שהוא בנה לעצמו. לא היה לו את הכריזמה המסתורית של בואי. הוא לא הצליח להמציא את עצמו כראוי מחדש. נו, איך אפשר הרי להתחרות בזיקית הרוק האולטימטיבית?

אם בעבר היו אלו הזמרים "פלו אנד אדי" ששימנו כהלכה את השירים של טי רקס, הרי שפה הם כבר לא היו בנמצא והוא השתמש במקומם בזמרות רקע, שרק העצימו בשירתן החזקה את המחסור במלודיות כובשות. ההפקה עדיין של טוני ויסקונטי וחברי טי רקס הנאמנים עדיין מנגנים פה לצדו (המתופף ביל לג'נד, הבסיסט סטיב קארי ונגן כלי ההקשה מיקי פין), אבל משהו כבר נסדק פה. ניסיתי להקשיב לאלבום הזה ולא הצלחתי להיאחז בו. אולי לא סתם בזמן ההוא נחשב בולאן כסוס צולע הנמצא פסיעה לפני מותו. זה היה אחד הרגעים הרעים שלו בקריירה הקצרה יחסית.

האלגנטיות הנצחית של ואן מוריסון - באלבום הופעה כפול.

ב-1 בפברואר בשנת 1974 יצא אלבומו הכפול בהופעה של ואן מוריסון ששמו IT'S TOO LATE TO STOP NOW.

קודם כל, הנה כתבה ששלפתי עליו מהתקופה בה הוקלט האלבום, יולי 1973: "לקח זמן רב לאיש מבלפסט לחזור אז ולהופיע באנגליה. למעשה, ההפסקה ארכה כשבע שנים. 'היו הרבה סיבוכים לפני נסיעת העסקים הזו', הוא אמר. 'עכשיו זה נראה כמו הזמן הנכון. הכל פשוט התחבר. לאחרונה נראה שאני לא מופיע הרבה אבל זה לא נכון. אני מופיע כל הזמן. זה פשוט לא מתפרסם כי לא מדובר בהופעות גדולות.

אני הכי אוהב להופיע במועדונים ובאולמות קטנים. אולמות ריקודים, אבל יש מעט מאוד כאלו בסביבה. אנשים נעשים כל כך עצלנים. פעם זה היה כמו בפילמור הישן כשכולם קמו, אבל עכשיו כולם שוכבים על הרצפה בקהל בזמן הופעה. אני אוהב מועדונים כי אתה יכול להיכנס לפרטים אינטימיים יותר של שיר. כשאתה שר על דברים מסוימים, כולם יכולים לשמוע את המילים ואת מה שאתה אומר'.

על תהליך הרכבת להקת הליווי שלו: 'פגשתי את ג'ון פלטניה הגיטריסט בוודסטוק, בסביבות שנת 1969. הוא היה אז עם להקה שהייתה חתומה בחברת התקליטים בה הייתי חתום, באנג רקורדס. פגשתי שם גם את ג'ק שרואר, איש כלי הנשיפה. הוא וג'ף היו עם להקת הבלוז קולוול-ווינפילד. הבסיסט דייוויד הייז הוא מקליפורניה ועובד בעבר עם הלהקה של ג'סי קולין יאנג. היה לי קשה למצוא את הנגנים הנכונים כשלא ידעתי מה אני מחפש. זה לא זמר עם להקה, או להקה עם זמר - זה עניין שלם'.

פלטניה הוסיף: 'רוב המוזיקאים מתעסקים רק בדבר אחד, בין אם זה ג'אז או רוק או כל דבר אחר, והם לא רגישים או פתוחים מספיק כדי לדעת שמוריסון מכסה את הכל'.

ארבעת נגני הקשת הם מהתזמורת הסימפונית של אוקלנד - ומנהיגם הוא המאסטר של התזמורת, נייט רובין.

מוריסון: 'אני אוהב להכין תקליטונים. זה כיף אבל אני חושב שאני מתרחק מזה. אני רוצה להיות מסוגל להוציא אלבומים משולשים ומרובעים, אבל לפעמים זה ממש קשה לעשות זאת. לפני זמן מה חברת התקליטים ביקשה ממני סינגלים, אז הכנתי כאלה - כמו 'דומינו', שלמעשה היה שיר ארוך יותר אבל קוצץ. ואז, כשהתחלתי לתת להם סינגלים, הם ביקשו אלבומים. לא אכפת לי. כל עוד הם משתפים פעולה איתי, אני אשתף איתם פעולה. האלבום הבא שלי יהיה הקלטה של הופעה שלנו'.

על המעבר שלו מוודסטוק לצפון קליפורניה ב-1971: 'וודסטוק התחילה להיות מקום כל כך כבד. כשנסעתי לשם לראשונה, אנשים עברו לשם כדי להתרחק מההמולה. ואז וודסטוק עצמה התחילה להיות הסצנה. הם עשו סרט בשם וודסטוק, וזה אפילו לא היה וודסטוק. זה היה במרחק של 60 ק"מ משם. מיתוס נוסף ושגוי. כל העולם ואשתו התחילו להופיע בתחנות האוטובוס, וזה היה ההפך הגמור ממה שהיה אמור להיות שם. אז עברתי לקליפורניה כי שמעתי שיש להם שם תפוזים טובים. למעשה, תכננתי ללכת לשם הרבה לפני כן. המקום הזה מתאים לי'..."

ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום עם צאתו: "כמו מעמד הביניים הלבן, מוזיקת הרוק מפגינה חוסר שורשים מסוים, היעדר היסטוריה חיה. זהו הנכס הגדול ביותר של הרוק - הוא ספונטני וחופשי, עכשווי וזמני - אבל זה גם יכול להיות משהו אחראי. תחיית הרוק שחוזרת על עצמה וחיבתנו לגיל הזהב של אלו שעשו אותו מלכתחילה מבטאות את היעדר העבר, עצם המילה 'התחייה' מציינת שהעבר מת. אמנים רבים בוחנים את העבר הזה, אבל אז והיום הם כל כך נפרדים, שלעתים קרובות מאמצים כאלו הם חסרי חיים, לא רלוונטיים או נצלנים בצורה גסה.

ואן מוריסון, אחד הבודדים שעבורם המסורת המוזיקלית האמריקאית נלהבת וחיה, אוהב את המסורת הזו עם התובנה והלהט של איש זר. אין הנפת דגל קנאית יותר מאשר זו של אזרח מאומץ (זה משמעותי כשכל חברי להקת הבאנד מלבד אחד הם קנדיים). הלהט של מוריסון אינו מחייב אותו לחקות את העבר; המוזיקה שלו כל כך ספוגה בה, שכל מה שהוא כותב ושר מבטא ומפרש את העבר לאור ההווה, ואת ההווה לאור העבר.

מכיוון שהמוזיקה של מוריסון ממשיכה מסורת מתמשכת, היא אף פעם לא מוסטת על ידי משהו אופנתי ולעולם לא מתארכת. אפילו שם האלבום דוחף אותנו קדימה וכל החומר בו חי מאוד.

שליש מהאלבום, הסטנדרטים, מראים מהיכן מגיעה המוזיקה שלו: בלוז, ג'אז, גוספל, אר אנד בי וסול. שימו לב להשמטת הרוק: מוריסון קרוב יותר לבובי 'בלו' בלנד וריי צ'ארלס מאשר לרוק. השירים שלו הם יצירה תוססת באותה מידה, וחושפים את מוריסון כשומר מסורת גדול וככישרון מקורי: מסורתי בגלל השורשים שלו, מקורי כי הוא לא מפסיק לצמוח - זה מאוחר מדי לעצור עכשיו.

עם זאת, מוריסון מעולם לא נהנה מהפופולריות ההמונית שמגיעה לו. זה בין השאר בגלל שהוא עומד די בכוונה מחוץ למיינסטרים הפופ/רוק, אבל יותר חשוב בגלל האדישות היחסית שלו למילים.

לעתים רחוקות מילים מעניינות את מוריסון אלא כצלילים, ובלי זה בלקיחה בחשבון אתה תתבלבל כשהוא מקשקש "סודומיסודומיסודום". הוא פשוט מתעסק עם המילים. בלי שום דבר לומר, עם רק רגשות להביע, את השירים שלו חייבים להרגיש, לא לחשוב עליהם. מה שחשוב הם העצירות וההתחלות, הפיתולים, השטויות והצעקות. מוריסון נאבק במילים, מרחיק אותן, נוטש אותן כליל, כאילו הן חסמו את הצליל הטהור ואת התחושה הטהורה שאליהם הוא מתאמץ. עכשיו אפילו מיק ג'אגר, אחד הדוגמנים המוקדמים של מוריסון, מחקה אותו.

ובכל זאת מוריסון הוא לא רוק אלא זמר ג'אז, מחובר לקצב ולסאונד. הוא עושה סווינג והוא מאלתר, שזה יותר ברוח הג'אז מאשר ברוק. הבעיה של מוריסון היא שקהל הפופ דורש יותר מאשר זמר; הוא רוצה לא רק קול, אלא אישיות פופ שתמלא את הפערים בין אלבומים והופעות, דבר שמוריסון מעולם לא עשה.

הקול של מוריסון באלבום מצוין, אבל האריזה המפוארת מיותרת, והמיקס משונה. החצוצרה של ביל אטווד צריכה להיות בולטת בשיר WILD CHLDREN, למשל, אבל היא בקושי נשמעת. בכמה קטעים הגיטרה אינה מוקלטת. וחמישיית כלי מיתר שמלווה חלק מהשירים היא לרוב דקה ודי עלובה. מדי פעם הם נוצצים אבל בדרך כלל הם מיותרים.

המוזיקאים האחרים, שרובם ניגנו עם מוריסון פעמים רבות בעבר, אף פעם לא גורעים, אבל אפשר היה לשרת טוב יותר את מוריסון. הלוואי, למשל, שידו השמאלית של הפסנתרן ג'ף לייבס תסטה מדי פעם מתחת לאמצע הפסנתר ותיתן למוזיקה יותר תחתית. הגיטריסט ג'ון פלטניה מוכשר לחלוטין אבל קצת נוקשה - הגיטריסט האידיאלי יהיה גמיש וקולח, כמו השירה של מוריסון. הסקסופון של ג'ק שרור הוא איתן אבל לא יוצא דופן. אולם חסרונות אלו אינם חדשים; מוריסון העדיף בדרך כלל לנגן עם חברים נוחים ולא עם מוזיקאים מוכשרים יחסית".

גם זה קרה ב-1 בפברואר

- בשנת 1949 הוציאה חברת התקליטים RCA בפעם הראשונה לשוק את התקליטון במהירות 45 סיבובים לדקה. ההמצאה החדשה הזו גרמה לעליה חדה במכירות של מכונות ג'וקבוקס, שהיה קל להשחיל בהן את הפורמט הזה, שהחליף את תקליטי ה-78 סיבובים לדקה. התקליטון היה סוג של תגובת מחץ להמצאת התקליט בן 33 ושליש סיבובים לדקה שהמציאה חברת התקליטים קולומביה.

- בשנת 1962 נכנס לתוקף באופן רשמי החוזה הניהולי של בריאן אפשטיין מול הביטלס.

- בשנת 1969 הופיעה ג'וני מיטשל את הופעתה הראשונה באולם קרניגי הול היוקרתי בניו יורק.

- בשנת 1968 הפך אלביס פרסלי לאבא. נולדה לו בת, שהוא קרא לה ליסה מארי. כשתהיה בת שבע יארגן לה אביה מתנה מיוחדת לבקשתה - לפגוש את אלטון ג'ון. ושנים לאחר מכן הבת תתחתן עם מייקל ג'קסון ובכך תרים גבות רבות. בשנת 2023 היא מתה מהתקף לב.

- בשנת 1974 עזב הגיטריסט אריק בל את להקת THIN LIZZY עקב בעיות בריאותיות שנגרמו כתוצאה משתיית אלכוהול מוגזמת.

- בשנת 1963 סיים פול סיימון את לימודיו בקולג' קווינס בניו יורק.

- בשנת 1965 הקליט ג'יימס בראון את השיר PAPA'S GOT A NEW BAG. זו הפעם הראשונה בה השתתף אצלו בהקלטה הגיטריסט ג'ימי נולן, ששמו ילך לפניו בהמשך כאחד שמפליא לנגן בסגנון ייחודי ושמו THE CHICKEN SCRATCH.

- בשנת 1965 קרתה תקרית לא נעימה לזמר פי ג'יי פרובי. בטעות הוא קרע את מכנסיו באמצע הופעה. המנהל שלו רץ לבמה לעצור את ההופעה ונתן החזר כספי לכל מי שדרש.

- בשנת 1937 נולד בקנטאקי הבכור משני האחים אברלי. זה הוא דון אברלי (או בשמו המלא - אייזק דונלד אברלי). שנתיים לאחר מכן יגיע לעולם אחיו, פיל.

- בשנת 1968 הכריזה להקת הדלתות שחברת הסרטים 'יוניברסל' הציעה לה חצי מיליון דולר תמורת כמה פרויקטים: סרט מלא, תוכנית טלוויזיה, ספר מצויר עם דמויות הלהקה וספר שירים מאת ג'ים מוריסון. רק האחרון מכל אלה אכן התממש.

- בשנת 1985 השתתף גלן פריי, מלהקת איגלס, בצילומי פרק מהסדרה הבלשית האמריקאית והמצליחה, מיאמי וייס.

- בשנת 1978 נערכה פרמיירה בלוס אנג'לס לסרטו של בוב דילן, שנקרא 'רנאלדו וקלארה'. הסרט היה בתחילה באורך של כארבע שעות אך קוצץ ומה שנשאר בו זה בעיקר צילומי הופעה של דילן.

- בשנת 1938 נולד ג'ימי קארל בלאק, המתופף המקורי של להקת 'אמהות ההמצאה' (עם פרנק זאפה). הוא מת בשנת 2010.

ב-1 בפברואר בשנת 1973 יצא האלבום ALOHA FROM HAWAII של אלביס פרסלי.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלוהים שלי! עוד אלבום חי מהגיבור שלי. הוא מוציא אותם מהר כמו שעשה פעם פסקולים של סרטים. ועם פחות טעם, לאור העובדה שהחומר, התבנית, המבנה והסאונד משתנים כל כך מעט מתקליט לתקליט. מצד שני, הם נמכרים יותר טוב מאלבומי האולפן הנוכחיים שלו, ואלה לא בדיוק היו ניצחונות אסתטיים, אז אולי יש בזה היגיון.

בסרט התיעודי המהנה ELVIS ON TOUR הוא הופך את ההופעה שלו לדרמה ויזואלית. לעומת זאת, ההקלטה החיה מעצימה את האלמנט הגרוע ביותר במופע הבמה של אלביס - עיבודי כלי הנשיפה הפשטניים, שבוצעו בצורה גרועה - בעוד שהסרט מגדיל את עומק המחויבות של אלביס למוזיקה.

אני בדרך כלל נהנה לשמוע אותו עושה את מרכיבי הבלדה שהוא הפך מזוהה איתם בשלב הסרט, במיוחד את CAN'T HELP FALLING IN LOVE WITH YOU, איתו הוא סוגר כל קונצרט (וכאן ההקלטה הגרועה ביותר שלו עד כה). אבל כשהוא תועה אל הרפרטואר הטהור של מופעי לאס וגאס, הדיכאון חוצה בקלות את הגבול לגועל. הלהקה שלו מהודקת ומקצועית להפליא לאורך כל הדרך. צ'רלי ג'ילט ציין פעם שבתקליטים המוקדמים שלו אלביס שר בשיא הטווח הווקאלי שלו אבל שזמן קצר לאחר המעבר ל-RCA הוא התחיל לשיר נמוך יותר. התווים הגבוהים היו סימן של גישה יפה תמימה לשירת רוק'נ'רול. באלבום הזה הוא זוחל רק לעתים רחוקות מעבר לרגיסטר האמצעי, סימן בטוח למה שהוא חושב על עצמו".

עד כאן הביקורת... אבל האמת היא שהרגע האחרון של הזוהר האמיתי שלו הגיע עם הספיישל הזה מהוואי. אלביס הופיע בהתמדה במשך ארבע שנים בשלב זה, אבל הוא מעולם לא הופיע מחוץ לצפון אמריקה. הדרישה לראות אותו הייתה חזקה ביותר באירופה וברחבי אסיה ואלביס היה להוט לקבוע את ההופעות, אבל המנהל שלו, קולונל טום פארקר (או אנדריאס קורנליס ואן קוייק, כפי שהיה שמו בהולנד), היה באמריקה ללא מסמכים מתאימים וחשש מגירוש אם הוא ייצא אי פעם מחוץ לגבולות ארה"ב. לכן לאלביס לא היה סיכוי.

הרעש סביב הגעתו של הנשיא ניקסון לסין ב-1972 נתנה השראה לפארקר לארגן אירוע נוסף שיתפוס את תשומת הלב של העולם, תוך שימוש בטכנולוגיית לוויין כדי להקרין את המופע לכל שוק על פני כדור הארץ, שחיכה כמעט 20 שנה לשווא לראות את אלביס פרסלי. ואלביס ממש לא איכזב פה! אבל ההתמכרות שלו למשככי כאבים וכדורי שינה החלה לגבות מחיר כבד בחודשים שלאחר מכן. אם אלביס היה חי, מעניין אם היינו זוכים לראות אותו מופיע באירועים כמו WE ARE THE WORLD. אבל ההיסטוריה קבעה לנו שאלביס לא ימשיך עוד זמן רב. לכן האלבום הזה, והסרט כמובן, נותרו עדות חיה לאגדה החיה הזו ששמה אלביס פרסלי.

הנה מעיתוני הפופ הבריטיים שפורסמו ב-1 בפברואר 1969:

- להקת THE MOVE הממה את מעריציה כשדיווחה שהגיטריסט שלה, טרבור ברטון, פרש. בגלל זה בוטל סיבוב ההופעות האמריקאי שלה. בתקשורת דווח שהפרישה באה בגלל חילוקי דעות מוסיקליים, כי ברטון רצה לנגן בלוז ולא פופ. מיד לאחר עזיבתו פנו שאר חברי הלהקה לגיטריסט להקת הצלליות, האנק מארווין. הוא דחה אותם כי רצה להתמקד בקריירת סולו כי להקתו התפרקה.

- הדיווחים שחברת אפל, של הביטלס, תשתלט על חברת NEMS - שהקים מנהל הלהקה המנוח, בריאן אפשטיין - נדחו על ידי איש NEMS, ויק לואיס שאמר: "הביטלס לא הגישו הצעה כלשהי לרכישת החברה".

- התקליטון הבא של להקת המי יהיה עם שיר בשם PINBALL WIZARD. צד ב' של התקליטון יבוא עם שיר של קית' מון המתופף, שייקרא THE DARK SIDE OF. האלבום הכפול השלם של הלהקה, שייצא בהמשך, ייקרא DEAF DUMB AND BLIND.

- אלביס פרסלי השלים את הקלטתו הראשונה בממפיס, שנעשתה לראשונה מזה 14 שנה. "זה ה-מקום להקליט בו", הכריז המלך.

- ללהקת הטרמלוס הובטח סכום של שישה אפסים בחוזה החדש שחברי הלהקה חתמו לחמש השנים הבאות מול חברת CBS. היה זה מנהל הלהקה, פיטר וולש, שעשה את המשא ומתן. הטרמלוס יקליטו בהמשך החודש שיר שהם מצאו כשהיו בביקור להופעות בישראל והתאימו ללחן שלו מילים באנגלית. דובר הלהקה מסר: "הלהקה חוזרת לשיריה השמחים והקצביים".

- לגיטריסט להקת GRAPEFRUIT, שהייתה תחת חסות הביטלס בעבר, פיטר סוויטנהאם, נודע שהוא חייב לעזוב את הלהקה כדי לעבור ניתוח בחזהו. גם ספנסר דייויס, מלהקת ספנסר דייויס גרופ, נאלץ בשבוע שעבר להגיע לבית החולים כדי לעבור ניתוח בגלל בקע. ואם כבר עניינים כאלו - באותה להקה של דייויס היה זה הגיטריסט, ריי פנוויק, שנפצע בשבוע שעבר בתאונת דרכים. הוא יצא מזה עם חתכים ומכוניתו נהרסה לגמרי. בינתיים נאלץ גם איש הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל, לנוח בגלל התמוטטות מרוב עייפות.

- הנה מתוך ביקורות שפורסמו בגיליון על כמה הופעות... על הופעה של להקת THE PRETTY THINGS נכתב: "הלהקה הציגה את הופעת הפנטומימה שלה (עם פלייבק מלא) ליצירתה SF SORROW. זה היה באולם ראונדהאוס והקהל הגיב בהתלהבות". על הופעה של יוצאי להקת טראפיק, "מייסון, קפאלדי, ווד ופרוג" נכתב: "מועדון MOTHERS בבירמינגהם היה כמעט מלא עד אפס מקום, לראות את הופעת הבכורה של ההרכב הזה. אבל לא היו פה הפתעות. ההיעדרות של סטיב וינווד ומילוי המקום על ידי הקלידן ווינדר פרוג לא עשה ממש הבדל. מה שכן, הקול של וינווד היה חסר. הדגש הושם על ריפים אינסטרומנטליים עם הפתיחה של BORN UNDER A BAD SIGN. חבל שהלהקה משכה את הופעתה עם קטעי בלוז".

- בפינת "בליינד דייט" השבועית היה זה הפעם איש הג'אז, רוני סקוט, שהגיב על צלילים חדשים מבלי לדעת במי מדובר. אז על השיר TOUCH ME של הדלתות הוא אמר: "לא יודע מי שר פה. לא מעניין אותי מי שר פה. חבל שלא דאגתם להשמיע לי מוסיקה של להקות שחושבות יותר. להקות כמו פאמילי או סופט מאשין או פינק פלויד".

- בעיתון NME פורם אייטם על ג'ת'רו טול תחת הכותרת JETHRO TULL - THE NEW BREED. מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, אמר שם: "אני שונא לחשוב שאני בעמדה לבקר ולצפות שאנשים ישימו לב למה שאני אומר. פעם אנשים היו מסתכלים ממני לכיוון השני כי אולי הם חשבו שאתה נושא מחלה או שאתה עלול להטיל עליהם מכה אדירה. זה נחמד עכשיו שאנשים באים ולא מפחדים לדבר, להגיד שלום ולשאול מה אכלת לארוחת בוקר ואיזה גרביים אתה לובש. אפילו הבנות... לפני שישה חודשים זה היה בעיקר בנים. בנות לא היו באות אלינו. זה נחמד לראות שיש עכשיו כמה בנות סבירות שנכנסות לעניין המחתרת. אני לא מתכוון לבחורות במעילי פרווה ארוכים עם מכנסיים רחבים שמעשנות את הדברים האלו. לא בחורה מהסוג הזה... אלא בנות רגילות שעובדות בחנויות ובמשרדים, קלדניות ומזכירות - הן באות ורואות את הלהקה ונראה שהן אוהבות את המוזיקה. זה הרבה יותר נחמד לילדות קטנות לרגש את עצמן בגלל ג'אגר, קית' אמרסון מהנייס או רוג'ר מה-שמו של להקת פאמילי, מאשר הבי ג'יס. הבי ג'יס הם כמובן להקה טובה מאוד. הם כותבים מוזיקה טובה ומנגינות נחמדות אבל אני אישית לא אוהב להקשיב לזה. מרמלדה - אותו סוג של להקה. אני דווקא אוהב אותם. הם מנגנים כמה מנגינות נחמדות. זו לא מוזיקה טובה. זה לא חכם. זה לא שווה אגורה מוזיקלית. אין לי שום דבר נגד אנגלברט וטום ג'ונס הזה. הם עשויים להיות בחורים נחמדים. אבל זה באמת חומר די עלוב. זה יהיה נחמד אם אנשי המחתרת יצאו וקנו תקליטים של אנגלברט האמפרדינק כי הם באמת אהבו אותם, וזה יהיה נחמד אם מעריצי אנגלברט יצאו וקנו תקליטים מחתרתיים כי הם אוהבים אותם".

- בעיתון DISC פורסם שסינת'יה לנון, אשתו לשעבר של ג'ון לנון, הולכת להתחתן עם רוברטו בסאניני האיטלקי והעשיר.

- בעיתון NME דווח שבחודש מרץ ייצא תקליט חדש ואחרון ללהקת CREAM.

ובאותה נשימה נודע שיש תיכנונים חדשים לקלפטון:

- הנה מצעד התקליטונים השבועי של המלודי מייקר, NME ו-DISC:

ובעשרים הגדולים במצעד מכירות התקליטים הבריטי הרשמי צעדו באותו שבוע התקליטים האלו:

1. האלבום הלבן של הביטלס

2. המיטב של THE SEEKERS

3. פסקול הסרט "הבוגר", עם סיימון וגרפונקל

4. משתה הקבצנים של הרולינג סטונס

5. פסקול הסרט צלילי המוסיקה

6. התקליט "פליסיאנו" של... ניחשתם נכון, חוזה פליסיאנו

7. מיטב הלהיטים של להקת ההוליס

8. אוסף להיטים של אמני חברת התקליטים מוטאון

9. התקליט BOOKENDS של סיימון וגרפונקל

10. פסקול הסרט הטוב, הרע והמכוער

11. מיטב הלהיטים של הסופרימס

12. התקליט HELP YOURSELF של טום ג'ונס

13. המיטב של הביץ' בויז, חלק 2

14. התקליט VAL של ואל דוניקאן

15. התקליט PARSLEY SAGE ROSMARY AND THYME של סיימון וגרפונקל

16. הופעה של טום ג'ונס באולם TALK OF THE TOWN

17. שירי המחזמר שיער

18. המיטב של הביץ' בויז

19. פסקול הסרט ספר הג'ונגל

20. הופעה של THE SEEKERS במועדון TALK OF THE TOWN

זרעים של גאונות: 'הקציר' של ניל יאנג והשפעתו המתמשכת

ב-1 בפברואר בשנת 1972 יצא התקליט HARVEST של ניל יאנג.

יצירת האלבום הזה לוותה בשני אירועים משמעותיים מאד עבור יאנג: הראשון היה כאבי הגב האיומים שפקדו ואף שיתקו אותו לעיתים. הוא נזקק למשככי כאבים חזקים ביותר בזמן הזה. השני היה התאהבותו הטריה בשחקנית (ומועמדת פרס האוסקר) קארי סנודגרס. אחד הדברים שהשפיעו עליו לרצות להקליט אלבום בסגנון הקאנטרי היה השתתפותו ב-1971 בתוכנית הטלוויזיה של אמן הקאנטרי הגדול, ג'וני קאש. באותה התוכנית השתתפו גם ג'יימס טיילור ולינדה רונסטאדט. יאנג הזמין אותם מיד אחרי התוכנית לבוא אליו ולהקליט קולות רקע לשירים החדשים שהוא מתחיל להקליט.

יאנג רצה להקליט את האלבום הזה עם הרכב שונה לגמרי מלהקת CRAZY HORSE, שהקליט עימה את שני אלבומיו הקודמים. הלהקה החדשה, שהורכבה בכלל על ידי המפיק אליוט מייזר, כללה בעיקר נגנים מנאשוויל. השיר הראשון שהוקלט היה OLD MAN. השיר הזה נכתב על לואי אווילה, האיש המבוגר שטיפל בחווה של יאנג באותו הזמן. לחווה הזו יאנג קרא BROKEN ARROW (על שם אחד השירים שכתב והקליט עם להקתו בופאלו ספרינגפילד).

כבר בסשן הזה פרץ ריב קטן בין יאנג לבין המתופף קני באטרי. זאת בעקבות דרישתו של הזמר שבשיר הזה באטרי ינגן על התופים ללא מצילת ההיי-האט. המתופף נפגע מהדרישה הזו וחשב שסגנון הנגינה הזה שנרדש ממנו טפשי. הוא כנראה לא חשב באותו רגע על דוגמה נוספת ואפקטיבית לנגינה שכזו ללא היי האט בשיר SOMETHING של הביטלס. לבאטרי היה קשה גם בשל דרישתו של יאנג למקם את עצמו במהלך ההקלטות צמוד לעמדת המתופף. במהלך הסשנים, יאנג הביע באופן מיידי וקולני את חוסר שביעות רצונו מסגנון נגינה של נגן כלשהו שלא מצא חן בעיניו באותו רגע. ובשל היותו צמוד לבאטרי, הפך הדבר את הסשנים לשיר הזה בלתי נעימים עבור המתופף.

השיר השני שהוקלט היה HEART OF GOLD. בשיר הזה כבר מצא באטרי המתופף את מקומו והרגיש נוח יותר. והוא אף הצליח לשכנע את יאנג לנגן על ההיי-האט. כשיאנג השמיע את השיר הזה באופן אקוסטי לשאר הנגנים, הם ידעו מיד שהשיר הזה הולך להיות להיט ענק. לקח שני טייקים בביצוע חי בשביל לסיים את השיר הזה. ג'יימס טיילור היה בהלם מהמהירות בה כל התהליך נעשה ליצירת השיר. הוא אף עקץ את יאנג שזו לא הדרך לעשות אלבום באופן רציני. למרות שאווירת האלבום נשמעת כאילו הוקלט בתקופת קייץ חמה - מחוץ לאולפן ההקלטות ירד באותו הזמן שלג. קטעים נוספים שהוקלטו בסשנים לאלבום אך לא נכללו בו לבסוף היו BAD FOG OF LONELINESS ׁׁ(בו טיילור ורונסטאדט תרמו קולות), DANCE DANCE DANCE ו- JOURNEY THROUGH THE PAST.

בזמן שיאנג טס ללונדון בשביל להקליט תוכנית שלמה בהופעה אקוסטית - הוא החליט שהוא רוצה באותו הזמן גם להקליט בלונדון עם תזמורת.

הוא אמר לחברו ג'ק ניטשה (שהיה אחד המעבדים שעבדו לצידו של פיל ספקטור) שהוא רוצה תזמורת. ניטשה השיב לו בצחוק שאולי ישתמש בתזמורת הסימפונית של לונדון. יאנג הגיב ברצינות שזה בדיוק מה שיעשה. בחודש מרץ נכנסו יאנג וניטשה לאולפן BARKING TOWN HALL בשביל להקליט את השירים A MAN NEEDS A MAID ו- THERE'S A WORLD ביחד עם התזמורת הסימפונית הלונדונית, בניצוחו של דייויד מישאם (שנכתב בטעות על עטיפת האלבום HARVEST כדייויד מיצ'אם).

אחרי שניל חזר לחוותו בשביל לנוח בעקבות כאבי הגב האיומים, הוא חזר באפריל לנאשוויל ולהקלטות עם ההרכב שהפך להיקרא THE STRAY GATORS. השירים שהוקלטו הפעם היו HARVEST והשיר שפותח את האלבום, OUT ON THE WEEKEND. מיד אחרי הקלטת שני אלה החמיר מצב כאבי הגב של יאנג עד כדי כך שהרופאים החלו לדבר עימו במונחים כמו כסא גלגלים.

ב-11 באוגוסט הוא נכנס לבית החולים לעבור ניתוח בגב עקב פריצת דיסק. בספטמבר, יאנג כבר היה אדם חדש לגמרי עם אנרגיות חיוביות וללא כאבי גב. הפעם ההקלטות עברו לחווה שלו בקליפורניה.

ומכייוון שיאנג כבר יכל ללכת חופשי ולסחוב על עצמו שוב גיטרות חשמליות (שהן כבדות יותר מאקוסטיות) - הסשנים האחרונים לאלבום קיבלו גוון חשמלי יותר. השירים שהוקלטו הפעם היו ARE YOU READY FOR THE COUNTRY (עם ג'ק ניטשה בפעם הראשונה בחייו על גיטרת סלייד), ALABAMA והשיר שחותם את האלבום - WORDS. קולות הרקע הפעם באו מגרונותיהם של קרוסבי, סטילס ונאש. זו הפעם האחרונה שהם ישירו ביחד בהקלטה כלשהי (עד האיחוד הלא מוצלח ב-1974). השלישייה הזו שרה את קולות הרקע ליאנג ללא הרבה חשק ורצון. הם רצו שהשירים האלה ייצאו תחת השם של כל הרביעייה ולא תחת שמו של יאנג בלבד. הם ידעו שהמוזיקה הזו שיאנג יצר היא לא פחות מעוצמתית ומרגשת ביותר. היה מתח שלילי גדול באוויר מהול בקנאה עזה.

השיר THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE הוקלט לזכרו של דני וויטן, הגיטריסט של להקת CRAZY HORSE, שמת ממנת יתר של סמים ב-18 בנובמבר 1972. הגירסה הזו באלבום הוקלטה בחודש ינואר של 1971 במהלך סיבוב ההופעות האקוסטי של יאנג. הרבה חושבים שהשיר נכתב לזכרו של וויטן אך זה לא כך. וויטן היה בחיים ושמע את השיר הזה.

גופתו של וויטן התגלתה לאחר נטילת כמות גדולה של ואליום עם אלכוהול רב בצידה, ולא ממנת יתר של הרואין, כפי שצויין במקומות רבים. היה זה פחות מ-24 שעות לאחר שפוטר על ידי ניל יאנג. משטרת לוס אנג'לס דיווחה כי וויטן בן ה-29 מת כנראה ממנת יתר של סמים. לכל מי שסבב את וויטן היו החדשות האלה כדבר הכי רחוק מהפתעה.

רון סטון, מנהל להקת קרייזי הורס, סיפר אז: "לדני הייתה סוג של משאלת מוות. זה התחיל אצלו קצת לפני תחילת ההקלטות לאלבום הבכורה של הלהקה, שכתב לו ארבעה שירים". וויטן התמוטט ומת בבית של חבר בלוס אנג'לס. כמה בקבוקים של תרופות נמצאו צמודים לו. הבשורה על מותו של וויטן מצאה את אוזניהם של חבריו ללהקה כששהו בדטרויט לקראת הופעה.

הבסיסט בילי טאלבוט סיפר אז: "הוא היה איש מקסים. הוא אהב את העולם ואת כל האנשים שבו. היו לו המון חברים שהיה להם איכפת ממנו, אך זה לא עזר לו. הוא היה איש נפלא וגם כותב שירים נהדר. אבל הדבר המרכזי אצלו היה ההרואין. הוא נקלע לכך בגלל שהיה רגיש מדי".

המתופף של קרייזי הורס, רלף מולינה: "אי אפשר היה להציל בחור שרצה לזרוק את חייו בצורה שכזו. הא בילה שבוע בביתי ובזמן הזה הכנסנו אותו למרכז גמילה, אבל הוא עזב אותו. עשינו כל מה שיכולנו. הוא שכב על הספה בביתי כשעיניו מגולגלות מרוב התמסטלות. ברור שבדיעבד יכולנו לעשות יותר. ניסיתי לדבר איתו והוא פשוט לא הקשיב לי כלל. הסם השתלט עליו. הוא התחנן ממני לחזור לקרייזי הורס אבל זה היה מאוחר מדי".

סטון: "וויטן עזב את קרייזי הורס שנה וחצי לפני שמת. הלהקה הזו הייתה כל עולמו אבל הוא הפך בלתי נסבל בגלל הסמים. הוא יכל לחזור ללהקה מתי שרק רצה כי כולם שם היו חברים שלו ודאגו לו. אבל אנשים פחדו להיקשר עימו מבחינה עסקית כי הוא לא היה יציב".

מולינה: "דני נראה כמו גולש אמיתי. בלונדיני יפה תואר. הוא גם היה רקדן נהדר. כשהיה צעיר יותר, היה אף בתחרויות ריקוד וסיים בדרך כלל במקומות הראשונים". וויטן גדל בתנאים לא קלים בג'ורג'יה. לא היה לו אבא שיישען עליו ואימו עבדה בשבע עבודות שונות כדי לפרנס את המשפחה, שכללה אותו ואת אחותו. בשנת 1960, בגיל 17, התגייס לחיל הים, שם נפצע בברכיו. רופאים בישרו לו כי הוא עלול לסיים את חייו בכסא גלגלים, בגיל מאוחר יותר, אם ימשיך להתאמץ כך בצבא. הברכיים גרמו לו לכאבים כשהשתתף בתחרויות ריקוד. אבל כשהוא שר, כולם מסביבו היטו אוזן להקשיב לקול העדין שבקע מגרונו.

השורשים של קרייזי הורס נוצרו כשוויטן הקים, עם מולינה והבסיסט בילי טאלבוט, להקה ושמה 'דני והזכרונות'. זו הייתה להקה ששרה בסגנון דו-וופ. שנה לאחר מכן, ב-1966, הם הפכו להיקרא THE PSYRCLE, שניגנו בעיקר מוזיקת נשמה. הם אף עברו לסאן פרנסיסקו ושם הקליטו שירים בהפקתו של סליי סטון, אך ללא הצלחה. בתקופה הזו גידל וויטן את שערו והחל לעשן מריחואנה.

כשחזר משם לעיר בה גדל, נדהמו אנשים מהשינוי שחל בו. וויטן, טאלבוט ומולינה שימו את שמם ל-THE ROCKETS ושכרו יחדיו בית בלורל קניון. זה היה זמן בו הקניון נשטף בכשרונות מוזיקליים רבים, שהשפיעו מאד זה על זה. אבל לא תמיד היה זה לטובה. דייויד קרוסבי, שגר שם, כינה את להקתם כלהקה הגרועה ביותר שיש והוסיף כי חבל שלא ירו בלהקה הזו ביום בו נולדה. קרוסבי, שנהג בהמשך לסמם אנשים ללא ידיעתם על ידי טיפטוף אל.אס.די לכוס המשקה שלהם, לא נודע אז בטוב ליבו. הוא לא היה היחיד שדיבר נגד הלהקה הזו. עד שבא בחור אחד, שדווקא אהב את הגרוב המרושל אך המיוחד שהלהקה הזו ביצעה. הוא לקח אותה תחת חסותו ושינה את שמה.

זה היה ניל יאנג. וויטן לא היה גיטריסט נחשק עד לאותו רגע בו להקתו התחברה עם יאנג, שסיפר כי הקשר המוזיקלי שלו עם וויטן היה מיוחד במינו. קומבינציית הגיטרות של שני אלו באה לשניהם כברכה גדולה. הגדולה של הלהקה עם ניל יאנג, באותם ימים של 1969, הייתה שכל סממן אגו הושם בצד לטובת יצירת מוזיקה ורגש חיובי. בהופעות החיות נשמעו וויטן ויאנג כשני אחים בדם. רבים חשו מסביב כי וויטן זמר טוב יותר מיאנג, אך זה לא הפריע לגיטריסט הבלונדיני לעמוד בצד ולספק קולות רקע בלבד.

יאנג, שנהג לריב כל הזמן עם סטיבן סטילס על סולואי גיטרות בעת חברותם בלהקת 'בופאלו ספרינגפילד', מצא בוויטן את גיטריסט הקצב הטוב ביותר עבורו. אחד שהוא מוכשר בטירוף וגם נטול אגו. וויטן, שהיה מבוגר בשנתיים מיאנג, קיבל את התנאים שיאנג הציב.

יאנג הסכים לשלם לוויטן משכורת שבועית בסך 10 דולר בתנאי שלא יתעסק כלל עם הרואין. אך וויטן הלא צפוי הפך למוזיקאי לא רצוי בהפקה החדשה. בחזרות, שנערכו בחווה של יאנג, נאבק וויטן בשירים החדשים ולא הצליח ללמוד אותם כנדרש. שאר הנגנים נדהמו לגלות את וויטן נרדם מול עיניהם באמצע הנגינה. הוא, מצידו, התעקש לומר שהוא לא משתמש יותר בהרואין והוואליום שהוא נוטל הוא שגורם לו לטישטוש. יאנג פיטר אותו, דחף בידו כסף למימון חזרתו של הגיטריסט ללוס אנג'לס ואמר לו שלום, מבלי לדעת כי הוא מתבונן ברגעיו האחרונים של הגיטריסט, שהיה שיכור לחלוטין בטיסה והדיילים נאלצו לקשור אותו לכיסא. טאלבוט: "ראלף, ניל ואני לא נגענו בסם הזה. היה בו משהו שהרתיע אותנו מאד. אבל הכאב של דני היה גדול מדי כנראה". וויטן, שחלם להיות מוזיקאי גדול, לא זכה לצאת לסיבובי הופעות חובקי עולם ולקדם כך תקליטים משלו. ניל יאנג: "הבשורה על מותו של דני הממה אותי לחלוטין. היצבתי אצבע מאשימה שהפנתה כלפיי, במשך כמה שנים".

בנוגע לעטיפת האלבום, ניל יאנג דרש מהמעצב שלא תהיה תמונה שלו על העטיפה הקדמית, אלא כיתוב של שם האלבום באופן כזה שיייראה בכוונה כדהוי. חברת התקליטים לא הסכימה לכך בשל אי כדאיות כלכלית בהדפסה - ולכן תאריך יציאת האלבום נדחה.

כשהאלבום יצא לבסוף, הוא קיבל ביקורות טובות לצד כמה ביקורות קשות מהעיתונים הנחשבים. ביקורת רעה, למשל, הוא קיבל מכתב הרולינג סטון, ג'ון מנדלסון: "יותר משנה לקח לו לעשות את האלבום הזה והנה ניל יאנג מגייס פה את רוב הקלישאות הכי מכובסות של לוס אנג'לס, בניסיון לטשטש את חוסר יכולתו לעשות חיקוי טוב של האני הקודם שלו. קשה לא לשים לב לדמיון הלא נעים של כמעט כל שיר באלבום זה לאלבומו הקודם. הוא כמעט ויתר על מעמדו כרוקר סמכותי לטובת מעמד הטרובדור הכפרי הנינוח, ולעיתים נדירות מנגן בגיטרה חשמלית וכשהוא עושה זאת, זה ללא ריגוש מעקצץ בעמוד השדרה שאפיין את נגינתו עם קרייזי הורס. ואכן, הסולו המורחב היחיד שלו באלבום, בשיר WORDS, הוא מגושם, מסורבל ואפילו מביך. להקת הליווי פה מחווירה באומללותה ובאיפוקה בהשוואה לקרייזי הורס. כשהמוזיקה פה לא עושה רושם, המילים עומדות או נופלות בפני עצמן, ובסופו של דבר נופלות כתוצאה משכיחות ההשראה הנמוכה ביותר שלהן ועם חריזה מטופשת.

שיר כמו 'המחט והנזק שנעשה' הוא נאה, אפילו חמוד, ומגלה מחויבות אמיתית מעטה לנושא שלו, בעוד שהשיר 'יש עולם' הוא פשוט שטויות גסות וגדולות. רק 'גבר זקוק לעוזרת' מעניין. ניתן לציין (עם חרטה) כי אף אחת מהמנגינות המתוזמרות הסימפוניות של האלבום הזה אפילו לא מתקרבת לשיר שלו 'מצפה לעוף', משנת 1967, מבחינת הפקה או כוח רגשי. השיר 'אלבמה' שואף לאפקט זהה של השיר 'איש דרומי', אך אינו מכיל דבר חזק כמותו. ההתנשאות הבסיסית של השיר 'לב של זהב' נראית כמו זריקת בדיחה שנועדה לשעשוע אצל חברים מסוימים של כוכב העל ניל. האמת, האזנתי למכלול הקציר לא פחות מתריסר פעמים לפני שנגעתי במכונת כתיבה, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע עם דבר אחד שמח לומר עליו: ניל יאנג עדיין שר נורא יפה, ולעתים קרובות אפילו נוגע ללב. אולם על פי רוב, הוא לכאורה איבד את מה שהפך את המוזיקה שלו פעם למרתקת ומעוררת ייחודיות. הוא פשוט הפך לעוד סופרסטאר סולו וזה מה שמאכזב אותי".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "בסוף שנות השישים לקח ניל יאנג את הכלים המוזיקליים שטים הרדין השתמש באופן ספורדי וסיים ליצור את אב הטיפוס של המודל האחרון - ועדיין עדכני - של טרובדור הרוק העממי. אלבום הסולו החדש שלו קובע בבירור מי מלך הז'אנר. זה הוא האלבום הטוב ביותר שלו מאז הראשון וכנראה הטוב ביותר שלו אי פעם. סגנון זה הוא כמעט נחלתו האישית והייחודית של יאנג. פשוט יש לו יותר מכל אחד אחר. 'האם הוא שר טוב?' זו שאלה לא רלוונטית. האם פיקאסו מצייר טוב? זה עניין של טעם. שירי האלבום משלימים את הסגנון של יאנג טוב יותר מאלו שבאלבומים קודמים".

ובכן חברים, מדובר באלבום שהוא לא פחות מאוצר מוזיקלי. ניחוחות של מוזיקת רוק, פולק, קאנטרי ואף סימפוניה קלאסית. יש כאן יושר אמנותי טהור שמעניק למאזין כרטיס כניסה לליבו של יאנג. ללא מסכות וללא איפור - יש כאן את ניל יאנג במלוא הכנות. בתקופה ההיא, יאנג הרגיש שהאלבום גרם לו להיראות כאמן אמצע-הדרך. לכן הוא סטה מיד לאחר מכן מהדרך הזו ויצר אחרי HARVEST את האלבום המחוספס TIME FADES AWAY (שהוקלט בהופעה חיה עם הרכב הנגנים של HARVEST. כמו כן הוא שיחרר באותה השנה גם את האלבום הכפול והסרט הדוקומנטריים-אוטוביוגרפיים אך המוזרים תחת השם JOURNEY THROUGH THE PAST. אך בשנת 1975 ניל יאנג כבר ידע ש- HARVEST הוא פסגה מוזיקלית שתיחשב תמיד כאחת מהנקודות החשובות ביותר ביצירתו המוזיקלית.

בונוס: בפברואר 1970 נהנתה להקת המרמלדה מהצלחת השיר שלה, REFLECTIONS OF MY LIFE, כשזמר הלהקה, דין פורד, סיפר לרקורד מירור - כולל ציטוט נבואי ומטלטל על ג'ון לנון:

"עכשיו אנחנו עסוקים במציאת הלהיט הבא שלנו. האמת היא שאנו יכולים ללכת למשרדי המו"לים ולבחור איזה שיר שבא לנו, אבל אנחנו לא חוזרים לשם כי אנחנו רוצים לכתוב את השירים בעצמנו. ג'וניור קאמבל, הגיטריסט שלנו, ידע מראש ש'השתקפויות חיי' יהיה להיט ענק. אבל בפנים אני לא בטוח שהוא היה כה בטוח בזה. אני עכשיו מודאג ביותר עם המצב שלנו, בו אנו צריכים לשמר את ההצלחה עם שיר חדש וטוב. השיר 'השתקפויות חיי' חשוב לנו, כיצירה אישית שלנו. בחרנו אותו כסינגל מחמישה שירים שהקלטנו לאלבום שלנו. אנחנו ממשיכים לבצע בהופעותינו את 'אובלדי אובלדה', אבל אני מודה שלא עשינו עמו חסד. עכשיו אנחנו מבצעים אותו בהופעות עם מקצב שמחקה את הרגאיי. האמת היא שאני שונא רגאיי. כרגע אנחנו מופיעים הרבה ואני חי מיום ליום, למרות שאני רוצה שיתאפשר לי לקנות בית. יש אנשים שלא אכפת להם מכסף ואני יודע שפיטר גרין זורק את הכסף שלו לצדקות. בלב שלנו אנחנו קומוניסטים אבל בפועל אנחנו קפיטליסטים. אם לג'ון לנון לא היה את כל הכסף שיש לו, איש לא היה מקשיב לדבריו. ברור שהוא חייב להיות סוג של ליצן כי ברגע שהוא יתחיל להיות רציני, הוא יחטוף קליע. נראה לי שחצי מהרעיונות שבאים מג'ון הם בכלל רעיונות של יוקו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459