רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 בדצמבר (1.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "רוק'נ'רול קיים כבר שנים רבות. פעם קראו לזה רית'ם אנד בלוז ועד כמה שאני זוכר זה היה מאוד גדול, למרות שבחמש השנים האחרונות זה גדל הרבה יותר. אבל באופן אישי אני לא חושב שזה אי פעם ימות לגמרי כי הם יצטרכו להשיג משהו טוב מאוד שיחליף את מקומו. מוזיקת ​​רוק'נ'רול, אם אתה אוהב אותה ואם אתה מרגיש אותה, אתה לא יכול שלא לפספס אותה. זה מה שקורה לי, אני לא יכול להתאפק. בהרבה מהעיתונים אומרים שלרוק'נ'רול יש השפעה גדולה על עבריינות נוער. אני לא יודע איך להסביר אבל אני לא רואה איך מוזיקה קשורה לזה בכלל. כלומר, איך מוזיקת ​​רוק'נ'רול תגרום למישהו למרוד בהוריו?... האשימו אותי כמעט בכל מה שלא בסדר במדינה הזו. עבריינות נוער, למשל, שאני נותן לילדים 'רעיונות', מה שזה לא אומר. אני וולגרי, הם אומרים. לא הייתי עושה שום דבר וולגרי מול אף אחד, במיוחד ילדים. ההורים שלי לא חינכו אותי ככה. אני לא עושה שום דבר רע כשאני עובד... קשה להסביר את הרוק'נ'רול. זה לא מה שאתה קורא מוזיקת ​​עם. אתה מרגיש את זה בקצב... רוב המבוגרים הם ממש נחמדים. הם אמרו 'אני אישית לא אוהב את סוג המוזיקה שלך אבל הילדים שלי אוהבים את זה ואם הם אוהבים את זה, אני לא צריך לחשוב על זה'. ניסיתי לחיות חיים ישרים ונקיים ולא לתת שום סוג של דוגמה רעה. אתה מקבל את הרע יחד עם הטוב. זכיתי לפרסום טוב מאוד, העיתונות הייתה נפלאה עבורי, והיה לי פרסום רע אבל אתה צריך לצפות לזה, ואני יודע שאני עושה את הכי טוב שאני יכול ומעולם לא דחיתי עיתונאי, אף פעם לא דחיתי שדרן, כי הם האנשים שעזרו לבנות אותי בעסק הזה... בואו נודה על העובדות. כל מי שנמצא בעין הציבורית, החיים שלו כבר לא כל כך פרטיים. כל מה שאתה עושה, הציבור יודע על זה וככה זה תמיד היה וככה זה תמיד יהיה. המבקרים אף פעם לא מפריעים לי, וגם לא משנים אותי. אין לי זמן להיות מוטרד. אני עובד קשה מדי ואני חושב להישאר בסביבה קצת. אולי חלק מהמבקרים לא אוהבים אותי. יש להם עבודה לעשות, אני מניח. אבל אני לא שם לב להם. הם לא נוגעים בי" (אלביס פרסלי)

ב-1 בדצמבר בשנת 1978 יצא אלבום כפול למייק אולדפילד, INCANTATIONS. לאחר ציפייה רבה מצד מעריציו, שלא שמעו ממנו מאז צאת אלבומו OMMADAWN, בשנת 1975, היה זה מסע אחר.

"האלבום INCANTATIONS? אני לא ממש אוהב אותו", הודה אולדפילד. "החלטתי אז שהוא יהיה אלבום כפול ואין לי מושג מדוע. אולי בגלל שזה היה דבר שכיח בסוף הסבנטיז. הייתי צריך לעשות תקליט בודד. לקח לי שלוש שנים לעשות את האלבום הזה ולא נהניתי מזה. התשוקה לעשות את האלבום התאיידה ממני. כל מה ששמעתי מסביב היה דיבורים על מוזיקת פאנק. התחלתי לשתות המון והפכתי להיות אגרסיבי, פרנואיד ומסוגר. חיי התפרקו במחשבתי והייתי מוכן לצלול לתהום. גם הכסף שהיה לי החל להתמעט".

באמצע הקלטת האלבום, אולדפילד עבר צורת טיפול די חדשה ושנויה במחלוקת שנקראת EXEGESIS. הקורס נמשך כשלושה ימים, ונערך בבית מלון בלונדון. המסר העיקרי שהעביר הטיפול לנבדקים שלו היה שהם לא יכולים להאשים שום דבר שקרה בחייהם על מישהו אחר - והם האחראים לכל. עם זאת, האופן שבו המסר עבר היה חמור למדי. הנבדקים נשמרו בחדר אחד שעות רבות מדי יום. אסור היה להם לצאת מלבד בתום הפגישה, אפילו לא ללכת לשירותים.

לעתים קרובות אנשים היו מסודרים בשורות, בזמן שמובילי הקורס צעקו עליהם כשלעיתים קרובות אמרו להם שהם חסרי ערך או בהו בהם בחוזקה ישירות בפניהם. אנשים שפגשו את אולדפילד לאחר שעבר את הטיפול גילו לעתים קרובות שהוא בוהה בהם בדיוק באותה צורה, כשהפנים שלו רק כמה סנטימטרים מהפנים שלהם.

החלק שאולי הותיר את הרושם הגדול ביותר על אולדפילד היה המקום בו הוא עבר חווית לידה מחדש.

המשתתפים בקורס עודדו אותו לדמיין את הפחדים והבעיות הגרועים ביותר שלו, ואז להתעמת איתם. דרך זה, התברר שהבעיות שלו נבעו כולן מכך שעבר לידה מעיקה. לאחר מכן הוא עבר את חווית הלידה מחדש כדי לנטרל זאת. אנשים שעברו את מהלך הטיפול הזה היו ידועים לעתים כבעלי התנהגות מוזרה וקיצונית.

אולדפילד סיים את שאר האלבום לאחר שביצע את הניסוי. אנשים הצביעו לפעמים על הבדלים בסגנון בין החלקים שהקליט לפני כן לבין החלקים שהקליט אחר כך. אולדפילד אמר לאחר הקלטת האלבום שהוא רק ממש מרוצה מהקטעים החדשים.

אולדפילד: "רק רציתי אז לסיים את האלבום הזה. זו לא הייתה יצירה מאהבה אבל לא יכולתי להשאיר את זה לא גמור. צילום העטיפה נעשה כחודשיים אחרי הטיפול שעברתי. זה היה בחוף שנקרא CALA PREGONDA שבמינורקה. הצלם היה חבר של ריצ'רד ברנסון, קרלוס, שהיה איש מקסים בכיסא גלגלים. למשפחתו היה בית בחוף הזה. ברגע שהאלבום הסתיים, החלטתי לצאת לסיבוב הופעות. המוזיקאים שבחרתי היו אלו שניגנו איתי באלבום הזה. אחרי הסמינר חשתי שאני מסוגל יותר לתקשר עם אנשים ולהסביר להם את מה שאני רוצה לעשות".

ב-1 בדצמבר בשנת 1972 יצא התקליט הרביעי והנהדר, OCTOPUS, של להקת ג'נטל ג'יאנט. באותו יום הייתה אמורה הלהקה להופיע באולם FREE TRADE במנצ'סטר, כדי לחמם את להקות STRAY ו-GROUNDHOGS אך בגלל שאחד מחבריה חלה, הענק העדין בוטל ושתי הלהקות האחרות דאגו לנגן יותר זמן כדי לפצות על המחסור.

להקת ג'נטל ג'יאנט נחשבת בעיני רבים לאחת הלהקות הטובות ביותר שיצאו מזרם הרוק המתקדם הבריטי של שנות השבעים. למרות זאת, היא רחוקה מההצלחה הפופולרית שהגיעו אליה קולגות כמו קינג קרימזון, ג'נסיס ולהקת יס - ולא בצדק.

בשנת 1971 הייתה הלהקה אחרי שלושה אלבומים מוצלחים מבחינה אמנותית. חבריה התכוננו לקראת סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב לקידום האלבום השלישי, THREE FRIENDS, כשלפתע נפצע מתופף הלהקה, החדש יחסית, מלקולם מורטימור, בתאונת אופנוע. הלהקה, שהייתה אז בתנופה אדירה, לא יכלה להרשות למתופף הפצוע שלה לנוח. סיבוב הופעות ראשון בארה"ב הוא דבר קריטי ביותר ללהקה ששואפת להצליח.

הנה אני עם מלקולם:

חברי הלהקה לא חשבו כלל על האפשרות לאפשר למורטימור לנוח והחליטו לצרף אליהם מתופף מחליף עד שהוא יחלים. פיל שולמן, נגן כלי הנשיפה בלהקה, לא ריחם על מולטימור והודיע לו נחרצות שאם הוא רוצה להיות בלהקה, הוא חייב להגיע לסיבוב ההופעות הזה בארה"ב. פיל אף חשב ברצינות להדביק מקל תופים לגבס שהיה על כף ידו של מורטימור. אבל מורטימור לא יכל להמשיך כמובן והלהקה הביאה במקומו את המתופף ג'ון ווית'רס, שניגן לפני כן בלהקות EYES OF BLUE ו- BIG SLEEP.

ווית'רס: "יום אחד קיבלתי טלפון מריי (שולמן). אין לי מושג איך הם קיבלו את מספר הטלפון שלי. הכרתי אותם מזה שנים ואפילו נתקלנו זה בזה פה ושם בהופעות של להקותינו השונות. אני מכיר את השולמנים עוד כשהם היו בלהקת 'סיימון דפרי והצליל הגדול'. אז לאחר שהסכמתי להצטרף, הם אמרו שיש לי שבוע ללמוד את כל השירים לסיבוב ההופעות בארה"ב, במהלך חזרות שהם ערכו באיזה בית ספר". לא הרבה יודעים אך המתופף המקורי של קינג קרימזון, מייקל ג'יילס, נשקל להחליף את מורטימור וגם הגיע לנסות את מזלו עד שהחליט לדחות את העניין.

אותו סיבוב הופעות בארה"ב לא היה מאיר פנים ללהקה, שנקבעה להופיע לא פעם כאמן חימום להקרנת סרט רוק בבית קולנוע. אחד מהם היה סרט עם ג'ימי הנדריקס שניגן בברקלי. במהלך סיבוב ההופעות הזה התאהבו החברים בתיפופו של ווית'רס והחליטו שהוא האיש המתאים להם. בין ההופעות נאלץ ריי שולמן לטפל בענייני הגירושין שלו מאשתו, עם שיחות רבות ויקרות מעבר לים. הלחץ היה רב.

פיל שולמן מיהר לצלצל לביתו של מורטימור ולהודיע לו שווית'רס הצטרף ללהקה במקומו ושאין צורך יותר בשירותיו. מורטימור קיבל את הבשורה בהבנה. ווית'רס לא היה סתם מתופף; היצירתיות שלו הרקיעה לשמיים והוסיפה עניין למוזיקה המורכבת. קרי מינייר הקלידן ציין, בראיון עמו, שהגעתו של ווית'רס ללהקה עוררה בו אנרגיה חדשה ומלהיבה ליצירת מוזיקה. מינייר הוסיף שהצטרפותו של ווית'רס להרכב גרמה לו לכתוב לחנים ללהקה בסגנון שונה לגמרי שהתאים יותר לסגנון התיפוף החדש. ווית'רס ידע לנגן מקצבים מורכבים בצורה כזו שאיפשרה למינייר לקחת את לחניו לכיוון מורכב יותר.

הקונספט המקורי של האלבום, במהלך הכנתו, היה להקדיש כל שיר לחבר להקה, שיר נוסף לכל הלהקה ("הבחורים בלהקה") ושיר אחרון לאנשי הצוות שלה ("חיי כלב"). רק השניים האחרונים שהזכרתי כעת ימשיכו אל קו הגמר.

האלבום הרביעי של הלהקה נקרא OCTOPUS (משחק מילים של OCT-OPUS, כלומר שמונה יצירות רחבות יריעה מוזיקלית. רעיון השם הגיע מאשתו של פיל שולמן, בובי. שתי עטיפות נוצרו לאלבום זה. ההוצאה הבריטית (בלייבל VERTIGO) עוצבה על ידי רוג'ר דין בעוד שבארה"ב (בלייבל COLUMBIA) הכילה העטיפה עיצוב של צ'ארלס ווייט עם צנצנת ובתוכה תמנון.

הקטע שפותח את האלבום נקרא THE ADVENT OF PANURGE והוא מתאר מפגש בין שני ענקים שעומדים על גשר ולא מסוגלים לתקשר ביניהם באותה שפה. ההברות חסרות הפשר באמצע היצירה באות להמחיש את התשובות של הענק PANURGE שבא לענות לענק PANTAGRUEL. הענק PANURGE מנסה לדבר בכל שפה שהיא כדי לענות, אך ללא הצלחה.

אחריו מגיע הקטע RACONTEUR TROUBADOUR שמזניק אותנו מוזיקלית אל ימי הביניים., הודות להתמחותו של מינייר הקלידן במוזיקה שכזו. לאחר מכן מגיע הקטע הרוקי A CRY FOR EVERYONE, שמדבר על נסיון המין האנושי לחפש משמעות לחיים אך אינו מצליח לעשות זאת.

הקטע שחותם את צד א' של האלבום נקרא KNOTS וכשמו כן הוא: תפקידי שירה מגוונים ששזורים זה בזה באופן א-קפלה מופלא שלא נעשה כמותו לפני כן בעולם הרוק. השיר הזה הפך לסימן היכר של הלהקה מכאן ואילך. זו ממש מוזיקה קלאסית מתוזמרת היטב. המילים ביצירה הזו באות מתוך הספר KNOTS מאת הפסיכולוג R D LAING, שיצא בשנת 1970.

צד ב' נפתח עם קול הצחוק של טכנאי האולפן, מרטין ראשנט ואחריו צליל של מטבע המוטל על משטח עץ. אז מה יצא? עץ או פלי? מה שיצא הוא אנרגיה מוזיקלית פרוגרסיבית משתלחת למהדרין. איזו נגינה! עיבוד מטריף ומסחרר! ככה עושים מוזיקה מתקדמת ומקורית!

השיר THINK OF ME WITH KINDNESS הוא לטעמי אחד השירים היפים ביותר של הלהקה. הקלידן קרי מינייר שר כאן בקולו הצנוע והמלטף. לכמה להקות רוק מתקדם בריטיות מהתקופה ההיא היה את הקטע המלודי הזה שמחזיר את השפיות בחזרה למוסיקה. סוג של מלודיה מרעננת ללא תחכום יתר. לג'נסיס זה היה עם TIME TABLE מהאלבום 'פוקסטרוט'. לאמרסון לייק ופאלמר זה היה עם FROM THE BEGINNING מהאלבום TRILOGY. לואן דר גראף ג'נרייטור זה היה עם A HOUSE WITH NO DOOR מהאלבום H TO HE WHO AM THE ONLY ONE. לג'נטל ג'יאנט זה היה עם THINK OF ME WITH KINDNESS. אבל מי שחושב כי בשיר זה נמצאת כל מהותו של הענק העדין הזה - טעות גדולה בידו.

הקטע שחותם את האלבום, RIVER, מחזיר אותנו למוזיקה מורכבת יותר שעדיין זורמת להפליא כנהר.

לאחר סיום ההקלטות יצאה הלהקה לעוד סיבוב הארה"ב, הפעם לחמם את להקת בלאק סאבאת'. זה היה סיבוב לא קל ועם הרבה תיסכולים, בגלל שלא פעם בוטלה הופעה בגלל שקולו של אוזי אוסבורן בגד בו. היו הופעות בהן חברי הענק העדין עלו כמתוכנן וגילו לאחר מכן שהמופע המרכזי ביטל לפתע בגלל אוסבורן. הקהל לא אהב את הביטול ופרצו מהומות, כשכל המאמץ של ג'נטל ג'יאנט נזרק לפח. הייתה זו הופעה בהוליווד בול, כשפצצה נזרקה לכיוון הבמה (שהוצבה מעל מי הבריכה שבקמת הבמה המרכזית) ועוררה רעש פיצוץ גדול.

המוטיבציה של פיל שולמן התפוצצה בהתאם והאוויר יצא ממנו. הוא חש גועל מחוסר הכבוד שהלהקה מקבלת מהקהל שמולה ודאג לצעוק למיקרופון את דעתו על כך. פיל שולמן כבר רצה לחזור הביתה. הוא העדיף להתמקד בחיי משפחה ולא בחיים ככוכב רוק. בעת הופעה במילאנו הוא כינס את השאר והודיע להם על החלטתו לפרוש. הגיטריסט גארי גרין: "באותו רגע חשבו שני השולמנים האחרים שאם זה כך, אז הלהקה מפורקת. אני חשבתי שזה טירוף לא להמשיך אותה והתעקשתי על כך. באותם ימים המצב לא היה ברור, אם זה ימשיך או לא".

מינייר: "פרישתו של פיל ערערה אותנו. הוא היה הדמות המובילה ברקיחת הקונספטים של יצירותינו. הוא היה דמות האב שלנו. נאלצתי בגלל זה לשיר יותר על הבמה במקומו". ג'ון ווית'רס: "האלבום OCTOPUS בדיוק יצא והתעוררה התעניינות כלפינו, כשלפתע פיל החליט לפרוש. לא היינו שמחים מזה. נראה לי שדרק שולמן ראה בצעד הזה כבגידה של אחיו הגדול בו, אבל עזיבתו גם נתנה לנו איזון, כי עכשיו נותרנו חברים בלהקה שהם בערך באותו גיל".

פיל שולמן: "יומיים לאחר שעזבתי את הלהקה קיבלתי טלפון מאיאן אנדרסון, מלהקת ג'ת'רו טול. הוא ביקש להציע לי עבודה בלהקה שלו. 'תגיד לי כמה זה יעלה לי ונסתדר', הוא אמר. אבל לא יכולתי יותר להמשיך בעולם המטורף הזה ובחרתי לחזור למשרתי הקודמת כמורה. היה לי מזל שהצלחתי לקבל מיד עבודה בתחום, כי הייתה לי משכנתא על הראש וילדים להאכיל".

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

גם זה קרה ב-1 בדצמבר:

- בשנת 1944 נולד ג'ון דנסמור, המתופף הייחודי של להקת הדלתות.

- בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס בטאמפה, כשהגיטריסט דוואן אולמן, שהיה פנוי באותו יום, הצטרף לנגן איתה על הבמה.

- בשנת 1968 נערכה ההופעה האחרונה של ג'ניס ג'ופלין עם להקתה, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. הלהקה לא התאוששה מאז פרידתה של הזמרת ולא הצליחה להגיע לפופולריות דומה בלעדיה.

- בשנת 1971 יצא בארה"ב סינגל חג המולד של ג'ון לנון ויוקו אונו, HAPPY XMAS - WAR IS OVER. שנה לאחר מכן, ביום זה, יצא התקליטון השערורייתי של פול מקרטני ולהקת כנפיים, עם השיר HI HI HI, שהוחרם בגלל הרמיזות לסמים ומין בו.

- בשנת 1991 פיספסה להקת אליס אין צ'יינס הופעה בממפיס, לצד להקת ואן היילן. הסיבה? גיטריסט הלהקה, ג'רי קאנטרל, חשב בטעות שיש 31 ימים בחודש נובמבר. אופס!

- בשנת 1958 חתם הזמר ניל סדקה לראשונה כאמן סולן בחברת RCA.

- בשנת 1934 נולד הזמר בילי פול, שלהיטו הגדול היה ME AND MR JONES. השיר הזה עוסק בבגידה בנישואין כשבני הזוג נפגשים בכל יום באותה שעה ובאותה מקום, אך חייבים להיזהר שלא לעורר את חשדם של בני זוגם. רמז על נושא השיר הזה "מוסתר" בחוכמה באינטרו שלו: הסקסופון מנגן את השורה הראשונה מהלהיט של דוריס דיי משנת 1953 בשם "אהבה סודית". קני גמבל, מכותבי השיר, הסביר: "קיבלנו את הרעיון לשיר מהבחור הזה היה נכנס לבר, מתחת למשרד שלנו, כל יום - בחור קטן שנראה כמו שופט. אנחנו כותבי שירים, אז אנחנו תמיד חושבים על שיר. למחרת הוא נכנס שוב, וכל יום אחרי הוא שוב היה נכנס, הבחורה הזו הייתה מגיעה 10-15 דקות אחרי שהוא היה מגיע לשם, והם היו יושבים באותו תא, ואז הולכים לג'וקבוקס ומנגנים את אותם השירים. ואז, כשהם היו מתכוננים לעזוב, הוא היה הולך לדרכו והיא הייתה הולכת לדרכה. זו הייתה יכולה להיות הבת שלו, האחיינית שלו, כל אחת, אבל יצרנו סיפור שיש איזשהו קשר רומנטי בין האנשים האלו. אז עלינו למעלה למשרד שלנו וכתבנו את השיר".

- בשנת 1946 נולד הזמר גילברט אוסליבן. ושנתיים לפניו נולד ביום זה אריק בלום, מלהקת פולחן הצדפה הכחולה. תנו לו MORE COWBELL!

- בשנת 1986 יצא תקליט הופעה חדש ללהקת קווין ושמו LIVE MAGIC. הרבה מעריצים התלוננו שבתקליט הזה אין באמת הופעה חיה אלא מוצר עם המון עריכה ותיקונים שעשו באולפן. רוב הקטעים פה נלקחו במקור מהופעתה האחרונה של הלהקה עם פרדי מרקיורי, בפסטיבל נבוורת', ב-9 באוגוסט 1986.

- בשנת 1969 הופיעו דלייני ובוני ביחד עם אריק קלפטון ברויאל אלברט הול הלונדוני. ההופעה הזו פתחה את סיבוב ההופעות של הלהקה באנגליה. הגיטריסט דייב מייסון (מלהקת טראפיק) הצטרף ללהקה על הבמה בהדרן. מופע החימום היה של להקת אשטון, גארדנר ודייק, עם גיטריסט אורח שניגן עמה בערב הזה והוא סטיב האו (שבשלב מאוחר יותר הצטרף ללהקת YES). אריק קלפטון השתמש בהופעה הזו בגיטרת גיבסון לס פול שחוברה למגברים של FENDER. זה היה דבר חדש לגיטריסט זה שהשתמש עד כה במגברי מרשאל.

- בשנת 1983 נתבע ניל יאנג על ידי דייויד גפן על כך שסיפק לחברת התקליטים שלו אלבומים לא מסחריים. האלבום שיאנג הוציא ממש לפני התביעה היה EVERYBODY'S ROCKIN שהכיל כמה שירי רוקאבילי ואורכו היה כ-25 דקות, שזה האלבום הקצר ביותר של יאנג עד כה.

- בשנת 1989 נידון סליי סטון ל-55 ימי כלא באשמת נהיגה כשהוא תחת השפעת קוקאין.

- בשנת 1966 חתם ג'ימי הנדריקס על חוזה עם חברת 'יאמטה', שנועד להזרים את כספיו העתידיים לחשבון בנק מחוץ לאנגליה, זאת כדי להימלט מזרועות מס ההכנסה. בהמשך נתגלה כי חברה זו העלימה מיליוני ליש"ט של תמלוגים מהאמן.

- בשנת 1959 פגש איש הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, בחורה צעירה במקסיקו ושמה ג'ניס אסקלאנטי. זה היה אחרי שהוא הופיע עם להקתו באל פאסו. היא סיפרה לו כי ברחה מהבית והוא הציע לה שיקח אותה לארה"ב כדי לעבוד במסעדה שניהל. זו הייתה טעות איומה כי היא הייתה רק בת 14 וזה הוביל לתפיסת הגיטריסט כעובר על החוק, שאסר הכנסת קטינים למדינה ללא אישור. כשהבחורה הבינה שגורלה לא יהיה טוב יותר, היא פתחה את הפה וברי נידון לעשרים חודשי מאסר בבית הכלא.

- בשנת 1972 יצא תקליט חדש של אלביס פרסלי ששמו SEPERATE WAYS. רק מה? רוב התקליט כבר הכיל חומרים שיצאו לפני כן ובעטיפה לא נאמר כלל שמדובר באוסף כלשהו. בקיצור, באו להטעות את הציבור כדי להרוויח פה יותר כסף.

ב-1 בדצמבר בשנת 1951 נולד הבסיסט ויוצר המוזיקה הנדיר, ג'קו פסטוריוס, שמת בגלל קטטה בשנת 1987. הנה דברים שהוא אמר בריאיון בשנת 1976:

"מעולם לא הכרתי את אבא שלי כל כך טוב. הוא ואמא שלי אף פעם לא ממש הסתדרו. הוא ניגן מצוין, הוא היה מוזיקאי גדול, אבל הוא לא למד את זה. הוא לא ידע לקרוא תווים. הוא פשוט יכל לעשות את זה באופן טבעי. הוא היה חוזר הביתה ומבקר מדי פעם, והוא היה מגיע כשהתחלתי לנגן על בס, כשהייתי בערך בן 15. כבר ניגנתי בתופים לפני זה - כבר יכולתי לנגן בתופים. אבל הוא דיבר בשפה שינק מהבחורים האחרים איתם ניגן ואפילו לא ידעתי על מה הוא מדבר - זה נשמע כמו שפה זרה. כשאתה לא רואה את אביך לעתים קרובות כל כך, אתה באמת רוצה לעשות את זה. אז עשיתי את זה. בכל מקרה, אז זה לא השפיע עלי במיוחד. לימדתי את עצמי. זה רק היגיון, הגיון פשוט מאוד. פשוט הייתי לומד מהחברים שלי. בחור היה מתיישב ליד הפסנתר - לא ידעתי מה התווים של הפסנתר - והוא היה מתיישב ומנגן והייתי שואל מה הוא מנגן. הוא היה עונה ואני הייתי לומד מזה. ככה אתה עושה את זה. אתה באמת לא צריך ללכת לבית הספר או משהו. אף פעם לא הייתי בבית ספר, לא למוזיקה. לקחתי את הבס ממש כמו תחביב, כדי ליהנות בתיכון.

תמיד הייתי מסוג האנשים, שבכל פעם שרציתי לעשות משהו, לא משנה מה זה היה, פשוט ניסיתי לעשות את זה טוב. אז הייתי ממש טוב בבייסבול ובכדורגל כשהייתי ילד. ככה בדיוק הייתי. פשוט אהבתי להיכנס לשם ולעשות משהו. אז זה היה אותו דבר עם מוזיקה. כשלמדתי, לא באמת היה אכפת לי מזה, זה היה רק ​​משהו שעשיתי. ואז כשהבת שלי מרי, נולדה בשנת 1970, אז אמרתי, בסדר, עכשיו אני באמת יכול להתפרנס מזה - מהמוזיקה. שטפתי אז מכוניות ולא הבנתי בשביל מה אני עושה את זה. ניגנתי בלהקות רית'ם אנד בלוז. עשינו את כל הדברים של ג'יימס בראון , אוטיס רדינג - הרבה מהביטלס, לפני כן. על הבס, זה היה רית'ם אנד בלוז, אבל לפני כן, בתופים, ניגנתי הרבה בסגנון רוק אנגלי. אז זה היה רק ​​כדי ליהנות. עבדתי כשהייתי בן 13 במועדוני לילה, בתופים. אבל אני עובד בהתמדה, מתפרנס ממוזיקה, מאז שהייתי כנראה בן 15 או 16 על הבס. זה היה בשביל כסף - זו הייתה דרך פשוטה להרוויח כסף. הייתי רציני עם זה כשהבת שלי נולדה, אבל כבר ניגנתי טוב אז. מעולם לא התאמנתי עד גיל 19 בערך. אז הבת שלי נולדה, ואמרתי, תשכח מזה, עכשיו אני חייב לעשות משהו. יש את הבנאדם הקטן הזה שלא יכול לעשות כלום, היא ממש תלויה בי, אז עכשיו אני באמת צריך לעבוד.

אני זוכר את הפרטיטורות הראשונות שכתבתי - הן היו כל כך גרועות. ידעתי הרמוניה, אז זה היה רק ​​עניין של לתת לאנשים את ההרמוניה, עד שגיליתי מה נשמע טוב יותר. את התווים בפועל וכאלה, למדתי את כל זה מחבריי. כמובן, הייתי בן 15 או משהו כזה, אבל עכשיו אני מעתיק מקצועי. הייתה לי מוזיקה לכתוב, אבל לא הצלחתי להעביר אותה פעם. אתה לא יכול לעבור את הנהר בלי גשר או סירה או משהו. אז אתה רק צריך לקחת את הזמן שלך או לבנות גשר או לבנות סירה. זה או אחר.

מבחינה אלתורית, אין ספק שהלהקה בה אני עכשיו, WEATHER REPORT, היא הטובה ביותר. מבחינת המופע, על הבמה, עשיתי דברים הרבה יותר כבדים. אבל גם זה יהיה כל כך כבד די בקרוב. זו להקה חדשה לגמרי, אפילו לא היו לנו חזרות. עם זאת, האלתור הוא ממש גבוה. הלהקה הזו באמת זורקת את המוזיקה החוצה, זה כאילו המוזיקה באמת נושמת. זה אף פעם לא אותו דבר מלילה ללילה - כל לילה שונה לגמרי. הדבר הבסיסי שאנחנו עושים זה לאלתר, אבל אנחנו גורמים לזה להישמע כאילו אנחנו לא מאלתרים. זה נשמע כמו סתירה, אבל יש בזה משהו. במילים אחרות, אתה מנגן, ואתה פשוט מנסה לגרום לזה להישמע מספיק נקי. בעצם זה מה שאנחנו עושים, אנחנו גורמים למוזיקה מאולתרת להישמע כתובה".

ב-1 בדצמבר בשנת 1977 הופיעה להקת קווין במדיסון סקוור גארדן. לאחר מכן פורסמה ביקורת על ההופעה ברולינג סטון:

"טוב, מה הוא הדבר האחר שיכולתם לצפות ממנו מזמר הרוק הפרסי היחיד? הנה הוא בא... כמה שניות אחרי שהיצירה "אוברטורה 1812" סיימה להתפוצץ מעל ראשי 20,000 איש חסרי סבלנות בקהל. הוא התרוצץ על הבמה בבגדי בלט קטנים ועוד יש לו את התעוזה לשיר לכולם WE WILL ROCK YOU. פה בדיוק נח הפרדוקס שמונע מלהקת קווין להיות להקה בוגרת לגמרי. היא לא יכולה להחליט האם להיות בתחום הארט-רוק או ההארד-רוק. פרדי מרקיורי לא יודע להחליט האם ברצונו להיות מיק ג'אגר או פול מקרטני. השירים של קווין לא יודעים האם להיות בצד של לד זפלין או בצד של הביטלס. ברור שלפי תגובת הקהל - הם עושים עבודה מצוינת. אני פשוט לא יודע באיזו עבודה מדובר. ההופעה עצמה היא כיף אחד גדול. מה שכן, השימוש של קווין גם בהקלטות אולפניות על הבמה מסגירות את בעיית הזהות שלה".

התקליט הזה יותר מסתם מוזיקה - זו צוואה למסע החיים. ב-1 בדצמבר בשנת 1973 יצא תקליטו האחרון של הזמר-יוצר, ג'ים קרוצ'י, שלפני כן באותה שנה נהרג בתאונת מטוס. היה זה קול שהושתק מוקדם מדי.

אלבומו האחרון של ג'ים קרוצ'י לחברת התקליטים-ABC הרחיב את היריעה המוזיקלית שלו עם עיבודים לשירים ובהם פסנתר, קולות רקע, סינטיסייזר וגיטרה חשמלית. התוצאות משמחות והתקליט עומד כדיוקן מוזיקלי משובח של אדם ומסירותו למוזיקה שלו: גדול מהחיים ופגיע באופן טרגי. לאלמנתושל קרוצ'י, אינגריד, יצא ספר בישול אוטוביוגרפי שבו היא כתבה אנקדוטות מעניינות על בעלה. מה שהיא כתבה על השיר I'LL HAVE TOSAY I LOVE YOU IN A SONG הוא זה: "סוף שבוע אחד, לאחר שהיה בדרכים במשך חודשים רבים, ג'ים קיבל הזדמנות לחזור הביתה להירגע עם משפחתו. התיישבנו כדי ליהנות מהזמן שלנו לבד וביחד. למרות שג'ים ציפה לאורחים למחרת, הוא נמנע מעימות ולכן לא סיפר לי שצוות צילום שלם יצטרף אלינו למחרת בבוקר, 15 אנשי צוות הגיעו לביתנו כדי לצלם סרט תדמית של ג'ים קרוצ'י בבית בחווה. הכנתי ארוחות בוקר, צהריים וערב לכל הצוות ואחרי שהם עזבו, שאלתי את ג'ים לגבי הכספים שלנו. אחרי שנה וחצי של עבודה קשה כל כך בדרכים, בקושי הצלחנו להסתדר, אבל ג'ים לא הסכים לדבר על זה. הוא שנא שאלות כמו שהוא שנא עימותים, במיוחד על כסף. הוא יצא מחדר השינה שלנו בסערה וירד למטבח כדי להרהר. למחרת בבוקר הוא העיר אותי בעדינות כששר את השיר החדש שלו - 'בכל פעם שניסיתי להגיד לך, המילים פשוט יצאו לא נכונות. אז אני אצטרך להגיד 'אני אוהב אותך' בשיר'..."

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "ההתלהבות שלי מג'ים קרוצ'י הגיעה באיחור, באולם קולנוע, בהאזנה ל'יש לי שם', במהלך הפתיחה והסיום של 'הגיבור האמריקאי האחרון', סרט מצוין על מירוצי מכוניות. זה היה אחד המקרים הבודדים שיכולתי להיזכר בשיר כותרת, ובמיוחד בקול ששר אותו, ששימשו כהקדמה מדויקת וקודה הן לנושא והן לאווירה של הסרט. קרוצ'י הוציא את האמת של ליריקה סנטימנטלית ולמרות שהוא לא כתב את השיר הזה, הוא שר אותו כאילו הוא כן.

ג'ים קרוצ'י היה ללא ספק אחד מבעלי המלאכה הטובים ביותר של המוזיקה העכשווית לאחרונה. עבודתו יוצאת דופן בפשטותה ובחוסר היומרה המוחלט שלה. הלחנים שלו, שנכתבו כדי להתאים למנעד ווקאלי צר, אם כי הדוקים מאוד, נטולי קלישאה ומשמשים ככלי הרכב המושלם לדיקציה הסיפורית הבלתי מאולצת שלו, שסימן ההיכר שלה הוא שילוב מוצלח במילים של שפה דיבורית קשוחה. לבסוף, סגנון השירה הבוטה והאפי של קרוצ'י מביא לחומר שלו מידה של אמיתות שגישה מלוטשת יותר לא הייתה יכולה להכיל. הוא ידע את סגולות הצניעות. עם סוג כזה של כנות, פשטות והומור, ג'ים קרוצ'י גילם זן חיובי משמעותי של האופי הלאומי שלנו, גיבור קטן אבל אמיתי מאוד של הפופ האמריקאי".

היום שבו אקדחי הסקס זעזעו את האומה: כאוס בטלוויזיה בשידור חי! ב-1 בדצמבר בשנת 1976 הגיעה להקת סקס פיסטולס לאולפן טלוויזיה ויצאה משם כשהיא מותירה אחריה המון פיות פעורים...

זרם הפאנק-רוק עדיין היה תנועת מחתרת באנגליה בשנת 1976. במועדונים קטנים צרחו להקות פאנק וחרשו עם גיטרות מהירות רועשות, כשהקהל שלהן משיב באותה מידה. הופעות רבות הסתיימו בכאוס. העולם ידע מעט על הסצנה האנרכית הזו - עד שלהקת פאנק מסוימת מצאה את עצמה בזמן קריטי בשידור חי בטלוויזיה.

תקשורת המיינסטרים נותרה לא מודעת לפאנק עד ה-1 בדצמבר 1976. ביום זה, להקת קווין הייתה אמורה להתראיין בתוכנית TODAY מול המנחה, ביל גראנדי. אבל ארבעת חברי הלהקה ויתרו, ברגע האחרון, על הכבוד (נטען שפרדי מרקיורי עבר ביום זה טיפול שיניים) וחברת התקליטים של קווין, EMI (או כפי שמישהו פעם כינה אותה, EVERY MISTAKE IMAGINABLE) חיפשה במהירות תחליף ומצאה את הסקס פיסטולס - להקה שהוחתמה אצלה חודשיים קודם לכן, ושהסינגל החדש השנוי במחלוקת שלה, "אנרכיה בבריטניה" שוחרר זה עתה.

בהתחשב במה שהתרחש אז, זו הייתה טיפשות גמורה - או שזו הייתה אחת מהחלטות יחסי הציבור הכי מעוררות השראה אי פעם. הפיסטולים התווכחו עם גראנדי, קיללו ונתנו הופעה שערורייתית מול הציבור הבריטי הצופה בטלוויזיה. היו אלו הזמר ג'וני רוטן, הגיטריסט סטיב ג'ונס, הבסיסט גלן מטלוק והמתופף פול קוק. ליוותה אותם לאולפן "קבוצת ברומלי", שהורכבה מסוזי סו (בהמשך זמרת "סוזי והבנשיז"), סטיב סברין, סיימון בארקר ופאנקיסט בשם סימון.

למרות שהתוכנית שודרה רק בלונדון, הסקס פיסטולס הפכו לחדשות לאומיות למחרת בבוקר. במסורת הגדולה של זעם הרוק, ההורים היו המומים והצעירים הפכו נרגשים. עם זאת, כשמביטים על כל המלל שהלך שם, מול המצלמות, מתגלה אירוניה; ביל גראנדי, המנחה בגיל העמידה, התנהג הרבה יותר כאמן פאנק מאשר הפיסטולס. הוא הודה בשידור חי שהוא שיכור וכאשר ג'וני רוטן קילל לראשונה, הוא מיהר להתנצל על כך. גראנדי דחק בו להמשיך.

גראנדי: "מה אמרת?"

רוטן: "כלום. מילה גסה. שאלה הבאה".

גראנדי: "לא, לא, מה הייתה המילה הגסה?"

רוטן: "שיט".

גראנדי: "האם זה באמת היה? אלוהים אדירים, אתה מפחיד אותי עד מוות".

מיד לאחר מכן פנה גראנדי גם לסוזי סו (זו שבהמשך תהיה זמרת להקת סוזי והבאנשיז)...

סוזי: "תמיד רציתי לפגוש אותך"

גראנדי: "באמת? אם כך, ניפגש אחר כך?"

פה כבר קלט סטיב ג'ונס משהו והחל לשטוף את גראנדי בשידור...

ג'ונס: "אתה איש מלוכלך. זקן מלוכלך שכמותך!"

גראנדי: "ובכן תמשיך כך. תמשיך. קדימה, יש לך עוד חמש שניות. תגיד משהו שערורייתי".

ג'ונס: "אתה ממזר מלוכלך!"

גראנדי: "קדימה, שוב"

ג'ונס: "אתה בן זונה מלוכלך!"

גראנדי: "איזה ילד חכם!"

ג'ונס: "איזה מטומטם מזוין"

גראנדי: "ובכן, זהו זה להערב. אני אראה אתכם בקרוב. אני מקווה שאני לא אראה אתכם (הסקס פיסטולס) שוב. אבל ממני, לילה טוב".

אי אפשר לזלזל בהשפעה של הפיסטולים על התוכנית הזו. לאחר התקרית בוטלו רוב ההופעות שנקבעו ללהקה. בינואר 1977 הלהקה הייתה בושה לאומית. אפילו חברת התקליטים פנתה נגדה: העובדים במפעל התקליטים של EMI סירבו לטפל בסינגל של הלהקה, ובכך הפכו את הגרסה המקורית לפריט אספנות.

באופן לא מפתיע, הלהקה עזבה את EMI במרץ 1977 וחתמה עם חברת התקליטים וירג'ין. אחרי תקליט אחד, סינגל נוסף והרבה רעש - התפרקה במהרה החבורה. אה כן, וגראנדי פוטר מיד מרשת הטלוויזיה לאחר הפרק השערורייתי בתוכנית ההיא.

ב-1 בדצמבר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת האחים דובי ושמו MINUTE BY MINUTE. איך התקליט הציל את הלהקה מקריסה? היה זה ההימור הגדול של האחים שהביא את הלהיט הכי לא צפוי שלהם.

ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של האחים דובי חלה במקביל להופעתו של הזמר-קלידן, מייקל מקדונלד, כמנהיג הלהקה. המותג המבריק שלו עם מוזיקת פופ מתוחכמת, מונעת מקלידים, כפי שהדגים הלהיט הענק WHAT A FOOL BELIEVES, היה ניתן לזיהוי מיידי וכמעט בלתי אפשרי לעמוד בפניו. מצד שני, היו מעריצים של הלהקה שטענו (כמוני) שהעוקץ האמיתי שלה הוצא ממנה עם מעבר למוזיקה חלקלקה יותר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "מאז שמייקל מקדונלד הצטרף לאחים דובי לפני כמעט ארבע שנים, הלהקה גדלה מבלי שהצליחה לעצב את הרגישויות השונות שלה לכוח מניע אחד. זה חבל, כי מקדונלד הוא כישרון רוק גדול והוא כנראה זמר הבלוז הלבן הגדול ביותר מאז ג'ו קוקר. אם הקול שלו לא גדול כמו של קוקר פעם, הוא חזק מבחינה רגשית: האיש הזה יכול לשיר את ספר הטלפונים של ניו יורק ולשבור לך את הלב. הוא גם כותב שירים מחונן עם תחכום מלודי אדיר. הלחנים שלו מסונכרנים בכבדות, כרומטיים ומושפעים גם מג'אז וגם מרית'ם אנד בלוז, טעונים באותם מתחים שמציינים את השירה שלו. אבל עם הלחן הזוויתי והעצבני שלו, השירים פה נשארים בעלי פוטנציאל נפיץ שמהווה יותר איום ממעשה.

האלבום הזה מרמז שהדוביז לעולם לא יהיו סטילי דן, אלא אם כן יתקבלו כמה החלטות כואבות בקרוב מאוד. ככל הנראה, יש קונפליקט בסיסי של רגישויות בין הגיטריסט בעל הרוח הגבוהה, פטריק סימונס, שמגלם את עמדת הלהקה של פעם, מול מקדונלד. בתקליט הקודם, סימונס החזיק מעמד ככותב וזמר מספיק טוב כדי שהוא ומקדונלד ישלימו זה את זה. ובכן, לא הפעם.

למרות שאין ספק שהשירים הטובים ביותר של התקליט החדש הם כולם בעיקר של מייקל מקדונלד, אפילו היצירה שלו ספגה אובדן קל. למרות שאפשר להבין את הסיבות של הלהקה והמפיק טד טמפלמן ללכת אחרי סאונד אולפן 'חי' (למרבה הצער, הכלים כאן לפעמים לא מכוונים למרבה הצער), הבגרות של המוזיקה של מקדונלד דורשת הפקה משוכללת יותר ממה שטמפלמן אי פעם סיפק. בתקליט זה, ההיעדר המתמשך של הפקה כזו נראה סימפטום נוסף לכישלון של הדוביז להתמודד עם האידיאלים הפופוליסטים שלהם או עם חוסר האיזון של הכישרונות שלהם.

הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה היא שהלהקה תטפח בנחישות תחכום על חשבון ה'דמוקרטיה' שלה, ותעניק למייקל מקדונלד תפקיד מרכזי אפילו יותר ממה שיש לו עכשיו. זה מה שג'פרסון סטארשיפ לא הצליחה לעשות עם מרטי באלין - והלהקה ההיא שילמה ביוקר, לפחות במונחים אמנותיים. טמפלמן חייב גם לעזור לדוביז לפתח עיבודים בקנה מידה מלא שינצלו טוב יותר את הגיטריסט הראשי שלהם ושל גיטריסט נוסף שעזב את בית הספר של סטילי דן, ג'ף באקסטר. עם כל כוח האש שיש ללהקה הזו - אחת מחטיבות הקצב החזקות יותר של הרוק, כמה כותבים וסולנים, גיטריסט מוביל מצוין וזמר יוצא דופן - האחים דובי לא צריכים להסתפק בהצלחה חלקית".

הגיטריסט, פטריק סימונס: "זה היה האלבום הראשון שהרגיש כמו הלהקה 'החדשה'. עד מהרה זה הפך לתקליט רב מכר בארצות הברית במשך יותר מחודש. זה למעשה הגיע לפלטינה ואחד השירים, WHAT A FOOL BELIEVES, שנכתב על ידי מייקל וקני לוגינס, הפך לסינגל הגדול בקריירה שלנו. שם היו הרבה שמועות שמייקל ג'קסון שר כמה קולות רקע בשיר, אבל זה לא נכון. הוא בהחלט הסתובב סביבנו לזמן מה, ונראה שהוא נהנה מהמוזיקה שלנו. הלוואי שיכולתי להגיד שהוא נדלק שם, אבל הוא לא. מייקל מקדונלד בהחלט הביא לנו מעריצים חדשים רבים. עטיפת האלבום מצחיקה. אי אפשר לראות בה מה שבאמת קרה. זה היה יום די מטורף. בו עשינו צניחות ממטוס. הטייס שלנו, סם סטיוארט, לקח את המטוס, מרטין 404, לגובה רב וגרם למטוס ליפול ישר למטה. כולנו חשנו בחילה. אני באופן אישי הייתי על סף עילפון. הצלם, דיוויד אלכסנדר, הפך למשהו בגוון ירוק. תהיו בטוחים שגם אני הקאתי שם".

ב-1 בדצמבר בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:

ב-1 בדצמבר בשנת 1967 הנחיתה שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס תקליט-מאסטרפיס חדש ושמו AXIS BOLD AS LOVE. איך תקליט זה חיזק את ג'ימי הנדריקס כאגדת רוק בכמעט 39 דקות בלבד? בואו לקרוא!

לאחר הצלחת אלבום הבכורה, ARE YOU EXPERIENCED (שיצא במאי 1967), של להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס, הוקלט, בלחץ יחסי, האלבום השני הזה למילוי חוזה בו חתמה הלהקה הלהקה, שקבע כי עליהם להפיק שני אלבומים בשנת 1967. למרות זאת, האלבום לא יצא בארצות הברית עד 1968 בגלל החשש שזה יפריע למכירות האלבום הראשון.

רבים משירי האלבום AXIS BOLD AS LOVE נוצרו תוך מחשבה על שימוש בטכניקות אולפניות עם אפקטים, וכתוצאה מכך רובם לא בוצעו בהופעות. היה זה זמן להתנסויות חדשות. זה האלבום של הנדריקס שאני הכי אוהב והוא מכיל כמה משיריו הטובים ביותר, לטעמי, כולל גם את השיר הנצחי LITTLE WING. יש כאן איזון מצוין בין שירים מלודיים ורגועים לצד יצירות פסיכדליות מרשימות ומוטרפות. זוהי יצירת אמנות מופלאה בתקופה מוזיקלית כה תוססת.

האלבום הזה יצא כשבעה חודשים בלבד אחרי אלבום הבכורה והפך את הנדריקס לכוכב ענק ובלתי מעורער כמו גם כותב מוזיקה רציני ואף מהפכני. בתקופה של הקלטת האלבום הזה רצה הגיטריסט השמאלי והחשמלי הזה להיות בשליטה גדולה יותר באולפן מבחינת הפקה. הטכנולוגיה האולפנית התקדמה כך שהתופים של מיץ׳ מיטשל הוקלטו הפעם בשני ערוצי סטריאו, במקום בערוץ מונו אחד, כפי שהיה עד אז. האמת? בימינו, כשבכל קונסולת הקלטה ממוצעת יש מיליון ערוצים, לא מצליחים להגיע לסאונד טבעי ויפה כמו זה.

הנדריקס רצה באלבום הזה ליצור אווירה פסיכדלית בצורה כזו שהמאזין ירגיש כאילו המוזיקה נוחתת עליו מהחל. פתיחת האלבום, עם הקטע EXP, משקפת נאמנה את הקונספט הזה. המתופף מיץ' מיטשל (שבעברו הרחוק כילד היה שחקן) מגלם כאן קריין רדיו בתחנה דמיונית בשם EXP (קיצור של EXPERIENCE - להקתו של הנדריקס) שמראיין אורח שהוא חייזר מהחלל החיצון, הלא הוא הנדריקס שמזדהה כפול קארוסו, שם של חבר קרוב שלו במציאות. הנדריקס היה חובב נלהב של תרבות המדע הבדיוני ולא פעם שאב משם השראות ליצירותיו. לאחר הראיון המפוברק הזה נשמעים לפתע צלילי גיטרה חשמלית ובהם רצונו של הנדריקס להראות לנו כיצד אמורה להישמע חללית שנוחתת כך לפתע עלינו - עם צלילים צורחים ומחשמלים מעשה ידיו ומיתריו.

מיד לאחר מכן מגיע קטע הג'אז המדליק UP FROM THE SKIES, שהיה מהאחרונים שהוקלטו לאלבום זה. היה זה מיטשל המתופף שהביא לשיר זה את אהבתו הגדולה למוזיקת הג'אז ויכולתו לנגן בבטחה בסגנון זה. בהמשך הואשם הנדריקס בהעתקה לשיר זה מהקטע THE SELMA MARCH, שהקליט גיטריסט הג'אז, גראנט גרין, בשנת 1965 (ויצא באלבומו HIS MAJESTY KING FUNK). עם זאת, מדובר בלחן עממי, כך שגראנט לא היה המקור לדבר הזה. מנהלו של הנדריקס, צ'אס צ'נדלר, היה גם זה שעזר להנדריקס להתאזן ולא להישאר רק באטמוספרות עליונות. בזכות התעקשותו של צ'נדלר הכניס הנדריקס לאלבום גם שירים מלודיים ורגועים.

לאחר קטע הג'אז הזה מגיע זמן ההתפוצצות; קטע הרוק SPANISH CASTLE MAGIC נקרא כך על שם אולם ריקודים שהנדריקס היה מבלה בו הרבה כשהיה נער בסיאטל. בשיר הזה השתמש הבסיסט נואל רדינג בגיטרת בס עם שמונה מיתרים מדגם HAGSTROM, שהועברה דרך אפקט שנקרא OCTAVIA. בתקופה הזו היו רק שתי גיטרות מהדגם הזה בשוק. אחת הייתה שייכת לרדינג והשנייה להנדריקס, שניגן גם בפסנתר בשיר הזה. רדינג בספרו: "נהניתי מאוד מהיצירה של התקליט הזה שהוא האהוב עליי ביותר של האקספריינס. הרגשנו חיוביים ורגועים למדי במהלך ההקלטות, למרות שחברות התקליטים תופפו באצבעותיהן בציפייה דרוכה לקבלת המוצר. גלשנו לשגרה של ביצוע הופעה ואז יוצאים לאולפן לסשן חצות עד שעות הבוקר המוקדמות".

השיר LITTLE WING הפך להיות סטנדרט של רוק. זה אחד משיריו היותר פופולריים של הנדריקס, שטען כי לא נכתב על בחורה ספציפית אלא על האווירה המחשמלת שספג בפסטיבל מונטריי הידוע (בו הוא שרף את הגיטרה על הבמה בפעם השנייה). הנדריקס כתב את יחסו לפסטיבל הזה כאילו היה יחסו לבחורה. השיר הוקלט במשך יום אחד בלבד כשהנדריקס הקליט את הגיטרה בשיר הזה דרך מגבר לזלי שהסתובב באופן איטי. האפקט העניק לגיטרה צליל של ריחוף. גם קולו של הנדריקס הועבר דרך אותו מגבר. הנדריקס הוא זה שמנגן כאן בהקלטה בגלוקנשפיל.

הנדריקס כתב גם שירים אוטוביוגרפיים ואחד מהם נמצא באלבום בשם CASTLES MADE OF SAND. הוא שנא לדבר על עברו בראיונות, אך הצליח להעביר את התחושה בשיריו. אמו הייתה שייכת לשבט האינדיאני צ'רוקי, וכך הנדריקס שר: "אינדיאני קטן אחד, שהיה לפני גיל עשר / שיחק משחקי מלחמה ביער עם חבריו האינדיאנים / והוא חלם שכשיהיה גדול / הוא יהיה צ'יף ולוחם אינדיאני חסר פחד / לילות רבים עברו וחלומו גדל / ועד מחר הוא ישיר את שיר המלחמה הראשון שלו / ויילחם בקרב הגדול - אך משהו לא טוב קרה / התקפת פתע הרגה אותו בשנתו / וכך ארמונות שבנויים מחול / נמסים בסופו של דבר אל הים".

יש באלבום הזה שני זמרים אורחים מלהקת THE MOVE. הם לא קיבלו קרדיט על שירתם בשיר YOU GOT ME FLOATING, אך קולותיהם ברורים בפזמונים. אלו הם רוי ווד וטרבור ברטן, שהיו חברים קרובים של הנדריקס ואף הופיעו איתו במסגרת חבילת הופעות של כמה להקות ביחד (כולל גם פינק פלויד, אמן קורנר, THE NICE ועוד).

השיר ONE RAINY WISH מכיל שלושה תפקידי גיטרה שונים של הנדריקס. זה לא היה קל להקליט אותם באולפן בצורה כזו שישלימו זה את זה. השיר WAIT UNTIL TOMORROW נכתב כסוג של בדיחת הנדריקס, אך כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השני, הוא החליט לצמצם את כמות ההומור שהייתה בו. לקחו לא מעט טייקים עד שהשיר הוקלט כמו שצריך.

שיר הנושא שחותם את האלבום הוא גם שיר מהפכני מבחינת סאונד. אפקט ה- PHASER שחותם את השיר מהווה את הפעם הראשונה בה אפקט שכזה מופיע במוזיקה של הנדריקס. הגיטריסט התלהב ביותר מהתוצאה ואף העיר כי זה בדיוק האפקט שהוא שמע בחלומותיו. בקטע הזה, עם האפקט החדש, אפשר גם לשמוע את הצ׳מבלו שהנדריקס ניגן בו והועבר דרך אפקט ה'פייזר'.

נואל רדינג שר גם הוא סולו באלבום הזה, עם שיר מקורי שלו בשם SHE'S SO FINE. זו אחת משתי הפעמים היחידות שקולו נשמע כסולן בתקליט של הנדריקס, שמרביץ באמצע סולו גיטרה מטורף. השיר LITTLE MISS LOVER הוא אחד השירים 'הכבדים' יותר שהנדריקס הקליט. הוא נפתח בתיפוף קצבי נהדר של מיטשל והולך משם לגרוב רוקי אדיר, שחצב את הדרך ללהקות רוק כבד שהגיעו מאוחר יותר.

סליחה שלא כתבתי כאן על כל שירי האלבום המופלא הזה. אך הוא כולו יחידה אהובה אחת בשבילי, ולא סתם. כי זה התקליט הראשון ששמעתי בחיי של ג'ימי הנדריקס (וזה היה בקסטה...). מכאן הכל התחיל ביני לבינו.

אבל התקליט המקורי היה אמור להישמע קצת אחרת; כי הנדריקס שכח את המאסטר המקורי עם כל המיקסים של הצד הראשון של האלבום במונית בלונדון. הוא לקח אותם עמו כי רצה לאחסנם בביתו, אך בדרך הוא קפץ למסיבה ושכח במונית את אחת הקופסאות שהכילה את המאסטרים שלא נמצאו מאז. היה זה אסון אמיתי וכולם ידעו, שאחרי סשן כה מוצלח של מיקסים - יהיה עליהם לחזור על אותה פעולה מפרכת ושהתוצאה לא תהיה זהה.

לכן נקבע סשן בהול של חצי יום באולפני OLYMPIC בשביל לשחזר את המיקס כך שכל מה שאתם שומעים הוא למעשה מיקס שנעשה באופן חפוז כדי להספיק להוציא את האלבום בזמן. השיר הפותח EXP היה הכי קשה לשיחזור עם כל האפקטים המקוריים שהושחלו בו. הנדריקס, צ'נדלר וקריימר נאלצו להכין לשיר מיקס חדש לגמרי. אני יכול לחתום לכם שמישהו מהנוכחים שם קילל את הנדריקס בשקט על חוסר האחריות שלו. גם השיר IF 6 WAS 9 היה קשה מאד לשיחזור בשל שלל האפקטים המקוריים שהיו בו. הישועה באה מכיוונו של הבסיסט נואל רדינג שהחזיק אצלו סליל עם המיקס הראשוני של הקטע. מונית נשלחה במהירות לביתו של הבסיסט ושם התגלה שהסרט במצב לא הכי טוב. לאחר מאמצים רבים הצליחו לשחזר את הטייפ של רדינג ובזכות זה את המיקס של הקטע עצמו. הזמרים גרהאם נאש (אז עוד בלהקת ההוליס) וגארי ווקר הם אלו שצעדיהם נשמעיםו באולפן, כמו גם אלו של צ'אס צ'נדלר. למי שתהה מי זה החלילן המטורף שנשמע בקטע זה - התשובה היא שזה הנדריקס בכבודו ובעצמו.

בעיתון NME פורסם בביקורת על תקליט זה כי "בפעם הבאה שתראו בשמיים עצם בלתי מזוהה, שמאחוריו להבה כחולה וחשמלית, תביטו מקרוב. כי יכול מאד להיות שזה הנוסע בזמן, בחשמל ובסאונד - ג'ימי הנדריקס. אלבומו האחרון עלה כ -10,000 ליש"ט לייצור והעטיפה המדהימה עלתה 3,000 ליש"ט מהסכום הזה! היא מתארת את ג'ימי כדמות פרעונית, עם נחש ביד אחת ופרח ביד השנייה, מוקף בדמויות הודיות מסורתיות ובאלים. זו ללא ספק העטיפה המרשימה ביותר שראיתי לאלבום".

במלודי מייקר פורסם בביקורת כי 'זה יותר מדי! אל תהססו ובואו תיכנסו מיד לדבר הזה כי ג'ימי הנדריקס הוא דבר שלא היה כמותו לפני כן פה'.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "ג'ימי הנדריקס נשמע כבד מאוד וחזק. הוא הרקדן הבורלסקי הראשון של הרוק, הסופרמן בדראג והמוזיקה שלו סכיזופרנית. האלבום הוא עידון הרעש הלבן לפסיכדליה, וכמו המיצג של להקת CREAM, אין מדובר בהתרחשות ביישנית; במערבולת האפוקליפטית הזו ניצב הנדריקס, מכה על הגיטרה שלו ומכריז בהתרסה 'אם ההרים ייפלו בים, שיהיה, זה לא אני'. ג'ימי הנדריקס עשוי להיות הצ'ארלי מינגוס של הרוק, במיוחד בהתחשב בחיבתו לדקלם את מה שאפשר לקרוא לו באופן רופף שירה. אבל השירים שלו לעתים קרובות מדי משעמים, והניסיון דומה לזה של להקת CREAM לשיר. למרבה המזל, המצוינות האינסטרומנטלית של שתי הלהקות מצילה בדרך כלל את היום, והנדריקס מדגים באופן חד משמעי שהוא אחד מנגני הגיטרה הגדולים ביותר של הרוק תוך בחיפוש אחר כל גימיק שאפשר להעלות על הדעת. למרות שהוא לא אחיד באיכותו, זה בכל זאת אלבום הוודו הטוב ביותר שיצרה כל להקת רוק עד כה".

פינת הג'אז: ב-1 בדצמבר בשנת 1966 הקליט הפסנתרן צ'יק קוריאה את האלבום שלו, TONES FOR JOAN'S BONES. זה היה תקליטו הראשון כאמן הראשי.

בונוס: החודש, דצמבר בשנת 1969 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא תקליט חדש ללהקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן. שמו הוא LIEGE AND LIEF, בתוכו הוא הביא רפרטואר עממי בריטי ישן נושם והפך לקלאסיקה. LIEGE פירושו נאמן ו- LIEF פירושו מוכן.

תקליט זה נוצר מהשברים של הלהקה, בעקבות תאונה שקרתה לה, כמה חודשים לפני כן, בדרכה חזרה מהופעה בבירמינגהם. בתאונה ההיא נהרג מתופף הלהקה, מרטין לאמבל. שאר החברים הפצועים (לא כולל הזמרת סנדי דני, שנסעה ברכב אחר) נותרו שבורים. בתחילה חשבו הם לפרק את הלהקה אך לאחר מחשבה החליטו להמשיך וניגשו להכנת התקליט הזה.

המסע של הלהקה להכנת התקליט לא היה כרוך בנימפות ופיות, אלא באהבה עמוקה ומתמשכת למסורות של מוזיקת פולק והיקסמות ממנה. ברגע שכיוון חדש הפך למוקד שלהם, חברי הלהקה נרגעו מהלחץ להביא חומרים חדשים. השפעה ברורה הגיעה מלהקת הבאנד, שהוציאה לפני כן את MUSIC FROM BIG PINK.

הגיטריסט, ריצ'רד תומפסון: "עשינו שירים של לאונרד כהן, דילן וג'וני מיטשל בתקופה שזה לא היה אופנתי". זה התערבב עם רוח הזמן הכללי של הפלאוואר-פאוואר בלונדון של שנות ה-60, אז סולואי הגיטרה שלי נטו להיות ארוכים. אבל באמת ובתמים חשבנו הרבה ודיברנו הרבה על מוזיקה, ובאופן כללי היינו נחושים לא להישמע כמו להקות אחרות.

כשבחרנו שירים לעבוד עליהם לתקליט LIEGE AND LIEF, הלכנו על כמה בלדות גדולות, מתוך מחשבה שהדרמה תתאים לז'אנר המוגבר שלנו - מילים חזקות, מוזיקה רועשת. במבט לאחור, היה מעניין לנסות קצת יותר שירי אהבה. יצירת איזון בין מודרני למסורתי היה אתגר - חלק מהדברים עבדו כאשר עודכנו על ידנו, וחלק לא. עשינו חזרות על גרסה של THE SEEDS OF LOVE, שיר עם אנגלי מסורתי יפהפה, אבל הרגשתי שזה נשמע לא נכון.

גילינו שמוזיקה מסורתית מבריטניה ומאירלנד דיברה אלינו בצורה עמוקה. זו הייתה המוזיקה מהפינה שלנו בכדור הארץ, והרגשנו שהיא תדבר גם עבור הקהל הבריטי אם נוכל לעצב אותה על ידי השמעתה מוגברת. ברגע שאתה שר שיר בן מאות שנים, ואתה מרגיש את רוחות הרפאים של כל הזמרים האחרים שהעבירו אותו, שינו אותו וליטשו אותו, אתה מתחבר למסורת".

במקום לאמבל המתופף המנוח הגיע ללהקה דייב מאטאקס. הקלטת תקליט זה הפכה לחוויה הראשונה שלו באולפן הקלטות מקצועי.

על עיצוב העטיפה היה לתומפסון להגיד את זה: "גילוף הדמות דמוית הבובה על העטיפה האחורית של האלבום תמיד נתן לי צמרמורות. זה היה שייך לדייב סוורביק (כנר הלהקה החדש - נ.ר), וכנראה שימש למטרות קסומות בשלב מסוים".

אז מה יש לנו באלבום זה? קודם כל, את הזמרת סנדי דני ששולטת בכל אחד מהקטעים. היה זה האלבום האחרון שלה עם הלהקה לפני שפרשה לקריירה עצמאית ולהקמת להקת FOTHERINGAY. להקת פיירפורט קונבנשן מביאה פה אלבום שלישי נהדר בשנה אחת! הבסיסט, אשלי האצ'ינסון: "העניין של הוצאת שלושה אלבומים - כפי שקרה, קלאסיים - בשנה אחת היה רק מקרה של תזמון. עם זאת, ברור שעשינו צעדים גדולים בזהות שלנו בפרק זמן קצר. ודרך אגב, שום סמים מעולם לא הופיעו בתהליך היצירה". תומפסון הוסיף, "באותה תקופה, באמת לא היינו להקת סמים או אלכוהול - רק האנרגיה של הנעורים, אני מניח".

יש פה שילוב של מוזיקה בריטית מהמאה ה-19 עם נגינה מודרנית. תומפסון הגיטריסט, למשל, מנגן את הקטעים עם טעם רב ועם כמה שפחות דיסטורשן. האם זה תקליט הפולק החשמלי האמיתי הראשון? כנראה שכן.

והחודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליט שני ללהקת הרוק האמריקאית ELECTRIC FLAG. שמו הוא AN AMERICAN MUSIC BAND.

בתקופה ההיא של שנות השישים נעשה שימוש גדול במילה ELECTRIC. המילה הזו צצה בסלנג הרחוב שהיה אז והיא התפרשה כעוד מילה להבעת משהו 'מגניב'. הגיטריסט מייק בלומפילד הקים את להקת ELECTRIC FLAGכגוף שאמור להציג מגוון של סגנונות מוזיקליים. אחד הסגנונות המובהקים היה הצליל של חברת התקליטים השחורה STAX, עם חטיבת כלי הנשיפה. מייק בלומפילד הסביר במילים שכתובות על עטיפת תקליט הבכורה את הדבר הבא: "הלהקה הזו היא AMERICAN MUSIC BAND. מוזיקה אמריקאית היא לאו דווקא מוזיקה שבאה מאמריקה אלא מוזיקה שפשוט נשמעת באוויר, ברדיו וברחובות. בלוז, נשמה, קאנטרי, רוק מוזיקה דתית, צליל של אנשים ודממה".

לא מעט הכתירו את בלומפילד כגיבור הגיטרה האמריקאי הראשון ולכן הציפייה להרכב החדש הזה שהקים אז הייתה גבוהה מאד. אך למרות ההצלחה הראשונה שהלהקה השיגה בתקליט הבכורה שלה, העסק התחיל להתפורר במהרה. לבסוף נרשם ללהקה קטלוג של שני אלבומים ותקליט-פסקול אחד. עיתון HIT PARADER ניבא את העניין כשציין אז שהלהקה תצליח באמת להניף את הדגל שלה כשחבריה יפסיקו להיות אגואיסטים ויסתכלו על להקתם כגוף שלם. בלומפילד, שהגיע להקמת הלהקה עם קרדיט של נגן גיטרה מהפכני אצל פול באטרפילד ובוב דילן, החל לבחור את הנגנים ללהקה שלו. בעמדת השירה הוא הציב זמר בשם מיץ' ריידר. אך ריידר סירב להצעה ובמקומו הביא בלומפילד את ניק גרייבנייטס, שהיה דמות מוכרת בסצנת הבלוז הלבן שבא משיקגו.

כבסיסט הביא בלומפילד את הארווי ברוקס אותו פגש בעת ההקלטות לאלבום של דילן, HIGHWAY 61 REVISITED. ברוקס כבר היה אז נגן אולפנים ידוע עם קרדיט בלא מעט אלבומים. הבסיסט היה זה שהוביל את בלומפילד להבאת המתופף באדי מיילס ללהקה. מיילס תופף אז עבור ווילסון פיקט. כשבלומפילד בא לראות הופעה שלו - הוא נגנב מתדהמה ובאותו רגע הכריח את מיילס לעבור אליו.

ההקלטה הראשונה של הלהקה לא הייתה לתקליט או תקליטון אלא לפסקול סרט בשם THE TRIP. הסרט נכתב על ידי ג'ק ניקולסון וכיכב בו פיטר פונדה. הסרט עצמו נסב סביב טריפ LSD. לאחר הקלטת הפסקול הוסיף בלומפילד ללהקה את הרבי ריץ' על סקסופון באריטון. ההרכב הזה הופיע בפסטיבל מונטריי הידוע. הפרסום לפסטיבל ציין את שם הלהקה כ- THE MIKE BLOOMFIELD THING. לאחר מכן הוא שונה ל- ELECTRIC FLAG.

הציפייה להופעת הלהקה בפסטיבל הייתה גבוהה. ג'ון פיליפס, אחד ממפיקי האירוע והמנהיג של להקת 'האמהות והאבות', הציג את בלומפילד על הבמה כ'אחד משניים או שלושת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם'. ההופעה של הלהקה עברה בהצלחה גדולה מאד אך חברי הלהקה עצמם הביעו אכזבה מהופעתם שם. לאחר הפסטיבל היה זה אלברט גרוסמן, המנהל של בוב דילן, שבא בהצעה לחברת התקליטים COLUMBIA להחתים את הלהקה. ההחתמה הגיעה תמורת 50,000 דולר.

העיתונאי מייקל לינדון דיווח בניוזוויק: "באדי מיילס התיישב מאחורי התופים עם אפרו גדול מאד שנראה כאילו הגיע מהקשיחות של דטרויט מבלי להסגיר כי מדובר בילד טוב ומחונך שהגיע מאומהה. הוא שר ומנגן בעוצמת דינמיט. הלהקה הזו היא הצלחה גדולה". הבסיסט הארווי ברוקס: "אני זוכר שישבתי בחדר עם בריאן ג'ונס והנדריקס ובלומפילד ועוד כמה. כולם היו מסוממים ודיברו ביניהם בהתלהבות - ואז מישהו גנב לי שם את גיטרת הפנדר ג'אז בס שלי מהבמה. זה החזיר אותי מיד למציאות". האורגניסט בארי גולדברג: "לפני מונטריי הייתי בלהקת בלוז עם סטיב מילר וניגנו עם פול באטרפילד. אז התחברתי למייקל בלומפילד ולקחנו את באדי מיילס מעמדת הליווי של וילסון פיקט. הוא שיגע אותנו והיינו חייבים אותו בלהקה שלנו. יום אחד מצאתי דגל חשמלי קטן ושמתי אותו על מגבר הלזלי שנצמד לאורגן ההאמונד שלי. בכל פעם שהפעלתי את הלזלי למצב סיבוב מהיר - הדגל התנופף. משם החלטנו לקרוא ללהקה בשם הדגל החשמלי. במונטריי חשנו הקלה שמקבלים אותנו היטב כי לא היה אחד שידע באמת מה יקרה איתנו שם. יכולנו לפשל שם". מייקל בלומפילד: "הייתי באדרנלין גבוה מאד במונטריי. זה היה בסוף אחר צהרים ארוך והיינו האחרונים לנגן ופחדנו מאד. כולם מסביב היו חברים שלנו שניצלו את הבמה לפריצתם. אנחנו עלינו והיינו מתוחים מדי בהופעה הזו והמפרט שלי נתקע בין המיתרים. זה היה נוראי. הרגע הגדול שלנו היה שם והיינו נוראיים אבל האנשים אהבו אותנו בעוד אני סבלתי".

הלהקה כבר הקליטה חלק מאלבומה הרשמי הראשון, A LONG TIME COMIN, עוד לפני פסטיבל מונטריי. ההקלטות הסתיימו בינואר 1968. התקליט עצמו יצא באביב של 1968 וטיפס עד למקום ה-31 במצעד האמריקאי.

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת מאוכזבת מהתקליט. המבקר, ראלף ג'יי גליסון, השתלח בה נגד בלומפילד וטען שהגיטריסט לעולם לא יהיה משהו מיוחד. גליסון הוסיף שהלהקה מנסה יותר מדי להישמע כמו להקת הליווי של וילסון פיקט או אוטיס רדינג. גליסון חתם בטענה שחומר מקורי הוא העניין ושאם הלהקה תמשיך כך ייהפך בלומפילד לסטן גץ או הצ'אט בייקר של הרוק.

חברי הלהקה עצמם נפגעו עמוקות מהביקורת הזו. אך זה לא היה הדבר היחיד שהביא את הלהקה לפירוק מוקדם. הראשון לעזוב היה הקלידן בארי גולדברג, שהיה אז מכור לסמים. אחריו החליט לעזוב בלומפילד עצמו, שגם היה מכור לסמים וגם סבל מנדודי שינה קשים, אך הוא שוכנע לחזור להופעה אחת בלבד עם הלהקה באולם פילמור איסט שבניו יורק ב-8 ביוני 1968.

התקליט השני בא כבר בלי בלומפילד והרולינג סטון פרסם בביקורתו: "זה תקליט מוזר שנשלט בחלקו על ידי באדי מיילס ובחלקו על ידי הארווי ברוקס - ובעיקר נשלט על ייד המחסור במייקל בלומפילד. עדיין כדאי להאזין לו".

והחודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליטה השני של להקת SPIRIT האמריקאית ושמו THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER.

שיר הפתיחה בתקליט זה, THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER, היה גם הלהיט הקליט שבו, I GOT A LINE ON YOU. השיר הקצבי הזה, עם שלל הקולות ההרמוניים, הוא יריית פתיחה שקשה להישאר מולה מבלי להניד בראש לפי הקצב או למחוא כפיים. הלהיט הזה הציב את שמה של ספיריט למעלה, כך שלהקות כמו לד זפלין, טראפיק ושיקגו היו להקות החימום שלה. הדבר גם הוביל להשתתפותה של הלהקה בפסטיבל גדול באטלנטה, אירוע שהפגיש מחדש את קליפורניה עם חברו הוותיק ג'ימי הנדריקס, שהופיע שם גם כן.

שירי הצד הראשון של התקליט חוברו כמין יצירה אחת, כשהשיר השני שבו, IT SHALL BE, הציג את הצד התזמורתי יותר של הלהקה עם קטע שהתבסס על מהלך אקורדים שנהג לוק הקלידן לנגן להנאתו בעת החזרות. קליפורניה לקח את הלחן הזה וניגש לכתוב מילים על מלחמת ויאטנם, שגעשה בתקופה ההיא.

השיר SILKY SAM נכתב בהתבססות על דמות אמיתית ןשמה מרשאל בלונשטיין, שעסק כאיש שיווק של הלהקה ונהג ללבוש חליפות ממשי. הקלטת משחק הקלפים, שבאמצע השיר, נערכה כשחברי הלהקה שיחקו ביחד עם מרשאל, שהדגים להם שיעור בתחום.

צד ב' נפתח עם השיר IT'S ALL THE SAME, שהחל להיבנות בעת אחד מחימומי התופים של קאסידי לקראת חזרה. קליפורניה התעורר משנתו, הקשיב לתופים ולפתע צץ שם קצב שגרם לו לקפוץ מהמיטה ולחשוב על כתיבת שיר עם זה. ואי אפשר, מצידנו כמובן, להתעלם מהשיר השני שבצד ב' של התקליט, שנקרא JEWISH. בשיר זה שר פרגסון בעברית באופן פונטי, עם טעויות קלות, את השיר 'הנה מה טוב ומה נעים', כשקליפורניה מרפד את הבתים עם סולו גיטרה נפלא.

השיר שחותם את התקליט נקרא AREN'T YOU GLAD והוא בא לשקף, בין השאר, דבר שהיה שיגרתי בלהקה; כששיר הגיע לסיומו, תמיד היה אחד מהחמישה מתחיל לנגנו שוב וכך סוחף גם את האחרים לנגינת המשך השיר. היה נראה אז כי להקת ספיריט תימשך עוד זמן רב, עם כזו שימחה גדולה של יצירה, אך שנתיים לאחר מכן נעצרו הגלגלים וההרכב המקורי הזה (תרתי משמע) התפרק.

יש הטוענים כי המיקס המקורי של התקליט אבד ומה שיצא מאז, כהדפסות חוזרות של תקליטים או על גבי דיסקים, הוא מיקס שונה ופחות טוב. אז לאספנים שביניכם - חפשו את ההדפסה הראשונה שיצאה בארה"ב לתקליט זה.

במהלך ההקלטות לאלבום זה קיבלה הלהקה הזמנה לכתוב ולהקליט את המוזיקה לסרטו של ז'אק דמי, THE MODEL SHOP. לו אדלר חשב שסרט זה יהיה הצלחה גדולה, אך במהלך הפקתו הוא הסתכסך עם דמי. כשראה את התוצאה הסופית של הסרט, הוא לא רצה לדעת עליו יותר. חברי הלהקה דווקא אהבו ליצור את המוזיקה האווירתית שאיפשרה להם למתוח את הגבולות היצירתיים עוד יותר.

רגע... היכן צולמה עטיפת התקליט הזה של ספיריט? ובכן, זה צולם במדרגות החיצוניות של מלון סאנסט היילנד בלוס אנג'לס. מאז, שינה המקום את שמו ל-BUDGET INN.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים