עשרה דברים על ענייני רוק

פינת "עשרה דברים" - והפעם: עשרה דברים שלדעתי גרמו לאנשים רבים להתעצבן על פיל קולינס:

1. חשיפת יתר בשנות השמונים - הנוכחות שלו הייתה אז בכל מקום: להיטי סולו, ג'נסיס, שיתופי פעולה אין ספור.

2. יותר מדי בלדות אהבה דומות - יש כאלה שמרגישים שהמוסיקה שלו נעשתה רכה וסנטימנטלית מדי. נדמה לפעמים שלא אכפת לו על מה הוא שר. זה יכול להיות על אהבה, חסרי בית, בחורה עם שם כמו סוסודיו, או שינויי אקורדים בצורת ABACAB: הוא שר את כולם באותו אופן. עד כדי כך שכשהוא שר על נושאים חשובים, קשה להאמין לו.

3. הדומיננטיות שלו בג'נסיס - מעריצי ג'נסיס הפרוגרסיבית חושבים שהוא - ורק הוא - הרחיק את הלהקה מניחוחות ארוחת הערב המוכנה למגע בלתי נראה.

4. צליל התופים שעזר להפוך אותו לפופולארי, ויש המאשימים אותו בשימוש מופרז באפקט התוף הזה משנות ה-80.

5. קריירת המשחק שלו - הופעותיו במיאמי וייס ובסרט באסטר לא תמיד התקבלו בברכה.

6. הריב שלו עם פול מקרטני - הוא כינה את מקרטני מתנשא, מה שעצבן את מעריצי הביטלס. זאת למרות שקולינס היה מעריץ ענק של הביטלס ושל פול. כשהוא ביקש מפול לחתום על ספר - לפי דבריו, פול חתם על זה אבל אמר משהו ממש מתנשא לאשתו כמו "אוי תראי יקירתי, פיל הקטן שלנו הוא מעריץ של הביטלס", או משהו כזה. קולינס רצה שידברו אליו בתור קולגה שווה במקום שידברו אליו כאל ילד קטן.

7. האשמות חוזרות ונשנות על היותו "לא מגניב".

8. הודעות הגירושים שלו לאשתו באמצעות פקס - סיפור אגדי שגרם לו להיראות כאיש רע ולא משנה שהוא ביקש לטעון שזה לא בדיוק קרה כך.

9. הוא אפילו היה היחיד שהופיע בשני מופעי הלייב אייד משני צדי כדור הארץ, באמצע האייטיז, כשהוא טס ממופע למופע בקונקורד, שנראה כאקט של עשירים בלבד! לאחר שניגן סט קצר בלונדון, קולינס קפץ על הקונקורד, טס מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי ותוך מספר שעות ביצע את אותם שני שירים בפילדלפיה. הגימיק מושך תשומת הלב הזה שלו הפך את מה שהיה צריך להיות הצגה על עזרה לאנשים להצגה על מה שכוכבים עשירים כקורח עושים כדי לעזור לאנשים. יש הטוענים שהוא גם הרס את האיחוד הבימתי שם של לד זפלין, כי הגיע להופעה ההיא כשהוא לא מוכן.

10. אנשים תוהים אם אחרי כל הרוק המתקדם המופלא שהוא יצר עם ג'נסיס, האם בסופו של דבר הוא באמת היה מחובר לזה? או שהוא העדיף מוסיקה שחורה ומוסיקת פופ? "שומר השמיים" נותר מבולבל.

ואחרי כל זה - אני מת עליו!

הפעם בפינת "עשרה דברים שאני אוהב ב..." - אני הולך על תקליט הבכורה של להקת פורינר (יענו, נוכרי):

1. זה עדיין נשמע רענן עבורי היום - ההפקה וכתיבת השירים התיישנו יפה. לראשונה קניתי את זה בקסטה תוצרת הארץ, ארל כך קניתי תקליט בהדפסה ישראלית (עם צליל חורק בהתאם), אחר כך קניתי תקליט בהדפסה מתוצרת חוץ ועכשיו אני שומע את זה בהדפסה חדשה לגמרי עם רימסטר מדהים וצבע שקוף לתקליט.

2. יש פה איזון מושלם של המנוני רוק ושירים חשובים ביניהם - אין שירי מילוי מיותרים פה.

3. התקליט הזה מציג את אחד מקולות הרוק הגדולים אי פעם - לו גראם שהפך לאגדה מיידית. לפני כן, מעטים ביותר הכירו אותו. אחרי תקליט זה? סופרסטאר!

4. יש פה הפקה פריכה - ותודה למפיקים ג'ון סינקלייר וגארי ליונס שיחד עם מיק ג'ונס עשו יצירה שנשמעת נהדר בווליום גבוה.

5. יש בתקליט שילוב מושלם של רוק כבד ופופ מלודי - כבד מספיק לחובבי רוק, קליט מספיק לחובבי להיטי רדיו קליל יותר.

6. יש בתקליט איזון נכון של קלידים וגיטרות - היבט מכונן בצליל של פורינר בתקופתה המוקדמת.

7. העיבודים הדוקים - כל שיר בנוי היטב ללא רגעים מבוזבזים של סולואים חסרי מיקוד.

8. עבודת הגיטרה של מיק ג'ונס מופלאה פה - עם ריפים בטוב טעם, סולואים מושלמים (הסולו בשיר COLD AS ICE? שלמות!!! וצליל גיטרה מושלם.

9. יש לנו פה גם את איאן מקדונלד מקינג קרימזון! המולטי אינסטרומנטליסט הזה מוסיף עומק עם כלי נשיפה, קלידים וגיטרות.

10. חטיבת הקצב בתקליט הזה בועטת היטב. הבאס של אד גאליארדי (שהוא שמאלי) הוא גם פאנצ'י ומלודי. נכון, באולפן היה זה מיק ג'ונס שהורה לו לנגן פחות צפוף ויותר ברור - והתוצאה נפלאה. זה בא עם התופים המניעים של דניס אליוט, שמוסיף דרייב לשירים. כשאני שומע את מיסטר אליוט מתופף בסגנון ג'אז-רוק עם להקת IF, כמה שנים קודם לכן, קשה לי להאמין שזה אותו מתופף. הוא מביא פה תיפוף שמאפשר לי ליהנות ולדקלם בעל פה כל מעבר וכל נגיעת תוף ומצילה מושלמים.

הפעם בפינת "עשרה דברים שאני אוהב ב..." - והפעם זה האלבום האחרון של להקת הדלתות עם ג'ים מוריסון:

1. השירה העמוקה והבוגרת של ג'ים מוריסון - הקול שלו עשיר ומחוספס מתמיד. הוא מצטייר פה כבלוזמן אמיתי!

2. "מלך הלטאה" בשיאו - זה היה האלבום האחרון של מוריסון וזה מה שהופך אותו לאגדתי עוד יותר. היכול להיות שהתקליט הזה הוא ה-ABBEY ROAD של הדלתות?

3. לחובבי הבלוז, האווירה בתקליט ספוגה בסגנון הזה.

4. בשירים מנגן הבסיסט של אלביס פרסלי - הלא הוא ג'רי שף!

5. שלושת חברי הלהקה, מלבד מוריסון, מנגנים בשירי התקליט כשהם בכושר שיא.

6. מספיק השיר RIDERS ON THE STORM כדי להצדיק את התקליט הזה. יצירת סיום מוחצת!

7. התקליט עדיין נשמע רענן ומרגש עשרות שנים מאוחר יותר, הודות גם לאופן ההפקה הדינמי והברור של ברוס בוטניק שגרם לצלילים להישמע כאילו החברים מנגנים ממש לידנו בחדר.

8. הלהקה אימצה במלואה את האינסטינקטים המוזיקליים שלה, אחרי שהמפיק הקבוע שלה, פול רוטשילד, טען שאין בשירים החדשים משהו מעניין ועזב את ההרכב בטריקת דלת. "זו מוסיקה לקוקטייל ג'אז", הוא התלונן שניות לפני כן והותיר את השאר ליצור יצירת מופת בלעדיו.

9. שיר הנושא הוא כמסלול נהיגה מהפנט שמשקף בצורה מושלמת את האנרגיה של לוס אנג'לס. מיסטר מוג'ו רייזין!!!

10. העטיפה של התקליט חסכונית באפקטים ואפקטיבית להפליא - כיאה למוסיקה שנטולת אפקטים מיותרים.

הפעם בפינת "עשרה דברים" - עשרה שמות שפה ושם אומרים אותם בצורה שגויה בישראל:

1. פרדי מרקורי (במקום פרדי מרקיורי) - סולן להקת קווין.

2. אל דמיולה (במקום אל דימיולה) - גיטריסט ג'אז.

3. דייויד בואי או דייויד באוי (במקום דייויד בּוֹוּי) - זיקית הרוק'נ'רול.

4. אגנטה פלצקוג (במקום אנייטה פלצקוג) - זמרת להקת אבבא.

5. ג'טרו טול (במקום ג'ת'רו טאל) - להקת רוק.

6. רוג'ר הודג'סון (במקום רוג'ר הודסון) - סולן להקת סופרטרמפ.

7. מארק קנופלר (במקום מארק נופפלר או קנופפלר) - סולן וגיטריסט להקת דייר סטרייטס.

8. אורייה היפ (במקום יוריה היפ) - להקת רוק.

9. ג'ון ארמטריידינג (במקום ג'ואן ארמטריידינג) - זמרת.

10. רוברט פְּלַאנֵט (במקום רוברט פְּלַאנְט) - זמר להקת לד זפלין.

הפעם בפינה - עשרה אמני רוק ופופ שביקרו פעם בישראל ואולי לא ידעתם...

1. ג'ון האליוול, הסקסופוניסט של להקת סופרטרמפ. הוא בא לקדם את התקליט "ארוחת בוקר באמריקה" ואף קיבל פה תקליט זהב עבור מכירות התקליט, במסיבה שנערכה לכבודו בתל אביב.

2. סיימון לה בון - הסולן של להקת דוראן דוראן הגיע, בגיל 20, לקיבוץ - שם ניסה את כוחו בנהיגה בטרקטורים, חטב עצים, קטף תפוזים וכמובן פלרטט עם נשים ישראליות. "הגעתי לישראל עם חברה כדי להתנדב בקיבוץ, אבל נפרדנו מוקדם ומצאתי את עצמי די לבד במדבר בנגב. בקיבוץ עדיין היו חורים מקליעים בקירות ממלחמת ששת הימים. הקלטת היחידה שהייתה לי הייתה עם התקליט של פאטי סמית', HORSES. ברור שהיא אהבה את להקת הדלתות כמוני. לא דיברתי ערבית, אבל עדיין הצלחתי להתיידד עם כמה מהחבר'ה המקומיים שעבדו בחווה, ישבתי איתם וניגנתי בחליל תחת כוכבי המדבר בלילה. מעולם לא יצאתי מאנגליה לפני כן, חוץ מביקור בבית ספר באמסטרדם, אז המסע הזה בישראל ממש פתח לי עיניים להרבה דברים. כתבתי את המילים לשיר של דוראן דוראן, THE CHAUFFEUR שם במדבר (זה יצא בתקליט השני של הלהקה, RIO - נ.ר).

3. להקת הצלליות - אוקי, זה ידוע שהלהקה הזו הגיעה בשנת 1963 להופעות עם קליף ריצ'רד בישראל אבל מסתבר שהחבר'ה הגיעו, הפעם ללא קליף, להופעות בישראל גם בשנת 1967. גיטריסט הקצב, ברוס וולש, סיפר: "בחרנו את הזמן הגרוע ביותר לנחות בתל אביב כדי להופיע באצטדיון רמת גן - בלי לדעת שמלחמה מתבשלת והחיילים בשדה התעופה לקחו את מגברי הגיטרה הקטנים שלנו ופירקו אותם לחתיכות אולי לבדוק איך קיבלנו את הצליל הייחודי שלנו?)), הם תלשו את העורות מהתופים ואפילו החזיקו אותם מול האור כדי לבחון אותם. פיט סיגר, זמר הפולק הפוליטי האמריקאי, היה גם לצדנו בהופעה בתל אביב. הוא, יחד עם ננה מושקורי ואמנים אחרים, היו פחות ברי מזל מאיתנו במהלך החיפושים הקפדניים בציוד על ידי הצבא. למעשה, המגברים שלנו היו היחידים שעבדו! זו לא הייתה ההרגשה הכי נוחה להיות בישראל באותה תקופה כי היה הרבה מתח. טסנו משם ב-4 ביוני, יום לפני פרוץ המלחמה למעשה, וכאשר נחתנו באוסטרליה למדנו שישראל השמידה את המצרים, חילות האוויר הירדניים והסוריים ובסופו של דבר כבשו את כל סיני לגדות תעלת סואץ, הגדה המערבית של הירדן והרי סוריה מעל הגליל. זה היה נראה מוזר. כל האלימות הזו התרחשה באזור שהיה כל כך חזק מבחינת קשרים דתיים מסוגים שונים. כמעט ציפינו להיתקל בדמויות מקראיות - לא בטנקים".

4. פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי. כך הוא סיפר בספרו: "בזמן שהתקליטון של הלהקה, עם השיר I'M A BOY, הוכן לצאת לחנויות (בשנת 1966), חברתי קארן ואני יצאנו לחופשה בקיסריה בישראל. חצאיות המיני שלה היו חידוש שמשך עניין רב, במיוחד מהערבים, שכמה מהם הייתי חייב ממש להדוף. באחת הפעמים פניתי לעזרה מיהודים עוברי אורח, לבושים בבגדים מערביים, שהתערבו אך גם גערו בי: 'מה עושה בחור יהודי צעיר שמתיר כזה בחורה מושכת להתלבש בצורה כל כך פרובוקטיבית?' אז כשהגעתי הביתה התחלתי לשאול אנשים מה קורה שם בישראל. אחד מהיועצים המשפטיים שלי, שהתעניין בעניינים בינלאומיים, תיאר את המתח הגובר בין ישראל ומצרים, כמו גם האיום הקומוניסטי המתהווה מסין, מדינה שאוכלוסייתה גדלה כל כך מהר, שבקרוב היא תשלוט על כדור הארץ כולו. זה הצית את הרעיון לאופרה הראשונה שלי, מאוחר יותר בשם RAEL, שעלילתה עוסקת בישראל שמוצפת על ידי סין האדומה".

5. בוב דילן - בסוף מאי 1971 שהו דילן ואשתו, שרה, בישראל ואף פנו לקיבוץ גבעת חיים עם רצון מצדם להעביר את משפחתם לשם לזמן מה. הדבר היחיד שהוא רצה היה להשיג בית הארחה, שהילדים יספגו כל יום את אווירת הקיבוץ אבל שהוא ואשתו לא יצטרכו לעבוד בקיבוץ. יותר נכון, שהם יישארו בבית הארחה וישלמו עבור השהות והחזקת הילדים. הוא נדחה על ידי הוועדה כי הוא רצה הרשאות מיוחדות, והחברים פחדו שאם זה יתגלה מחוץ לקיבוץ - זה יהרוס אותם. הדילנים גם טיילו בירושלים ואף הגיעו לבקר את ישיבת הר ציון.

6. ג'ורג' מייקל - זמר הפופ הידוע הגיע לישראל בשנת 2001 כדי להגיע לחתונה בתל אביב של הצלם הבריטי, סיימון חלפון, שהתחתן עם ענת ברוורמן.

7. גרג לייק - הזמר-בסיסט של אמרסון, לייק ופאלמר הגיע לארצנו בשנת 1974. זה היה כדי לצלם קליפ לשיר I BELIEVE IN FATHER CHRISTMAS במערות של ים המלח. לייק גם זכה לבקר פה באתרים שונים (כולל רביצה מהנה בכפר הנופש של רפי נלסון). לייק: "מישהו הצית את הרעיון ללכת לצלם את השיר בישראל. לחשוב על כך היה משהו מפחיד בראשי אז, עד שקמתי ועשיתי את זה. בישראל טיפסנו על הר והייתה ירידה של מאות מטרים, עם תהום משני הצדדים. והשביל היה כנראה רק שני מטרים. זה נשמע הרבה, שני מטרים, אבל כשיש תהום בכל צד, זה היה מפחיד מאוד. זה מה שהיינו צריכים לעשות, היינו צריכים לחצות את ההר כדי לעבור למקום שבו המערות היו. אז נכנסתי למערות שהיו קטנטנות בגודל של חדר אמבטיה. שם נמצאו המגילות בצנצנות חרס וזה מאות מטרים במעלה צוק. הדרך היחידה להגיע לשם, חוץ מהליכה מפחידה, היא להשתלשל ממסוק או משהו כזה. הצוקים לבנים ובוהקים מאוד וחייבים להיות מגיר או חומר כלשהו, מלח, אני מאמין, זה מה שהם, מים המלח. והשמש כל כך בוהקת. בחור שהיה איתנו טיגן ביצה על סלע. הוא פיצח ביצה על סלע והיא מטוגנה מיד. בגלל החום האדיר. השמש הייתה כל כך אכזרית. אחר כך נסענו למדבר לצלם עם הבדואים. זה היה מרתק, כי מישהו שהיה לו קשר איתם קבע לפגוש אותם באמצע המדבר. יצאנו לשם והיינו אמורים לפגוש אותם בשעה 11:00 בבוקר. נסענו לאמצע המדבר הזה, לנווה המדבר הזה עם עצי דקל ובריכת מים קטנה, מעיין מים. יכולתי לראות בכל כיוון עד לאופק. לא היה שם אלא דיונות חול עד כמה שהעין ראתה. וכך הגיעה השעה 10:45 וחיכינו, והסתכלתי לאורך המדבר. לא היו בדואים. אמרתי לאיש הביטחון, 'איפה הבדואים?' הוא אמר, 'אל תדאג, הם יהיו כאן'. אמרתי, 'כן, אבל תראה, אני יכול לראות ממש עד האופק, ואין בדואים. איך לדעתך הם יגיעו מהאופק לכאן בעוד 15 דקות?'. הוא אמר, 'מה שאתה לא יודע זה שהבדואים לא עוברים מעל דיונות חול. הם נכנסים בין הגבעות, כך שלעולם לא תראה אותם. הם תמיד נמצאים בדיונות החול עד שהם מגיעים למרחק של אולי 100 מטר ממך ואז אתה רואה אותם. מכיוון שהם הולכים בין לבין, הם לעולם לא עוברים על דיונת חול. זה יותר מדי מאמץ, אתה מבין'. בסופו של דבר הם הופיעו ונראו האנשים הכי יפים למראה, עם שיניים לבנות כפנינים ושיזופים כהים. הם הצטלמו, ניגנתי בגיטרה והם הקשיבו בשמחה. זה היה דבר מדהים".

8. דיק הקסטאל סמית' - סקסופוניסט שניגן בסיקסטיז עם להקתו של גרהאם בונד, עם ג'ון מאייאל והקים את להקת הרוק המתקדם, קולוסיאום. אז לפני כל זה, בקיץ של 1959, הוא הגיע לישראל עם הרכב גדול בו הוא עבד והוא סיפר בספרו ש"ניגנתי בתל אביב כשאני קודח מחום, לאחר שקיבלתי טיפוס משחיה באזור ים תיכוני חסר גאות, עגום, מלא בחרא".

9. גדי לי - הזמר-בסיסט של להקת הרוק הקנדית RUSH הוא יהודי ששם משפחתו האמיתי הוא וויינריב. אז גם הוא הגיע לביקור בישראל, בשנת 1993, מבלי שרבים ידעו. כך הוא סיפר בספרו: "הייתה לנו משפחה קטנה ומאושרת לחלוטין עם ג'ולס, שבקיץ 1993 חגג יום הולדת שלוש עשרה, כלומר... זמן בר מצווה! לא גידלתי אותו מבחינה דתית, אבל עדיין הזדהיתי כיהודי 'תרבותי', גאה לקחת חלק בהיסטוריה המשפחתית שלי ובגזע האנשים שהתגברו על כל כך הרבה פשוט כדי לשרוד. ככזה, הרגשנו שזה יהיה נכון וגם כיף עבור ג'ולס לעשות בר מצווה מסוג כלשהו, ​​גם אם לא שגרתי. התוכנית שלי הייתה לקחת אותו לארץ הקודש כדי שיוכל לקבל את התחושה של האנשים וחלק מההיסטוריה שלהם. אני וננסי לא היינו בישראל, אז ראינו בזה חינוך לכולנו. שמעתי אינספור סיפורים על ישראל, כמובן, והייתי חסר סבלנות לחוות את זה בעצמי. לא התעניינתי כשראיתי את הרבנים או הבנקאים - ידעתי כיצד החבר'ה האלה נראים. זה היה הפרולטריון היהודי שהתעניינתי בו. רציתי לראות יהודים בכל יכולותיהם במשרות כמו ניקוי רחובות.... המשרות, במילים אחרות, שבחברה האמריקאית היו נשארות למהגרים אחרים. רציתי לראות את האנטי-סטריאוטיפ. סיירנו לאורכה ולרוחבה של ישראל מהר הבית לבית לחם, קיסריה, רמת הגולן עד ים המלח, טיפסנו לראש מצדה וחזרנו צפונה לחיפה, ובאופן בלתי נמנע ביקרנו ביד ושם המחריד - המרכז להנצחת השואה - שגרם לי לבכות. קשה להביע עד כמה זה היה מעיק, אבל אנסח זאת כך: הרגשתי שאין לי סיבה טובה לעמוד שם. כאילו אני אפילו לא צריך להתקיים. זה הרגיש כמו נס שאני אפילו הייתי שם כדי לראות את זה עם הבן שלי. בידיעה שהקו שנמשך צריך להיות סיבה לחגיגה, אבל לא מתחשק לך לחגוג כשאתה מתמודד עם כל החרדה הזו. הלב שלך מדמם עבור כל משפחה, כמובן, אבל יותר מכל זה מדמם עבור עצמך".

10. קאט סטיבנס - בספטמבר 1977 הגיע הזמר הידוע לביקור ראשון בישראל. היה זה ביקור סודי. אחיו, דייויד, היה נשוי אז לישראלית בשם יעל. סטיבנס ערך סיור לילי בגלריות ביפו, ישב ביום שישי לשתות קפה בדיזנגוף - עד שזיהו אותו והוא נמלט משם וגם טייל בירושלים. בביקורו נתן לו דייויד מתנה - ספר קוראן. זמן לאחר מכן סטיבנס התאסלם וכמה פעמים נאסרה כניסתו לישראל בגלל חשד שהוא תומך פעיל בטרור נגד ישראל.

הפעם בפינת "עשרה דברים שאני אוהב ב..." - והפעם זה האלבום האחרון שלהקת קווין עשתה ביחד בתחילת הניינטיז.

1. שיר הנושא הפותח הוא אפוס מפואר ומתקדם המזכיר את הווייב של רפסודיה בוהמית. אמנם פה יש בתים ופזמונים (בניגוד לרפסודיה בוהמית) אך התחושה, עם הקטע האופראי באמצע השיר, בהחלט מבורכים.

2. ההגשה הווקאלית של פרדי מרקיורי - השירה שלו מהממת למרות מצבו הבריאותי המדרדר. גם פה הוא הוכיח שאין זמר דומה לו.

3. האלבום משלב בצורה חלקה רוק, בלדות, רוק מתקדם ופלמנקו (עם אמן אורח שמאד אהוב עליי - סטיב האו מלהקת יס, או יססססס!)

4. השיר THE SHOW MUST GO ON שהפך משיר שבריאן מאי כתב לעצמו להמנון עוצמתי ומרגש המשמש כשיר פרידה עתיר רגש של מרקיורי. לא הייתי משנה דבר בהפקת השיר הזה. הוא מביא בדיוק את מה שצריך.

5. להקת קווין היא פה עדיין אותה רביעייה שהחלה את דרכה בחילת הסבנטיז. נכון שזה מדהים?

6. יש פה (טוב, לא תמיד...) כתיבת שירים חכמה עם שירים כמו I'M GOING SLIGHTLY MAD שמציג את ההומור והשנינות המיוחדים או THESE ARE THE DAYS OF OUR LIVES המרגש מאד. מצד שני, אני חייב טיפה לקלקל את העסק - אבל השיר DELILAH טוב היה לו היה נגנז.

7. בריאן מאי מביא גם פה תפקידי גיטרה שמראים שהבנאדם אינו רק גיטריסט אלא מתזמר בחסד עליון.

8. אמנם יש פה סינטיסייזרים אופנתיים לאותם ימים, אך לרוב הם לא שולטים ברוב היצירה, תודה לאל.

9. האלבום לא מתאמץ לייצר המנונים לאצטדיונים אלא שירים.

10. עטיפת האלבום פשוט יפהפייה ומפתיעה!

הפעם בפינת "עשרה דברים" - עשרה צעדים שנראים כשגויים בדיעבד, בקריירה של אלביס פרסלי:

1. חתימה על חוזה עם קולונל טום פארקר בשנת 1955 - בעוד שפארקר עזר להשיק את הקריירה שלו, הוא גם שלט באלביס חזק מדי, הגביל את החופש האמנותי שלו וקיבל החלטות עסקיות רבות שפגעו בזמר בטווח הארוך - כולל איסור הגעתו של אלביס לארצות אחרות על פני כדור הארץ (כי פארקר היה מהגר לא חוקי בארה"ב ובכך פחד שיאבד שליטה על אלביס). אז במקום לטייל בעולם או לחקור כיוונים מוזיקליים חדשים, הוא ננעל על לוח זמנים חוזר של וגאס שסחט אותו מבחינה אמנותית.

2. הסכמה להתגייס לצבא בשנת 1958 וכשהוא בשיאו. עם זאת הוא נעלם לשנתיים ואיבד מומנטום חשוב בקריירה. הקולונל, שרצה להרוויח כסף בגלל הזמן האבוד בו אלביס לא היה פעיל במוסיקה, בחר לנווט אותו לתעשיית סרטים נוסחתיים קלילים מסוג ב', שדיללו את אמינותו כאמן רציני. כך גם יצאו לחנויות אלבומי פסקול רבים כללו חומרים שלרוב איכזבו את המעריצים ופגעו במוניטין המוזיקלי שלו. כך, בזמן שהביטלס, בוב דילן והרולינג סטונס עיצבו מחדש את המוזיקה של הסיקסטיז, אלביס נתקע אז ביצירת פסקולי סרטים חסרי השראה במקום לחדש.

3. דחיית תפקידי סרטים רציניים - פארקר דחה לאלביס תפקידים שהיו יכולים להמציא מחדש את תדמיתו ולהעניק לו אמינות אמנותית מחוץ למוזיקה שלו. כמו, למשל, בסרט "קאובוי של חצות" ובהמשך "כוכב נולד" עם ברברה סטרייסנד (כי פארקר דרש סכום כסף גבוה מדי להפקה).

4. אלביס מעולם לא ניסה ברצינות לכתוב שירים. בניגוד לביטלס או בוב דילן, אלביס לא כתב שירים משלו והסתמך על חומרים חיצוניים. הדרישות של פארקר לקבל לידיו זכויות פרסום הפחידו כמה מהכותבים הטובים ביותר.

5. הסתמכות רבה מדי על תרופות מרשם - התלות הגוברת שלו בתרופות השפיעה על ביצועיו, בריאותו ותפיסתו הציבורית. רופאים וחברים קרובים דחקו בו לטפל טוב יותר בעצמו, אך הוא המשיך באורח החיים הלא בריא שלו.

6. לאחר ספיישל הקאמבק המהמם של 1968, לאלביס הייתה הזדמנות לחולל מהפכה בקריירה שלו, אבל פארקר הוביל אותו למופעי קבע בלאס וגאס במקום לפרויקטים חדשים ופורצי דרך. פה ושם אלביס הצליח לעשות היסטוריה (עם הופעה בהוואי והקלטות ב-STAX) אך לרוב הוא נותר תקוע אמנותית.

7. פארקר מכר את הזכויות על ההקלטות המוקדמות של אלביס בהרבה פחות ממה שהן שוות, וזה עלה לפרסלי מיליונים בהפסד הכנסות.

8. באמצע שנות ה-70, משקלו של אלביס תפח והשפיע על נוכחותו הבימתית ועל כוחו הקולי.

9. פארקר המשיך להזמין הופעות גם כשבריאותו של אלביס הייתה בדעיכה ברורה, מה שהוביל לכמה הופעות הרות אסון בתקופה המאוחרת.

10. אלביס מת צעיר - בגיל 42 בלבד. זה חיזק את דעיכתו הטרגית במקום לאפשר לו הזדמנות להחיות את הקריירה שלו בשנות ה-80. נותר לנו רק לדמיין מה הוא היה עושה שם.

ועם כל זאת - לא היה ולא יהיה כמו אלביס פרסלי!

הפעם בפינת "עשרה דברים שאני אוהב ב..." - אני יורד נמוך עם התקליט של דייויד בואי ששמו LOW:

1. יש פה המצאה מחדש של אמן שנטל סיכונים - בואי המציא מחדש לחלוטין את הסאונד שלו, לשילוב של מוזיקה אלקטרונית, אמביינט ואוונגרד.

2. שיתוף פעולה ראשון עם בריאן אינו - ההשפעה של אינו הביאה טכניקות ניסיוניות וטקסטורות אווירה, ועזרה לעצב את הצליל הייחודי פה.

3. החצי הראשון של האלבום כולל שירים קצרים ומקוטעים עם מבנים לא שגרתיים, המשקפים את מצבו הנפשי של בואי בתקופת ברלין שלו. זה מרתק!

4. הצד השני של האלבום צולל לתוך קטעים אינסטרומנטליים אווירתיים המבשרים על מגמות עתיד של מוזיקת ​​אמביינט ואלקטרונית.

5. יש פה שימוש פורץ דרך בסינטיסייזרים - עם השפעה על אינספור אמנים בפוסט-פאנק, הגל החדש ועוד.

6. יש באלבום השראה גדולה מאד מזרם הקראוטרוק הגרמני.

7. השיר-להיט SOUND AND VISION לבדו הוא יצירת מופת, המשלבת מילים מינימליות, סינטיסייזרים אווירתיים וגרוב מדליק לאללה.

8. אמנם התקליט מינימלי במילים, אבל הוא משקף היטב את המאבקים הרגשיים של בואי וניסיונות ההחלמה הנפשית והפיזית, אחרי צלילה עמוקה לסמים.

9. צליל התופים המכונן של טכנאי ההקלטה, טוני ויסקונטי, הפך לצליל מכונן של שנות ה-80.

10. עיצוב העטיפה הקדמית - מופתי! עם תמונת פרופיל בולטת ומסוגננת של דיוויד בואי. התמונה נלקחה מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" בו גילם בואי את החייזר תומס ג'רום ניוטון.

פינת "עשרה דברים" - והפעם בחרתי להביא עשרה קרבות בין חברי להקות, כשהם נועדו להיכנס למוסד היכל התהילה של הרוק'נ'רול:

1. להקת ואן היילן - עד שהלהקה סופסוף נכנסה להיכל, היא הייתה בכאוס מוחלט. אדי ואן היילן הגיטריסט התמודד עם בעיות סמים, ויחסיו עם הזמר דיוויד לי רות' עדיין היו בעייתיים. רות' סירב להשתתף אלא אם כן יוכל לבצע את השיר JUMP, אבל המארגנים התעקשו שלהקת VELVET REVOLVER תעשה מחווה לשיר הזה במקום. אדי ואחיו המתופף אלכס ואן היילן לא הגיעו לטקס, הבסיסט מייקל אנתוני כבר פוטר מהלהקה, ורק הזמר שהחליף את רות', סמי הייגר ואנתוני (שנותר חברו הקרוב) השתתפו. זו הייתה יותר מלחמה שקטה מאשר קרב קולני, אבל זה היה רגע מביך של הלהקה עבור היכל התהילה.

2. קרידנס קלירווטר רווייבל - ואווו... כמה שזה היה מכוער שם. כשהגיעה שנת 1993 ועמה הזמנה לחברי קרידנס להיכנס להיכל התהילה של הרוק, החליט ג'ון פוגרטי לנקום בקוק וקליפורד מול כל העולם. הוא זכר שהם צידדו במנהל של הלהקה לשעבר שביקש לתבוע אותו. הבסיסט סטו קוק: "דאג ואני חשבנו שזה נהדר שהזמינו אותנו לאירוע שכזה. לאחר מכן בישרו לנו שהגיטריסט רובי רוברטסון הוא המנהל המוזיקלי של הטקס וכי הוא יצור איתנו קשר להודיע לנו מה ננגן. אמרו לנו שנגיע לשם כמה ימים לפני כן כדי להשתתף בחזרות. אחרי כמה ימים חזרו אלינו ואמרו שיש שינוי בתוכנית ושמתוכנן ג'אם ולא שירים מסודרים ולכן אין צורך בחזרה מוזיקלית. חשבתי שזה בסדר ואני מסוגל לזה. לאחר מכן לא שמענו כלום מההפקה והבנו שפשוט נגיע לשם וננגן עם כולם. יציגו אותנו על הבמה. נגיד כמה דברי תודה וננגן. זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא בסיפור של קרידנס".

המתופף דאג קליפורד ממשיך: "זה היה אירוע משפיל ואנוכי עבורנו. שם אנשים הבינו מי זה ג'ון פוגרטי. הוא לא היה הקורבן האומלל. הוא אהב להצביע על אחרים בעוד שהבעיה נעוצה בו. ההפקה של הטקס אמרה לסטו ולי שתודיע לנו מה ננגן. אחר כך אמרו לנו שאין צורך להגיע כמה ימים לפני ושנגיע ביום האירוע ושיהיה בסדר. שמחתי והבאתי את המשפחה שלי כי חשבתי שזה יהיה היום הגדול של חיי". סטו קוק: "דאג נרשם במלון עם הגעתו והחליט ללכת לאולם כדי לבדוק את התופים שהוא אמור לנגן בהם. הוא ניגש למנהל הבמה והציג את עצמו, אך המנהל הסתכל עליו במבט קר ואמר לו שאינו אמור לנגן הערב וכי ג'ון פוגרטי כבר עסוק כמה זמן בחזרות עם להקת הבית של האירוע. הסתבר שההפקה ידעה על כך ושמרה את זה כסוד מאיתנו. מישהו שם פתאום פלט לי שג'ון עושה חזרות עם ברוס ספרינגסטין. דאג ואני הלכנו לחדר החזרות ושם פגשנו את ברוס שמיד מילמל שג'ון נמצא איפה שהוא. מצאנו את ג'ון ואמרנו לו שזה לא בסדר. הבן של טום פוגרטי עמד לצידנו כי הוא היה אמור לנגן איתנו וכך לכבד את אביו. אבל ג'ון הביט בנו ואמר: 'אתם השארתם אותי לבד אז. לא עזרתם לי לצאת מהחוזה עם חברת התקליטים'. אנחנו חשבנו שזה חולני מצידו ואמרנו לו שזה לא היה צעד מכוון. באותו ערב עלינו לבמה, אמרנו כמה מילות תודה וירדנו מושפלים".

דאג קליפורד: "זה היה שיברון הלב של חיי. באותו רגע נפלתי מהשחקים לאדמה בחבטה. הילדים שלי לא זכו לראות אותי מופיע בלהקה. רציתי שהם יתגאו בי. הייתי שבור לגמרי. כשניסינו לשכנע את ג'ון לצרף אותנו, הוא אמר, 'אני לא אוהב אתכם. לא עזרתם לי לפני עשרים וחמש שנה'. כאילו יכולנו לעזור לו לצאת מהחוזה הזה. הייתי ממש קרוב ללהרביץ לו שם אבל התאפקתי".

סטו קוק: "האורות באולם נדלקו ולפתע ראיתי את פוגרטי, ספרינגסטין ורוברטסון מנגנים יחד על הבמה את WHO'LL STOP THE RAIN. הסתכלתי על דאג ואמרתי לו שכדאי שנלך משם ממש ברגע זה. אז יצאנו משם. אני עדיין מאשים את עצמי על כך שחשבתי שיהיה שם ג'אם סשן. הלכתי לחדר שלי בבית המלון, לקחתי את גיטרת הבס שלי וחזרתי לאולם. אבל לא היה שום ג'אם. עמדתי שם עם הבס שלי. סוף הסיפור". דאג קליפורד: "כשיצאנו משם הלכנו מיד לבאר כדי להשתכר כהוגן. שם בכינו יחדיו. סטו הלך אחר כך לקחת את הבס שלו כי חשב שיהיה ג'אם, שכמובן לא היה".

3. להקת בלונדי - זה היה בשנת 2006 וזה היה אכזרי. כשבלונדי נכנסה להיכל, החברים לשעבר פרנק אינפנטה ונייג'ל הריסון התעמתו עם הזמרת דבי הארי בשידור חי על הבמה, ושאלו מדוע אסור להם להופיע. אינפנטה אמר לקהל מהבמה, בזמן התודות: "זו ההופעה הטובה ביותר שאתה יכול לעשות - בהיכל התהילה הזה. אחד הדברים שיכלו לעשות את זה טוב יותר היה לו היינו באמת יכולים לנגן עבורכם הלילה אך מסיבה כלשהי חלק מאיתנו בלהקה לא מורשים לעשות את זה. אני לא יודע מה אנחנו יכולים לעשות בנוגע לזה. הייתי רוצה לנגן אתכם הערב". ואז הוא פנה לזמרת דבי הארי ושאל בקול: "דבי, האם זה מותר? לא? אנחנו רוצים לנגן אתכם. אני ונייג'ל. אההה.. אי אפשר הלילה? בבקשהההה בבקשההה! דבי, נו...". אז דבי ניגשה אליו ואמרה מול הקהל, "אתה רואה שהלהקה שלי שם למעלה...". פרנק ענה לה, "אההה... הלהקה שלך - חשבתי שלהקת בלונדי באה לקבל את ההוקרה". אז הארי הציגה את שמות חברי הלהקה האחרים שמחליפים את פרנק ונייג'ל, שניגש למיקרופון ואמר: "זה נחמד לראות את החבר'ה סופסוף לא רק בבתי המשפט. אני חייב להגיד, אחרי שצפיתי בסרטוני הוידאו הישנים שלנו שהקרינו הלילה פה, הרגשתי כאילו אני בא להלוויה שלי. ברור שהכל מבולגן פה עכשיו. היינו רוצים לנגן הערב כי היינו חלק מהלהקה אבל נותנים לנו להרגיש שאנחנו לא חלק מזה. זה מבאס. אז ברוכים הבאים לערב הבינגו". מעט מאד מחיאות כפיים נשמעו לאחר מכן.

מסתבר שגם קלידן הלהקה המקורי, ג'ימי דסטרי, חש כמותם. בהתחשב באומללותו על האופן שבו הוא הועף מהלהקה ונוכחותם של פרנק ונייג'ל, שהוזמנו גם הם על ידי המארגנים, היה הרבה מקום לעימותים. ג'ימי דסטרי הודח מהלהקה בגלל בעיות הסמים המתמשכות שלו. הגיטריסט, כריס שטיין: "נהגתי לעשות טונות של סמים ודברים כאלו, אבל הפסקתי אחרי זמן מה וג'ימי התקשה יותר להוציא את עצמו מכל זה. למרות שהוא חשב שהוא בסדר, כל השאר לא ראו זאת כך". "מה שהם עשו לי היה צעד שגוי," התעקש ג'ימי. "לכריס הייתה בעיית סמים רצינית מאוד ועזרנו לו לעבור אותה, היו לי כמה בעיות סמים והנה אני מנודה בגלל זה". הזמרת, דבי הארי: "יש בג'ימי משהו נפלא, אבל יש גם זוועה מוחלטת כשזה בא עם סמים. כשהוא חי בצד האימה - מה שהוא נהג לעשות לא מעט - אתה לא יכול להיות איתו. אתה לא יכול להיות בקרבתו ואתה לא יכול לעבוד איתו". דסטרי סיכם: "אני חושב שאנחנו עוברים אחד את השני כמו סכין לוהטת דרך חמאה, ואני לא יכול לראות את עצמי אי פעם עובד איתם שוב. לא על הבמה. לעולם לא. הם הפסידו המון בגלל שהם זרקו אותי".

"אם הם באמת היו רוצים לנגן, הם היו צריכים להתקשר מראש, מה שהם לא עשו", הסביר כריס שטיין הגיטריסט אחרי הטקס. "הרעיון שהם היו יכולים פשוט לשוטט על הבמה ולנגן כאילו זה היה בימים ההם שוב... כמו כן, אם החבר'ה האלו לא היו תובעים אותנו אולי היינו שוקלים את בקשתם ברצינות רבה יותר".

4. דיפ פרפל - בשנת 2016 הגיע זמנם של הסגולים להיכנס להיכל. רק הייתה בעיה קטנה - גיטריסט הלהקה המייסד, ריצ'י בלקמור, זה שגם דאג רבות ליצירת צליל הלהקה הידוע, היה מסוכסך מזה שנים עם הזמר איאן גילאן, שהחליט לא להזמין את הגיטריסט לאירוע. שאר חברי ההרכב הנוכחי של דיפ פרפל הסכימו לדעתו. גילאן הגן על עמדה זו בכך שקבע שהיכל התהילה מכיר רק ב"דיפ פרפל הישנה", בעוד שההרכב הנוכחי, שכלל את הגיטריסט סטיב מורס, עדיין פעיל ואמור להיות זה המופיע. במכתב גלוי אמר גילאן שבעוד שהוא מכבד את תרומותיו של בלקמור, הגיטריסט שעזב את הלהקה לפני עשרות שנים, וזה לא הגיוני להתאחד לאירוע של לילה אחד. החלטה זו התקבלה בתגובה של מעריצים, שחשו שבלקמור, כחבר מייסד, ראויה להיות חלק מהחגיגה. בלקמור, בתגובה, הביע אכזבה וטען ש"נאסר" עליו להשתתף על ידי הנהלת דיפ פרפל. נציגיו הוציאו הודעה לפיה היכל התהילה הזמין אותו, אך חבריה הנוכחיים של דיפ פרפל מנעו ממנו להגיע. זה עורר עוד יותר את המתיחות, כאשר מעריצים רבים צידדו בבלקמור, והאמינו שההרחקה שלו אינה הוגנת. ההופעה של דיפ פרפל כללה את סטיב מורס בגיטרה, ובעוד שחברים לשעבר כמו דייוויד קוברדייל וגלן יוז נכחו, בלקמור נעדר באופן ניכר. שנים לאחר מכן גילה גלן יוז כמה גילאן היה רע כלפיו באירוע ההוא: "לא היה משהו כמו, 'מה שלומך הלילה?' - שום דבר מזה. לא הייתה אווירה משפחתית, לא היה חיבוק, לא הייתה לחיצת ידיים, לא היה, 'מה שלומך, חבר?' וזה היה פאקינג לא נוח. בסוף האירוע רציתי לברך את גילאן בחיבוק, אבל הוא הוציא את ידו כי הוא לא רצה שאתקרב אליו. זה הרגיז אותי עד דמעות. זה באמת פגע ברגשות שלי, למה הוא עשה את זה? אני לא יודע. נכון, לא הייתי הבחור הכי נחמד כשהייתי פעם שיכור, אבל לעשות את זה לבן משפחה בזמן שהודיתי לו ובירכתי אותו על הפרס שלו... הוא לא רצה לדעת".

5. הביץ' בויז - בשנת 1988 הכל היה טוב עד שזמר הלהקה, מייק לאב, הרס שם את הכל... הביץ' בויז עמדו במרכז הבמה של טקס החניכה השנתי השלישי של היכל התהילה של הרוק'נ'רול, וקיבלו כבוד רב. רוב נאומי הקבלה למוסד מלאים בהיסטוריה צבעונית, סיפורים אישיים ותובנות. גם זה של זמר הלהקה, מייק לאב, היה בלתי נשכח - אבל מסיבות אחרות לגמרי. בן דודו של לאב, חבר הלהקה והגאון האמיתי בה, בריאן ווילסון, נאם לראשונה בטקס. הוא החל רק לאחרונה להחזיר את חייו לסדר בעקבות שנים של שימוש בסמים ומחלות נפש לא מטופלות. הוא נשמע קצת לא יציב וקרא מנאום מוכן בו דיבר על הכבוד שהיה לו לכל מי שנמצא באולם. בינתיים, לאב פסע סביבו במבוכה, מצד לצד, קרא מעבר לכתפו והפריע לו. זה הותיר את וילסון מבולבל יותר ויותר. כשהגיע תורו של לאב לדבר, הוא התחיל בשקט, כמעט מבוייש, נזכר מתי הוא ווילסון התחילו לכתוב שירים לראשונה. הוא דיבר על האהבה של הביץ' בויז להרמוניה, במוזיקה ובחיים.

אבל תוך דקה מאותה הקדמה שלווה, נאומו קיבל תפנית כשהוא החל לזרוק סדרת פצצות לעבר מוזיקאים אחרים, החל בקינה על היעדרותו של פול מקרטני בהכנסת הביטלס למוסד זה באותו ערב, עקב תביעה מתמשכת שהייתה לו נגד רינגו סטאר, ג'ורג' האריסון ויוקו אונו. ומשם זה פשוט התגלגל. "הביץ' בויז עשו כ-180 הופעות בשנה שעברה", הוא אמר. "הייתי רוצה לראות את הביטלס עושים את זה! הייתי רוצה לראות את מיק ג'אגר יוצא על הבמה הזו ועושה I GET AROUND לעומת JUMPING JACK FLASH בכל יום עכשיו". הוא לא סיים; "אני רוצה לראות את בילי ג'ואל, לראות אם הוא עדיין יכול לנגן באמת היטב בפסנתר. אני יודע שמיק ג'אגר לא יהיה כאן הלילה; הוא היה צריך להישאר באנגליה. הוא תמיד היה פחדן כדי לעלות לבמה עם הביץ' בויז". (ג'אגר היה למעשה בטקס החניכה באותו לילה). "לא אכפת לי מה מישהו בחדר הזה חושב. הרבה אנשים הולכים לצאת מהחדר הזה במחשבה שמייק לאב הוא משוגע".

פול שאפר, שהוביל את להקת הבית באותו ערב, ניסה בשלב מסוים להוריד את לאב מחוץ לבמה, אבל זה לא עבד. בינתיים, שאר הביץ' בויז רתחו מזעם. "קארל וילסון ניגש אליי אחר כך. הוא הושיט לי את הפרס שלו ואמר, 'הקריירה שלנו הסתיימה פה'...", נזכר שאפר.

מייק לאב בספרו: "ניסיתי לאתגר את הקהל. 'מה שאני רוצה לראות זה את כל האולם מזהה שיש כאן כדור ארץ אחד, ואני רוצה שנעשה משהו פנטסטי עם כל הכישרון הזה, וכל הרוח והנשמה הנפלאים האלה'. אבל אז ירדתי מהמסלול והתחלתי לקשקש, ונשמעתי כועס, מה שכנראה הייתי. לא היה לי זמן לעשות מדיטציה באותו יום, אז הייתי אפילו יותר על הקצה. הייתי בעסק במשך עשרים ושבע שנים, ובאולם הזה ידעתי שהיה מספר רב של סוכנים, עורכי דין ומנהלי חברות תקליטים שהיו מוכנים יותר לעשוק אמנים מאשר לתמוך בהם.

תעשיית מוזיקה מאוחדת יכולה להשיג הרבה מאוד, אבל לא הצלחנו אפילו להיות מאוחדים בערב היכל התהילה שלנו. הביטלס נכנסו לשם, אבל פול מקרטני לא השתתף בגלל הסכסוכים שלו עם חבריו לשעבר ללהקה וגם עם יוקו. קראתי להם בשמם. גם הזכרתי את דיאנה רוס ככוכבת שלא הופיעה. גם רציתי לאתגר את הרולינג סטונס לתחרות 'קרב הלהקות' על ידי שידור לווייני של שתי הופעות בשתי יבשות שונות, שלנו ושל הסטונס בו זמנית. אבל אני מודה, קישרתי יותר מדי את הסטונס עם הסמים ולפעמים אני מתקשה לשמור את הרגשות שלי בפנים. שיבשתי את הנאום שלי ואמרתי שמיק ג'אגר תמיד היה פחדן לעלות לבמה עם הביץ' בויז.

להקת הנשפים שעל הבמה התחילה לנגן, והובילו אותי אל מחוץ לבמה עם עיתונאים שמיהרו כדי לקבל את תגובתי על מה שקרה. אתה לא יורה על אצולת הרוק'נ'רול ללא עונש. ההערות שלי היו פזיזות, אבל החרטה הכי גדולה שלי הייתה שהפנייה שלי לנסיון להתאחד הייתה גרועה ונקברה תחת מפולת של ביקורת מצדי. למרות זאת, שמרתי את הערב בפרספקטיבה. למעשה ראיתי את מיק ג'אגר מאחורי הקלעים בטקס היכל התהילה, ואמרתי לו שהסיבה שאמרתי את מה שאמרתי היא שאני חושב על גיוס כספים על ידי תחרות בין שתי הלהקות באמצעות לוויין. הוא חשב על זה לרגע. 'זה טוב', הוא אמר".

בריאן וילסון בספרו: "נשאתי נאום קצר ואמרתי שאני מקווה שנחזור בעוד עשרים ושבע שנים כדי לקבל עוד כניסה להיכל. זה מצחיק, כי ככה עבר הזמן. כל כך הרבה זמן עבר. אחרי שדיברתי, קארל דיבר על ההתגעגעות לאח שלנו, דניס. בשלב זה עברו רק חמש שנים מאז שדניס טבע. לבסוף נשא מייק את נאומו. הוא דיבר על איך הרמוניה הייתה גם רעיון מוזיקלי וגם רעיון על אהבה. הוא אמר משהו על איך שפול תובע את רינגו ויוקו ולא יכול להיות שם, וזה היה חבל כי זה לא הרמוניה. אבל אז הוא התחיל לדבר על להקות אחרות. הוא אמר שאנחנו עדיין טובים מהן. הוא אמר שהוא רוצה לראות אותן עושות את מה שאנחנו עושים. הוא פנה בכך לביטלס והסטונס ובילי ג'ואל. קארל הביט בי במהלך הנאום ואמר, 'אנחנו גמורים'. לא באמת הרגשתי ככה, אבל גם לא הרגשתי כמו שמייק הרגיש. אני רק הרגשתי נבוך עבורנו. כמה אנשים חשבו שמייק צוחק, אבל אני לא מכיר אותו שיתבדח בצורה כזו. בוב דילן עלה לבמה מאוחר יותר ואמר, 'אני רוצה להודות למייק לאב שלא הזכיר אותי'..."

6. להקת פורינר - בשנת 2024 הוכנסה להקת פורינר למוסד היכל התהילה. השמועה פשטה לפני כן ששניים מחברי הלהקה לא יגיעו לטקס. אלו הם הגיטריסט המייסד מיק ג'ונס והמתופף המקורי דניס אליוט. ג'ונס, שהקים את פורינר בשנת 1976, נאבק במחלת הפרקינסון, ואליוט פרסם פוסט לפייסבוק שבו הוא הודיע שהוא לא ישתתף באירוע. "סוף סוף קיבלנו את לוח הזמנים אתמול בלילה, וזה לא לשביעות רצוננו", פרסם אליוט. "אז אנחנו נשארים בבית. אנחנו מבקשים כבר שבועות, והם חיכו עד הרגע האחרון כדי לשלוח את זה בידיעה שכולנו ארזנו ומוכנים. זה לגמרי לא מקובל עלינו. מקווה שיהיה לכם כיף".

מקורות מהנהלת המוסד הרוק'נ'רולי הזה אמרו שנקודת מחלוקת ספציפית הייתה שרק חברי הלהקה צריכים ללכת על השטיח האדום לפני ההופעה, ללא בנות הזוג. מעריצים שהגיבו לאליוט הביעו תמיכה בו. עם זאת, פורינר פרסמה הצהרה דרך הרשתות החברתיות שלה ואמרה, "פורינר מצפה מאוד לטקס הפתיחה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשבת. ללהקה יצטרפו דמי לובאטו, סמי הייגר וקלי קלארקסון בדבר שיחגוג את כניסתם של חברי הלהקה שהתחילו הכל לפני כמעט חמישים שנה. החברים המקוריים לו גראם, אל גרינווד וריק ווילס יהיו שם כדי לקבל את הפרסים בשם מנהיג ומייסד הלהקה מיק ג'ונס, המתופף דניס אליוט וגם איאן מקדונלד ואד גליארדי שכבר לא איתנו".

7. הביטלס - היה זה פול מקרטני שזעזע את מעריצי הביטלס בשנת 1988 כשלא השתתף בכניסה הרשמית של הלהקה להיכל התהילה. ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר השתתפו בעוד יוקו, שון וג'וליאן הגיעו לייצג את ג'ון לנון. פול החליט שלא להשתתף ושלח הצהרה מוכנה שבה הוא אמר ש"קיימים הבדלים עסקיים תקועים בין הביטלס" כסיבה לאי-הופעתו, והוסיף: "זה היה צבוע אם הייתי מופיע איתם על הבמה עם חיוכים". מקורבים בתעשייה מיהרו לפרט סיבות אחרות לאי הופעתו של פול, כגון "הוא מתעב את ג'ורג' הריסון ומאשים את יוקו אונו שנתנה לחברת נייק להשתמש בפרסומת שלה בשיר של הביטלס". בנאום הקבלה שלו, ג'ורג' העיר: "אין לי הרבה מה להגיד כי אני הביטל השקט. חבל שפול לא כאן בגלל שהוא זה שתמיד עם הנאום בכיס שלו. כולנו יודעים למה ג'ון לא יכול להיות כאן, אני בטוח שהוא יהיה. זה קשה, באמת, לעמוד כאן ולייצג כביכול את הביטלס. אבל זה כל מה שנשאר, אני חושש. אבל כולנו אהבנו אותו כל כך, ואנחנו כולם אוהבים את פול כל כך". לאחר הטקס אמר הריסון: "זה לא היה חשוב לי עד שהגעתי לשם. זה היה רק ​​רעיון שהיה למישהו וזה באמת לא היה כל כך חשוב לי. אבל מישהו אמר, 'אולי זה לא אומר כל כך הרבה עכשיו, אבל זו היסטוריה ואתה תיהנה מזה'. אז הלכתי ושמחתי שהלכתי. היה לי לילה נהדר. זה היה פנטסטי לראות את כל האנשים האלו. עכשיו יש לי את הפסל הקטן שלי שאומר, 'ביטלס - היכל התהילה'. זה אירוע שאני שמח שלא פספסתי. חבל שפול פספס את זה כי הוא היה נהנה והוא תרם כל כך הרבה. אבל זה לא הרס את הלילה. עדיין היה כיף. הוא רק ניסה להשתמש בסיטואציה הזו למשהו אישי".

8. להקת שיקגו - פיטר סטרה, הזמר והבסיסט המקורי של הלהקה - שעזב אותה בשנת 1985 - פרסם הצהרה בשנת 2016 לפיה "לצערי התרחיש הזה לא עובד בשבילי, אני יודע שכולנו עשינו את זה כדי לגרום לזה לקרות, אבל אני מניח שזה פשוט לא נועד לקרות, אני אישית מתוסכל ועייף מההתמודדות עם זה, והגיע הזמן להמשיך הלאה, יש לי חיים עם שתי בנות יפות ולתת להן את כל הקריירה ואת תשומת הלב שלהן. שתהיה לכם הופעה נהדרת ותשלחו כל פרס אישי שאני אקבל לאיש הקשר שיש לכם בשבילי". ההערה לא מפרטת מה היה ה"תרחיש" מבחינתו. בהמשך דווח שכנראה חברי הלהקה הנוכחיים לא הסכימו להתאים את השירים שלהם לסולם שיתאים לקולו של סטרה.

9. להקת JOURNEY - להקה זו הגיעה לתהילה כשהיה בפרונט שלה זמר אדיר ושמו סטיב פרי. אבל פרי כבר לא היה בלהקה מזה כמה שנים אך הגיע לטקס. עם זאת, הוא סירב לשיר עם הלהקה על הבמה. מלבד נאום הקבלה המרגש שלו, פרי נותר בצדו בעיקר כשראה את חבריו לשעבר ללהקה בפעם הראשונה מזה שנים. "הסתכלתי עליו ואמרתי, 'היי אחי, אני ממש מתגעגע אליך'...", סיפר הגיטריסט ניל שון לרולינג סטון. "היה קשר עין טוב מאוד. זה היה אמיתי. זה לא היה רק ​​דברים שנאמרו בגלל הטקס וכדי לשמור על קור רוח". שעות לפני היה ברור שפרי ישיר עם הלהקה. עם זאת, התברר שלא כך הדבר. "הייתי בטלפון עם ההנהלה", נזכר שון. "דיברתי איתם וגם הם היו די מבולבלים מכיוון שהם לא שמעו כלום מהמנהל שלו, והמנהל שלו לא ידע על זה כלום". באשר לסיבה מדוע פרי לא הופיע, היו ששיערו כי הוא כבר לא יכול לשיר כמו פעם. אולי זה נכון. אבל שון חשב שההיבט הרגשי של המפגש המחודש אולי היה יותר מדי עבורו.

10. דייר סטרייטס - זה היה בשנת 2018 כשהלהקה הוכנסה למוסד הזה, אך דווקא האיש שכולם ציפו לראות שם, לא הגיע. זה מארק קנופלר. בלעדיו כל הטקס נראה חיוור - עם נאום ארוך של הבסיסט ג'ון אילזלי ונאומים של גאי פלטשר ואלן קלארק. אבל איפה מארק קנופלר? איפה דייויד קנופלר? איפה פיק ווית'רס?

פינת "עשרה דברים" - והפעם: עשרה תקליטים שכנראה לא היו צריכים לצאת בכלל:

1. לו ריד - METAL MACHINE MUSIC (1975). מדובר פה באלבום כפול שיש בו רק רעשים, בלי שירים, בלי קצב ובלי טעם. מה לו ריד אמר על זה? "אף אחד שאני מכיר לא הקשיב לזה לאורך כל הדרך, כולל אני. זה לא נועד להיות כך". אז כן, הוא הוציא את האלבום כבדיחת אצבע משולשת כדי לצאת מחוזה הקלטות וחברת RCA ניגשה להוציא את זה כשהבדיחה הייתה, בסופו של דבר, על חשבונו. עם זאת, יש כאלו שמעריצים את האלבום הזה. בעיניי? זה בזבוז זמן - אפילו שזה יצא גם בהדפסה קוואדרופונית בזמנו! אבל זה אולי אחד האלבומים הכי לא שמיעים בהיסטוריית עולם הרוק.

2. להקת קיס עם MUSIC FROM THE ELDER משנת 1981. בסדר, אם מישהו אחר היה מוציא את זה - אולי זה היה נחשב למשהו טוב יותר. עדיין, קיס הייתה ידועה בהמנוני רוק ובמקום זאת נחת פה אלבום קונספט עם תזמור וסיפור פנטזיה מימי הביניים. המעריצים, שהתבלבלו עוד קודם לכם כשקיס פנתה לרחבת הריקודים הדיסקואית, לקחה פה סיכון שלא הצליח. ככה זה כשעובדים עם המפיק בוב אזרין שהיה עדיין הלום מהצלחת פרויקט החומה עם פינק פלויד. ונחשו מה? חברת התקליטים אפילו שינתה את סדר השירים בתקליט והפכה את הנרטיב ליותר מבלבל.

3. מיק ג'אגר - PRIMITIVE COOL (1987). אחרי התחלה לא רעה כאמן סולו, ג'אגר ביקש להביא עוד תקליט שלאגר אבל במקום זה קיבלנו פצצת נפל. האמת? זה אלבום סולו שנשמע כאילו נכתב בחמש דקות. ג'אגר חשב אז שהוא לא צריך את הסטונס, אבל זו הייתה הוכחה שהוא באמת היה צריך אותם. קית' ריצ'רדס עמד בצד וחייך להנאתו.

4. להקת קווין ופול רודג'רס - THE COSMOS ROCKS (2008). על הנייר, השילוב של שני חברי קווין היותר רוקרים עם אגדת הרוק האולטימטיבי שהיה בלהקות FREE ובאד קומפאני, היה נראה מהמם. אבל הסגנון הבלוזי והרוק הקלאסי שלו לא השתלב היטב עם הגישה התיאטרלית והאופראית של קווין. השירים באלבום חסרי השראה וחסרי החתימה הנוצצת של הוד מלכותה. זה הרגיש יותר כמו אלבום סולו זניח של פול רודג'רס עם בריאן מאי ורוג'ר טיילור כמוזיקאים אורחים ולא כמו פרויקט קווין אמיתי. ההפקה נשמעת שטוחה וגנרית בהשוואה לאלבומי העבר העשירים והניסיוניים של קווין. המכירות היו חלשות בהתאם.

5. להקת הקלאש - CUT THE CRAP (1985): ככה זה כשג'ו סטראמר וחבורת נגנים שכירים ניסו לעשות אלבום תחת המותג של הקלאש לאחר שפיטרו את מיק ג'ונס וטופר הידון. התוצאה? תאונת רכבת עם מכונות תופים והפקה נוראית. הקלאש כבר מתה אז - אבל חלק מהלהקה פשוט לא הבין את זה עדיין. אמצע האייטיז לא היו הזמן הנכון להיות פאנקיסט.

6. דייויד בואי - NEVER LET ME DOWN (1987). בואי עצמו שנא את זה, וכינה אותו "האלבום הגרוע ביותר שלו". ההפקה צ'יזית, כתיבת השירים גרועה ועיבודים מוגזמים הרגו את המוצר, ששמו הפך עם זאת להערה צינית. האמת? זה נשמע כמו כוכב פופ מכובס משנות ה-80, לא כמו דיוויד בואי. למזלנו, זה לא יהיה תקליטו האחרון.

7. להקת יס - BIG GENERATOR (1987). הו יס? הו נו!!! אחרי ההצלחה הגדולה של התקליט 90125 חזרו חברי הלהקה, עם המפיק טרבור הורן, ליצירת תקליט ההמשך. אבל מה? מה שהיה מיוחד ונכון לתקופה בתקליט הקודם הפך בתקליט הזה לגנרטור גדול ומקולקל. ההפקה מנופחת כל כך שכבר לא שומעים פה להקה מנגנת אלא כלי נגינה שלא פעם מתנגשים זה בזה, כשמעליהם שר ג'ון אנדרסון בקולו הגבוה שנשמע כמו השמת מלפפון טרי בתוך עוגת שוקולד חמוצה. האמת? התלבטתי אם לשים את התקליט הזה או את האלבום UNION שבא מאוחר יותר וריק ווייקמן כינה אותו ONION, כי הוא גורם לו לבכות ולא מאושר.

8. רוג'ר ווטרס - RADIO KAOS (1987). כן, עוד הרבה לפני שהשרץ הזה התחיל להשפריץ מסרים איומים ונוראיים נגדנו ונגד המציאות, הוא העניש אותנו עם תקליט קונספטואלי זה. והנה שוב פעם אנחנו דנים פה בענייני פצצות אטום ובעיות נפשיות אישיות. עד כדי כך שאני תוהה האם לא היה עדיף שווטרס היה מוציא את הכסף שלו על פסיכיאטר טוב במקום על זמן הקלטת הדבר הזה. בתקופה הזו כבר למד ווטרס דבר חשוב בהקלטות - שהקול שלו נשמע הכי אפקטיבי כשהוא לוחש עמו באופן מצמרר או צורח באופן מקפיא דם כמו מנהל בית הספר היסודי שצרח עליי כשגילה אותי, תלמיד חף מפשע שהמורה הוציאה אותו מהכיתה, כשהוא מתחבא מתחת לשולחן במסדרון ובתקווה שלא יגלה אותי. אז כן, שנאתי את היצירה של ווטרס כסולו עוד הרבה לפני ששנאתי אותו כבנאדם.

9. להקת אי.אל.או - BALANCE OF POWER (1986). טוב, פה אני כבר נשבר! אי.אל.או זו ה-להקה שלי. גדלתי עליה והיא יקרה מ-א-ד ללבי. אבל מה קרה פה?! ג'ף לין החליט שנמאס לו מהפקות של תזמורת ושהוא רוצה לעשות תקליט עם צליל מודרני. התוצאה? מרה! ג'ף סיפר שהתקליט הזה נעשה במסגרת חוזה שהוא חתם עליו עם חברת התקליטים והוסיף, "היה שם סכום כסף שלא יכולתי לוותר עליו". ואני אומר - חוזה לך ברח! בתקליט הזה אין שום דבר משם הלהקה - לא ELECTRIC לא LIGHT ובטח שלא ORCHESTRA. רק שירים שדופים, הפקה שלא התיישנה היטב ולהקה שכבר בזמן אמת הבנתי שיש פה בעיה איתה.

10. ג'ון לנון / יוקו אונו - WEDDING ALBUM. למה לעזאזל שאקשיב לצד הראשון שהוא כולו רק הקלטה של השניים צועקים זה את שמו של האחר? זה מזכיר לי את השכנה המעצבנת שלי שצועקת לבעלה מהמרפסת. אפילו אני, שאוהב את כיוון המחשבה של יוקו, לא מסוגל להקשיב באופן שלם לתקליט הזה, שבא עם עטיפה מהודרת - ותודה לאל שהשניים הפעם לבושים בה.

פינת "עשרה דברים" - והפעם הנה עשרה אמני רוק שנהגו לשבור את כלי הנגינה שלהם על הבמה.

1. להקת המי (פיט טאונסנד וקית' מון) - פיט טאונסנד הפך את אקט שבירת הגיטרה לפופולרית באמצע שנות ה-60 לאחר ששבר בטעות את הגיטרה שלו בהופעה במועדון RAILWAY בשנת 1964. הוא העיף את גיטרת הריקנבקר שלו כלפי מעלה, הגיטרה ניתקה ממנו, והצוואר שלה פגע בתקרה. "זה די זעזע אותי", הודה טאונסנד, "כי לא הייתי מוכן לזה. ציפיתי שכולם יגידו, 'אוי ואבוי, הוא שבר את הגיטרה שלו', אבל אף אחד לא עשה כלום, מה שגרם לי להיות נחוש יותר כדי שהקהל יבחין באירוע היקר הזה. המשכתי לשבור את הגיטרה. התנפלתי על זה, זרקתי חלקים ממנה לקהל". עד מהרה התפרסמה השמועה, ובשבוע שלאחר מכן המועדון היה עמוס בקהל שציפה בשקיקה לראות שוב את המחזה הזה. טאונסנד סירב להיענות לזה אבל הפעם קית' מון סיפק את הסחורה וריסק את המערכת שלו בגמר ההופעה. התעלולים לכדו במהירות את תשומת הלב של העיתונות ומנהלי הלהקה ראו שכך והחלו לעודד את הגיטריסט והמתופף ללכת על זה. לפעמים הם צעקו בהופעה לטאונסנד, "קדימה, תרסק את הגיטרה שלך! כתבים מהדיילי מייל פה! אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו!' ותוך שלושה שבועות, טאונסנד החל לראות באקט הזה כאמנות. "בשבילי זו לא הייתה אלימות,. זה לא היה הרס אקראי. בזמנו שקלתי זאת כאמנות. כמו התנועה הגרמנית לאמנות אוטו-הרסנית. הם היו בונים פסלים שיתמוטטו. הם היו מציירים תמונות עם חומצה כך שהן הושמדו אוטומטית. הם בנו בניינים

שיתפוצצו. אז נהגתי לצאת לבמה ולחשוב על זה כאמנות גבוהה". כשהלהקה הגיעה לארה"ב והופיעה בתוכנית של האחים סמות'רס, קית' מון שם יותר מדי חומר נפץ בתופים שלו. רעש אדיר הריש את אולם הצילום וטאונסנד איבד בגלל זה שמיעה באחת מאוזניו.

2. ג'ימי הנדריקס - ידוע כי הנדריקס שרף וריסק את הגיטרה שלו בפסטיבל הפופ של מונטריי 1967, והעלה את אקט הריסת הכלים לטקס אמנותי - כשחברי להקת המי עומדים מאחורי הבמה ולא מאמינים איך הוא הצליח להתעלות מעליהם. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הנדריקס שרף את הגיטרה שלו. זה קרה לפני כן באסטוריה בלונדון. אבל בפעם הזו הוא נכווה בידיו וכמעט שרף את האולם כי על הבמה היו וילונות. ההקרבה הלוהטת שלו את הפנדר סטרטוקאסטר הפכה לאחד הרגעים האיקוניים ביותר בתולדות הרוק.

3. ריצ'י בלאקמור - הבחור נהג להרוס פעמים רבות את הגיטרות שלו בהופעות שלו עם דיפ פרפל ריינבאו בסבנטיז. הוא לא הסתפק וגיטרות וגם הרס ושרף מגברים. ריסוק אחד ידוע קרה בפסטיבל קליפורניה ג'אם בשנת 1974. בלאקמור התעצבן על צלם שעמד קרוב מדי אליו על הבמה והחליט ללמדו לקח. הוא לקח את הגיטרה שלו ושבר אותה לתוך עדשת המצלמה. הצלם כמעט חטף התקף לב על המקום ומיהר לתבוע. בלאקמור הובהל מהמתחם בתוך ארגז נשיאה גדול.

4. קית' אמרסון - אמרסון היה מוסיקאי שרצה לקבל חשיפה גדולה יותר והוא ידע שיצליח לעשות כך רק אם יוסיף אקט בימתי מרהיב. בהשפעת הנדריקס הוא החל להתעלל באורגן ההאמונד L100 שלו, כשהוא עולה עליו עם רגליו ורוכב עליו, תוקע בו סכינים, מטלטל אותו לכל עבר כדי להוציא ממנו רעשי גניחות ועוד. כשהוא רכש אורגן האמונד B3, הוא הציב את שני האורגנים על הבמה, כשהאורגן החדש נועד רק לנגינה ואילו ה-L100 נאלץ להמשיך להיות הקורבן.

5. להקת נירוונה (קורט קוביין וקריסט נובוסליק) - נירוונה נשאה את לפיד ההרס לעידן הגראנג' של הניינטיז. קוביין ניפץ גיטרות באופן שגרתי, בעוד נובוסליק לפעמים זרק את הבס שלו בתסכול. פעם אחת זה עלה לו ביוקר, כשהלהקה הופיעה בתוכנית טלוויזיה והוא העיף את הבס שלו למעלה אך זו פגעה בראשו וגרמה לו לראות כוכבים תוך כדי כאב גדול. המעריצים ראו באקט הזה הצהרה נגד תעשיית המוזיקה. האמת שקוביין העדיף גיטרות זולות כמו פנדר מוסטנג, מה שהפך אותן לקלות להריסה.

6. להקת הקלאש - מספיק להסתכל על עטיפת האלבום LONDON CALLING כדי להבין שהבס של פול סימונון שבקה חיים מיד לאחר הצילום. הרגע הזה קרה במועדון הפלאדיום בניו יורק, ב-20 בספטמבר 1979. סימונון: "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך. אז הוצאתי את הכעס שלי על הבס. אם הייתי כה חכם, הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר".

7. ג'רי לי לואיס - איש הרוק'נ'רול הפוחז הזה לא ידע מעצורים כשזה הגיע לבמה. כל פסנתר שהונח מולו נאלץ לטעום לא רק את אצבעות ידיו התזזיתיות אלא גם את כפות רגליו שדרכו על הקלידים. הוא היה פראי וזה שילהב את הצעירים להפליא. מה שבטוח, הוא לא ביקש ליצור עם הדריכות האלו מהלך הרמוני קלאסי אלא אקט רוק'נ'רול קלאסי עם ביצים גדולות של אש.

8. בילי ג'ואל - הבחור לא פעם נהג להתעצבן על הבמה. זה קרה במוסקבה בשנת 1987. הוא לא אהב שאנשי הצוות הציפו את הקהל באור כדי לראות את תגובותיהם. אז באמצע השיר SOMETIMES A FANTASY הוא צעק לצוות להפסיק את זה. הם לא עשו כך והוא צעק למיקרופון, "תנו לי לעשות את המופע שלי, למען השם". הוא ראה שלא מקשיבים לו והפיל מהבמה את הפסנתר החשמלי שלו באמצע השיר. אז הוא ניגש לסטנד של מיקרופון ושבר אותו על הבמה בזעם.

9. פרל ג'אם - גיטריסט הלהקה, מייק מקרידי, נהג לשבור גיטרות על הבמה כחלק מהזעם של הגראנג'. אבל כשאתה עשה זאת בסוף סיבוב הופעות בשנת 2021 ומיד רץ לחבק את הילדים שלך על הבמה? המממ... מאז נטען שהציוד שהוא שבר היה בסך 15,000 דולר. נו, שיהיה...

10. ג'ף בק - מספיק לראות את הופעת היארדבירדס בסרט BLOW UP משנת 1966. בק נראה שם מתעצבן ומנפץ את הגיטרה שלו. נכון שזה היה מתוכנן אבל הוא נראה מספיק עצבני כדי להפוך את זה למשכנע.

פינת "עשרה דברים" והפעם - אמנים שהוזמנו להופיע בפסטיבל וודסטוק המקורי, בשנת 1969, אך לא הגיעו.

1. הביטלס - לפי הדיווחים, ג'ון לנון רצה שהלהקה שלו עם יוקו אונו, פלסטיק אונו באנד, תופיע, אבל המארגנים סירבו. לפי מצב הביטלס אז, ברור שהלהקה לא הייתה מוכנה לחזור להופיע מול כל כך הרבה אנשים - אחרי המון זמן בו לא הופיעה הופעה מהוקצעת (אני לא מדבר על ההופעה על הגג, שהייתה יותר כחזרה גנרלית מוצלחת)

2. לד זפלין - המנהל של הלהקה, פיטר גרנט , דחה את ההזמנה כי הוא לא רצה שהיא תהיה "סתם עוד להקה מתוך המון אחרות". לא עזרו התחנונים של חברת התקליטים, אטלנטיק, בה הייתה חתומה הלהקה. גרנט היה עיקש ובמקום זאת, הם ניגנו בניו ג'רסי במהלך סוף השבוע של הפסטיבל.

3. בוב דילן - בנו של דילן היה חולה באותה תקופה, והוא גם היה מתוסכל מזרם ההיפים ששרץ ליד ביתו בוודסטוק, ניו יורק. במקום זאת הוא התכונן לפסטיבל האי וייט שנערך מאוחר יותר באותו החודש.

4. ג'וני מיטשל - המנהל שלה, דיוויד גפן, והסוכן, אליוט רוברטס, התעקשו שהיא תדלג על הופעה בוודסטוק ובמקום זאת תופיע בתוכנית הטלוויזיה של המנחה דיק קאבט לחשיפה טובה יותר בטלוויזיה. מה רבה הייתה אכזבתה כשחבריה, קרוסבי סטילס ונאש, הצליחו להגיע לצילום הטלוויזיה מהפסטיבל כשהם נראים נלהבים ממה שהם חוו. יחד איתם הגיעה להקה נוספת שהופיעה בפסטיבל - ג'פרסון איירפליין. מיטשל נראתה מבואסת. עם זאת, מאוחר יותר היא כתבה את השיר "וודסטוק" על הפסטיבל.

5. להקת הדלתות - על פי הדיווחים, ג'ים מוריסון לא אהב להופיע בחוץ וחשש מפרצת אבטחה אפשרית. מאוחר יותר הלהקה התחרטה שלא ניגנה. גיטריסט הלהקה, רובי קריגר, הסביר בספרו: "ריי (מנזרק הקלידן) היה הסיבה שדחינו את וודסטוק: 'זה הולך להיות כישלון, בנאדם. זה רחוק מדי מניו יורק. אף אחד לא ייסע עד הסוף לשם לבלות באמצע שדה במשך שלושה ימים!'... נראה הגיוני. לא חשבנו שפספסנו הרבה עד שיצא הסרט וודסטוק בשנה שלאחר מכן, ובשלב זה כולנו נתנו לריי על הראש. לזכותו ייאמר, שהוא הודה בקלות שהוא דפק את העניין. ג'ון (דנסמור המתופף) למעשה הגיע לראות את וודסטוק כצופה".

6. פרנק זאפה ואמהות ההמצאה - זאפה פטר את זה כבלגן בוצי ולא היה לו עניין להופיע בתנאים כאלו. וודסטוק הייתה הזמנה שזאפה דחה כנראה בגלל שכבר לא היה לו כבוד לקהל שאליו היה הפסטיבל מכוון. בראיון משנת 1975 זאפה דיבר על הזלזול שלו בדור וודסטוק. "בשלב הזה של 1969 כל ההיפים כל כך התרשמו מעצמם שהם לא ידעו מה קורה. הם הגיעו לנקודה שבה הם לקחו את עצמם כל כך ברצינות שהם חשבו שהם הולכים לשלוט בעולם... ואם לא היו לך שתי אצבעות באוויר, כמה חרוזים סביב הצוואר, צעיף קשור על הראש וכמה פרחים בכיס שלך, אז לא היה לך שום סטטוס שם". עד 1990, הציניות של זאפה הייתה נושכת עוד יותר. בראיון מאז זאפה העיר, "אם תסתכל בתמונות מהסרט של וודסטוק - רואים את האנשים האלו כורעים בשטח מלא בוץ, והיית אומר, 'מה הם יגדלו להיות?' ובכן, הם גדלו להיות בוול סטריט".

7. להקת פרוקול הארום - החברים היו לקראת סיום סיבוב הופעות אמריקאי ארוך מאוד של שלושה חודשים ובדיוק לקראת סופו, עניין וודסטוק הגיע. הם היו מותשים מכדי לקבל את ההזמנה. הם רצו להגיע הביתה. מה גם שאשתו של הגיטריסט רובין טרואר, אנדריאה, עמדה ללדת. רובין טרואר: "לא פעם תהיתי מה היה קורה אילו היינו מופיעים בוודסטוק. אז היינו ודאי מליחים הרבה יותר לאחר מכן. אני חושב ששאר חיי היו שונים לגמרי!"

8. להקתו של ג'ף בק - "פירקתי את הלהקה בכוונה לפני וודסטוק", אמר בק. "לא רציתי שזה יישמר. למרות שניגנו ממש טוב, הוויברציות בלהקה נהרסו לחלוטין. אז חשבתי, 'טוב, הוודסטוק הזה זו רק הופעה אחת'. כמובן, זה היה ההופעה הכי גדולה אי פעם. אבל לא יכולתי להתמודד עם זה. לא הייתה לי שליטה על מערכת ההגברה. לא יכולתי לסבול כישלון. אם הייתי עושה את הפסטיבל הזה, הייתי מסומן לנצח כמו אמן פסיכדלי משנות ה-60 ותו לא. משהו בסגנון להקת TEN YEARS AFTER". זמר הלהקה, רוד סטיוארט, סיפר שהדחיה הזו הרסה אותם.

9. להקת LOVE - אף פעם לא היו סיבובי הופעות ארוכים ללהקה הזו. מנהיג הלהקה, ארתור לי, היה נגד הופעות רחוק מהבית. כל מה שהוא רצה היה להיכנס למכונית שלו ולנסוע להופעה. הגיטריסט אז של הלהקה, ג'יי דונלן, זכר הצעה מסוימת אחת שארתור דחה אותה מיד. "הייתי בבית שלו וסוכן התקשר

אליו. אני זוכר ששמעתי את ארתור אומר, 'לא, תזדיין. אני לא רוצה ללכת לניו יורק להופעה אחת!' מאוחר יותר גיליתי שה'הופעה האחת' הייתה וודסטוק".

10. להקת ג'ת'רו טול - בזמן שהלהקה הייתה בניו יורק ב-28 ביולי, הוצעה לה הופעה בוודסטוק. אבל איאן אנדרסון, שתפס את הפסטיבל כמרבץ של היפים, דחה זאת . "בזמן של וודסטוק, עוד לא היינו להקה שביססה את עצמה", אמר. "שאלתי איזה סוג של אירוע זה יהיה וכשקיבלתי את התשובה, לא רציתי. תמיד היה לי לא נוח ליד אנשים שעושים סמים ומורידים את בגדיהם. אז לא חשבתי שאני הולך ליהנות מהחוויה הזו".

פינת "עשרה דברים" - והפעם עשרה דברים שאספתי וכנראה לא ידעתם על קלידנית-זמרת להקת פליטווד מאק, כריסטין מקווי:

1. היא ציירה את עטיפת תקליט הלהקה, KILN HOUSE.

2. בעלה לשעבר, הבסיסט ג'ון מקווי, כמעט דקר אותה למוות בעורף עם סכין אחרי עוד שתיה מוגזמת. הם התגרשו.

2. היא התאהבה בתחילה בגיטריסט פיטר גרין. אבל מיד לאחר מכן בג'ון מקווי.

3. השיר SONGBIRD היה השיר הכי משמעותי בעיניה שכתבה. היא קמה באמצע הלילה והמילים והלחן הושלמו תוך חצי שעה. למחרת היא הקליטה את זה באולפן.

4. היא פרשה מהלהקה כי פיתחה פחד מטיסות.

5. היא העדיפה פיש אנד צ'יפס בפאב על פני מסעדות יוקרה.

6. במשך שנים היא פיתחה חוסר ביטחון שגרם לה לסגור את הרדיו בכל פעם ששיר שלה הושמע.

7. בוב וולש, שהצטרף לפליטווד מאק, היה זה שלימד אותה את חשיבות הטון הקליט והמסחרי בשירים שהיא כתבה משם והלאה.

8. הוריה רצו שהיא תהיה מורה לאמנות אבל היא ידעה שלא תסבול לתפקד בחדר מלא בילדים.

9. היא ידעה לפסל היטב בחימר.

10. את הלהיט DON'T STOP היא כתבה על ג'ון מקווי אחרי שהם התגרשו. הוא ניגן את הבס בהקלטה, כמובן.

הפעם בפינת "עשרה דברים שאני אוהב ב..." - אני נוגע בצנצנת הזבובים של אליס אין צ'יינס:

1. גישה אקוסטית ייחודית - בניגוד לחומר הכבד יותר של הלהקה, האי.פי הזה מציג סאונד מופנם יותר שמוכיח את הרבגוניות של הלהקה.

2. ליין סטיילי - הקול של סטיילי שברירי ועוצמתי כאחד, מלא שפוגע "בול בפוני" בכל קטע פה. עד כדי כך שגם בקטע האינסטרומנטלי היחיד מרגישים את נוכחותו.

3. עבודת הגיטרה המרתקת של ג'רי קנטרל - נגינת הגיטרה האקוסטית שלו מהפנטת, מערבבת גוונים בלוזיים עם טקסטורות מלנכוליות. וכמובן שגם החשמלית שלו פה יודעת את העבודה! גם שם האלבום בא מעבודה שהגיטריסט עשה כשהיה תלמיד בבית ספר.

4. השיר DON'T FOLLOW מסביר היטב את היחסים הבעייתיים בלהקה, בין קנטרל וסטיילי. בשיר, קנטרל מנסה לנתק את מערכת היחסים שלו עם סטיילי כי זה הפך להיות כואב מכדי לנסות להציל אותו מההרס העצמי שלו.

5. צלילי הבס של מייק אינז - זה היה האלבום הראשון של אינז עם הלהקה (הוא החליף את מייק סטאר) והנגינה שלו פה מלודית, גרובית וחלק בלתי נפרד מהאווירה של האי.פי.

6. השיר NO EXCUSES הוא שיר כה קליט שפשוט כיף לשים אותו בווליום גבוה ולשיר איתו, מומלץ לעשות זאת בעת נסיעה (אם באופן פיזי או במחשבה...) - זאת עד שמבינים שסטיילי כתב את השיר כשנפל שוב לסמים אחרי שהיה נקי לזמן מה.

7. איכות הפקה מדהימה - אחרי הסאונד הדחוס להפליא של האלבום הקודם, DIRT, מגיעה הלהקה עם צליל חם ואינטימי שעדיין מרגיש רענן היום.

8. אליס אין צ'יינס מוכיחה פה שהיא יכולה לרתק גם ללא אפקט דיסטורשן.

9. עטיפת המוצר מהפנטת, עם בחירת צבעים מושלמת וצילום מדויק. מומלץ לבהות בזה בהדפסת התקליט הנפלאה שיצאה לא מזמן וגם נשמעת נהדרררר.

10. כניסת כלי המיתר בשיר I STAY AWAY, לצד הצעקה של סטיילי, שכתב את המילים פה כשיצא מהגמילה והיה פיכח לזמן קצר. דרמה מוסיקלית אמיתית.

פינת "עשרה דברים" - והפעם אלו עשר הופעות שציין הבסיסט של ג'ימי הנדריקס, נואל רדינג, כמשמעותיות כשהשניים ניגנו ביחד:

1. ההופעה באולם אולימפיה בפריס, ב-18 באוקטובר 1966: "חיממנו שם את הזמר הצרפתי ג'וני האלידיי וממש נהנינו לנגן שם. היינו כל כך שמחים אז רק לנגן ולאכול. לא חשבנו על כסף".

2. ההופעה במועדון באג או ניילס בלונדון, ב-25 בנובמבר 1966: "נדהמתי מכמות הכוכבים שהגיעה לראות אותנו בהופעה הזו. ניגנו 45 דקות לקהל שכלל את הביטלס, המי ודונובן. עם שלושה אנשים בלבד, הסאונד היה עוצר נשימה. חלק מהקהל נמלט. חלק מהבעיה הייתה ציוד".

3. ההופעה ב-KIEL במערב גרמניה, 27 במאי 1967: "ג'ימי היה כל כך מסטול שהייתי צריך לכוון לו את המיתרים של הגיטרה שלו. היינו מרוסקים מכדי לנגן כמו שצריך. פספסתי צעד ונפלתי לתוך התופים. המגברים נפלו, משקאות עפו, והמשכתי לנגן כשאני שוכב בבטחה על הרצפה. התנודדנו חזרה למלון עם כמה בנות".

4. פסטיבל מונטריי, 18 בינו 1967: "זו הופעה מאד אהובה עליי. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלנו בארה"ב. המתח היה גדול מאד לעלות לבמה אחרי הופעה של להקת המי והקדמה של בריאן ג'ונס שהעלה אותנו לבמה".

5. ההופעה במיניאפוליס, 2 בנובמבר 1968: "הייתי כל כך מסטול שנפלתי שם מהבמה. הרגל שלי נפצעה אבל המשכתי לנגן".

6. ההופעה בתוכנית הטלוויזיה של הזמרת לולו, 3 בינואר 1969: "זה היה היסטרי! עשינו שם מחווה ספונטנית ללהקת CREAM עם מפיקי טלוויזיה חסרי אונים מהתפנית שפשוט התחרפנו מול העיניים שלנו".

7. הופעה בברלין, 23 בינואר 1969: "הייתה שם אווירה פוליטית דחוסה והמקום התפוצץ מכאוס".

8. הופעה בלונדון, 18 בפברואר 1969: "זה בא עם ג'אם נדיר עם להקת טראפיק. כולם ידעו אז שהלהקה שלנו התפרקה ושזה הסיבוב האחרון שלנו באנגליה. הלהקה החדשה שלי, FAT MATRESS, חיממה אז את ההופעות שלנו עם הנדריקס".

9. הופעה ב-DEVONSHIRE DOWNS, בלוס אנג'לס, 20 ביוני 1969: "זה היה פסטיבל ניופורט שהוכרז בתור הפסטיבל הגדול ביותר עד אז, מיזם בן שלושה ימים שהועלה בפרברים של לוס אנג'לס ובהשתתפות אמנים רבים. זה היה עסק טוב, התמורה הגדולה ביותר שלנו עבור הכי פחות מאמץ. כל מה שהיה צריך לעשות זה לוודא שאנחנו עומדים על הבמה לסט אחד קצר מול קילומטרים של קילומטרים של קהל. האזור מאחורי הקלעים היה קרקס, עם שורות של קרוואנים עבור הלהקות. ים של אנשים צבעוניים ושמחים עמדו מחוץ למתחם רשת התיל שלנו והתבוננו בנו בכלוב שלנו. מסוק הוריד אותנו אל מאחורי הקלעים, הדרך היחידה האפשרית להיכנס. עישנתי קצת גראס ופנינו לעבר הקרון שלנו. אבל פנים הקרון הכיל עולם שונה לגמרי מזה שבחוץ, שבו שררה אווירה היפית של שלום ואהבה. הקרון היה עמוס עם שמונה בחורים כבדים שחורים שגימדו את ג'ימי. הוּא נראה מסטול ואני מצומרר עד היום מהמראה שלו שם. לא ידעתי מה הם רוצים ממנו אבל נראה שלג'ימי הוקל שאני שם. אז צעקתי על האחרים לצאת. לא ידעתי כלום על פוליטיקה או על הכוח השחור".

10. הופעה בדנבר, 29 ביוני 1969: "ג'ימי הרגיש רע, אבל במקום לדבר על זה, הוא לקח זה החוצה על הקהל. כל הזמן אמרתי לו לשתף בבעיות שלו, אבל זה לא נקלט אצלו בדרך הנכונה כדי להודות שהוא מוטרד. הוא התחרפן, ניפץ את הציוד שלו וצעק, 'אני לא צריך מישהו לדבר איתו!’ וזה כאב, כי ברור שג'ימי כאב ואני רק רציתי לעזור. אבל זה היה יותר מג'ימי שהפיל אותנו. זה היה בגלל ההנהלה. מעולם לא ראינו אותה. שום דבר לא השתנה. על הבמה, זה נהיה מגוחך. הקהל רצה שננגן רק את הסטנדרטים הישנים של הנדריקס, אבל ג'ימי רצה לעשות את הדברים החדשים שלו. הקש ששבר את הגב הגיע בפסטיבל הפופ של דנבר כשג'ימי אמר לכתב עיתונות שהוא הולך להגדיל את הלהקה. ניגשתי לג'ימי באותו לילה, נפרדתי ותפסתי את המטוס הבא חזרה ללונדון. ג'ימי התקשר וביקש ממני לחזור, אבל כבר לא רציתי".

פינת "עשרה דברים" - והפעם: הופעות שאולי לא היו צריכות לקרות בלייב אייד בשנת 1985:

1. לד זפלין - לד זפלין האדירים מתאחדים? זה סופר מרגש! המעריצים היו נלהבים כי אלוהי הרוק ירדו מהטירה הערפילית שלהם כדי להרעיד את כדור הארץ פעם נוספת. למרבה הצער, הדבר היחיד שהם הרעידו היה את כבודם. ג'ימי פייג', רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס היו מוכנים להעביר סט של קלאסיקות בפילדלפיה. מאחורי עמדת התופים עמד צמד אדיר: פיל קולינס, שהגיע בקונקורד היישר מהלייב אייד בלונדון וטוני תומפסון. על הנייר, זה היה רעיון מבריק. במציאות, תומפסון התבאס שקולינס גנב לו את תשומת הלב. זה היה מקבילה מוזיקלית להגשת סושי עם רוטב ברביקיו. הלהקה השיקה את "רוקנרול", שיר שבדרך כלל מתפוצץ מאנרגיה. במקום זאת, זה היה כמו מכונית בהילוך ניוטרל - רועש ולא נוסע לשום מקום. קולינס, שעדיין ניסה להתאושש מהטיול הטרנס-אטלנטי שלו, נראה לא בטוח בקצב. גם ג'ימי פייג' לא היה במיטבו ולפי הדיווחים, הוא ורוברט פלאנט (שגם לא שר שם במיטבו) זעמו על כל זה, וכל החוויה הייתה כה רעה עבורם שהופעתם נאסרה לשימוש במהדורות הדי.וי.די הרשמיות של האירוע.

2. בוב דילן, קית' ריצ'רדס ורון ווד -

השלישייה הגדולה הזו מעדה דרך השיר BLOWIN' IN THE WIND, כשבוב דילן ממלמל על הבמה כאילו הוא שר עם פה מלא בגולות. הייתה גם בעיה עם הגיטרה של דילן בהופעה ורון ווד הוריד מעצמו את הגיטרה באמצע השיר והביא אותה לדילן, שהתבלבל בגלל זה. ווד לקח לעצמו גיטרה חדשה ולא שמע צלילים ממנה. היה זה כאוס אחד גדול.

3. הביץ' בויז - כן, גם הלהקה הו ביקשה להראות את כוחה אבל הגיעה עם גל מאכזב. ראשית, בואו נהיה ברורים: הביץ' בויז, בשלב זה, לא היו בדיוק אותה להקה שפעלה בחוזקה עם מוזיקת ​​הגלישה המוקדמת שלה. הם היו יותר כמו עוד הרכב מזדמן כשרק כמה חברים מקוריים עדיין נאחזים בו בגלשנים שלהם. אבל היי, מישהו באמת ציפה לביץ' בויז ה"אמיתיים" בלייב אייד? - אחרי הכל, כולם כבר ידעו מה קורה עם בריאן וילסון. מותג הכיף המוזיקלי של הביץ' בויז - קליט, הרמוני וספוג בחדוות הגלישה, המכוניות והבנות - היה קצת לא במקום באמצע קונצרט שהתמקד בהצלת העולם. האמת? זה היה כמו להופיע לצילומי סצנת קרב בסרט גיבורי-על כשאתה לבוש בחולצת הוואי וכפכפים. מאז, מי זוכר שגם הביץ' בויז הופיעו בלייב אייד?

4. להקת המי - פיט טאונסנד ורוג'ר דלטרי היו מוכנים להפיל את החומות עם הרוק המוכח שלהם, אבל הבי.בי.סי קטע את השידור במהלך MY GENERATION בגלל הפסקות חשמל. מעריצים בבית כנראה חשבו שהרוקרים נענשים באופן אישי.

5. פול מקרטני - פול התיישב ליד הפסנתר לבצע את LET IT BE - רגע שאמור לסחוף את כל הקהל. אלא שהייתה בעיה קטנה: המיקרופון שלו לא פעל במשך חצי מהשיר. הקהל זמזם בנימוס בזמן שמקרטני ניגן גרסה אינסטרומנטלית מקרית של אחת הבלדות המפורסמות בעולם.

6. בלאק סאבאת' - איחוד שהיה על הבמה קרה עם ההרכב המקורי של בלאק סאבאת'. החבר'ה לא הופיעו יחד מאז שאוזי אוסבורן עזב אותם בסוף הסבנטיז. אז למען לייב אייד הם חזרו להביא את להיטי הרוק החשובים שלהם. אלא שהזמן כבר חלף לו וארבעת החברים הכה חשובים בעולם הרוק נראו יותר כמו גרסה מציאותית של ספיינל טאפ. חזירי המלחמה עמדו בצד מבויישים.

7. סטטוס קוו - עוד איחוד שקרה על הבמה הזו היה עם להקת סטטוס קוו. אוקי, הם ניגנו בסדר גמור וגם שרו - אבל הבעיה שלהם הייתה שהם פתחו את כל האירוע הזה ומאז יש מעטים שזוכרים שהם בכלל היו שם.

8. להקת POWER STATION, הסופר גרופ של שני אנשי דוראן דוראן, רברט פאלמר וטוני תומפסון. למרות ההבטחה להביא רוק אמיתי (בניגוד לפופ המושחז של דוראן דוראן), ההופעה הייתה כאוטית ולא עזר שהם ביצעו את GET IT ON של טי רקס. ורגע? מי זה הזמר הזה? זה לא רוברט פאלמר! זה מייקל דה באר... וסורי... אין לו את השיק של פאלמר ואין לו קול מיוחד. אבל הוא אוהב לרוץ הרבה על הבמה ולהזיע.

9. בוב גלדוף ועכברושי בומטאון - מארגן כל האירוע הזה היה צריך הפעם להישאר מאחורי ההפקה ולא לשיר לקהל באופן שגרם לו להחוויר מול אמנים אחרים.

10. להקת קווין - אוקי... בסדר, נראה לכם??? ברור שלהקת קווין הייתה הכי טובה בכל האירוע הזה, גנבה את ההצגה לכולם והראתה מאיפה משתינה המלכה.

והפעם בפינת "עשרה דברים שאני אוהב ב..." - והפעם אני נוגע בתקליט האולפני האחרון של לד זפלין.

1. ג'ון פול ג'ונס לוקח את ההובלה - כשג'ימי פייג' וג'ון בונהאם נאבקים בבעיות אישיות, ג'ונס עלה ככוח יצירתי, והביא מגוון עשיר של קלידים וסינטיסייזרים שהגדירו את הסאונד של האלבום, שהיה שונה מקודמיו.

2. סאונד ייחודי לזפלין - הלהקה נטתה פה להשפעות גל חדש, פרוג ואפילו מוסיקה ברזילאית, מה שגרם לאלבום הזה לבלוט.

3. שיר הפתיחה הוא אפל ועוצמתי – עם הזמזום המפחיד הזה בהתחלה, הריף האדיר והקולות הנמרצים של רוברט פלאנט.

4. זפלין בקצב הסמבה – גיחה נדירה של החבר'ה למקצבים לטיניים, הכוללת את אחד מגרובי התופים המפתיעים ביותר של בונהאם וסולו פסנתר מדהים מג'ונס.

5. פרוג רוק פוגש את זפלין במסע של כמעט 11 דקות, בתחילת הצד השני של התקליט, עם מצבי רוח משתנים.

6. המילים הרגשיות של רוברט פלאנט שנכתבו לאחר מותו הטרגי של בנו קאראק. השיר ALL MY LOVE הוא שיר של געגוע.

7. התיפוף של בונזו נשאר רועם. נכון - זה כבר לא תזזיתי כבעבר אבל בהחלט רועם!

8. הפנינה הנסתרת עם השיר החותם שהוא איטי ובלוזי עם ביצוע ווקאלי מכל הלב של פלאנט ונגינת הגיטרה הנושמת של פייג'.

9. זה התקליט היחיד שמקשר ישירות בין לד זפלין ולהקת אבבא (שהיו בעלי אולפן ההקלטות).

10. עטיפת האלבום המסתורית, או בעצם שש עטיפות אלבומים שנארזו בתוך שקית חומה. שיטת שיווק אגרסיבית שכזו לאספנים.

פינת "שבעה דברים" - והפעם אלו הם שבעה כוכבי מוסיקה שעברו דרך הצבא - בצורה כזו או אחרת.

1. אלביס פרסלי, הידוע בתור "מלך הרוק'נ'רול", גויס לצבא ארה"ב בשנת 1958. זה היה בשיא הקריירה שלו ורבים נדהמו לראות שהוא מוכן לשים בצד את הקריירה שלו כדי להיות מוצב בגרמניה. הוא שירת כלוחם בסדיר בדיוויזיית השריון ה-3 בפרידברג שבגרמניה בשנים 1958 עד 1960. במהלך שירותו הכיר את פריסילה, לה נישא לימים. השירות הצבאי של פרסלי זיכה אותו בכבוד מהמבקרים שבעבר ביטלו את המוזיקה שלו כאופנה חולפת. אנשים נדהמו לגלות שהרוק'נ'רולר הזה, שסחף אומה צעירה שלמה והכעיס את המבוגרים, עם תנועות הבמה המתריסות שלו, הוא למעשה איש אדיר ומנומס מאד.

2. ג'וני קאש - בלי לאן לפנות, הוא החליט ללכת אחרי אביו ולעשות מה שזה עשה שלושה עשורים קודם לכן וזה להתגייס. ג'יי.אר (כך הוא נקרא) תמיד נהנה לשמוע את אביו מדבר על הרפתקאותיו במלחמת העולם הראשונה ועל הטבות מושכות כמו להגיע לפריס ולראות את מגדל אייפל. חוץ מזה, זו הייתה אחת הדרכים לרצות סוף סוף את אביו. אז הוא התגייס לחיל האוויר ובגלל שהתקנות חייבו שם פרטי מאשר ראשי תיבות, רשם ג'יי.אר את שמו ג'ון, למרות שאיש מעולם לא קרא לו כך. כשג'יי אר נפרד ממשפחתו בתחנה בממפיס ועלה על הרכבת לבסיס חיל האוויר לקלנד בסן אנטוניו, טקסס, ההתרגשות הראשונית מהגיוס פינתה את מקומה במהירות לעצבנות. הוא מצא את עצמו בוהה מהחלון, נמנע משיחה עם מתגייסים אחרים, שנדמה שחלקם התענגו על ההרפתקאות שבפתח. אחת מדאגותיו הייתה שהוא יישלח למלחמה בקוריאה. במהרה הוא חשב שהוא עשה טעות. במהרה הוא התמסר לצבא ושם הוא למד איך לצותת לשידורי רדיו של האויב והיה מהמצטיינים בקורס שידורי המורס. הוא שירת כמיירט שידורים בלנדסברג, גרמניה, שם יירט שידורים סובייטיים. במהלך תקופה זו, הוא הקים את הלהקה הראשונה שלו, THE LANDESBERG BARBARIANS.

3. ג'ימי הנדריקס - לפני עלייתו המטאורית כווירטואוז גיטרה, ג'ימי הנדריקס התגייס לצבא ארה"ב בשנת 1961 וזאת כדי להימנע ממאסר בגין אישום בגניבת רכב. הוא התאמן כצנחן בדיוויזיה המוטסת 101 אך שוחרר בשנת 1962. הנדריקס סיפר: "אחר כך הלכתי לצבא למשך כתשעה חודשים, אבל מצאתי דרך לצאת מזה. הצבא היה נוראי. הדבר היחיד שאהבתי היה לצנוח. אבל לא הייתי כל כך טוב בזה. לאחר כחצי שנה נפלתי נפילה נוראית, שברתי את הקרסול וכאב לי בגב. זה היה בדיוק בזמן, כי הצבא ממש עלה לי על העצבים. די מהר רציתי לצאת מהצבא. יום אחד הקרסול שלי נלכד במצנח בדיוק כשהתכוונתי לקפוץ, ושברתי אותו. אמרתי גם שנפצעתי בגב. בכל פעם שבדקו אותי נאנחתי, אז הם סוף סוף האמינו לי ויצאתי". ג'ימי הנדריקס שוחרר מצבא ארה"ב בשנת 1962 תחת הסיבה הרשמית של היותו "לא מתאים לשירות צבאי". דיווחים מהממונים עליו תיארו אותו כמי שאינו מתעניין בתפקידיו, נתפס לעתים קרובות מנמנם, ומתמקד יותר בנגינה בגיטרה מאשר בהיותו חייל. יש דיווחים סותרים כיצד הוא שוחרר. כמה מקורות טוענים שהוא העמיד פנים שהוא הומוסקסואל, ואמר לפסיכיאטר של הצבא שיש לו תשוקות הומוסקסואליות, שבאותה עת יכלו להוביל לשחרור מנהלי. אחרים טענו שהוא עשה פחות טוב בכוונה ופעל בחוסר אחריות כדי לדחוף את הממונים עליו לשחרר אותו.

4. ג'רי גרסיה - הגיטריסט האייקוני של להקת גרייטפול דד עמד בפני פרשת דרכים בשנת 1960; הוא נתפס גונב את המכונית של אמו ובמסורת התקופה, האפשרויות שלו היו פשוטות - כלא או הצבא. אז הוא גויס לצבא ארה"ב בשנת 1960 והוצב בערך 150 קילומטרים מסן פרנסיסקו, לפורט אורד, ליד מונטריי. אבל הקריירה הצבאית שלו לא באה עם צייתנות והוא התחיל לאסוף מספר גדול מדי של אירועי נפקדות. הוא שוחרר פחות משנה לאחר שהתגייס.

5. ג'ון פוגרטי - כך סיפר איש קרידנס קלירווטר רווייבל בספרו: "עברו כמה חודשים עד שהם שלחו מכתב ובו נאמר: "אופס! עשינו טעות. סיווגנו אותך מחדש. אתה 1-A. איבדתי את עבודתי בתחנת הדלק כי סיפרתי למנהל את החדשות, והוא עדיין אמר, 'ג'ון, אתה חייב לבוא לעבודה היום'. אמרתי, "אל, הרגע קיבלתי מסמך! בעוד שלושים יום לא אהיה פה! אני חייב לצאת ולראות אם יש משהו שאני יכול לעשות'. אז פוטרתי. יצאתי לבדוק על המילואים והמשמר הלאומי באזור המפרץ, אבל הם היו מלאים ולא יכלו לקבל עוד אנשים. חזרתי הביתה מבולבל ואשתי, מרתה, אמרה לי שהיא התקשרה ליחידת המילואים. בטח היה משהו בקולה שעזר לדבר עם הסמל ההוא במילואים של הצבא, כי הוא אמר לה, 'פשוט תגידי לו לבוא לכאן'. סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא רשם אותי. הייתי עכשיו במילואים של הצבא. מעולם לא יצא לי להודות לבחור הזה שוב. הוא היה אדם מדהים, מלא נשמה. הפעם הראשונה שיצאתי לשירות פעיל הייתה במחנה קיץ של שבועיים. סמל אחד אהב את הצליל של השם שלי. 'היי, פו-גר-טי!', איפה פוגרטי?' שמתי לב... ולא אהבתי את זה. יכלה להיות קבוצה של חמישים בחורים שעמדו שם, והיית שומע, 'היי פוגרטי!' וזה היה נורא. כל הזמן הוא סימן אותי. אז כשיצאתי למחנה האימון הפעיל של שישה חודשים, למדתי את הלקח שלי. אל תהיה יותר מדי מאחור ואל תהיה יותר מדי קדימה. פשוט תהיה בקבוצה. בנאדם, תהיה איפשהו בפנים. נסה להיות בלתי נראה. ברגע שהסמל תופס את שמך, זו בעיה".

6. לאונרד כהן - בשנת 1973 פרצה בישראל מלחמת יום הכיפורים ולאונרד במקרה היה בארצנו. כששוחחתי עם אושיק לוי ומתי כספי, שניהם סיפרו לי איך הוא הגיע להיות חלק מחוליית הבידור שלהם (עם פופיק ארנון ואילנה רובינא) בניסיון להקל ולו קצת על הלוחמים.

7. טוב, כמעט התגייסו... קלידן להקת הדלתות, ריי מנזרק (היחיד בלהקה שעשה שירות צבאי), בספרו: "למרבה המזל ג'ים, רובי וג'ון יצאו מהצבא.. באותם ימים, גיוס חובה אוניברסלי - הגיוס - היה קיים. כל אחד היה צריך לעשות שנתיים בצבא. ומלחמה מתנהלת! וייטנאם! פאק! והם פחדו מאד. הגיוס פירושו היה הסוף של הדלתות. הפחד האולטימטיבי. אז כשהגיעו הודעות הגיוס, ג'ים נשאר ער במשך שבוע שלם על כדורים, הלך לוועדה ועשה אקט של טירוף עליהם. הם שחררו אותו מיד - 'לא כשיר לשירות צבאי'. רובי קיבל מסמכי רופא מדודו בפיניקס לפיהם הוא סובל מבעיות נפשיות והפרעות מוח אחרות. הם נתנו לו ללכת. ג'ון עשה גרסה של הטריק של ג'ים וגם הוסיף שהוא הומוסקסואל. הוא יצא משם במהירות הברק. הם היו חופשיים... וכולנו יכולנו לנשום שוב".

ג'ון דנסמור המתופף בספרו: "הבדיקה הפיזית הייתה אחת מנקודות השפל של חיי. הכותרות בלוס אנג'לס טיימס סיפרו על המשתמט הראשון שנשלח לכלא. הוא היה חבר של חבר שפגשתי פעם. עם זה בחשבון, הייתי ער במשך ימים שלמים. ההורים שלי הורידו אותי במרכז העיר במרכז הגיוס. הייתי מתוח ביותר. לבשתי חולצת פסים כחולה וורודה ומכנסיים חומים שלא כובסו כבר שבועות. הבגדים שלי הריחו כל כך רע שלא יכולתי לעמוד בזה בעצמי. 'בסדר, חבר'ה', נבחו עלינו המגייסים כאילו כבר היינו חיילים. 'מלאו את הטפסים האלו ואז תעלו למעלה בשביל המבחן הפיזי שלכם'. מילאתי ​​את טפסי המבחן בצורה מרושלת ככל שיכולתי. עם אסיד, מצאתי שפיות בעולם מטורף. עם הצבא הרגשתי כבר על סף הטירוף. הקריירה המוזיקלית שלי עמדה להיעלם לנגד עיניי. כשסיימתי את הטפסים, חבר ותיק לתיכון, אד וורקמן, חצה את חדר הגיוס לעברי. שיט, חשבתי. הוא יכול להרוס את ההצגה שלי. ניסיתי להסתיר את פניי. 'היי, ג'ון. נתראה בויאטנם'. לא השתעשעתי מההומור שלו. למרבה המזל, הוא העיף מבט אחד בתחפושת מעוררת הרחמים שלי, הניד בראשו והלך לכיוון השני. כשהוא הלך, עליתי למעלה לבדיקות נוספות. כשהלכתי במסדרון לכיוון אזור בדיקת השתן, הבנתי שיכולתי להרוס את הדגימה שלי - אם חשבתי להביא משהו. כבר נטרפתי כשעמדתי בתור לראיון עם הפסיכיאטר הצבאי. נגמרו לי הרעיונות במהירות. הבחנתי בבחור שחור ונשי שמולי בזמן שחיכינו לתורנו. הבחור היה רועש והייתי מהמר על מאה דולר שהוא יקבל את הדחייה שלו. הוא היה רק ​​ההשראה שחיכיתי לה. הייתי מבועת כשנכנסתי למשרד של הפסיכיאטר. הלב שלי התפוצץ, הברכיים שלי הפכו לג'לי. נמנעתי מכל קשר עין עם הפסיכיאטר, שלפתי את הכיסא ממול השולחן שלו וגררתי אותו אל הפינה הריקה של החדר, ממש מתחת לתמונות של הנשיא ג'ונסון ומטוס B-52. ישבתי מול הקיר. 'תחזור לכאן, מטומטם!' צעק הפסיכיאטר. רעדתי מפחד אבל הייתי נחוש בדעתי לבצע את התוכנית המאולתרת שלי. 'אתה רוצה להיות בצבא?' הוא שאל, נשען לאחור ממני ועוצר את נשימתו מהריח שבא ממני. 'לא, אדוני, אני באמת לא חושב שאני יכול לסבול את זה', השבתי ברצינות והעיניים שלי התחילו להירטב מדמעות תנין. 'זה יעשה לך טוב!' הוא אמר והניד בראשו בשאט נפש. הוא החתים את המסמכים שלי, החזיר לי אותם והפנה אותי למשרד הבא. התנודדתי משם בייאוש גדול. עד מהרה מצאתי את עצמי מול שולחן ארוך שבו היו הטפסים שלי. מתנדבת שחורה הושיטה את ידה לתיק. כשמסרתי לה את הטפסים שלי, היא חשה את הדכדוך שלי ולקחה אותי הצידה. כשהיא מצביעה בצורה על משבצת ה'הומוסקסואל' בנושא 'נטיות' בטופס, היא שאלה, 'האם יש עוד משהו שאתה רוצה לסמן?' הבטתי בה, תחילה מבוהל, אחר כך בתקווה, והיא הנהנה לעבר המסמכים כאילו אומרת 'תסמן את זה'. אני לא יודע אם היא באמת חשבה שאני הומו או פשוט שביר מדי עבור הצבא. כמה שעות לאחר מכן קיבלתי את הסיווג שלי: 1Y. הפקידה אמרה לי שאני אמור לחזור בעוד שנה, אבל בינתיים הייתי חופשי! רציתי 4F, מה שאומר דחייה לצמיתות, אבל לא התכוונתי להסתובב ולהתווכח איתם. אמא שלי אספה אותי בחוץ בפינת מקארתור פארק. הייתי נבוך מהסירחון שלי כשנכנסתי לרכב, אבל כשסוף סוף הסברתי את התחבולה, היא הביעה הקלה גדולה".

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459