סיד בארט - היהלום של פינק פלויד שכבה

במחלקה פרטית בבית חולים שבקיימברידג'. בחדר שנקרא 'בארט' על שם הפתולוג המנוח מקס בארט, שכב לנוח בחור מבוגר ושמו סיד בארט. הוא היה עיוור כמעט לחלוטין עקב סיבוכים ממחלת הסוכרת. סיד הזניח את נטילת האינסולין. מדי פעם יצא משם בחזרה לביתו, מבלי להיראות לרוב לעולם הרחב, שהכיר אותו כאיש שיסד את פינק פלויד ונשרף מהר מדי. חברי להקתו הידועה, שכבר הפכו עשירים מאד וגם מרירים פה ושם זה כלפי זה, לא טרחו כלל לבקרו. רבים תיארו אותו כגאון אך הוא עצמו לא ידע שהוא באמת כזה. עד מותו, ב-7 ביולי 2006. בסדרה הזו אגלה לכם פרטים רבים על תהליך עלייתו והתרסקותו של אותו חלילן מוסיקלי בשערי השחר, שמשך אחריו אנשים רבים.

ד"ר מקס בארט ואשתו, וינפרד, גידלו בביתם משפחה נלהבת למוסיקה. רוג'ר קית' בארט היה אחד מחמשת הילדים שבבית זה. הוא נולד ב-6 בינואר 1946 ולא פעם עינג בילדותו את הבית בצלילי פסנתר שניגן, כליווי לשירתה של אחותו, רוזמארי. רוג'ר היה ילד נבון ומלא קסם וחיוכים לסביבתו. אחד הדברים שהסבו לו אושר רב היה תחום הציור, בו עסק רבות. בגיל 11 החל לנגן ביוקלילי, שקיבל במתנה מאביו. לאחר כמה ניסיונות בלהקת סקיפל, התחנן מהוריו לקבל גיטרה נורמלית. בביתו אירח את חבריו, שנהגו להקשיב עימו לתקליטי רוק אנד רול ובלוז, בהתלהבות רבה. יחד עם חבריו, קלייב וולהאן וג'ון גורדון, הקים שלישיה בשם THE HOLLERIN BLUES. וולהאן היה גם זה שהכיר לרוג'ר בארט בחור צעיר ויפה תואר בן 14. דייויד גילמור היה שמו.

בשנת 1961 זכה בארט בן ה-15 לקבל את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. הוא גם התחמש בבת זוג קבועה ויצא לחרוש את מועדוני הג'אז הקרובים. באותה תקופה דבק הכינוי 'סיד' לשמו. יש הטוענים כי זה נעשה במועדון ג'אז אחד, כמחווה למתופף עבר מקומי ושמו סיד בארט. אחותו סיפרה מאוחר יותר כי שם זה בא דווקא כלעג על הכובע השטוח שנהג להגיע עימו לתנועת הנוער. הכינוי עבר כאש בשדה קוצים וכל חבריו החלו לקרוא לו כך. הוא לא התנגד ואף שינה את הכינוי המקורי SID ל- SYD.

אבל באותה שנת 1961 הוכה סיד בטרגדיה איומה, כשאביו חלה וכל עולם המשפחה התהפך. האבחון גילה כי מדובר בסרטן שאי אפשר לנתחו ומקס מת בפתאומיות ב-11 בדצמבר. סיד, שכתב יומן אישי, מאז גיל 11, השאיר את הדף בתאריך זה כשהוא לבן לגמרי.

בשנת 1963, כשהוא מושפע מלהקה חדשה ושמה הביטלס, החל סיד לכתוב מילים לשירים. רעיונותיו הראשונים היו קצרים, עם משיכה לחריזה הומוריסטית. בקולג' בו למד החל להופיע עם הרכב מצומצם שנקרא THOSE WITHOUT. ב-26 בספטמבר 1963 נאלץ סיד להחמיץ מופע של הביטלס, אותם כה אהב, בקולנוע 'ריגל' שבעיר שלו. זאת כי היה צריך להגיע לראיון קבלה לבית ספר לאומנות בלונדון. הוא התקבל והחל ללמוד שם לאחר כמה חודשים. שם הכיר סטודנט לארכיטקטורה ושמו רוג'ר ווטרס, שהקים שם להקה ושמה 'סיגמה 6', ששינתה את שמה גם ל'טי סט', MEGGADEATHS ו - THE ABDABS. ווטרס הבסיסט ביקש מבארט להצטרף ללהקתו, בה תופף הסטודנט לארכיטקטורה, ניק מייסון. יחד עימם היה גיטריסט נוסף מקיימברידג', ששמו בוב קלוז. לאחר זמן מה צירפו להרכב קלידן ושמו ריק רייט כמו גם זמר בלוז שענה לשם כריס דניס. מטרתם הייתה להיות כמו הרולינג סטונס, מבחינת נגינת רפרטואר הרית'ם אנד בלוז. לפתע צץ בארט עם רעיון לקרוא ללהקתם לפי שמות של שני אמני בלוז מג'ורג'יה - פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל. הופעתם הראשונה נערכה בסוף 1965.

בארט ניצל את חופשת לימודיו כדי לנפוש בדרום צרפת, עם דייויד גילמור, שגם לימד אותו כיצד לנגן תפקידים של שירי הסטונס בגיטרה. גילמור הקים אז הרכב משלו בשם JOKERS WILD. השניים אף נעצרו על ידי שלטונות החוק הצרפתיים, בשל התנהגות לא ניאותה באחד המועדונים שם, וגורשו משם.

בינתיים עסקו חברים אחרים של בארט בקיימברידג' בניסיונות עם נוזל טהור, חדש ומלהיב שנקרא LSD-25. אלו היו איאן מור, דייב גייל, נייג'ל גורדון וסטורם ת'ורגרסון. האחרון יעצב בהמשך עטיפות תקליטים רבות לפינק פלויד וללהקות ידועות אחרות. מור וגורדון רצו מאד להכניס את בארט למועדון הניסויים שלהם עם סם הפלא. מור אירגן מסיבת גן פסיכודלית בבית הוריו של גייל, שנסעו לחופשה. החברים מצצו בהנאה גבישי סוכר שטופטפו עליהם בנדיבות טיפות מאותו נוזל קסם. כשסיד הגיע למסיבה כבר היו כולם שם בטריפ. הוא נטל קוביית סוכר ומבלי לדעת למה לצפות - מצץ אותה. משם הוא הוטס לתריסר שעות של מסע אסטרונומי. בידיו אחז בתפוז ושזיף, בהם בהה כל הזמן כשהוא מדמיינם ככוכבים ונוס ומאדים. זאת עד שמישהו לקח ממנו את השזיף, נגס בו ובכך גרם לעולמו הדמיוני לקרוס באותו רגע.

גורדון : "סיד היה בדרך כלל מתוח מאד וחשבנו שזה יהיה רעיון טוב לשחרר אותו עם הסם הזה. בדיעבד, הוא לא היה יציב מספיק כדי להתמודד עם זה". סיד חזר מהטריפ כשהוא מוקסם כולו ממה שנגלה לו וניסה לתאר את החוויה דרך המוסיקה. את סופי השבוע נהג להקדיש להתמסטלות עם חבריו.

זמן מה לאחר שסיד בארט החל להתנסות עם חבריו באל.אס.די, עבר להתגורר בבית משפחת מיטשל, שהייתה מיודדת עם משפחת בארט, בחור צעיר ושמו פיטר ווייטהד. באותו זמן נהג בארט לצאת בקביעות עם בת המשפחה, ג'ולייט, ששכנעה את הוריה לאפשר לבארט וחבריו להתאמן על מוסיקה במרתף הבית. ווייטהד: "זה נשמע נורא בעיניי. ממש כמו לשמוע ליצירה מזעזעת של שואנברג".

בקיץ 1966 עבר ווייטהד מקיימברידג' ללונדון, כדי לעסוק בצילום קולנוע. שם הוא חלק דירה עם חבר נוסף של בארט, אנת'וני סטרן. סיד בארט וחבריו כבר הפכו לאטרקציה לונדונית, עם מוסיקה ניסיונית משלהם. ווייטהד עקב אחריהם, אך לא בגלל שאהב את המוסיקה המוזרה שיצרו, אלא בגלל שהתאהב בבת זוגו של סיד, ג'ני ספיירס. מאחורי גבו של סיד ניהלו ג'ני ופיטר רומן, שלאחריו ביקשה ג'ני, אכולת האשמה, מפיטר שיארגן לסיד ולהקתו להשתתף בסרט שהוא מתכנן לצלם ושמו 'הבה ונעשה הלילה אהבה בלונדון', שנועד לתעד את הסצנה הלונדונית המרהיבה והפסיכודלית.

בזמן ההוא היה פעיל בלונדון בחור בשם בארי מיילס, שעסק בהפעלת מערכת עיתון מחתרתי ושמו 'אינטרנשיונל טיימס'. מיילס הכיר את פיטר ג'נר, שניהל אז את פינק פלויד, וביקש להסביר לו את התלהבותו מאלבומה הראשון של להקה אמריקאית ושמה LOVE. לכן שם את התקליט בפטיפון והצלילים הדהימו את ג'נר, שרץ לספר על כך לסיד. אבל הוא לא יכל לעשות הרבה חוץ מאשר לזמזם את ששמע. סיד, עם גיטרה בידו, עקב אחרי הזמזומים, שהיו רחוקים מהמקור, בנגינה. בסוף הרכיב כך את התפקיד המרכזי שעליו נשענה יצירתה הנסיונית של הלהקה ושמה INTERSTELLAR OVERDRIVE. מה שג'נר ניסה לזמזם היה הגרסה של LOVE לשיר MY LITTLE RED BOOK.

הקטע החדש של פינק פלויד הפך לפסקול ראוי לסצנת ההזיות הלונדונית. מעטים יצרו אז בלונדון צלילים כמו של פינק פלויד, שהפכה במהרה ללהקת מחתרת מובילה. כשפינק פלויד הציגו לראשונה, על במה, את הקטע הזה, הביטלס עדיין היו רחוקים כמה חודשים מהקלטת תקליטם המהפכני 'ריבולבר'. במהרה הפך קטע זה לדבר המרכזי בהופעות הלהקה. אחד הדברים שהשפיעו על בארט מאד אז היה יצירה של הנדל ושמה MESSIAH. הוא הקשיב ליצירה הזו, בקונצרט ברויאל אלברט הול, בעת שהיה בטריפ הזיה. היצירה הזו, לצד היצירה של ג'ון קולטריין, בסגנון ג'אז חופשי מאד ושמה OM, היוו השפעות חזקות מאד עליו.

הגיטרה החשמלית הפכה עבורו לכלי שלא רק מנגנים בו צלילים ברורים, אלא פריט שאפשר ליצור עימו צלילים חורקים באופן מכוון. לכן הוסיף למפרט הטכני שלו רכיב אלקטרוני ושמו BINSTON ECHOREC, אותו ראה לראשונה בהופעה של האנסמבל האקספרימנטלי, AMM. הגיטריסט של אותו הרכב היה קית' רואו, שאימץ גישה שונה לנגינה, תוך כדי שימוש בכלים שונים אותם החליק על מיתריו. אחד האהובים עליו היה סרגל מפלסטיק.

ב-11 בפברואר 1967 נכנסו חברי פינק פלויד, עם טכנאי ההקלטה ג'ון וודס, לאולפני SOUND TECHNIQUES, כדי להקליט ארבעה שירים. המפיק של הסשו היה ג'ו בויד ושני שירים היו ארוכים מאד. אחד היה INTERSTELLAR OVERDRIVE והשני נקרא NICK'S BOOGIE. שני השירים הקצרים היו 'ארנולד ליין' ו- LET'S ROLL ANOTHER ONE, שבהמשך הפך להיקרא CANDY AND A CURRENT BUN.

זה היה אחד הרגעים בהם סיד בארט היה בשיאו. הוא נהג לשבת בביתו, עם כמות גדולה של חשיש לצידו, ולכתוב שירים ללא הפסקה. רובם הגיע לאלבום הראשון של הלהקה. השיר על ארנולד ליין נוצר כשאימו של רוג'ר ווטרס שמה לב כי לבנים שתלתה על חוטי הכביסה, מחוץ לבית, נעלמו באופן קבוע, בשעות הלילה. ווטרס דאג לעדכן את בארט על כך. בתחילה זה נוצר כשיר ארוך, עם קטעי אילתור שהושחלו בו, אך כשהגיע הזמן להקליט תקליטון - היה צורך לקצרו באופן משמעותי.

השיר 'ארנולד ליין' הוקלט כשהבס והתופים היו בערוץ אחד, הגיטרה של סיד בארט בערוץ השני והאורגן של ריק רייט הוקלט לערוץ השלישי. ערוץ רביעי נותר כערוץ עודף להמשך התהליך על מנת להקליט בו תפקידי נגינה נוספים בהמשך. באחד הטייקים הראשונים לשיר הזה היכה בטעות ניק מייסון המתופף על אחד מעמודי המיקרופונים. לכן הטייק נעצר באמצע והלהקה ניגשה לבצע טייק נוסף. הטייק השלישי היה זה שממנו הורכב השיר אותו אנו מכירים. סאונד הגיטרה של בארט היה מהפכני מבחינת הקלטה בתקופה ההיא. הוא נוצר משילוב הצליל שבקע מהמגבר ביחד עם צליל שהועבר ישירות מהמגבר (דרך קופסת DI שהייתה חדשנית בזמנו) למיקסר. סולו האורגן של רייט הוקלט בנפרד והודבק אל תוך הטייק השלישי. בנוסף, הוקלטה לשיר גם גיטרה אקוסטית שקשה לשמוע אותה במיקס הסופי אך היא מוסיפה לאווירה הכללית. אחרי שהפלייבק של השיר הושלם, כל הכלים הועברו לערוץ אחד ובכך נשארו שלושה ערוצים חדשים להקלטת קולות. בארט ורייט שרו את תפקידי השירה ביחד. כל אחד מהם אחז מיקרופון ושני הקולות הוקלטו ישירות לערוץ אחד משלהם.

בתחילת פברואר 1967 חתמה להקת פינק פלויד על חוזה שהיה קריטי מאד להמשך דרכה כלהקת הקלטות. אחד ממנהלי הלהקה, אנדרו קינג, סיפר : "נראה לי שהיה זה ג'ו בויד, האיש שהפיק את ההקלטות לשני השירים הראשונים של הלהקה, שנדנד לנו כי עלינו לגשת ולחתום עם חברת תקליטים מסודרת. בויד גם רצה להפוך, בחתימה זו, למפיק הקבוע של הלהקה. חברת התקליטים שהוא סימן לנו הייתה PLYGRAM, שהייתה אחת החברות המשמעותיות בזרם מוסיקת הרוק של אז".

ג'ו בויד: "לפני ההקלטות עם פינק פלויד הקמתי חברת הפקות בשם WITCHSEASON. רציתי מאד להחתים בה את הלהקה ולהעביר את המאסטרים של ההקלטה לחברת פוליגראם". אנדרו קינג : "בזמן בו כבר התחלנו בתהליך עם פוליגראם, דיברנו במקביל עם חברת EMI. אז נכנס לתמונה שלנו בחור ושמו בריאן מוריסון, שאמר כי אנחנו חייבים ללכת ל- EMI כי הביטלס שם. מה גם שאולפני 'אבי רואד' היו חלק מהעסקה".

ג'ו בויד : "המנהל של פוליגראם, בחור גרמני ושמו הורט שמולצי, רצה מאד שנחתום אצלו. אז הגעתי עם הלהקה לאולפני החברה. המטרה הייתה לערוך שם חזרה מוסיקלית לקראת הקלטה. לא כדי להקליט. הם כנראה רצו לפתות אותנו עם האולפן שהציעו. אבל הוא היה קטן מדי. בלילה בו היינו באולפן הזה היה זה סוף הקריירה שלי עם פינק פלויד. שם באולפן הוחלט לגנוז את הרעיון של החתמה בפוליגראם. הבנתי שהדברים הולכים לכיוון שונה וביקשתי להפוך למפיק של התקליט השלם שלהם. אבל ידעתי שחברת EMI לא מאפשרת למפיקים חיצוניים להיכנס לאולפניה ולהקליט שם. הבנתי שאין לי סיכוי כרגע, אלא רק במידה ו'ארנולד ליין' יהפוך ללהיט גדול במצעדים וזה יפתה את EMI להכניס אותי לסיפור. אבל זה לא קרה".

מנהלה השני של הלהקה, פיטר ג'נר: "חברת EMI הציעה לנו 5,000 ליש"ט כמקדמה. זה היה סכום אסטרונומי באותם ימים. ובאותה נשימה הציעו לנו שם גם חוזה לתקליט שלם. זה היה אחד הדברים שמשכו אותנו לכיוונם. כי חברות תקליטים נטו להציע קודם כל חוזים לשניים או שלושה תקליטונים. והנה כאן אנחנו מקבלים את האפשרות לדבר האמיתי. חברת EMI התעקשה שטכנאי ההקלטה, נורמן סמית', יהיה זה שיקליט אותנו. ג'ו בויד ממש התבאס מזה. אנחנו היינו נבוכים מכל המצב איתו. כי ג'ו היה חבר טוב שלי ושל אנדרו. אבל לא הייתה לנו ברירה. היינו חייבים ללכת על זה כדי להתקדם. רק בדיעבד גילינו שהחוזה הזה לא היה טוב עבורנו. נראה היה כי נורמן סמית' קיווה מאד בהזדמנות זו להפוך לסוג של ג'ורג' מרטין, עימו עבד לפני כן בהקלטות של הביטלס. הוא ראה בפינק פלויד את הביטלס שלו".

הלהקה ומנהליה קיבלו 5,000 ליש"ט פלוס שמונה אחוזים מתמלוגים עתידיים. אך העניינים הסתבכו במהרה כשהכסף אזל ובלהקה הובן שחברת התקליטים לא תיתן ולו ליש"ט אחד נוסף. לכן נאלצו מנהלי הלהקה לגשת למשרד ולחתום על חוזה חדש שהוריד את אחוז התמלוגים משמונה לחמישה בלבד. דבר שהשפיע רבות על ההכנסות העתידיות.

עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת על תקליטון זה ב-18 במרץ 1967: "זה שיר לא רגיל. אבל הוא לא פסיכדלי. יש בו מילים מוזרות, יופי של צלילי אורגן ובניית דרמה טובה לאורכו. הצד השני של התקליטון פסיכדלי יותר". באותו חודש בישר עיתון 'רקורד מירור' שמכירות התקליטון טובות (כנראה עיתונאי שם קיבל כסף כדי לדווח זאת). חברי הלהקה אמרו באותה כתבה : "אם צריך לתאר אותנו, אפשר לסכם זאת בשתי מילים - אורות וצלילים. שני האלמנטים האלה עובדים היטב יחדיו אצלנו והם רחוקים מסוג של גימיק עבורנו. המטרה שלנו היא להביא את הקהל לקלוט את האפקט הזה שלנו".

באותו חודש פרסם ניק ג'ונס בעיתון מלודי מייקר: "המשימה שהוטלה עליי, לראיין את פינק פלויד, היא משימה רעה שלא הייתי נותן אפילו לאויביי. המחשבה לראיין להקה פסיכודלית הפחידה אותי מאד. באיזה שפה מדברים היצורים האלו ? האם מבטיהם המסוממים יהפכו אותי למשהו כמו תפוז? מה תהיה התוצאה האיומה של התרועעות עם טראנווסטיטים מקרקס שמוצאו בקיימברידג'? הייתי סבור שזו תהיה חוויה מבעיתה. דפקתי בעצבנות על דלת ביתו של סיד בארט, ששכן דווקא בלונדון. דלת הכניסה נצבעה בסגול זועק. למה לעזאזל לא ביקשתי דמי סיכון כשהסכמתי לקבל עליי את המשימה הזו ? סיד בארט פתח את הדלת ואני חיפשתי מיד בגדי נשים בחדר. כי על זה שרה הלהקה בשיר 'ארנולד ליין'. במקום זה קיבלתי כוס קפה בחביבות רבה מחברתו של סיד, שגרה עימו שם. טוב, בינתיים אין עדות לבגדי נשים. כנראה שפינק פלויד מסווים את זה היטב. החלטתי לירות כמה שאלות מהירות לבארט, לפני שיתעורר לגמרי משנתו.

'סיד, למה כתבת שיר כה מלוכלך, מטונף, לא מוסרי ומשפיל שכזה?'. סיד ענה לי כשהוא עדיין מנומנם: 'ובכן, פשוט כתבתי אותו. חשבתי שארנולד ליין זה שם נחמד. וזה התאים מאד למוסיקה שכבר התרוצצה בראשי. גרתי בקיימברידג' כשהתחלתי לכתוב את השיר. את המושג MOONSHINE WASHING LINE לקחתי מרוג'ר ווטרס, הבסיסט שלנו. הוא נהג לומר את זה, כי יש בגינה שבגב ביתו חוטי כביסה ארוכים מאד. ואז צץ בראשי ליצור לארנולד ליין תחביב. זה התחיל משם'. ואז הגיע האורגניסט ריק רייט, שמיהר להסביר : 'אני חושב שהחרימו את השיר הזה שלנו ברדיו בגלל המילים שבו. אי אפשר להתכחש למילים עצמן אז הגוף הזה בא והחליט להתכחש לנו כלהקה'. סיד בארט: 'כל הסיפור הזה של החרם לא פוגע בנו כלל'.

אפריל 1967 ולהקת פינק פלויד מוכתרת באנגליה כלהקה חדשה ומבטיחה ביותר בתחום מוסיקת המחתרת וכל מה שנלווה לה. בינתיים יצא לחנויות תקליטון ראשון שלה ושמו 'ארנולד ליין', שמספר את מעלליו של בחור שתחביבו לגנוב לבני נשים מחוטי כביסה. במהרה הוטל חרם על שידור שיר זה בכמה תחנות רדיו שם. 'אנשים פשוט נגדנו כלהקה,' אמרו אז החברים לעיתון רקורד מירור. 'אין בחומר המוסיקלי שלנו משהו שבאמת אמור לגרום לחרם שכזה'.

בינתיים הפכו ארבעת המוסיקאים האלו לדוברים של סצנה ניסיונית שפעלה אז בלונדון. רוג'ר ווטרס: "אנחנו מנגנים את מה שאנחנו אוהבים ומה שאנו מנגנים הוא חדשני. כנראה אפשר לקרוא לנו תזמורת הבית של התנועה החדשה, כי אנחנו היחידים שעושים באמת את מה שהקהל המחתרתי רוצה לשמוע. אנחנו נמצאים במקום מרכזי בתמונת הפופ העדכנית. מה שכן, אנחנו לא אנרכיסטים, כפי שמנסים לתייג אותנו. יש לנו מערכת תאורה מיוחדת שאנו מרכיבים לפני כל מופע. לאחר מכן זה תלוי באיש התאורה שלנו, שמתאים את אפקט האורות והצבעים לפי המוסיקה שאנו מנגנים. אנחנו מחשיכים בכוונה את האולם לפני שאנו מתחילים לנגן ואז האורות הצבעוניים שלנו מתחילים להכניס את האנשים לאווירה. אין לנו עניין לגרום לאנשים להזיות. מטרתנו היא לבדר". משפט אחרון זה יצא מפיו של ווטרס כנראה כדי לשכנע את אנשי הרדיו והסובבים אותם כי מדובר בלהקה שלא באה לעשות רע לאף אחד.

המתופף ניק מייסון: "אנחנו תולים תקוות רבות באלבום שלנו שייצא וישקף לחלוטין את מה שאנו עושים. אנחנו מתפתחים כל הזמן. אין לנו סבלנות לאנשים שרק מחקים אחרים".

במאי 1967 טענה להקת פינק שתקליטונה הראשון, 'ארנולד ליין', משקף אותה לגמרי. סיד בארט לעיתון 'רקורד מירור' : "לא הושפעתי משום דבר כשכתבתי את השיר הזה. שם השיר בא לי קודם ואחריו בא השאר. אני לא היחיד בלהקה שכותב שירים. כולנו כותבים פה שירים. התקליט השלם שלנו יכיל רק שירים מקוריים. כתשעה מהם שלי והשאר של חברי הלהקה האחרים. כשבאנו להקליט את 'ארנולד ליין' - נכנסנו לאולפן, התחלנו לנגן והצליל הזה פשוט צץ החוצה. אנחנו לא נכנסים מעולם לאולפן עם מטרה ברורה מראש, מבחינת סאונד. המטרה היא ליצור תקליטון מסחרי טוב".

ריק רייט הוסיף: "אנחנו גם לא עולים לבמה עם משהו מתוכנן, מבחינה ויזואלית. האורות הפסיכדליים, שאנו מפעילים, מפתיעים גם אותנו מהופעה להופעה" רוג'ר ווטרס: "העניין עם האורות היה גם לתת לאנשים להבין שאנחנו להקה מיוחדת. אחרת לא היו משמיעים את התקליטון הזה שלנו ברדיו. כי תחנות הרדיו לא משמיעות אמנים לא ידועים. התקליטון הבא שלנו יהיה שונה לגמרי מהתקליטון הזה. אין לנו כלל מושג כיצד הוא יישמע".

בראיונות הראשונים שעשה, נהג סיד להדגיש כי להקתו שואפת קודם כל להצליח בתחום הפופ ורק אחר כך לעסוק במוסיקה רצינית. הוא הוסיף כי ברצונם להשיג כסף רב, מכוניות, בחורות ואורח חיים ראוותני. פה החל המאבק הגדול בין הרצון להיות להקת מחתרת או להקת פופ. קונפליקט זה הוא שישבור בהמשך את בארט.

עם ההצלחה היחסית של התקליטון עם השיר 'ארנולד ליין' זנח בארט את מוסיקת הרית'ם אנד בלוז כה אהב לטובת שירי פופ טבולים בפסיכודליה. סגנון זה הביא לו מעריצים רבים, שהמשיכו את דרכו זו אחרי שהוא נשרף, עם אנשים כמו דייויד בואי, בריאן פרי ומרק בולאן. התמלילן פיט בראון, שעבד אז עם ג'ק ברוס, כצוות שכתב שירים ללהקת CREAM : "השיר WHITE ROOM לא היה נוצר אם סיד בארט לא היה קיים אז".

ב-16 במרץ 1967 נח בביתו איש צוות אולפני EMI (באבי רואד), פיטר בואן, כשהטלפון בביתו צילצל. מנהל האולפן היה בצידו השני של הקו וקולו ציווה על בואן לחזור לאולפן מס' 3 לסשן של שעה עשר, כדי להקליט להקה מחתרתית חדשה. אותו מנהל הזהיר את בואן כי המוסיקה תישמע לו ודאי מוזרה וכי אנשי הלהקה לא מהסוג החביב והמתקשר. בואן חזר לאולפן וגילה את הארבעה מתחממים לקראת ההקלטה עם נגינת הקטע INTERSTELLAR OVERDRIVE. בואן: "פתחתי את דלת האולפן וכמעט עשיתי במכנסיים מרוב הפתעה. הלהקה הזו ניגנה כל כך חזק !! חשבתי באותו רגע שלא אצליח להקליט אותה כראוי כך. אבל זה היה כל כך מלהיב".

תקליט הבכורה של פינק פלויד היה הבייבי של בארט. את שמו, 'החלילן בשערי השחר', לקח מהפרק השביעי מספר הילדים 'הרוח בערבי הנחל'. גם השירים בתקליט היו טבולים באווירת אגדות הילדים. כמו ג'ון לנון, גם סיד בארט מצא מקום השראה ליצירה בימי הילדות. זה היה המקום בו הדברים נראו פשוטים יותר, מאשר בעולם המבוגרים. מות אביו של סיד היה כנראה המעבר של סיד מאדם שמח לאדם עצוב.

ההקלטות לתקליט הבכורה החלו, במרץ 1967, מיד לאחר החתמת הלהקה לחברת EMI. סיד היה אז עדיין בשליטה אומנותית ותיפקד כמנהיג הלהקה. אבל לקראת הסשנים להשלמת התקליט כבר היה נראה לכל מי שמסביב כי קרה משהו שגרם לו להשתנות לגמרי. סיד נראה עייף לרוב. טכנאי ההקלטה, נורמן סמית' : "זה היה גהינום להקליט עם בארט והלהקה. תמיד יצאתי משם עם כאב ראש. סיד לא היה ממושמע ולא שר את אותו הדבר פעמיים. לדבר איתו היה כמו לדבר לחומת לבנים, כי הפנים שלו היו חסרות הבעה. הוא ממש התנהג כמו ילד.".

אבל בואן הטכנאי דווקא מצא שפה משותפת עם בארט והוא זה שהביא לתקליט הבכורה צלילים מיוחדים. בואן: "הגיטרה של סיד היוותה תמיד בעיה כי הוא כל הזמן חיפש צלילים חדשים ולא עשה את אותו הדבר פעמיים. לעיתים היה בועט באפקט ה-ECHO שלו כדי להשיג צלילים. כבר בתחילת ההקלטות הרסנו ארבעה מיקרופונים בגללו. לא ידענו מה יהיה הצעד הבא עם סיד. ידענו שהוא משתמש כבד בסמי הזיה אבל הוא היה יצירתי מאד, כך שזה לא היווה בעיה עבורנו עדיין. לא היה אחד באולפן שבאמת הבין אז את פינק פלויד. פשוט ניסינו לזרום עם מה שיש".

בזמן שפינק פלויד הקליטו את אלבומם, עבדו הביטלס באולפן המקביל על סרג'נט פפר. מנהל הפינק פלויד, פיטר ג'נר: "אני בטוח שהביטלס העתיקו לא מעט ממה שעשינו. ממש כמו שאנחנו העתקנו ממה ששמענו שבקע במסדרון מהם". ב-21 במרץ לקח בואן את פינק פלויד לפגוש את ארבע החיפושיות. בואן : "זה היה כשהביטלס עבדו על מיקס לשיר LOVELY RITA. האווירה בסטודיו מס' 2, בו עבדו הביטלס, לא הייתה מרוממת. הפלויד עמדו שם כמו בובות והביטו במבוכה ברצפה כשמקרטני בא לומר להם שלום. סיד חש גאווה כשפול אמר כי אהב את הצליל המיוחד והיצירתי שלהם".

בארי מיילס, חברו של פול : "פול התעניין מאד בפינק פלויד. הוא חש שהם חוד החנית בתחום של מוסיקת פופ שמעורבבת עם מוסיקה אלקטרונית". באותו יום בו הופגשו חברי פינק פלויד עם הביטלס, נטל ג'ון לנון אל.אס.די באולפן וג'ורג מרטין, מפיק הלהקה, יעץ לו לעלות לגג האולפן כדי לנשום אוויר. לאחר זמן מה שאל פול היכן ג'ון. כשנענה כי הוא על הגג, רץ לשם בהיסטריה עם ג'ורג' כדי להציל את חברם, לפני שיפול משם לקרקע, כשהוא הוזה לחלוטין ונעמד על גג ללא מעקה.

אף אחד מהסובבים את סיד בארט לא ידע להצביע בדיוק על הרגע בו השתנה אופיו של סיד. אבל יש הסכמה כי זה קרה מתישהו בסביבות אפריל 1967, כשבארט עבר, עם חברתו לינדסי קורנר, לדירה גדולה בארלס קורט. הבניין הזה, אליו עבר בארט, שיכן בתוכו גם כמה אנשים שאהבו להתנסות בסמי הזיה. באותה תקופה היה האל.אס.די עדיין חוקי באנגליה. הצלם, מיק רוק, נהג לבקר את בארט וסיפר : "היה שם בחור מוזר מאד שתמיד היה מסטול לגמרי מהסם הזה. הוא נהג לטפטף את הסם על נייר ולמצוץ. החומר הזה היה חזק ביותר. דבר כזה הטיס אותך לפלאנטה אחרת. בפעם הראשונה שנטלתי את הסם הזה, לא הצלחתי לזוז במשך כמה שעות. זה היה מטורף".

נטילת הסם הזה הייתה כטקס דתי עבור סיד. אנדרו קינג : "סיד באמת האמין כי המהפכה הפסיכודלית זורמת בתוכו. העולם השתנה והוא האמין שכולנו צריכים להיות מושלמים, מקסימים וגזעיים. כיום זה נשמע כסיסמה שחוקה, אך אז זה היה ממש רציני, כשמסביב שמעת כל הזמן על מלחמת ויאטנם והרצון של האנשים להביא שלום עולמי". בארט, שלא ידע אז על הנזק של אותו סם, לא ידע פעמים רבות אם הוא חי במציאות או חולם. השער החל להיסגר מאחוריו. בארט החל ליטול את הסם הזה באופן קבוע. ההתלהבות שלו בנושא הזה החלה להטריד. יש שטענו כי ראו אותו אף נותן לאחד מחתוליו להיכנס לטריפ של הזיה עם הסם הזה. אף אחד מסביבו - להקה, חברים או הנהלת להקה - לא העז למשוך אותו מחוץ לעולם זה, כנראה מחשש שייראה לא גזעי מצד הסביבה. הנזקים נודעו רק בהמשך.

ב-12 במאי 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במופע-הפנינג באולם רויאל פסטיבל. שם המופע היה GAMES FOR MAY ובארט נתבקש לכתוב שיר נושא לאירוע. עם העבודה על שיר זה הובן לכל כי המילה 'להיט' דבוקה לו. מאז צצו גרסאות שונות בנוגע לזהותה של אמילי, שמשחקת בשיר זה. היו שטענו כי מדובר באמילי יאנג, שהגיעה להופעות הלהקה והתיידדה עם בארט (וכיום היא פסלת בריטית ידועה מאד). אחרים טוענים כי מדובר באמילי קנת', שהייתה אז בת 16 ופקדה באופן קבע את מועדון UFO (שנהגה כ'יו-פו' ולא 'יו אף או'), בו הופיעה פינק פלויד בקביעות. האנשים שסביבה כינו אותה כ'תלמידת בית הספר הפסיכודלית'.

אולם 'רויאל פסטיבל' היה בניין שמור מאד שהוקדש בעיקר להצגת רסיטלים קלאסיים. ההופעה של הפלויד הייתה דבר חדשני בזמנו. היא עלתה לבמה ללא להקת חימום. כמו כן, הופעתה הייתה ארוכה ממה שהיה רגיל אז בקרב להקות, שנהגו לא להופיע יותר מחצי שעה. הלהקה הוציאה הודעה לעיתונות ובה ציינה שהמופע הזה יהיה לא רק מוסיקלי אלא גם וויזואלי. שירים חדשים נכתבו במיוחד להופעה הזו ומערכת סאונד מתוחכמת תחלק את הצלילים לארבע פינות האולם.

גם אנשי התאורה של הלהקה הכינו מצגת אורות מיוחדת לכבוד האירוע הזה. ההופעה עצמה הוכתרה כהצלחה אך הלהקה הפסידה על זה כסף. זאת כי נאלצה להימנע במשך שבוע מקיום הופעות לפני כן על מנת לערות חזרות לקראת הערב הזה. הערב עצמו נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הורכב מהשמעת טייפים שהוקלטו מראש ביחד עם תאורה מיוחדת. בחלק השני הופיעה הלהקה.

השיר החדש על אמילי הושמע כאן בהשמעת בכורה. איש צוות של הלהקה לבש בגדי אדמירל וזרק מהבמה פרחים לקהל. מכונת בועות סבון גדולה פיזרה בועות שהשתקפו באופן מהפנט עם התאורה שכוונה אליהן.

כל הקהל התמוגג מנחת. אך מאחורי הקלעים נרשם זעם גדול מאד מצד מנהלי האולם, שראו לחרדתם כיצד בועות הסבון מתפוצצות על הכיסאות המרופדים ומשאירות כתמים עגולים. הלהקה הרוויחה חרם תמידי מצד מנהלי האולם מעתה ואילך. המופע עצמו היה מספיק משמעותי עד שהדיבור עליו נמשך במשך כמה שבועות מיום קיומו. בינתיים, השיר GAMES FOR MAY קוצר קצת על ידי הלהקה בחדר החזרות והפך להיקרא SEE EMILY PLAY. בארט עצמו טען שאמילי היא בחורה שהוא ראה רוקדת עירומה ביער בעת שהתעורר אחרי שנת לילה מתחת לעץ, אחרי הופעה של פינק פלויד. הסיפור הזה של בארט הפך מאז לספק אמת וספק בדיה שלו. מה שבטוח באמת היה שתצרוכת סם ה- LSD של בארט גברה בתקופה ההיא באופן משמעותי. זה הסם שהביא אותו בסוף להיות שבר הכלי.

דייויד גילמור, שעוד לא היה אז גיטריסט הלהקה, בא לבקר את החברים באולפן ההקלטות SOUND TECHNIQUES בעת הקלטת השיר SEE EMILY PLAY. גילמור, שהיה חבר ילדות של בארט ואף לימד אותו לנגן גיטרה, נבהל מהמראה שנגלה לו באולפן. בארט כלל לא זיהה אותו והמבט בעיניו גרם לגילמור להבין שמשהו פה השתנה ולרעה. גילמור: "אולי החברים ששהו איתו כל יום לא חשו בשינוי המהותי בו, אך אני לא ראיתיו מזה כשנה והוא נראה לי אדם שונה לגמרי". שאר חברי הלהקה אמנם עישנו ג'וינטים בתקופה ההיא אך לא נגעו ב- LSD. רוג'ר ווטרס אף אסר על שאר החברים לעשן ג'וינט באולפן בעת ההקלטות. בכל פעם שראה באולפן את בארט עם ג'וינט, הוא מיהר וחטף לו אותו מהיד והשליכו.

תפקיד הגיטרה בשיר SEE EMILY PLAY נוצר על ידי שינויי תדר צליל הגיטרה שלו עם רכיב בשם FREQUENCY CONTROL. את תפקיד הגיטרה שלו יצר בארט כשהחליק על מיתרי הפנדר טלקאסטר שלו עם מצית ZIPPO. ב-18 במאי 1967 נערכה ההקלטה של השיר והוא יצא כסינגל ב-16 ביוני. זאת למרות שבארט עצמו התנגד להוצאתו על תקליטון. צד ב' של התקליטון היה שיר בשם SCARECROW, שיצא לאחר מכן גם באלבום הבכורה של הלהקה שנקרא PIPER AT THE GATES OF DAWN. השיר קיבל לרוב ביקורות טובות. גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, התארח בפינה של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בשם BLIND DATE. בפינה הזו הושמעו למוסיקאים ידועים שירים חדשים מבלי לומר להם של מי הם. ברוקר זיהה מיד את הצליל של פינק פלויד ואמר שהוא זיהה את הלהקה בזכות צליל האורגן האיום ונורא. אך הוסיף ואמר שהשיר הזה נשמע לו כמשהו שיהפוך ללהיט בטוח.

לקראת צאת התקליטון פורסמה ידיעה בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו':

"ללהקת פינק פלויד יש תכנית שאפתנית להפוך את מערכת התאורה וההגברה שלה למופע קרקסי באוהל גדול. בסוף חודש זה תתחיל הלהקה לנסות את העניין. אם זה יצליח - הקרקס הזה יהפוך לקרקס נודד של הלהקה, שיטייל החל מחודש ספטמבר. מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, אומר : 'זה יכול להיות הדבר הגדול ביותר בעולם הפופ'. בינתיים מתכננת הלהקה לקחת לעצמה חופשה במשך חמישה שבועות. ג'נר מסביר : 'הלחץ על הבחורים הוא כה רב עד שהם כבר לא נהנים ממה שהם עושים. אנחנו רוצים להנות מזה. לכן אנחנו עוצרים עד שההתלהבות תחזור".

יום לאחר צאת התקליטון פורסמה ביקורת על התקליטון בעיתון NME : "השיר הזה מלא בתנודות מוזרות, הדים, ויבראציות אלקטרוניות, ערפולים והרמוניות סוחפות. השיר הזה צריך להצליח. צד ב' של התקליטון - עם שיר בשם THE SCARECROW - מעניין ויש בו גיטרה אקוסטית נחמדה". עיתון 'רקורד מירור' פרסם אז : "זה הדבר הטוב ביותר שיצא עד כה מפינק פלויד. זה חייב להיות להיט. השיר על הדחליל מעניין יותר מבחינת המילים שבו מאשר המנגינה".

ריק רייט, האורגניסט של פינק פלויד, סיפר באוגוסט 1967 על תקליטונה החדש של להקתו, SEE EMILY PLAY ועוד: "את השיר הזה הקלטנו באולפני SOUND TECHNIQUE STUDIOS שבצ'לסי. בחרנו באולפן הזה כי המפיק שלנו, נורמן סמית', התעקש להשתמש בו ולא באולפן שבאבי רואד. למרות שהשיר נשמע 'גימיקי', השתמשנו במעט אפקטים ליצירתו. קחו את הצליל שבסוף כל פזמון - זה פשוט סיד בארט שמחליק על מיתרי הגיטרה שלו עם מצית - והוספנו על זה קצת הד. באמצע השיר יש קטע פסנתר שהאצנו במהירות ההקלטה שלו כך שיישמע אוקטבה מעל מה שניגנתי באמת. כלומר, נאלצתי לנגן את כל התפקיד במהירות איטית. בהופעות אנחנו לא עושים את הקטע האמצעי הזה, כי המטרה שלנו אינה לשחזר את הצליל האולפני. לקהל שלנו זה לא איכפת. ההצלחה של השיר SEE EMILY PLAY לא השפיעה עלינו באופן אישי. ברור שעכשיו יש לנו יותר הופעות בזכות ההצלחה והכסף גדל בהתאם. אבל השיר הבא שלנו יכול להיות בקלות כישלון. הייתי בטוח שהשיר הנוכחי שלנו יצליח טוב יותר במצעד ממה שהיה איתו באמת. חבל לי שהאולמות בהם אנחנו מופיעים בדרך כלל הם רעים להופעות. אבל יש לנו רעיון לסיים את הסאגה הזו. אנחנו מתכננים להקים קרקס פיק פלויד. הצלחנו להשיג מבנה קרקסי מתקפל שנישא אותו ממקום למקום. נמצא שדה פתוח פה ושם ונקים בו את הקרקס שלנו. נעשה הופעה, נקפל אותו ונעבור הלאה. זה לא נעשה בעבר ונראה לי שזה יכול לעבוד".

המחויבות של סיד ללהקה החלה להתערער בעקבות עדיפותו לסמים. השיר SEE EMILY PLAY יצא באמצע יוני 1967 והפך להצלחה, שהניבה הזמנה של הלהקה לבוא ולהצטלם לתוכנית הלהיטים, 'טופ אוף דה פופס'. בפעם הראשונה הגיע סיד וביצע את השיר היטב. שבוע לאחר מכן היה עדיין השיר במצעד ובארט הגיע שוב עם הלהקה לאולפן, אך הפעם הוא לבש בגדים מרופטים. בפעם השלישית שהגיע לשם, הוא התחרפן לחלוטין וסירב לעמוד מול המצלמות. אנדרו קינג : "סיד פתאום נעלם לנו. לך תסביר לאנשי הבי.בי.סי שהזמר הראשי שלך נעלם. זה היה דבר שלא נשמע כמותו אז. אפשר לשרטט את הדעיכה של סיד בשלושת השבועות עם התוכנית הזו".

הצלחה של שיר, משמעותה יציאה למסע שיווקי נרחב בכלי התקשורת השונים. הדבר לא התאים לסיד בארט, שהיה בו מיצר ההרסנות. לעיתים נהג לשרוף את ציוריו ברגע שסיים אותם. ברגע שיצירה עזבה את ראשו ונחה לה במקום אחר, היא פסקה מלעניין אותו. והנה עכשיו הוא נאלץ לחזור ולקדם שוב ושוב דבר שכבר לא ראה בו משהו בעל ערך.

האנשים מסביבו עדיין לא קלטו שמשהו רע מתחולל במוחו. הם היו בטוחים שהוא משחק אותה כוכב רוק בזכות הצלחת השיר על אמילי. אך ההצלחה של השיר הייתה סכין כפולה עבור הלהקה. מצד אחד היא הביאה לה קהל רב של אוהדים שראו בשיר הזה שיר פופ משובח. מצד שני, חברי הלהקה לא רצו להפוך ללהקת פופ אלא להיחשב לאמנים רציניים. לפיכך השיר SEE EMILY PLAY בוצע על הבמה רק כמה פעמים בודדות. כשמפיקי הופעות שמעו שהלהקה מסרבת לנגן את להיטיה בהופעות, הם מיהרו להמציא חוזה ובו הם רוצים להחתים את חברי הלהקה על הדרישה לכלול את הלהיטים בהופעה.

היו לא מעט מקרים בהם הקהל החל להשתולל מכעס כשלא שמע את הלהיטים המוכרים. היו פעמים בהם נזרקו מהקהל בקבוקי בירה ומטבעות חותכים.

השיר SEE EMILY PLAY הפך ללהיט גדול, אבל חברי הלהקה ביצעו אותו, לעיתים נדירות בהופעות. זאת כי החשיבו את עצמם ללהקת מחתרת ונגינת שיר פופ מצליח שכזה הייתה כצעד מסוכן לקראת התמסחרות. לא פעם נאלצה הלהקה לנגן זאת רק כשאמרגנים, שקבעו הופעה עימה, הביעו בצעקות את חוסר שביעות רצונם לשמע המוסיקה הנסיונית עד קקפונית שבקעה מהרמקולים לקהל שלהם. כך נוצר שיר מחאה של הלהקה, נגד התופעה הזו, שנקרא בפיהם בשם REACTION IN G, שנועד להביע, באופן מאולתר, את חוסר רצונם לנגן את הלהיטים.

פיטר ג'נר: "תקופת השיר הזה הייתה האחרונה בה סיד היה ממוקד. לפתע הוא הפך לדובר הדור. תוסיפו לזה כמויות מבהילות של אל.אס.די, נסיעות בדרכים ותעשיית פופ - ויש לכם נוסחה מנצחת לאסון. זה גרם למוח שלו להיכנע".

ב-4 באוגוסט 1967 יצא לחנויות תקליט הבכורה, 'החלילן בשערי השחר'. היה זה תיזמון שיווקי מושלם, עם תרבות האל.אס.די, שהייתה חזקה ביותר אז בלונדון. זה היה האלבום החשוב ביותר שיצא באותה תקופה מאנגליה, אחרי סרג'נט פפר של הביטלס. המוסיקה של הפלויד בתקופה הזו הייתה פופ משולב עם אילתורים חופשיים. התיאור הזה אולי ממחיש את חשיבותו של האלבום הזה. הקטע הפותח, ASTRONOMY DOMINE, מתחיל עם קולו של מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, כשהוא מקריא שמות של כוכבים אסטרונומיים דרך מגאפון. מכאן נשאב המאזין למסע פסיכודלי יחיד ומיוחד, שהסתיים בצלילי אוואנגארד דחוסים ומוזרים, בהשפעת הרכב אוונגארדי בריטי ושמו AMM. ריק רייט מספק באלבום תפקידי אורגן פארפיסה טעימים מאד. קטעי הסולו שלו בתקופה הזו קיבלו ניחוח אוריינטלי חזק מאד. הסגנון הזה קיבל בתוך הלהקה את המונח TURKISH DELIGHT. כלומר, הסולואים של רייט טעימים כמו ממתק 'ראחת לוקום' טורקי. זה בתקופה בה רייט נחשב לאיש החשוב ביותר בלהקה, אחרי בארט.

וכן, עיתון אחד גם שגה בשם התקליט בזמן אמת:

צילום העטיפה ועיצובה הופקד על ידי ויק סינג, שסיפר שנים לאחר מכן: "באמצע שנות השישים הייתי צלם מקצועי וחלק מסצנת לונדון הצבעונית. את פינק פלויד פגשתי לראשונה באירוע, שנערך מתחת לפסל של ארוס בכיכר פיקאדילי. זו הייתה עדיין להקה לא ידועה אז ושוחחתי עם חבריה קצת. הם נראו מסטולים ואמרו לי שהם בתהליך הכנת תקליט הבכורה שלהם. כמה שבועות אחרי הפגישה בפיקדילי התקשר אליי מנהל הלהקה, בעת ששהיתי בסטודיו שלי, ושאל אותי אם ברצוני לצלם את הלהקה לתקליט. אני הסכמתי וקבענו תאריך ליום צילום אחד. בשלב הזה לא הייתה הלהקה חתומה לחברת תקליטים כלשהי, כך שלא היה מנהל עיצוב מטעם חברה זו או אחרת. שאלתי את אותו מנהל אם לו או ללהקתו יש רעיונות לצילום. התשובה שקיבלתי הייתה שלילית. כך שכל הרעיון נפל עליי. אינני יודע אם חברי הלהקה ראו את עבודות הצילום שלי בעבר. מקור ההשראה ליצירת העטיפה הזו הגיע מהמוסיקה שהלהקה עשתה אז. הלהקה הייתה פסיכדלית והמוסיקה שלה סוריאליסטיתואף שונה לגמרי מכל מה שהיה אז. המוסיקה של פינק פלויד הייתה זקוקה לעטיפה מהממת בהתאם. תקציב ההפקה לצילום היה קטן. מעבדות ליצירת אפקטים מיוחדים היו יקרות מאד אז והטכנולוגיה הייתה רחוקה מאד ממה שיש היום. לכן החלטתי להשתמש בעדשת קליידוסקופ שג'ורג' האריסון נתן לי במתנה, כי לא היה לו שימוש בה. לא השתמשתי בעדה הזו עד אז. זה היה הפתרון המושלם עבורי. צילום הלהקה נערך בסטודיו שלי, עם רקע לבן ותאורה פשוטה. ביקשתי מהלהקה שתביא בגדים צבעוניים ופסיכדליים., שהיו אופנתיים אז. הם הגיעו בשעת בוקר, שתו כוס קפה והתיישבו לשוחח עימי. היה הרבה על מה לדבר כי לונדון געשה בימים ההם מבחינה תרבותית ואופנתית. זה היה זמן האהבה והשלום. אחרי כן ניגשו ארבעת החברים להחליף את בגדיהם הרגילים לבגדים הפסיכדליים שהביאו עימם. אחרי מספר שעות בהן ניסינו אפשרויות צילום שונות - הגיעה העת להפסקת צהריים. העוזר שלי הגיע עם כריכים, שני בקבוקי וודקה וכמה ג'וינטים מגולגלים היטב. אחרי ההפסקה שמתי ברקע את המוסיקה שהפלויד הקליטו אז. העמדתי אותם בפוזיציה מסויימת והתחלתי לצלם ללא הפסקה, עד השעה שש בערב. הפילם פותח ביום שלמחרת ונשלח ללהקה, שאהבה מאד את התוצאה". עיצוב העטיפה האחורי של האלבום צוייר על ידי בארט בעצמו.

כשאלבום הבכורה יצא, הוא קיבל מיד ביקורות אוהדות והגיע במצעד האלבומים למקום השישי. אך לפיט טאונסנד, האלבום היה אכזבה גדולה. הוא זכר את הטריפ שחווה אז בלונדון, וכשהוא הגיע להקשיב לאלבום בציפייה אדירה, הוא חש בהחמצה גדולה והאשים את נורמן סמית' בהפקה שחיבלה בפוטנציאל.

חברת התקליטים של הפלויד בארה"ב (CAPITOL) נתנה לתת-לייבל שלה בשם TOWER לשחרר גרסה שונה של האלבום. זאת כדי שיהיה מוצר מתאים שילווה את הופעות הלהקה באותו הזמן בפילמור ווסט, שבסאן פרנסיסקו. השירים שהוצאו מהגרסה הזו היו ASTRONOMY DOMINE, BIKE ו- FLAMING. במקומם נכנס לאלבום השיר SEE EMILY PLAY.

אז מה אמרו עליו מבקרי העיתונים אז? בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסמו כי 'זה מעודד לראות להקה בריטית מקורית, שנמצאת בחוד החנית של הסצנה המחתרתית שבלונדון, כשהיא מוציאה תקליט מסחרי. עם זאת, אין כאן פשרה מצידה ולכן התקליט הזה כה מומלץ'. עיתון 'מיוזיק מייקר': "ארבעת חברי הלהקה הזו מביאים לנו צלילים נהדרים, כקליידוסקופ מרהיב של צבעים מוסיקליים. צריך הרבה אומץ כדי לעשות תקליט שכזה". הביקורת הבאה, של עיתון NME, הציגה את השיר שחותם את צד א', TAKE UP THY STETHOSCOPE AND WALK, כשיר שנכתב על ידי אמן הבלוז, מאדי ווטרס, מבלי להבין כי בסיסט הלהקה הוא שכתב אותו.

זמן קצר לאחר צאתו, הגיע התקליט למקום מרשים במצעד התקליטים הבריטיים, כשבספטמבר 1967 התמקם במקום השישי. אבל עבור סיד בארט הייתה זו הצלחה מקוללת. מהבחור הצנוע והלבבי, שאהב לצעוד ברחובות ולהיכנס לחנויות תקליטים וכלי נגינה להנאתו, הוא הפך לכוכב פופ שנשאב לכלוב של זהב, שבו החל לשאול שאלות על משמעות חייו. בארט לא רצה להיות כזה. הוא רצה לנגן מוסיקה להנאתו בלבד. אנשים ציפו ממנו לספק להיטים ולהנהיג את הלהקה, אך הוא כבר רצה להימלט משם. סמי ההזיה עזרו לו לצאת מהשער הנעול, אך מבלי שידע כי שער אחר נבנה, בעת שהוא טייל בממדים שונים. זה השער שנסגר בטריקה מבהילה והשאיר את בארט, עם תאי מוח מפויחים, כשהוא כלוא ללא אמצעים לחזור לממד הטבעי של המין האנושי. כשהגיע הזמן להקליט תקליטון שלישי, הסכיזופרניה כבר פרצה מבארט החוצה ואיש מסביבו לא ידע כיצד להגיב לזה. בארט נדרש לכתוב שיר שיהפוך גם הוא ללהיט, לקראת שוק התקליטונים של חג המולד, לסוף שנת 1967. התוצאה הגיעה ממפגש אקראי שלו עם בחורה שערכה קניות. הוא עקב אחריה ורשם את רשמיו לשיר הבא, שנקרא APPLES AND ORANGES, ונכשל במכירות. זה היה טעמו הראשון של הכישלון בפיו של בארט. מסביב החלו להניד בראש, לאות צער על התאיידות כשרון כה מבטיח.

המצב רק הלך והידרדר באופן מבהיל. בסיבוב הופעות של פינק פלויד בארה"ב תיפקד בארט כאיש חסר תנועה. בתוכניות הטלוויזיה שנקבעו להם שם, לא הצליח סיד להתמקד ונראה היה כאחד שמטייל בגלקסיה אחרת. שאר חברי הלהקה נותרו מבוישים וניסו לחפות על כך. המשפטים שיצאו מפיו הפכו פחות ופחות מובנים. בסיבוב הופעות של הלהקה, עם שלישיית 'ג'ימי הנדריקס אקספריינס' ולהקות 'אמן קורנר' ו- THE MOVE, נאלצו חברי פינק פלויד לבקש מגיטריסט להקת הנייס, דייוי אוליסט, להחליף את בארט על הבמה. הקש ששבר את גב הלהקה קרה בברייטון. סיד לא נמצא כלל. נייג'ל גורדון, חברם המשותף של בארט וגילמור, התקשר בבהילות לדייויד גילמור וביקש ממנו להגיע ולנגן.

אז ניסו חברי הלהקה וההנהלה לקחת את סיד לפסיכיאטר נודע בשם אר.די ליינג, שגרס כי שיגעון הינו בעיני המתבונן. ליינג ביקש להקשיב להקלטת שיחה עם בארט. לאחר שהקשיב בישר כי האיש לא ניתן לריפוי. אז החליטה הלהקה לא לקחת את בארט לפסיכיאטרים נוספים, מחשש שיושם במוסד סגור ולא יהיה עימם יותר.

בחג המולד של 1967 נתבקש גילמור להצטרף ללהקה, כדי לתחזק אותה. גילמור, שלא היה מנלהבי המוסיקה של פינק פלויד אז, ניאות לעזור והחל ללמוד את החומר. למשך זמן קצר תפקדה הלהקה כחמישיה, כשבהמשך הוחלט להפוך את סיד לבריאן וילסון של פינק פלויד. הם ינגנו בהופעות בעוד הוא יישאר בביתו ויכתוב את השירים הבאים. הרעיון הזה התפוגג אחרי זמן קצר ביותר. רוג'ר ווטרס, שחיבב מאד את סיד, הבין כי אין אפשרות להמשיך כך והורה למייסד הלהקה ההלום שלא יגיע יותר להקלטות.

תקליטה השני של להקת פינק פלויד, A SAUCERFUL OF SECRETS, הפך להיות אלבום של טלאים, במקום תקליט אחיד. סיד בארט הפך מיוצר פורה ליוצר שהסובבים אותו החלו להניד את ראשם בצער. עד שהובן לחברי פינק פלויד כי עדיף להם בלעדיו. עד שרוג'ר ווטרס הודיע למייסד הלהקה, כי נוכחותו בהקלטות האולפניות לא רצויה יותר.

אנדרו קינג : "המצב הפך להיות מרושע באולפן. סיד ישב בפינה אחת ושאר הלהקה בפינה אחרת. סיד יכל להיות אכזרי לעיתים ולצחוק עליהם. מהצד זה נראה כגירושים מכוערים. השיחות ביניהם הפכו לא נעימות ומלאות בעקיצות". פינק פלויד חרקו שיניים בהרכבת אלבומם השני, בעוד סיד ישב בחדר הבקרה, עם גיטרה בידו כשהוא מחכה לשאר להזמינו פנימה. ההזמנה לא הגיעה והוא פסק מלחכות. בגילמור הוא ראה כפולש לטריטוריה שאינה שייכת לו. בעוד סיד החל את שביתתו מהמציאות, הפך רוג'ר ווטרס לכוח המניע, כשהוא וריק רייט הפכו, באופן כפוי, לכותבי שירים לאחר שהבינו כי מעיין היצירה של היהלום הנוצץ יבש. אנגרו קינג: "ניסיתי לשכנע את סיד לכתוב שירים בסגנון 'אמילי', אבל זה היה צעד אנוכי מכיווני. סיד כבר לא היה במצב של להבין מה הוא באמת כותב". קינג ושותפו, פיטר ג'נר, חשו כי אין עתיד בפינק פלויד והעדיפו להמשיך ולנהל רק את בארט, שהועף מהלהקה, לאחר שהציע להוסיף לה גם סקסופוניסטיות. במהלך נסיעה לאחת ההופעות נשמע קול ששאל בתוך רכב ההסעות: 'האם נעבור לקחת את סיד איתנו ?'. התשובה (שייחסו אותה מאז לווטרס, אם כי לא הוכחה) באה בסגנון: 'לא, אין מה לטרוח'.

באותה תקופה עדיין הייתה תקווה, בחברת התקליטים EMI, כי יש עדיין מה למצוץ מהפרי הזה שנקרא סיד בארט. אבל זמן קצר לאחר תחילת ההקלטות לאלבום הסולו שלו הובן לכל כי המשימה תהיה קשה בהרבה ממה שתוכנן מראש. לאחר ניסיון ראשוני הוחלט לשים את הפרויקט עימו בהקפאה, בעוד הוא עצמו ממשיך להסתובב בסצנה הלונדונית. מדי פעם קפץ לבקר באולפני תוכנית הטלוויזיה 'טופ אוף דה פופס' ללא הזמנה.

באביב 1969 הודיע בארט כי הוא מוכן לחזור ולהקליט והפעם לחברת תקליטים חדשה ושמה HARVEST. היה זה לייבל פרוגרסיבי שהוקם על ידי EMI. במהלך ההקלטות נטל בארט כמויות גדולות של מנדראקס - תרופה שנועדה לעזור לו לרדת מהשפעת האל.אס.די. תרופה זו גרמה לו לבלאק-אאוטים רבים. דייויד גילמור החליט לעזור בהפקת התקליט הזה, מבלי ידע כי נכנס לתהליך קשה מנשוא. נראה היה כי תחושת האשמה, על כך שהחליף את בארט בלהקת פינק פלויד היא שגרמה להחלטתו. הסשנים לתקליט הוכרזו כסגורים, ללא אפשרות להכניס אורחים שלא קשורים ישירות בנגינה ובהקלטה. סיד היה עצבני כל הזמן. טכנאי האולפן נאלץ לסחוב עימו מיקרופון לכל מקום בו פנה בארט באולפן, באופן בלתי נשלט, רק כדי לקלוט טייק אחד ראוי להקלטה. לרגליו נעל הטכנאי נעלי בית רכים כדי שרעש צעדיו לא יכנס גם הוא להקלטה. בכל הזמן הזה ניסה גילמור להרגיעו.

בארט הביא להקלטות חברים שלו שיעזרו לו. ביניהם המתופף הצעיר ג'רי שירלי (שהתחיל באותו זמן את הקריירה שלו עם להקת HUMBLE PIE), המתופף ווילי ווילסון (חבר וותיק של גילמור) וגילמור עצמו סיפק נגינת בס. היה קשה מאד לתקשר איתו באולפן. הנגנים שניגנו איתו נאלצו לעקוב אחריו ולהגיב מיידית למה שהוא מנגן, כי בכל טייק הרי הוא עשה משהו אחר לגמרי. בתחילה נערכו רק טייקים אקוסטיים של בארט לבדו עם גיטרה. הסשנים האלה היו סיוט עבור טכנאי האולפן. זו חוויה שהם תיארו אותה אחר כך כקשה ולא מהנה כלל. חברי להקת סופט מאשין אף ניגנו בשלושה שירים ויצאו מזועזעים ממה שחוו באולפן. כשהם שאלו אותו באיזה סולם השיר שהם מקליטים איתו - הוא פשוט ענה "YEAH" או THAT'S FUNNY הסשנים נמתחו מבחינת זמנים והתקציב הלך והתדלדל. זה היה נראה כי האלבום הולך להיגנז. באותו הזמן ביקש בארט מגילמור שיעזור לו להפיק את האלבום הזה. גילמור ובארט כבר חזרו להיות אז חברים, בשל היותם שכנים. בארט אף קפץ פעם אחת לדירתו של גילמור כדי לשאול ממנו מגבר לסשן הקלטה..

רגשות אשם כבדים ריחפו מעל הפלויד בשל העפת בארט מהלהקה בצורה אגרסיבית. גילמור, שמילא את מקומו של בארט בפלויד, הרגיש את כובד האשמה והסכים מיד לעזור לבארט בהפקה. הסשנים המשיכו להיות קשים. בארט היה במצב לא יציב ואף נרדם לעיתים באמצע הקלטת טייק. גילמור, שהיה עסוק במיקסים לאלבום UMMAGUMMA של פינק פלויד, לא היה פנוי כולו לפרויקט הזה ובארט כעס עליו ביותר על כך. מה גם שגילמור הרגיש כי בארט לא עושה מאמץ גדול בכדי לייצב את הסשנים הכאוטיים לאלבומו. לכן נערכו הסשנים של המיקס לאלבום ביומיים בלבד ובלחץ גדול.

לצילומי עטיפת האלבום המיוחדת צבע בארט את רצפת דירתו בצבעים כתום וסגול במיוחד בשביל הצילום. הבחורה העירומה שמונצחת הייתה חברה של בארט, שנקראה IGGY THE ESKIMO. לא ידוע אם היא הייתה בת זוגו. הצלם מיק רוק והמעצב סטורם ת'ורגרסון הגיע לביתו של בארט על מנת לצלמו. את הדלת פתחה להם איגי כשהיא עירומה לגמרי. הבית של בארט היה צבוע בחלקו ומעט מאד חפצים היו בתוכו - מה שהוסיף לאופי העטיפה.

טיפה על אותה איגי מסתורית : היא הייתה בתקופה ההיא סטודנטית לאמנות שהתרועעה עם אמנים ידועים כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. כשהיא הכירה את בארט, לא היה לה מושג איזה כוכב רוק הוא. בנוגע לצילום העירום על העטיפה, למעשה זה היה רעיון של בארט עצמו שהיא תופיע בעירום מלא. זמן קצר ביותר אחרי הצילום הזה איגי ובארט נפרדו... היא המשיכה בחייה, התחתנה בשנת 1978 ורק כשהלכה יום אחד עם בעלה באחד השווקים - היא ראתה את עטיפת האלבום באחד הדוכנים. זו הפעם הראשונה בה הבינה שהיא למעשה מככבת על עטיפת התקליט. את הכינוי THE ESKIMO היא הגתה בתור בדיחה לצלם של מגזין המוסיקה NME. היא השתמשה בכינוי הזה עד שהתחתנה.

בתחילת ינואר 1970 יצא התקליט THE MADCAP LAUGHS לחנויות. בעיתון רולינג סטון העניק בן אמרסון ביקורת לתקליט, רק כשיצא מחדש בשנת 1974: "בארט הועף מלהקת פינק פלויד בגלל שהוא היה חובבני, מאלתר והיפי מדי עבור חבורת הפרפקציוניסטים ההיא. התקליט הראשון שלו, ביחד עם השני, יצאו פה עכשיו מחדש כדי לרכב על גל ההצלחה של הצד האפל של הירח. אבל נראה שמעריצי הלהקה ממש לא יאהבו את התקליט הזה. התקליט THE MADCAP LAUGHS בלתי ניתן להאזנה. הוא כל כך לא מקצועי. הערך היחיד שלו הוא במתן שיעור להרס שסמים מביאים. בארט שר (אם אפשר לקרוא לזה כך) בקול מונוטוני כל כך חסר חיים עד שהיה צורך להוסיף לקול זה אפקטים אולפניים כדי להפיח בו קצת חיים. התקליט הזה ימחיש, לאלה שרצו לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי לא כדאי להם לדעת".

בהוצאה הראשונה של התקליט לא היה זכר של קרדיטים לנגנים והמפיקים, כשהנתונים נוספו רק בהדפסות מאוחרות יותר. חלק אהבו את התוצאה וחלק פשוט שנאו. גילמור התבטא אז נגד האלבום כשטען כי זו מין דרך להעניש את בארט על התנהלותו הלא אחראית. רוג'ר ווטרס, שהיה שותף חלקי בהפקה כאן, דווקא חשב שהאלבום הזה טוב. במצעד הבריטי הוא זחל למקום 40. באמריקה הוא לא נכנס כלל למצעד. ב-6 ביוני 1970 הופיע סיד את הופעתו היחידה כשעמו דייויד גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. אבל האירוע הפך למביך כשאחרי ארבעה שירים הוא פשוט זרק את הגיטרה ונעלם מהבמה.

הרצאות המוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459