מה באמת הרג את זרם הרוק המתקדם? יצאתי לתהות בעניין...
רגע, אז האם הפאנק הרג את הפרוג? זו שאלה מורכבת שדורשת יותר מתשובה פשוטה של "כן" או "לא". צמיחה כלכלית איטית ועליית מחירי הנפט של אופ"ק (שלמעשה הפסיקה את ייצור תקליטי הוויניל בשנת 1973) הותירה את בריטניה חשופה לשביתות על ידי עובדי פחם. למרות צבירת 18 מיליון טונות של פחם, בריטניה הייתה במצב רעוע כאשר הכורים אכן שבתו בשנת 1972, ושוב בשנת 1974, וכתוצאה מכך השימוש המסחרי בחשמל הוגבל לשלושה ימים בשבוע. משרדים ציבוריים נדרשו לצמצם את צריכת האנרגיה שלהם ב-10 אחוזים כדי שהמדינה כולה תוכל לשרוד את החורף. ילדים לא הלכו לבתי ספר ומבוגרים נקראו ללכת ברגל ולא לנסוע לעבודה או במהלך העבודה; בנייני משרדים נדרשו לשמור על טמפרטורות מסוימות והרשתות טלוויזיה הפסיקו את שידוריהן בלילה. אורות הרחוב עומעמו ב-50 אחוז כדי לשמור על האנרגיה. עד כדי כך היה המצב עגום אז. היו שטענו שהממשל הביא לכל המצב הזה. אז מבוגרים רבים שעמדו בסולידריות עם הכורים, החליטו להשאיר את האורות שלהם דולקים כמחאה, וצעירים הסתובבו בבית כשהם מדליקים מכשירי חשמל או נורות כדי לתקוע את האצבע שלהם בעין של מי שהביא את המצב לכזה.
השולחן היה ערוך למהפכה של הדור הצעיר שהיה משוכנע שהמערכות החברתיות-כלכליות והפוליטיות של המערב היו מושחתות נגדם. הפאנק בבריטניה תאם את התנאים הסוציולוגיים באותה תקופה - אבטלה גבוהה ותחושה אמיתית של אין עתיד. התחושה הייתה שלא היה טעם ללכת לאוניברסיטה כדי לעשות קריירה כי לא היו עבודות רבות. הביטוי הזה יצא מהפאנק, שהביא סוג של חוסר שביעות רצון קיומית. צצה עייפות ברורה מיצירות ארוכות שנכתבו על ידי להקות פרוג. חברות תקליטים ניסו להמיר את חוסר שביעות הרצון של צעירי בריטניה לכדי כספים גדולים. הדחיפה של התעשייה לדבר הגדול הבא עזרה לשינוי בטעמים ובהרגלי ההקשבה. רבים מהצעירים פשוט זרקו לגמרי את אוספי התקליטים שלהם שהיו בהם יצירות של יס וג'נסיס וכאלה. בראשם הדהדה המחשבה, איך יכלה פתאום מוזיקה שהייתה כל כך משפיעה על החיים להפסיק להיות כזו?’
למעשה, כבר באמצע שנות ה-70 החלו להופיע סימני קיפאון בתחום הפרוג. האלבומים הפכו יותר ויותר משוכללים, וכמה מבקרים האשימו את הז'אנר בהפיכתו למפונק ומנותק. זה החל להרחיק את המאזינים. עד סוף שנות ה-70, להקות פרוג רבות יצרו מוזיקה שנראתה מנותקת מהמציאות של חיי היומיום. אלבומים כמו WORKS, של אמרסון לייק ופאלמר, שהיה אלבום כפול הכולל תרומות סולו מכל חבר, נתפסו כמנופחים ומופקים יתר על המידה. סולואי קלידים ארוכים, הפקות בימתיות משוכללות ואפוסים מרובי חלקים הפכו לשם נרדף להגזמה ולא לחדשנות. הקהל והמבקרים החלו לראות בזה ז'אנר יומרני. האנרגיה הגולמית, הפשטות והישירות של הפאנק עמדו בניגוד מוחלט למורכבות של הפרוג רוק. המנטרה של פאנק הייתה "שלושה אקורדים והאמת" והיא הדהדה אצל צעירים מאוכזבים שחיפשו אותנטיות ומרד. במקביל, הדיסקו הציע אסקפיזם לרקוד איתו, וכבש את קהל המיינסטרים עם הגרובים המדבקים שלו.
המוזיקה, במיוחד בבריטניה, פנתה נגד הפרוג רוק. עיתוני מוזיקה משפיעים כמו NME ומלודי מייקר החלו לקדם את הפאנק כעתיד המוזיקה. פרוג נדחה יותר ויותר כמיושן, כאשר המבקרים לועגים ליומרות שלו. בנוסף, חברות התקליטים, להוטות לנצל טרנדים חדשים, העבירו את המיקוד שלהן מלהקות פרוג, והאיצו עוד יותר את הירידה של הז'אנר.
להקת ג'נסיס הסתגלה יחסית במהרה לנוף המשתנה על ידי מעבר לצליל פופ-רוק נגיש יותר. עם כניסתו של פיל קולינס לתפקיד הסולן הראשי לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל, תקליטים כמו DUKE ו-ABACAB סימנו יציאה מהיצירה המוקדמת והמורכבת יותר של הלהקה ולמעשה הצילו אותה. המצאה מחדש זו הבטיחה את הצלחתה המסחרית לאורך שנות ה-80.
ללהקת יס היה יותר קשה בעניין. בשנת 1978 עדיין הצליחה יס למשוך קהל להופעותיה אבל בשנה לאחר מכן נדמה היה שהעסק תקוע. הוחלט כי התקליט הבא יוקלט בפריס, עם מפיק מפתיע בשם רוי תומס בייקר, שהפיק לפני כן את להקת קווין. הכימיה לא עבדה בינו לבין הלהקה. זה היה נראה שהחברים ממש לא מרוצים מהשירים שמוקלטים לאלבום הבא. הם לא דיברו זה עם זה. המזל האיר את פניו ללהקה בזכותו של המתופף, אלן ווייט, שיצא להחליק בסקטים ושבר את רגלו. במעשהו זה הוא גאל את תהליך ההקלטה מיסוריו. לאחר חופשה קלה שנטלו החברים. הקלידן, ריק וויקמן, סיפר לאחר מכן כי "הפאנק היכה בנו בכל כוחו והוציא אותנו מהאופנה. ג'ון אנדרסון ואני כתבנו הרבה שירים אבל השאר פסלו אותם. לא פעם הם אפילו הבריזו מהקלטות שם". הנה עדות של בחור בשם לי אברמס, שהיה מהאחראים ליציקת פורמט הרדיו בסגנון AOR (ADULT ORIENTED ROCK). הוא שהה אז עם הלהקה בעת הכנת התקליט שנגנז: "בריאן ליין, המנהל של יס, המליץ להביא את רוי תומס בייקר להפיק את אלבומה הבא של יס, אחרי הבלגאן של האלבום הקודם, 'טורמאטו'. ההקלטות החלו בפריס ובמהרה התפוצץ כל העסק. הלכתי לכמה סשנים וראיתי כיצד חברי הלהקה ממש לא דיברו זה עם זה. הבסיסט, כריס סקווייר, התלונן שהשירים החדשים של ג'ון אנדרסון רכרוכיים. אנדרסון מצידו חשב שסקווייר סתם מעצבן. ריק וויקמן נטה לצידו של אנדרסון ואילו הגיטריסט סטיב האו והמתופף אלן ווייט לא לקחו צד מסוים. זה נראה כמו סצנה מספיינל טאפ". ניסיון לרענן את יס בא עם הבאת צמד הבאגלס (הבסיסט-זמר טרבור הורן והקלידן ג'ף דאונס) במקום ווייקמן ואנדרסון שפרשו. לאחר תקליט אחד בשנת 1980, DRAMA, ירד המסך על הדרמה ולהקת יס התפרקה רשמית בשנת 1981.
האו ודאונס הקימו מיד לאחר מכן את להקת אסיה. הורן החליט לעשות הסבה כמפיק מוסיקלי. ווייט וסקוויר ליקקו את הפצעים וחיפשו דרך להתקדם אל עבר העשור החדש. עד שמצאו את הגיטריסט טרבור ראבין, גייסו את הורן כמפיק מוסיקלי, החזירו את הקלידן המקורי של יס וגם את ג'ון אנדרסון - והציבו באוקטובר 1983 הפקה חדשה ועדכנית, עם מגה-להיט ושמו 'בעליו של הלב הבודד'. רבים לא האמינו שלהקת יס הצליחה לקום על רגליה - אבל יצירות הפרוג של העבר פינו את מקומן לשירים פשוטים. סטיב האו לא האמין למה שראה - הרי אז הוא כבר הצליח בלהקת אסיה ולא שיער שחבריו לשעבר יצליחו כך ובלעדיו.
באותה להקת אסיה היו חברים איתו ג'ף דאונס וגם המתופף קארל פאלמר, שהבין שעדיף לתופף באופן סולידי יותר כדי להגדיל את חשבון הבנק והפופולריות. בניגוד לו, שני חבריו לשעבר בסבנטיז - קית' אמרסון וגרג לייק - לא מצאו את מקומם עם פירוק השלישייה בסוף הסבנטיז. הם ודאי הביטו בקנאה רבה לעבר עולמו המצליח של פאלמר. לייק אף השתחל לזמן קצרצר בלהקת אסיה, כשזו הגיעה להופעות ביפן. הוא החליף בהצלחה רבה את הזמר-בסיסט, ג'ון ווטון - שנלחם אז בשדים משלו. לייק נאלץ לשיר אז מילים שאינן שלו ולנגן תפקידים שלא הוא רקח. זה היה לא קל עבורו. ואם כבר הזכרתי את ג'ון ווטון - המוזיקאי הנהדר הזה פיאר בסבנטיז להקות פרוג כגון פאמילי, רוקסי מיוזיק, UK, אוריה היפ (כן, גם היא מדי פעם פנתה למחוזות הפרוג) עד שהבין שכוחו טמון בכתיבת שירי פופ קצרים. את ההבנה הזו הוא הביא ללהקת אסיה.
להקת פרוג אחרת, ג'ת'רו טול, הדגימה ניסיון במודרניזציה על ידי שילוב סינטיסייזרים וגישה מופשטת יותר. עם זאת, זה סימן את סוף הדומיננטיות שלהם בסצנת הפרוג. איאן אנדרסון הכיר בצורך להסתגל לטעמים המשתנים של הקהל. עדיין, לא היה לו קל להתייצב מבחינה מסחרית. וקינג קרימזון? היא למעשה חדלה מלהתקיים בשנת 1974 - עוד לפני נפילת הז'אנר של הפרוג. הגיטריסט, רוברט פריפ, חווה משבר אישי ולכן פירק את הלהקה אז. רבים חושבים שהוא היה נביא לעשות כך, כי חזה את הנפילה בהמשך. אך האמת אינה כזו. הוא פשוט הבין שנפשו לא מאפשרת לו להמשיך לפעול במסגרת הזו יותר.
ומה עם להקת ג'נטל ג'יאנט? בשנת 1976 הייתה עדיין להקת ג'נטל ג'יאנט רכובה על גל הרוק המתקדם והמורכב. אבל רוח חדשה החלה לנשוב ולערער את רגליו של הענק. באותה שנה שיחררה הלהקה את אלבום האולפן הפרוגרסיבי האחרון שלה, INTERVIEW. הביקורות החלו לירות חיצים ארסיים. בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה, PLAYING THE FOOL, שהביקורת עליו בעיתון SOUNDS, בינואר 1977, נפתחה עם המילים "כן! בפעם הראשונה אפשר לשמוע את הלהקה הזו מנגנת צליל מזויף. למעשה לא אחד אלא כמה וכמה". מכאן קיבלה המוזיקה של הלהקה תפנית, שרבים ממעריציה לא סלחו לה עליה. המוזיקה הפכה פשוטה יותר. בתקליטה הבא, THE MISSING PIECE, נשמעת הלהקה חסרת ביטחון. חבריה ידעו כי הקהל הרחב מעדיף שירים קצרים וישירים. שירים פשוטים. שירים בשני אקורדים. היו רבים מקהל המחנה הפרוגרסיבי שנטשו את הספינה וקפצו לספינה בעלת מפרשים מחודדים וסיכות ביטחון בחרטום. חברת התקליטים דחפה את זמר הלהקה, דרק שולמן, לכתוב משהו שיתאים למשבצת הזו. הוא ניגש לפינה באולפן ההקלטות ושרבט שיר בשם הסימבולי, I'M TURNING AROUND. הייאוש החל לחלחל פנימה והשירים נשמעו מבוימים בהתאם.
החברים הבינו אז כי הם בצרות. "תביאו לנו להיט!" - נשמעו הקולות מעבר לקו הטלפון או בפגישות במשרדים. ג'נטל ג'יאנט הרכינו את ראשם וצעדו ליצירת אלבומם הבא כשבראשם רק דבר אחד - לספק את הסחורה בהתאם לחוזה שחתמו עליו. הסדקים המוזיקליים בתוך הלהקה החלו להיפער כשבסיסט הלהקה, ריי שולמן, החל לגלות עניין רב במוסיקת הפאנק ורצה לעשות דברים דומים. התוצאה הגיעה, בספטמבר 1978, בצורת תקליט ושמו GIANT FOR A DAY - 'ענק ליום אחד', אך נראה שיומו של הענק הסתיים. עיתון רולינג סטון חידד את סכיניו וחתך בברוטאליות בבשר החי: "פעם ניגנה הלהקה הזו את הרוק המתקדם הטוב ביותר שיש. זו להקה שיצרה שיאים חדשים בתחום. אבל לאחרונה היא התמסחרה לחלוטין. היא מחפשת את הקהל הרחב והכסף הרב. זה ממש כואב לראות את זה. שיטת שיווק מסחרית זו הינה פגיעה קשה במעריצי הלהקה. התקליט הזה הוא עוגה בפרצוף. ג'נטל ג'יאנט לא יכולה לכתוב שירים בסגנון להקות כמו פורינר או בוסטון. השירים החדשים מציגים את הלהקה בחולשתה. לחברי הלהקה אין את היכולת להלחין מלודיות פשוטות וכובשות. תפקידי השירה נשמעים כחורים גדולים שלא מולאו. יש פה פיצוי קטן בצורת שיר לבבי בשם TAKE ME, שכתב דווקא מתופף הלהקה, ג'ון ווית'רס. אבל בסך הכל זה בזבוז מוחלט של ויניל שלא ישביע כלל רצון כלשהו". הלהקה אף יצרה קליפים לשיר הפותח, WORDS FROM THE WISE ו- THANK YOU. האחרון מהשניים נשמע כבלדה חסרת חיים. בקליפ נראה קלידן הלהקה, קרי מינייר, מכווץ לגמרי. אולי בגלל שלא היה לו מה לעשות עם ידיו שחיפשו עוד תפקיד מורכב לנגן. עטיפת התקליט שווקה כמשהו שאפשר לגזור ולהרכיב ממנו מסיכה של ענק עדין ולשים אותה במהלך הופעה. זה נראה כגימיק זול שלא משך את הקהל אלא משך יותר אש לכיוונה של הלהקה.
מינייר, הקלידן האשף שהיה אחראי לצלילים מרהיבים רבים ביצירותיה הגדולות של הלהקה, הפך לשחקן ספסל. בשנת 1980 הוא אף הודיע כי לא בא לו להופיע יותר. דרק שולמן הצטרף לדעתו. בעת יציאת התקליט CIVILLIAN, באותה שנה הפכה הלהקה המיוחדת הזו ללא רלוונטית. עם השנים חזר שמה של הלהקה כמשהו איכותי ביותר, אך אז לא נותרה לה כל ברירה והעסק התפרק. דרך אגב, באותה שנת 1980 גם הפאנק כבר נחשב לזרם מת. מה שבא במקומו נקרא "הגל החדש".
