חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
חלקכם ודאי זוכרים את האמנים שנחתו אז בישראל כדי לקיים פה הופעות. אתם ודאי גם זוכרים להיכן נסעתם ובאיזה כיסא ישבתם, מה הייתה איכות הסאונד ואיזה שיר הכי אהבתם בהופעה. או שמא, היה חסר לכם דווקא השיר שהכי אהבתם.
אבל בלבכם חשתם שמחה גדולה לראות את האמנים כשהם מנגנים ושרים במיוחד בשבילכם. אז עבורכם, וגם עבור אחרים שלא היו באותן הופעות, הרכבתי פה מנהרת זמן עם כמה הופעות מעניינות מאד שהגיעו אלינו אז מחו"ל ומה קרה על הבמה וגם מאחורי הקלעים.
ב-2 ביולי בשנת 1978, נחת פול סיימון בישראל!
למחרת הנחיתה התייצב בשעת הצהריים למסיבת עיתונאים שנערכה עבורו במלון הילטון התל אביבי. המסיבה נקבעה לשעה 12:00 אך האמן המבוקש נכנס באיחור של שעה. לעיתונאים שמולו סיפק את ההסבר לאיחורו, שהוא עדיין חי לפי שעון ניו יורק. העיתונאים ישבו באולם סביב שולחנות שסודרו בצורת ח'. פול ניגש לדוכן שהוצב בו מיקרופון, הביט בו ואמר כי דוכן זה נראה יותר כבמה להרצאות ולא למסיבת עיתונאים.
באירוע זה סיפר את הרגע שהביא לקביעת הופעותיו בישראל. היה זה כשפגש בישראלי בארוחה חגיגית, שנערכה לכבוד ביקורו של מנחם בגין בניו יורק. אותו ישראלי היה יועצו של בגין. פול ציין באזני אותו יועץ כי היה רוצה להגיע לישראל כתייר. היועץ שאל מדוע לא ישלב בטיולו גם הופעות. פול השיב כי הדבר ודאי יגרום לתהליך ארוך וממושך. היועץ השיב לו כי הכל יהיה בסדר. רק שיבוא.
סיבוב ההופעות הישראלי שלו התחיל בקיסריה והמשיך לבנייני האומה שבירושלים. הקהל הרב מחא כפיים ממושכות ונתן לפול, נגני הליווי שלו וזמרי הליווי של ג'סי דיקסון, להרגיש כי מחבקים אותם פה חזק ובחמימות. נרות רבים נדלקו בשטח. פול, שנראה נרגש מהמעמד, ניגש לקדמת הבמה ולחץ עשרות ידיים שהוגשו אליו.
בירושלים נכח סימון גם בטקס חגיגי לפתיחת גן הפעמון שבירושלים. לצדו ישבו בטקס סמואל לואיס (שגריר ארה"ב בישראל), טדי קולק ויצחק נבון.
בהיכל התרבות זכה פול לאהבה נלהבת ואמיתית מהקהל שמולו. עד כדי כך שהעניק שמונה הדרנים! בין ההדרנים, שכללו גם את השיר BYE BYE LOVE, כבר פשטו זמרי הליווי את בגדי ההופעה ועברו לבגדיהם הרגילים. אבל הם נקראו לבמה לעוד הדרן ולכן עלו, ובשמחה גדולה, עם בגדי היום-יום, כדי להעניק לקהל עוד מנה של צלילים אהובים.
על זמרי הליווי שלו בהופעה סיפר שפגש בהם לראשונה בפסטיבל ניופורט וכי הם מהווים בשבילו תחליף מושלם לקולו של ארט גרפונקל, שסיפק הרמוניה מוסיקלית מושלמת אך דיסהרמוניה מושלמת מאחורי הקלעים.
הערה קטנה: אתרי אינטרנט רבים מציינים כי פול סימון הופיע פה במאי 1978 אך אין הדבר הנכון, אלא ביולי 1978.
באפריל 1972 הגיע לאונרד כהן, במצב מבולבל מבחינת יצירה ומסלול קריירה, לארצנו.
כהן הגיע עם חמשת נגניו, שתי זמרות הליווי שלו ועם במאי הסרטים, טוני פאלמר, שבא לתעד את הסיבוב לסרטו הנהדר BIRD ON A WIRE, שסצנת הפתיחה שבו צולמה בארץ. ואיזו סצנה היא זו - עם תגרה אלימה שפורצת בהופעתו כשברקע שומעים קללות עסיסיות בעברית ורואים תגרות ידיים.
ההופעה המצולמת הזו נערכה ב'היכל הספורט' (יד אליהו) התל אביבי במוצאי יום העצמאות של השנה הזו. התאריך היה 19 באפריל 1972.
אולם הכדורסל שביד אליהו נחשב אז לאולם בעל אקוסטיקה רעה למופעי מוסיקה. מייק בראנט הופיע שם לפני כן וזכה לסאונד מהדהד וקשה. מאז הופעתו של בראנט נעשו נסיונות לבנות בו אקוסטיקה טובה אך ללא הצלחה.
מול כהן עמדו 4,000 איש שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לראות אותו. בין כהן לבין הקהל נעמדו כמה סדרנים עם חולצות כתומות, שהיו אמורים לשמור על הסדר אך למעשה הפרו אותו. הסדרנים היו עסוקים בשמירה על רצפת הפרקט החדשה, שעלות התקנתה עמדה על כמה מאות אלפי לירות. ההוראה שקיבלו 'הכתומים' הייתה חד משמעית - לא לאפשר לקהל לעמוד עליה, אלא להתמקם ביציע הרחוק מהבמה.
בזמן שנגני הליווי של כהן היו עסוקים על הבמה בכיוון כליהם, פנה הזמר אל המיקרופון ואמר לאנשים שבאו לשמוע אותו שהוא מרגיש ריחוק מיותר ביניהם. לפיכך הוא הזמין את הצופים לקום ולהתקרב אליו וזה האות לו כנראה חיכו האנשים. מן היציע החלה נהירה המונית של קהל לעבר רצפת הכדורסל היקרה. הסדרנים לא היססו והחלו להסתער על ההמון ולהכות בו ללא רחמים.
כהן היה המום ממחזה האלימות שנגלה לפתע לפניו. הוא ידע שיש לו רק דרך אחת לנסות ולהחזיר את השקט - לשיר לקהל. הבעיה הייתה שמישהו דאג לנתק לו את מערכת ההגברה והתאורה. לבסוף הוחזרה ההופעה לסדרה וכהן הצליח למגנט את הקהל עם שיריו והדיאלוגים שביניהם. הוא ביצע את שיריו בדיוק רב ובין לבין הוא אלתר אנקדוטות וביצועים ספונטניים, כמו למשל עם שיר שהמציא לכבוד הרמקולים הגדולים שהציבו לו של מערכת ההגברה. הוא שר על הרמקולים האלו שהם מכונות חסרות חיים ושהוא מצפה מהם לתת לו סימן כלשהו שיש בהם נשמה. הביצוע הספונטני הזה הובן מיד על ידי הקהל כביקורת על כל הסיטואציה האלימה שהייתה קודם לכן. במהלך כל זה המשיכו הסדרנים האלימים להסתובב באולם באופן מאיים עם חולצות כתומות.
חייל אחד הצליח להערים על הסדרנים והשתחל אל הבמה ונעמד לצדו של כהן וביקש ממנו חתימה. הסדרנים ביקשו לגרור אותו מן הבמה אך כהן אמר למיקרופון שהוא לא זקוק להגנה בינו לבין הקהל. בחורה נוספת, שניסתה גם היא להשתחל, נתפסה על ידי הסדרנים ונגררה באלימות. כהן ירד מהבמה ורץ אליה. הוא חתם לה.
לאונרד כהן חזר לישראל בשנת 1973 ובדיוק פרצה אז מלחמת יום הכיפורים והוא הצטרף לחוליית בידור עם מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא. את מה שמתי ואושיק סיפרו לי אישית על פגישתם עמו אז, תמצאו בספרי השני" רוק ישראלי 1973-1967".
כהן חזר להופיע בארצנו גם בנובמבר 1980.
במאי 1979 הופיע אלטון ג'ון בישראל.
ההופעה הראשונה שלו בארצנו נערכה ב-1 במאי, בבנייני האומה שבירושלים. אלטון עלה לבמה לבוש בגדים ססגוניים ומגפיים מבריקים עם עקב גבוה ובמשך שעתיים וחצי הלהיב אלטון את הקהל. הוא התחיל לבדו על הפסנתר ועם שיריו השקטים יותר ובאמצע ההופעה הצטרף אליו נגן כלי ההקשה ריי קופר, שתנועות גופו הבימתיות היוו אטרקציה לכשעצמה.
(צילום כתבה מלהיטון, מאת נעמי רון)
הקהל רצה עוד והחזיר את השניים להדרן סוער עם "קרוקודייל רוק", שבמהלכו קמו אנשים רבים ורקדו על הכסאות שלהם. הייתה גם נערה ישראלית שהצליחה לעלות לבמה ולרקוד לצד צמד המופיעים. שוטר מקומי ניסה לעצור בעדה, אך אלטון הורה לו לסגת. בסיום המופע לקחו אלטון וקופר זרי פרחים בידיהם וזרקו אותם לאות תודה לקהל.
(צילום: נעמי רון)
אחרי ההופעה נערכה מסיבה בסוויטה המלכותית שלו במלון הילטון שבעיר. אלטון תרם את הכנסותיו מהמופעים בארץ למען אירגון ווראייטי (למען ילדים נזקקים) ובין ההופעות הוא גם טייל באתרים שונים בארצנו (כולל בירושלים המזרחית) ומשך תשומת לב רבה. אבל את רוב זמנו הוא בחר להעביר בארץ במלון שלו, כשהוא קורא ספרים ומתקשר משם פעמים רבות לחו"ל.
במסיבת העיתונאים ביקשו רבים לבדוק כיצד הצליחה השתלת השיער שעבר לאחרונה, כפי שדווח, אך אלטון בחר להסתיר את קרקפתו עם כובע גדול.
אלטון לעיתונאים: "לא ידעתי שלהיטים שלי הצליחו כאן אצלכם. אחרי שמופיעים לא פעם ולא פעמיים באמריקה וביפן, המקומות ההם הופכים משעממים. טוב לבוא ולהופיע במקומות חדשים, כמו ישראל ורוסיה. אני לא חושש מחרם ערבי בגלל שהגעתי לפה. המוסיקה היא הדבר החשוב פה ולא הפוליטיקה. אני נהנה יותר להופיע עכשיו רק עם פסנתר וכלי הקשה. יש ביני לבין ריי קופר סוג של חוש שישי. האמת שאני לא כוכב רוק. בטעות קוראים לי כך. הרי כל הכוכבים הם מצומקים לוקחי סמים. אני לא כזה. אני לוקח סמים אבל לא מצומק. בעניין הפרידה שלי מהתמלילן ברני טאופין, זו המצאה של התקשורת. לא נפרדנו ובקרוב נעשה תקליט חדש. פשוט הייתה לי תקופה יצירתית כמלחין וברני לא היה פנוי לזה, בגלל בעיות מס הכנסה, ולכן פניתי לגארי אוסבורן שיכתוב לי מילים".
אלטון חזר להופיע בישראל ביוני 1993 - אך הפעם כניסתו לארצנו לא הייתה מלבבת.
זה היה ביוני 1993 ואלטון ג'ון נוחת בישראל כדי לתת פה הופעה גדולה. מפיק המופע הוא זאב אייזק והקהל הרב ציפה לקבל מהכוכב הבריטי הנודע את שלל להיטיו.
אלטון נחת בישראל במטוסו הפרטי, לאחר טיסה ארוכה מאד מסינגפור. עמו היו מאבטחים, עוזרי הפקה ומשתתפים במופע. אלטון דרש מיד עם נחיתתו שיגיעו למטוסו גורמים רשמיים, אבל הם נתנו לו להתייבש במטוסו מבלי שיגיעו אליו. עוזריו ירדו בינתיים ועשו את הבירוקרטיה הנחוצה עד שאושרה כניסתו, לאחר המתנה מתוחה בת ארבעים דקות.
גם כשהגיע לבסוף האמן למלון הילטון התל אביבי הוא נתקל במעריצים עקשניים שכמה מהם אף נפצעו בגלל עבודת המאבטחים הנאמנים. אלטון הצליח לפלס את דרכו לכיוון המעליות אבל אז הוא התעצבן, החליט לחזור לאחור ודרש לטוס משם מיד אל מחוץ לישראל. הוא עלה בכעס על הספות שבלובי ודהר בסערה החוצה כדי לעזוב את הארץ שכך מטפלת בו.
לאחר שיחות פיוס הוא חזר עם המטוס, קיבל הפעם יחס טוב יותר והגיע להופעה. השיר הראשון שניגן לקהל הישראלי היה THE BITCH IS BACK.
בשנת 1975 הגיע טים הארדין להופעות בארצנו.
יש סיפור עליו שבסוף מאי 1975 הוא בא להופיע בישראל, אחרי סיבוב הופעות באנגליה, והגיע לאחד הקיבוצים. זה היה במסגרת פסטיבל בשם 'הזמן הכפרי', בו הופיעו גם אריק איינשטיין, תמוז, הצ'רצ'ילים החדשים ושלישיית 'קצה השדה'. המנחה היה אורי זוהר.
הארדין היה מחוק לגמרי מסמים (דבר שיגרום למותו בסוף שנת 1980). בשלב מסוים בהופעה הוא חש צמא וביקש מים. אחד המארגנים לקח כד ורץ לבריכה הקרובה, שם הוא מילא ממנה את הכד והגיש להארדין לשתות - והזמר שתה. אחרים טוענים כי הארדין דווקא היה במצב טוב באותו פסטיבל. מה בדיוק קרה שם? הדעות חלוקות עד עצם היום הזה.
הארדין הופיע בארץ, בתחילת חודש יוני 1975, גם בחאן בירושלים, בצוותא תל אביב (שם גם הצטלם לעיתון הישראלי עם קצה השדה ועם שמוליק קראוס וג'וזי כץ) ובמכון ויצמן שברחובות.
באוקטובר 1979 הגיע גיטריסט-העל, אריק קלפטון, בפעם הראשונה להופעות בישראל.
רבים בארצנו כה קיוו לשמוע את קלפטון, "אלוהי הגיטרה" כשהוא פורט בגיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלו ושר בקולו הייחודי שירי בלוז ולהיטים כמו "ליילה" ו"אני יריתי בשריף".
הנה קלפטון במסיבת העיתונאים במלון שרתון. לצדו זו היא אשתו פאטי בויד. עומד מימין זה אמרגנו, הארווי גולדשטיין. קיצוני משמאל זה הגיטריסט אלברט לי ולידו הקלידן כריס סטיינטון.
ההופעה הראשונה בהיכל התרבות עברה עם קלפטון שעלה בחליפה ועניבה ובהמשך סיפר שזה היה באופן ספונטני, כי "אני אוהב להופיע במכנסי ג'ינס ובלבוש קל".
זמן קצר לאחר ההופעה בהיכל התרבות נודע כי קלפטון כעס מאד על צלם העיתונות סימון סמדג'ה שצילם אותו ללא הרף בבית המלון, לפני הופעה בהיכל התרבות ובכך גרם לו למתח שהשפיע על שירתו. קלפטון מיהר לתבוע את סמדג'ה, מיד לאחר מכן, בסך 100,000 לירות.
קלפטון ביצע לקהל הישראלי גם את WONDERFUL TONIGHT ואת KNOCKING ON HEAVEN'S DOOR וגם את LAY DOWN SALLY. הייתה זו חגיגה של ממש לאוהביו. לקראת סוף ההופעה הוא ביצע את LAYLA וכולם כבר היו על הרגליים ורבים אף רקדו במעברים כשהם גורמים, בהופעתו השלישית של קלפטון, נזקים לא מעטים להיכל התרבות עם שבירת כסאות במהלך נהירת ההמונים לבמה.
קלפטון יחזור להופיע בישראל בשנת 1984 וגם בשנת 1989...
באוקטובר 1972 הגיע גיטריסט הבלוז, בי.בי. קינג, להופעות בישראל.
זה היה בשנת 1972 ושני האמרגנים, גרי כהן ואמנון צבן, שביקשו להביאו לארצנו, היו עם חששות רבים. הם לא ידעו איך הקהל הישראלי יאכל אותו. אחרי הכל, הוא לא היה סופרסטאר פה ולא היו פה להיטים שנזקפו לשמו. זאת למרות ההיסטוריה רבת השנים והשפעתו על כוכבי רוק אחרים ידועים. ביודעם זאת, פנו שני האמרגנים לעשות כל טריק של יחסי ציבור כדי להעלות את שמו לקראת הגעתו - וזה הצליח.
במהלך שהותו של קינג בארץ, הוא גם הגיע לג'מג'ם במועדון הג'אז התל אביבי, בר ברים. כך סיפר לי הגיטריסט יצחק קלפטר, שזכה לנגן איתו שם על הבמה, ב-5 באוקטובר 1972. (בהרצאתי על קלפטר תוכלו גם לראות תמונה נדירה ביותר שיש לי עם שניהם על במת הבר-ברים).
יוסי חרסונסקי לא התלהב מהקהל הישראלי בהופעה של הגיטריסט בהיכל התרבות וכך כתב:
איתן פריאל, אחד מהקהל, מיהר להגיב לחרסונסקי בעיתון:
לא רק במועדון הג'אז נכח קינג, אלא הוא ביקש מאמרגניו גם לארגן לו הופעה בבסיס צה"ל. אלו סידרו לו הופעה בבסיס בסיני, כשיותר מאלף חיילים ישבו וראו שם אותו, על במת האולם, עם נגני הליווי שלו והריעו לו ממושכות. הוא נתן להם יותר משעתיים של הופעה. הוא גם ישב לאכול עם החיילים בחדר האוכל הצבאי וקיבל שם במתנה תצלום גדול של ארבעה מטוסי סקיי-הוק כשהם טסים מעל הכנרת וקישוט מנחושת שהגיעה מפגז של תותח. קינג היה נרגש מאד מהמתנות.
הנה הוא בחדר האוכל הצהל"י:
אחר כך הוא עלה לבמה להופיע מול החיילים:
הוא גם נכח בפתיחת מועדון חדש במרכז הארץ בשם "התפוז", שם התכבד גם ב... תפוזים.
בספטמבר 1963 הגיעו קליף ריצ'רד והצלליות להופעות בישראל.
קליף וחבריו נחתו בשדה התעופה לוד, עם מטוס אל על, ובמקום חיכו להם כבר כמה שעות אלפי מעריצים ומעריצות צעירים. עם הגעת הבשורה על נחיתתו הם החלו לרוץ באופן שסיכן אותם ואת האחרים שם. בהמשך הם צבאו על מלון אכדיה בו התאכסן וגם ערכו מצור על קולנוע תל אביב, בו הופיע. האקסטזה הייתה בשיאה ורבים ניסו להתפלח ללא תשלום לאולם ההופעה.
ב-3 באוקטובר בשנת 1963, הופיעו קליף ריצ'רד והצלליות בקולנוע תמר שבחיפה. האלילים העניקו שם שתי הופעות. הראשונה בשבע בערב והשניה בתשע וחצי. במהלך הופעה זו נפל אחד מחברי הצלליות קורבן לגניבה מקומית. היה זה גיטריסט הליווי, ברוס וולש, שמכיס המכנסיים שלו נגנב שעון יקר מאד וכסף מזומן. הוא הגיש תלונה במשטרה המקומית.
ב-10 באוקטובר נערכה הופעת הפרידה של קליף והצלליות מארצנו, באיצטדיון רמת גן. היה זה סיבוב שאיתו אפשר היה רק לדמיין מה היה קורה לו הביטלס אכן היו מגיעים בהמשך לארצנו.
בשנת 1972 חזר קליף ריצ'רד להופיע בארצנו. הפעם ההיסטריה כבר הייתה פחות תזזיתית.
ביוני 1975 געשה מדינת ישראל לכבוד בואו של הזמר דמיס רוסוס להופעה בישראל.
ארבעה חודשים לפני כן נודע בתקשורת הישראלית כי אמרגן לבנוני גרם לדחיה בביקורו של הזמר בישראל. המפיק חיים סבן טס לצרפת כדי להיפגש עם רוסוס ושם ביקש האחרון לבטל את החוזה, שחייב אותו להגיע בחודש זה. רוסוס היה אמור לעבור מיד הגיחה לישראל ללבנון, אך כשהאמרגנים הלבנוניים שמעו על כך הם התנגדו והציבו אולטימטום שאף יניב חרם על תקליטיו של הזמר היווני המצליח בלבנון, שם היה מאד פופולרי. סבן הבין כי אין ברירה וחתם עם רוסוס על חוזה חדש להופעות בחודש יוני.
כבר ביומו הראשון בישראל הגיע רוסוס לסעוד במסעדה הסינית שבתל אביב, 'הבמבוק המזמר', כשמטרתו היא גם לחגוג את יום הולדתו ה-29. דמיס הביט בתפריט, עיקם את האף ודרש סטייק בקר, כמו פיל יווני במסעדת חרסינה. בעל המסעדה, אבי אברמוביץ', ראה כי תיכף הוא יהיה שותף לתקרית דיפלומטית. אז הוא התעשת, נכנס למטבח והכין במיוחד את הסטייק הנדרש.
בשולחן אחר במסעדה חגגו באותו רגע שולה חן ובעלה אז, אבי קורן, שהיה בדיוק בן שלושים. שולה ודמיס גם הצטלמו יחדיו שם.
נעבור להופעה בהיכל הספורט. הבמה נראית עמוסת ציוד ואין אמני חימום. רוסוס דרש את כל הבמה לעצמו, כשלפתע כבו כל האורות באולם ורק אור אדום חיוור דלק והגביר את ההתרגשות. שישה נגנים עוטי גלימות שחורות עלו לבמה וניגנו קטע פתיחה אינסטרומנטלי.
לפתע עלה רוסוס אחד, בגלימת משי לבנה, והקהל מחא כפיים בהתלהבות שיא. התיאטרליות הזו נתנה לקהל להרגיש כאילו מדובר בטקס דתי. לאוהבי להקת בנה של אפרודיטה, בה היה רוסוס חבר לפני כן, חשוב להוסיף כי אחד הגיטריסטים שהופיע עמו בארץ היה סילבר קולוריס, הבחור שהיה חבר גם הוא בלהקה בגלגולה הראשון וחזר אליה בהקלטת האלבום הגאוני, 666.
ללא צורך בדברי קישור בין השירים שלהב הזמר היווני לחלוטין, במשך יותר משעה וחצי (עם הפסקה באמצע). הוא דילג בקלילות בין השירים וקולו הצרוד והמסלסל ידע לדבר בכוחות עצמו. וכן, הוא ביצע גם את 'לעולם ועד', 'שלום אהובתי שלום', 'חברי הרוח', 'אמרי שאת אוהבת אותי', 'הקסם היחיד שלי' ואפילו 'טריקי טריקי'. יאסו רוסוס!
ביוני 1969 הגיעה להקת "מתבודדי הרמן" (זו עם הלהיט NO MILK TODAY) להופעות בישראל.
להקה זו נודעה בזכות להיטיה המתקתקים ושירתו וחזותו של הזמר בה, פיטר נון (שבארצנו אהבו לכנות אותו פיטר חנון), שהתהדר אז ברעייה ישראלית ושמה מירי שטראסר אותה הכיר בלונדון.
(מתוך העיתון "פופ חדש", אוקטובר 1968):
אבל כשהגיעה הלהקה לשדה התעופה, לא קיבל אותה עדר מעריצות צווחניות וגם בהופעות לא נרשמה כלל היסטריה. להיפך, המצב היה עגום ביותר. דבר כזה לא היה קורה בתחילת 1967, אז קוננו נון וחבריו ש"אין חלב היום". הזמנים אכן השתנו והחלב החמיץ לו.
לכן בוטלו שלוש מתוך חמש ההופעות המתוכננות - כולל הופעה בדימונה, אחת בירושלים והופעה בקולנוע מאי בחיפה, בה נמכרו רק 40 כרטיסים בלבד! בשתיים שכן התקיימו (בסינרמה ובאמפיתאטרון רמת גן) לא הייתה מכירת כרטיסים טובה (800 כרטיסים בסינרמה ו-1,300 כרטיסים ברמת גן) ולכן המפיקים המקומיים מיהרו לחלק הזמנות בחינם לאנשי צבא, כדי למלא את שטח ההופעות כמה שיותר באנשים.
מי שכן רכשו כרטיסים לשלוש ההופעות שבוטלו, זעמו מאד על כך שלא פורסמה מהמפיקים הודעת ביטול והם נאלצו להגיע למקום ההופעה ולגלות שערב הבילוי שלהם נהרס.
כשבוב דילן עושה צרות בישראל.
השנה היא 1987. השעה היא שלוש בלילה ובוב דילן ער במלונו שבירושלים. הוא נרגש לראות את העיר הקדושה בעיניו. שער יפו נראה מואר בלילה והאיר גם את נפשו של האמן הידוע. זמן קצר לפני כן הוא סיים את הופעתו השניה בסיבוב ההופעות הראשון שלו בישראל. זה היה במוצ"ש, 5 בספטמבר בבריכת הסולטן, שם העניק תשעים דקות. אמני החימום היו טום פטי ושוברי הלבבות.
אבל הקהל לא היה מרוצה מהופעותיו. יש אנשים שעד היום רוטנים בכעס על מה שהעניק להם שם צימרמן, שעשה רבות גם לתעתע בתקשורת הישראלית כדי להימנע מראיונות. אחת הסיבות שהודבקו לאכזבה הבימתית הייתה ג'ט לג ממנו סבל. הוא טס לפני כן מלוס אנג'לס למצרים. שם המשיך עם טום פטי וחבורתו ועשה את הדרך לתל אביב באוטובוס. כשעלה לבמה התל אביבית, מול המוני אנשים שציפו לו כל כך, הוא עדיין היה מעורפל מכל המסע הזה.
השירים שבחר לבצע שם הדהימו את הקהל ולרעה. הם ציפו ללהיטיו הגדולים ובביצועים האהובים. דילן ולהקתו פצחו עם MAGGY'S FARM, אבל לאחר מכן התמקדו בעיקר בשירים פחות מוכרים. שיר הסיום, GO DOWN MOSES, לא היה ראוי בעיני רוכשי הכרטיסים לשלחם הביתה כך. חנוך גוטמן פרסם בג'רוזלם פוסט: "האכזבה הייתה מרה וצופים רבים לא חיכו לסיום המופע ועזבו כבר באמצע".
יומיים לאחר מכן נערכה הופעה בבריכת הסולטן. זאת לאחר כמה רגעים של חרדה בהם הוא נעלם והיה נדמה שההופעה תבוטל. כשהוא נכנס למלון המלך דוד הירושלמי, הוא בחר להירשם בשם ג'יי סטון ולכן ההפקה חשבה שהוא נעלם, עד שהובן מי זה אותו מיסטר סטון. בסוף דילן הגיע לבמה הירושלמית וידע שהוא חייב לפצות על מה שקרה. אבל אז נכנסה הפוליטיקה לתמונה. עיתוני ארה"ב היו מלאים בדיווחים על מה שקרה עם דילן בארץ. ציינו שם שהוא פגע במארחיו. דיווחו שם שהוא ביטל מפגש עם שר החוץ שמעון פרס וגם ביטל הגעה לראיון טלוויזיוני והגעה לארוחת שבת חגיגית שנערכה לכבודו. דובר מטעמו של דילן ניסה להסביר שהזמר לא התחייב מלכתחילה למפגשים כאלו. אך היה זה כנסיון לכבות שריפה עם טיפה אחת של מים. מצב רוחו של דילן לא היה במיטבו גם בהופעה בירושלים.
מאז, נחשבת הגעתו זו של בוב דילן לישראל כדבר שעדיף למעריציו לשכוח. טום פטי היה מעולה. אבל אל תדאגו, דילן הגיע מאז לישראל והעניק הופעות טובות יותר.
ב-6 ביולי בשנת 1972 הופיעה להקת 'דם יזע ודמעות' ב'ארמון' בחיפה. לאחר מכן עברה הלהקה להופעות נוספות בישראל: 'כנורות' בעין גב (7.7), 'בנייני האומה' בירושלים (8.7) ושתי הופעות ביום אחד ב''היכל התרבות' בתל אביב (10.7)
באפריל 1971 הגיעו כמה להקות פופולריות מאד להופיע ביום העצמאות הישראלי.
היה זה כשלהקות שוקינג בלו, מונגו ג'רי וכריסטי הגיעו לפנק את הקהל הישראלי בחגיגות העצמאות ה-23.
האמפי פארק שברמת גן היה מלא עד אפס מקום ולכן הוחלט לנייד את האמנים לבמה בדרך מקורית, עם סירה ששטה במימי האגם המלאכותי. בינתיים חיממו חברי להקת הצ'רצ'ילים עם מיטב הצלילים, כולל השיר שכתב להם ריי דורסט, איש המונגו ג'רי, ושמו TIME IS NOW. דורסט עמד אז מאחורי הקלעים וחייך בשביעות רצון לנוכח ביצוע יצירתו זו.
לאחר מכן הצטרף אריק איינשטיין לצ'רצ'ילים ונראה אדיב, חגיגי ומאופק. דיווחים מאז הצביעו על חוסר רצון הקהל להשאירו על הבמה. הם רצו את האמנים מחו"ל ואריק ירד זמן קצר לאחר מכן.
ראשונה עלתה לבמה להקת שוקינג בלו ההולנדית ושופעת הלהיטים, ביניהם 'ונוס' ו'לעולם אל תתחתני עם איש מסילת הרכבת'.
ממרחק הזמן זוכרים רבים שהיו שם בעיקר את החצאית הקצרצרה והצהובה מצמר של הסולנית ההולנדית, מריסקה ורס, אך היו דיווחים מאז שטענו כי ההופעה היתה משעממת.
מריסקה הלכה על הבמה הלוך ושוב, עם מגפיים סגולים לרגליה וחולצה עם ציורי כוכבים, כאחת שהשעמום הגדול נראה שדבק בה. כן, היו שם להיטי הלהקה אבל הגיטריסט היוצר שבה, רובי ון לאוון, לא נכח. במקומו הגיע גיטריסט מחליף, אבל לקהל הישראלי זה לא הזיז. גם כך רובי פחות עניין אותו. העיקר שמריסקה הזמרת הגיעה - ועוד איך!
אחריהם עלו מונגו ג'רי. ריי דורסט וחבריו התיישבו מול המיקרופונים על כסאות מתקפלים. בעוד הלהקה מתכוננת, סיפר דורסט לקהל כי קר מאד באנגליה ואילו כאן הוא נהנה מאד ממזג האוויר החמים. אז פצח עם להקתו בסט שירים מקפיץ שעורר את הקהל וגם את המשטרה שעצרה את ההופעה לזמן מה. הופעתה של מונגו ג'רי כמעט ולא קרתה בגלל שהגיטריסט שלה התעלף מאחורי הקלעים מרוב תשישות. רופא הובהל למקום והחזיר לו את הכוח להופיע.
הקהל הראה התלהבות יתרה משלישיית כריסטי, שהמתופף בה העניק סולו תופים משלהב ואף שבר כמה מקלות. הנהר הצהוב זרם, סאן ברנאדינו בוצע וגם היי ג'ו, שידוע בעיקר בביצועו של הנדריקס, הלהיב את המקומיים.
בספטמבר 1980 הופיעה להקת הרוק המתקדם הבריטית, רנסאנס, במועדון אמצע הדרך, שבתל אביב.
לכל הופעה הגיעו כ-2,500 איש שביקשו להתענג על צלילי הלהקה הקלאסיים ומקולה המדוייק של הזמרת, אנני הסלאם. לאחר ההופעות במועדון אמצע הדרך הופיעה רנסאנס גם בחיפה ובירושלים.
הנה אנני הסלאם מקבלת סרנדת לאדינו מהזמר הישראלי לוליק בעת בילוי במועדון המסעדה התל אביבי, "טברנה".
אבל הופעתה הראשונה של הלהקה במועדון אמצע הדרך לוותה בתקרית לא נעימה; קלידן הלהקה, ג'ון טאוט, חש לפתע ברע, קם מעמדת הקלידים ועזב את הבמה. ההופעה הופסקה ורבים בקהל חשבו שזהו והלכו. אחרי כחצי שעה חזרו חמשת החברים לבמה והמשיכו לנגן עד הסוף. מה רבה הייתה אכזבת אלו שעזבו את המקום לגלות שטאוט וחבריו חזרו לנגן מול מי שנשארו.
ג'ון טאוט: "ישבתי ליד הפסנתר ופתאום הרגשתי שאני מנותק ממה שהולך מסביב. האצבעות שלי על הפסנתר, אבל אני לא מסוגל להתרכז ולחשוב מה התו הבא. חשתי צמרמורת בכל הגוף וחשבתי שאני מתמוטט בכל רגע. לא הייתי מסוגל אפילו לגמור לנגן את הקטע. קמתי וכשלתי לעבר חדר ההלבשה ואיני יודע כיצד הגעתי לשם".
באוקטובר 1968 הופיעו להקות הטרמלוס (שמשום מה התעקשו לקרוא לה בארצנו הטרמולוס) ומרמלד(ה) בישראל.
הלהקות הופיעו, בעת ביקורם פה, גם לחיילים ביחידות צה"ל בסיני, ביהודה ושומרון. הופעות אלה היו בהתנדבות.
בנובמבר בשנת 1968, פורסמה כתבה בעיתון רקורד מירור הבריטי, על ביקור להקת הטרמלוס בישראל. כותרת הכתבה: "היו לנו יותר להיטים מהביטלס... בישראל!".
הנה מה שנכתב בכתבה: "הטרמלוס חזרו לאחרונה מביקור הטריטוריה הבלתי חשופה של ישראל. עם חזרתם שוחחתי עם אלן בלייקלי, שנראה מאושר מאד ממה שהיה שם.
'היה לנו יופי של זמן שם. זו אחת המדינות בעולם שלהקות עדיין לא הבינו את הפוטנציאל להצליח שם. בישראל מכירים אותנו טוב יותר מאשר כאן באנגליה. תאמינו או לא! היו לנו שם שבעה שירים שהגיעו למקום הראשון, שזה יותר ממה שהיה לביטלס. אני חושב שזה בגלל שאנו מקליטים שירים חזקים וקליטים. המסע הארוך ביותר שעשינו שם היה לחיפה. בשאר הזמן בילינו ברגיעה ועמדנו בבגדי ים ליד הבריכה לצילומים'.
ברור שהטרמלוס אהודים מאד בישראל, אבל חברי הלהקה לא ציפו שגם בנים ינשקו אותם שם, ולא רק בנות. 'זה היה מביך', הסביר בלייקלי. 'שבעים אחוז מהקהל היו בנים'. גם להקת המרמלדה הגיעה להופיע ושתי הלהקות מצאו את סיבוב ההופעות הזה ראוי.
בלייקלי: 'כולנו שרנו ביחד במטוס. המרמלדה הם אנשים נהדרים. היינו איתם למשך שבועיים ועכשיו אנחנו מרגישים כאילו חצי להקה שלנו עזבה'. הטרמלוס כבר קבעו לחזור שוב לישראל, באפריל 1969. 'אני ממש מחכה לזה', אמר בלייקלי".
ובכן, בסוף הייתה זו דווקא להקת מרמלדה שהגיעה אלינו באפריל 1969.
במילה אחת - ראמאיה!
בנובמבר 1977 ואורחת נוספת הגיעה לארצנו; הזמרת טינה צ'ארלס.
לקהל הישראלי היא נתנה את השלאגרים שהושמעו ללא הרף ברדיו הישראלי, I LOVE TO LOVE ו- DANCE LITTLE LADY. אמן החימום היה יוני נמרי, ששר לקהל מלהיטיו העבריים והצרפתיים. צ'ארלס לא רק נהנתה מהקהל הישראלי שחיבק אותה בחום, אלא גם בבילוי בביתו של חבר הכנסת, פלאטו ושרון, ובמועדון "אל מאצ'ו" שביפו. שם היא קיבלה תקליט זהב מקומי ונהנתה מהתקרובת ההודית האהובה עליה.
הכל היה נפלא כשלפתע נכנס למועדון בעלה האוהב, ברני, שהתגעגע ועלה על מטוס כדי להפתיעה פה. הייתה זו סצנה מהסרטים.
באוגוסט 1978 הופיעה הזמרת רוברטה פלאק בישראל.
פלאק התקבלה עם זר פרחים כשהגיעה מניו יורק למלון הילטון בירושלים. בתחילה היא ניסתה להתחמק מלהופיע והסבירה למפיק הישראלי שביקש להביאה, כי היא מעדיפה להתמקד בהקלטות. הוא לא ויתר והיא הסכימה. ברור שהיא גם שרה פה את KILLING ME SOFTLY WITH HIS SONG. היה לכם ספק בזה?
ב-18 באפריל בשנת 1972, הופיעו בהיכל הספורט שבתל אביב הזמרת מרי הופקין (עם הלהיט 'אלה היו הימים') ולהקת 'אמצע הדרך'.
לפי הדיווחים בזמנו, הופקין לא הקרינה לבביות מרגע ירידתה מהמטוס. לעיתונאים שביקשו לשאול אותה שאלות היא ענתה שישכחו מראיון איתה ורק טרחה להגיד, "אינני עוד הנערה הקטנה שהייתי פעם". אמרגנה התנצל בשמה והסביר שברצונה לשכוח את ימי העבר (בהם הפיק אותה פול מקרטני), שהיא לא אוהבת את להיטי העבר שלה ואין בכוונתה לשיר אותם בהופעתה. מטרתה הייתה ליצור לעצמה שם כזמרת עם הבעה אישית ולארצנו היא הגיעה בלוויית בן זוגה, המפיק טוני ויסקונטי.
הקהל הישראלי נוכח לגלות שהיא עומדת במילתה העיקשת והחל להראות שהוא אינו מרוצה. בעודה שרה שירים לא מוכרים, הוא החזיר צלילים משלו בצורת שריקות בוז. כרבע שעה מתחילת הופעתה כבר ירדה הופקין מהבמה. במופע השני באותו ערב היא הואילה לשיר שיר מהעבר אבל חזרה לרפרטואר העלום והקהל שרק בוז כשהוא גם הולם בפטישי יום העצמאות המרעישים שבידיו.
היא ירדה מהבמה בחמיצות ואחריה עלו טריפונס וללואיג'י (זה אחר זה), שידעו לשלהב כראוי. להקת "אמצע הדרך" הצליחה גם היא להלהיב והקהל שר עם הלהקה את להיטיה הקצביים והקלילים - כולל "צ'ירפי צ'ירפי צ'יפ צ'יפ" ו"סולי סולי".
גם השחקן רוג'ר מור הגיע אז לישראל וסיחרר את המקומיים בחזותו המרעננת.
במרץ 1980 הגיע בילי ג'ואל להופיע בישראל.
אבל ג'ואל, שידוע במצבי הרוח הלא נעימים שלו, סירב להתראיין ולהצטלם לתקשורת הישראלית. עד כדי כך שאנשי התקשורת הוזהרו - אם יהיה מישהו מהם בשדה התעופה, ג'ואל יעלה מיד בחזרה למטוס ויעוף מכאן. היחידים שקיבלו אישור לראיינו בארץ היו יואב קוטנר וניר חכלילי שנהנו מאד מאדם נעים לשיחה.
את סיבוב הופעותיו, לקידום תקליטו החדש, GLASS HOUSES, הוא בחר לפתוח בירושלים, כשהרווחים מהופעתו הולכים לקרן תרבות ושמה "כנרת". הקהל הישראלי קיבל הופעה מהוקצעת שופרא דשופרא - ועם שלושה הדרנים!
בשנת 1978 הגיעו בוני אם ובאקארה להופעה בישראל.
אבל ברגע אחד קרה אירוע לא מהמם עם אותה בוני אם.
זה קרה במסיבת הפרידה ללהקה, אחרי סיבוב ההופעות בארץ, שנערכה במלון שרתון התל אביבי. הנהלת המלון דאגה למכור כרטיסים למסיבה זו (בעלות 500 לירות לכרטיס), כדי לכסות את עלויות שהיית האמנים שהתאכסנו שם ולא שילמו מכיסם. הכל היה טוב ויפה עד הרגע בו דרשו מבוני אם גם לשיר במסיבה. הגבר שבחבורה, בובי פארל, רתח מזעם וצעק בקולי קולות, "אני לא מוכן שינצלו אותנו! למה תמיד מנצלים אותנו? כי אנחנו כושים? ובכן, תם העידן הזה!".
עם סיום הצעקות הוא עזב את המקום בכעס והותיר את כולם המומים לכמה דקות. שלוש חברותיו ללהקה דווקא נשארו במסיבה והמשיכו לבלות. פארל ידע דבר אחד בטוח; שהוא רק בובה בהפקה, כי את כל השירה הגברית בהקלטות הלהקה עשה המפיק הגרמני שהקים אותה, פרנק פאריאן. פארל פחד להפוך ללעג עם שירה ללא פלייבק מלא.
לעומתו, זמרות הצמד באקארה ביצעו במסיבה כמה שירים. יס סיר, הן יודעות לעשות בוגי כל הלילה.
בספטמבר 1983 הגיעו סיימון וגרפונקל להופעה יחידה בישראל. עלות כרטיס - 1,100 שקלים (לפני הנחה).
למרות הציפייה הענקית לקראת בואם של השניים, פול סיימון הגיע לישראל כשהוא חולה. ארט גרפונקל, שידוע כאחד שאינו מחבב את הקולגה שלו, דאג לספר לסובביו שפול רק עושה את עצמו חולה. סיבוב ההופעות הזה של השניים היה עתיר חיכוכים והצמד הגיע לארצנו במצב לא מרומם.
כשנחת פול סיימון בישראל, לפני שעשה זאת גרפונקל יומיים אחריו, הוא רק פלט כמה מילים לתקשורת הישראלית שחיכתה לו, מיהר להיכנס למרצדס שהמתינה לו ויצא לבית המלון "קינג דייויד" בירושלים. שם הוא הסתגר רוב הזמן עם אשתו הטריה, קארי פישר (שהייתה ידועה בעיקר במשחקה כנסיכה ליאה, בסרטי מלחמת הכוכבים).
גרפונקל נחת בישראל ומיד הצליח להראות לכל סובביו כמה חמצמץ הוא ולא נעים לשהות במחיצתו. בהופעה היה סיימון חולה אך גם נרגש ודאג להביע זאת בפני הקהל הישראלי. על הבמה הצליחו סיימון וגרפונקל להראות לקהל הישראלי כאילו באמת היה אכפת להם זה מזה.
ב-12 בדצמבר בשנת 1972, הופיע ריי צ'ארלס בבנייני האומה שבירושלים.
באולם הותקנו רמקולים סטריאופוניים שהובאו במיוחד מחוץ לארץ. צ'ארלס הגיע לארץ באיחור של כמה ימים מהפרסום המקורי והדבר גרם לבלבול וכעס רב בקרב רוכשי הכרטיסים שקיבלו הודעה על הזזת תאריכי ההופעות זמן קצר לפני קיומן. רושם רע נוצר סביב כל הסיפור. המפיק הישראלי תירץ את השינוי בשביתת עובדי שדה התעופה אך התירוץ הזה לא היה משכנע...
הסיבה האמיתית הגיעה כשצ'ארלס נחת בארץ – הוא הגיע לפי התאריך שהיה כתוב בחוזה שלו. המפיק הישראלי פשוט התבלבל כשפרסם בתחילה בתקשורת תאריכים שגויים. חלק מהקהל בהופעה בירושלים החליט למנוע כמחאה את קיום המופע תוך התפרעות באולם. אחדים אף ניסו לשבש את עבודת צוות הטלוויזיה האמריקאי שנכח במקום לצלם את ההופעה. צ'ארלס הופיע במהלך שהותו בארץ גם בקולנוע 'ארמון' שבחיפה וב'היכל הספורט' ו'היכל התרבות' שבתל אביב.
בקיץ של 1982 חזר צ'ארלס להופיעה בישראל.
בפסח 1972 הגיעה לארצנו להקה הולנדית פופולרית מאד ושמה אקספשן.
אותה להקה, בהנהגתו של האורגניסט, ריק ואן דר לינדן, הלהיבה (לרוב) את ההמון הישראלי בעיבודיה ליצירות קלאסיות (וגם עם קטע של להקת ג'ת'רו טול ושמו DHARMA FOR ONE).
המופע הראשון של הלהקה בארץ נערך ב-31 במרץ בסביון קריית ביאליק. למחרת הלהיבה את הבאים להופעתה בטכניון החיפאי. ב-4 באפריל הדרימה אקספשן להופעה באמפיתאטרון באילת ולמחרת נחתה בפסטיבל עין גב מס' 29.
כשהגיע זמנה של הלהקה להופיע בתל אביב, ההתלהבות ממנה כבר הייתה בשיאה. זה היה בהיכל הספורט שביד אליהו. אבל היו שם כאלו שהתאכזבו מהצליל שבקע ממערכת ההגברה וערבב את כל המוסיקה לעיסה שקשה היה לשמוע אותה.
אם זה לא הספיק, באמצע ההופעה קרה דבר שלא נראה כמותו עד אז בהופעה בישראל; צוות טלוויזיה הולנדי, בראשותו של הבמאי ראלף ענבר, נכנס לפעולה ולפי מה שסוכם מראש, הושמעו ברמקולים צלילים אולפניים שלה בעוד חבריה על הבמה עושים מול הקהל והמצלמות "תזמורת בצורת" למען הצילום. הקהל הישראלי יצא מבולבל מאד מהרגע ההזוי הזה וכבר לא התלהב כל כך גם כשהמצלמות כובו והלהקה חזרה לנגן באופן חי.
ב-7 באפריל נערכה הופעה בקולנוע קרן שבבאר שבע ולמחרת בבנייני האומה שבירושלים.
במהלך ביקור הלהקה בארץ התארחו החמישה גם בטבריה ונהנו ממימי הכנרת. ואן דר לינדן התוסס גם ביקש לראיין חברי קיבוץ מקומי מול המצלמות של ענבר וגם נראה הולך בדיזנגוף, בבגדיו הססגוניים שלא פעם גרמו לראשים להסתובב לכיוונו. צילומים נוספים נערכו בכיכר המדינה ובטיילת הים של תל אביב, כשחברי הלהקה נראים מנסים לבלוע את המצות עם בירה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
