top of page
תמונת הסופר/תNoam Rapaport

האמת מאחורי ההמנון האמריקאי של ג'ימי הנדריקס


זה אירוני שההצהרה הפוליטית הרהוטה ביותר של הנדריקס הייתה צריכה לבוא בצורה של קטע אינסטרומנטלי. אבל הנדריקס רק לעתים רחוקות היה פוליטי מפורש. בתור צנחן לשעבר, הוא התווכח עם אחרים על מלחמת וייטנאם בטענתו שהמעורבות האמריקאית הייתה הכרחית ובכך למנוע "אפקט דומינו" של מדינות המזרח הרחוק שיפלו לידיים קומוניסטיות.. כאשר חברו הקרוב אריק ברדן (זמר להקת האנימלס) התווכח איתו על וייטנאם, הנדריקס הזהיר אותו כי ללא התערבות של ארה"ב, האזור כולו יוכרע עם המוני סינים אדומים. אפילו כשהוא אכן פיתח תחושה של זעם פוליטי, הנדריקס העדיף להזין כל כעס שהוא במוזיקה שלו במקום להרים מהומה. עם זאת, בשנת 1969 הוא לא יכול היה לא להיות מודע לסערת האקלים הפוליטי של תרבות הנגד הגוברת סביבו, וככוכב על, תפקידו היה מרכזי בתרבות ההיא. ואכן, עם זאת הוא הפך את ההמנון למקל הברקים שלו.


הנדריקס לא היה המוזיקאי הראשון שהרים גבות בצורה לא תקינה בביצוע ההמנון הלאומי של ארה"ב. בשנת 1968 הופיע חוזה פליסיאנו והעניק ביצוע איטי ובלוזי של זה לפני משחק אליפות בדטרויט. זה עורר סערה ואיים להרוס את הקריירה של פליסיאנו. כשג'ימי הנדריקס ניגן את ההמנון בוודסטוק הוא עשה יותר מאשר להרים גבות.


הביצוע של ג'ימי הנדריקס את ההמנון האמריקאי בוודסטוק באוגוסט 1969 הוא אחד הביצועים האיקוניים ביותר בהיסטוריה של מוזיקת ​​הרוק. זה לא היה רק ​​הפגנת וירטואוזיות; זה היה רגע סמלי עמוק שתפס את המתחים התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים של זמנו. כדי להבין את הסיפור האמיתי מאחורי הפרשנות פורצת הדרך של הנדריקס, יש לשקול את ההקשר ההיסטורי, את כוונותיו של הנדריקס ואת ההשפעה הרחבה יותר של הופעתו.


עד קיץ 1969 אמריקה הייתה שסועה מאוד. מלחמת וייטנאם השתוללה, ועוררה מחאות נרחבות. התנועה לזכויות האזרח, על אף שהשיגה אבני דרך משמעותיות מוקדם יותר באותו עשור, המשיכה להתמודד עם אתגרים, והמתחים סביב סוגיות של גזע, שוויון וצדק נותרו גבוהים. וודסטוק עצמו, שנקרא "שלושה ימים של שלום ומוזיקה", הפך לסמל-נגד תרבותי, ומשך אליו כמעט חצי מיליון משתתפים שביקשו לחגוג את השלום ולדחות את הנורמות החברתיות המרכזיות.


הנדריקס כבר היה אגדת רוק בזמן שהוא הוביל את וודסטוק, הוא היה ידוע בטכניקות הגיטרה החדשניות שלו ובנוכחות הבימתית המחשמלת שלו. כאמן בסדר גודל שכזה - המשכורת שהוא קיבל ממפיקי הפסטיבל הייתה הגבוהה ביותר והוא דרש להיות זה שיחתום את האירוע. עם זאת, הופעתו בוודסטוק התאפיינה באתגרים ייחודיים. הזמנים שנגררו הביאו לדחייה משמעותית גם בהופעתו והנדריקס לא עלה לבמה עד יום שני בבוקר, 18 באוגוסט, הרבה אחרי שרוב הקהל כבר התפזר ובשטח נראו במקומו הררים של זבל. למרות צמצום הקהל, הופעתו הפכה לרגע המכונן של הפסטיבל. מזל שהיו שם את המצלמות לתעד את זה ואת מכשירי ההקלטה להקליט - אחרת רגע זה לא היה נשמר.


הגרסה של הנדריקס את ההמנון הייתה כיתת אמן בלספר סיפור דרך הגיטרה. באמצעות עיוות הצליל, פידבק ואפקטים כמו ווא-ווא, הוא פירש מחדש את ההמנון, כשהוא הטביע בתוכו את קולות המלחמה - פיצוצים, סירנות וכאוס. אלמנטים מעוררים אלו הציעו ביקורת על המיליטריזם האמריקאי ומלחמת וייטנאם. נמדריקס לא הסביר דבר על זה במילותיו - הוא נתן לגיטרה לדבר. והיא דיברה, ועוד איך! היא דיברה על הקולות שהנדריקס שמע ברחובות, על הדעות ששמע מהקהל שלו בהופעותיו, על חבריו שהלכו להילחם וחלק מהם לא חזרו כלל או חזרו שבורים.


הפרשנות של הנדריקס הייתה על ביטוי אמנותי כמו על פרשנות פוליטית. החל מספטמבר 1968 הוא כלל לעתים קרובות קטעים מההמנון הלאומי בהופעות החיות שלו, אם כי לא במידה שנשמעה בוודסטוק. כשנשאל מדוע הוא ניגן את ההמנון בהופעותיו, הוא השיב: "אה, כי כולנו אמריקאים. כולנו אמריקאים, לא? זה נחמד, מעורר השראה, הלב שלך פועם, ואתה אומר, 'נהדר. אני אמריקאי', אבל כיום כשאנחנו מנגנים את זה, אנחנו לא מנגנים את זה כדי לקחת את כל הגדולה הזו שאמריקה אמורה להיות. אנחנו מנגנים את זה כמו שהאוויר הוא באמריקה היום. האוויר מעט סטטי, לא?".


יכולתו לשזור סמלים תרבותיים במוזיקה שלו שיקפה את הבנתו העמוקה את כוחו של הצליל כצורת תקשורת. העיבוד של ההמנון בוודסטוק נמשך למעלה מארבע דקות והיה חלק מתערובת שהציגה את כישורי האלתור המיוחד של הנדריקס.


ההופעה של הנדריקס נתקלה בתגובות מעורבות. חלק ראו בה הצהרה אנטי-מלחמתית רבת עוצמה, בעוד שאחרים מתחו עליה ביקורת כהופעה שמחללת את ההמנון. עם זאת, השפעתו של הנדריקס שם הייתה בלתי ניתנת להכחשה. זאת עם גופים שהאשימו אותו בהבאת הצורה הזולה ביותר של סנסציוניות". לפני הופעה בדאלאס הנדריקס מצא את הדרך לחדר ההלבשה שלו חסומה בחמישה בריונים שהבהירו לו שאם הוא ינגן את ההמנון, הוא לא יצא מהמקום בחיים. הוא ניגן את זה בכל מקרה, כהצהרת רוק חשובה של שנות ה-60. רבים חשבו בזמנו שהעיבוד של הנדריקס היה מחווה ספונטנית. עם זאת, הנדריקס חשב על זה היטב ואף הקליט גרסה אולפנית עם הדבר.


ועם כל ההילה סביב הביצוע בוודסטוק, המתופף מיץ' מיטשל כתב בספרו: "זה היה כל כך קר ולח בבוקר ההוא בוודסטוק שאף אחד מהשירים שלנו לא באמת הצליח להתחבר שם - הם פשוט הפכו לג'אמים ארוכים. היו הרבה עצירות והתחלות. לא עשינו חזרות או תכננו לעשות את ההמנון האמריקאי בוודסטוק אבל אנחנו לעתים קרובות ביצענו את זה באמריקה. זה הפך למקושר עם וודסטוק, וזה בסדר, אבל עשינו את זה הרבה. בוודסטוק דאגתי בעיקר לשמור על הידיים שלי חמות. זה היה אנטי-קליימקס אמיתי. לו רק יכולנו לעלות בלילה. לא הייתה אחווה כשירדנו - רוב האנשים הלכו. הייתה לנו נסיעה ארוכה לפנינו ורק רצינו ללכת הביתה. אנשים ממשיכים לדבר על וודסטוק כמעט כדבר דתי, אבל זה היה בוץ, בלי אוכל ושירותים נוראיים".


בספטמבר 1969, אחרי הפסטיבל, אמר הנדריקס בריאיון: "אני לא יודע אחי, כל מה שעשיתי זה לנגן את זה. אני אמריקאי אז עשיתי את זה. פעם הייתי צריך לשיר את זה בבית הספר, הם גרמו לי לשיר את זה בבית הספר, אז זה פלאשבק".



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page