האם זה טוב שהביטלס התפרקו באפריל 1970? בואו לקרוא...
- Noam Rapaport
- 30 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
התפרקות הביטלס בשנת 1970 סימנה סוף עידן במוזיקה הפופולרית. בתור הלהקה המשפיעה והמצליחה ביותר מבחינה מסחרית של שנות ה-60, הפירוק שלה נתקל באכזבה ובספקולציות מצד מעריצים ומבקרים כאחד. רבים התלבטו אם הביטלס היו צריכים להישאר יחד יותר זמן או שהפיצול ביניהם היה בלתי נמנע ואפילו הכרחי. אז בואו נראה...
הפרידה של הביטלס הייתה תוצאה של שילוב של מתחים אישיים, אמנותיים ועסקיים. בעוד שהלהקה נהנתה מסינרגיה יצירתית עצומה בשנותיה הראשונות, בסוף שנות ה-60, האחדות ביניהם החלה להתפרק. עד שנת 1968, המתיחות האישית בין החברים הגיעה לנקודת רתיחה. ג'ון לנון, שהושפע יותר ויותר מיוקו אונו, התרחק מהביטלס והיה מתוסכל מהמנהיגות של פול מקרטני. מקרטני, בתורו, ניסה לשמור על הלהקה מאוחדת אך לעתים קרובות נראה שתלטני, במיוחד לאחר מותו של המנהל שלהם בריאן אפשטיין בשנת 1967. ג'ורג' הריסון, שהתבגר ככותב שירים, מצא את עצמו מתוסכל מחוסר המקום בלהקה ללחנים שלו. מצד אחד, הוא היה בר מזל אמיתי להיות חבר בביטלס. מצד שני, הוא היה חסר מזל להיות כותב שירים טוב מאד שמוצא את עצמו עומד בצל של שני כותבי שירים כוחניים. רינגו סטאר הרגיש לפעמים כמו אאוטסיידר בתוך החיכוך הגובר.
הביטלס התפתחו מוזיקלית לאורך הקריירה שלהם, כשהם עברו מרוק'נ'רול פשוט לקומפוזיציות ניסיוניות ושאפתניות ביותר. עם זאת, עד 1969 היו לכל חבר שכתב שירים בלהקה רעיונות שונים לגבי לאן המוזיקה שלו צריכה ללכת. הדבר יצר התנגשויות לרוב. הפרויקטים האישיים שלהם, שיתממשו מאוחר יותר בקריירת הסולו שלהם, החלו לקבל עדיפות על עבודתם כלהקה.
לאחר מותו של אפשטיין, הביטלס נאבקו בעניינים פיננסיים וניהוליים במסגרת חברת אפל. מקרטני דחף את אביה של אשתו, לי איסטמן, לקבל לידיו את ניהול הביטלס, בעוד שהחברים האחרים העדיפו דווקא את אלן קליין. לנון ראה ברצונו של מקרטני להביא מישהו ממשפחתו כדי שיהיה קרוב יותר לעניינים המנהלתיים מאשר שאר החברים. מקרטני ראה בקליין איש ערמומי שרק רוצה לקבל עמלה גבוהה יותר מהרגיל ותמורת מעט יחסית. אי הסכמה זו הוסיפה לחוסר הסכסוך שכבר גבר בתוך הביטלס, והפכה את יחסי העבודה של הביטלס למתוחים עוד יותר.
אז האם הם היו מצליחים אם היו נשארים ביחד? ובכן, אילו הביטלס היו נשארים ביחד, סביר להניח שהם היו ממשיכים לייצר מוזיקה מצליחה מבחינה מסחרית וביקורתית. הרי כל חבר המשיך בקריירת סולו משגשגת, והוכיח שהניצוץ היצירתי שלו לא נמוג. ייתכן שדיסקוגרפיה מתמשכת של הביטלס בשנות ה-70 הייתה מייצרת כמה מהעבודות הטובות ביותר שלהם. מצד שני - אולי לא. מה שבטוח - לא נדע לעולם אם כן או לא. מה שבטוח, זה מסקרן ביותר לו זה היה קורה. שום תוכנת AI לא תצליח להביא לנו שיר ביטלס משכנע מהסבנטיז.
אחד מהתרחישים המרכזיים של "מה אם" הוא האם הביטלס היו חוזרים להופעות חיות. לאחר שהפסיקו לצאת לסיבובי הופעות בשנת 1966, קאמבק בתחילת שנות ה-70 יכול היה לשנות את מהלך מוזיקת הרוק. תארו לעצמכם את הביטלס מופיעים עם ציוד מודרני, משוחרר מהיסטריה של הביטלמאניה מחרישת האוזניים שהפכה את ההופעות של שנות ה-60 שלהם לקרקס מגוחך.
בעוד שהרעיון שהביטלס ימשיכו בשנות השבעים מושך, ייתכן שהפרידה שלהם הייתה הכרחית. סביר להניח שהמתחים האישיים והיצירתיים לא היו נפתרים ללא הפסקה, וזה היה עלול להוביל לירידה באיכות המוזיקה שלהם. קריירות הסולו שלהם אפשרו להם לחקור זהויות אמנותיות אינדיבידואליות, ומורשתם כלהקה נותרה נוצצת. ייתכן שהפירוק של הביטלס עזר לבסס את מעמדם האגדי. אילו היו ממשיכים ומפיקים אלבומים ביחד, המוניטין שלהם היה עלול להיפגע. במקום זאת, הם עזבו במקום גבוה, כאשר אבי רואד נחשב לאחד ההישגים הטובים ביותר שלהם. ולא, אל תחשבו לרגע שהביטלס ידעו שזה יהיה התקליט האחרון שלהם ושהם יפרשו בשיא. ההיגיון אומר - כל אמן יודע איך להתחיל את יצירתו אך מההתחלה אין לו מושג איך הוא יסיים אותה - כי בדרך היצירה יש כל מיני דברים שקורים ומסיטים את ההשראה לכיוונים שונים.
לפירוק של הביטלס היו השפעות עמוקות על תעשיית המוזיקה. זה הוכיח שגם הלהקות הגדולות ביותר אינן חסינות מפני קונפליקטים פנימיים.
אז האם הביטלס היו צריכים להיפרד בזמן ההוא? בעוד שהמעריצים עשויים להשתוקק לציר זמן חלופי שבו הארבעה נשארו יחד, המציאות היא שהפירוק ביניהם היה כנראה בלתי נמנע (ולא, לא בגלל יוקו אונו). הביטלס עזבו את הבמה בזמן הנכון, והבטיחו שהמורשת שלהם תישאר באופן כזה שעוד ידברו עליהם רבות ובהערצה עשרות שנים קדימה.
