בדרך לפשע המאה - להקת סופרטרמפ בהתחלה

סופרטרמפ הייתה אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר של שנות ה-70 וה-80, הידועה בשילוב הייחודי של רוק מתקדם ומוזיקת פופ. עם זאת, שנותיה הראשונות של הלהקה התאפיינו בשינויים משמעותיים בסאונד ובהרכב שלה. מאמר זה בוחן את השנים המכוננות של סופרטרמפ, דן בהתפתחות הלהקה ובוחן גם את חברי המפתח של הלהקה בתקופה זו, כולל ריק דייויס ורוג'ר הודסון, ואת תרומתם בהתאמה לסגנון המוזיקלי של הלהקה. בנוסף, המאמר מתעמק בתקליטים המוקדמים של הלהקה.

הכל התחיל בלהקה בשם THE JOINT בה היה חבר פסנתרן בשם ריק דייויס. אותה להקה זכתה בתמיכתו של בריטי עשיר, שגר בשווייץ. הכינוי שלו היה סאם. שמו המלא היה סטאנלי אוגוסט מיסגוס. הוא האמין בלהקה, כשנתקל בה בעת שהופיעה בז׳נבה.

אבל רגע, נלך צעד אחד לאחור... את הקריירה המקצועית שלו החל דייויס עם THE LONELY ONES, להקה מפולקסטון שהוביל בעבר נואל רדינג (ההוא שיהיה בסיסט עבור ג'ימי הנדריקס). "עבדנו באנגליה בערך שישה חודשים כשניגנו שירי נשמה", הסביר דייויס. "ואז נסענו לאירופה לשבועיים כביכול אבל נתקענו שם... לא חזרנו במשך שנה וחצי!" הלהקה מצאה את עצמה בסופו של דבר תקועה במינכן. "הופענו בלילה ויצרנו מוזיקה ל​​סרטים במהלך היום. זו הייתה חוויה טובה אבל הגרמנים עושים את הסרטים הגרועים בעולם. היינו רק דרך זולה עבורם לקבל מוזיקה בסרטים שלהם. עבדנו עבור בחור בשם דייב לוללין, שהיה דמות לא אמינה שפגשנו שם. הוא היה משיג לנו את כל עבודות הקולנוע האלה. הלהקה הייתה שבורה כשהבחור הזה הזכיר לנו את העובדה שהוא הכיר את הבחור הזה בשוויץ שהיה מיליונר. חשבנו שאין פה סיכוי אבל זה היה שווה לנסות. כולנו היינו חסרי כל וחיים על מרק. הופענו בסופי שבוע וזה נתן לנו מספיק כסף שהספיק לנו עד יום חמישי ואז נאלצנו לגנוב קצת אוכל עד שבת. זה היה בשבת כשדייב הלך לראות את הבחור הזה ואז הוא פשוט לא יצר איתנו קשר במשך כשלושה חודשים וחשבנו 'זהו זה, הוא איננו'. ואז קיבלנו טלפון מדייב שאומר שהבחור יהיה מעוניין לראות אותנו. לא האמנו! כולנו הסתובבנו בחלום וחשבנו ששיחקנו אותה".

האיש שאליו התכוון דייב היה לא אחר מאשר סאם, המיליונר ההולנדי, שהיה האיש שאחראי להפוך את הכל לאפשרי. "היו לו את הרעיונות האלה בשבילנו להשיג נושאים קלאסיים ולהפוך אותם למוזיקת ​​פופ. הלכנו לביתו וכשהגענו לשם בילינו את השבועיים הראשונים במשחקי פינג פונג". התברר שסאם לא הרגיש שהלהקה עומדת בציפיותיו. "ידעתי שהלהקה לא כל כך טובה, אבל כולם היו שבורי לב כשהיינו צריכים להיפרד, היינו כל כך קרובים". נראה היה שהמיליונר ההולנדי זיהה ניצוץ של כישרון כתיבת שירים שהתפתח אצל דייויס ושכנע אותו להישאר תחת חסותו. "כמובן שצצו כל מיני רעיונות מטורפים מסם, כמו RICK AROUND THE WORLD IN 80 TUNES, לפיו נשכור כמה לנדרוברים ונסתובב מסביב לעולם. לפי התכנון שלו, היינו מגיעים לכפר באפגניסטן ומושפעים מהמוזיקה ואז הולכים למקום אחר. זה נשמע פנטסטי אבל זה לא היה אמיתי בכלל".

סאם החליט לרפד את הלהקה בציוד, מכונית וגם באספקת מקום להתגורר בו. במהרה הפכה התקווה לאכזבה וסאם פירק את הלהקה ועל דייויס הוא ציווה להקים להקה חדשה. מודעה לאודישן הושמה בדף הדרושים הקבוע שבמלודי מייקר וזו צדה את עיניו של רוג׳ר הודסון. הוא הגיע, ביצע את השיר DEAR MR. FANTASY של להקת טראפיק והתקבל בתנאי שיהיה הבסיסט בלהקה שתיקרא מעתה בשם DADDY.

"כשהצטרפתי לריק חתמתי על חוזה עם בחור אחר ממש באותו היום. זה היה חוזה בחברת DJM, של דיק ג'יימס, להקליט תקליטון תחת השם ארגוסי. בהקלטה היו אלטון ג'ון בפסנתר, נייג'ל אולסון בתופים וקיילב קוויי בגיטרה". כאשר הודסון הצטרף לראשונה לסופרטרמפ, הכלי העיקרי שלו היה בס. "זה הכלי האהוב עליי למרבה הפלא, אני אוהב את הבס יותר מכל כלי אחר".

דייויס הביא ללהקה גיטריסט בשם ריצ׳ארד פאלמר ואחד המתופפים שהיו בה אך נשאר זמן מועט היה נייג׳ל אולסון, שדרש שיקנו לו מטעם הלהקה מכונית והועף בשנייה שדרישה זו יצאה מפיו. בהמשך הוא מצא את אושרו ועושרו עם אלטון ג׳ון. לפני כן הספיק אולסון גם לתופף קצת עם אוריה היפ בשלביה הראשונים.

במקומו הגיע המתופף קית׳ בייקר (גם הוא יתופף בהמשך שנת 1970 עם אוריה היפ). העובדה שדייויס עצמו היה גם מתופף לא הקלה על בחירת מתופף ראוי ללהקתו החדשה עד שבאחד האודישנים הוחלט פה אחד לצרף את המתופף בוב מילר. סאם עמד מאחורי הלהקה ונהג לשלוח לה מרחוק כספים, ממקום מושבו בשווייץ.

זה לא היה קל לקבל ממנו כסף; כל צ׳ק יצא ממנו לאחר נסיונות שכנוע לא קלים מצד החברים. חברי הלהקה נהגו לא לפתח יחסי חברות זה עם זה ואפילו נהגו לאכול במטבח בתורות כדי לא להתקרב אישית זה לזה. האווירה הביתית לא הייתה קלה עבורם, אך הייתה להם משימה משותפת. אחד שנכח בבית בזמנו סיפר לאחר מכן את שהתחולל שם: "ריק נהג להשתכר ולספר בדיחות ארוכות ומגעילות למי שהיה מוכן לשמוע. מבחינה מוסיקלית לא היה טוב בבית. הלהקה ניסתה לנגן, בלב לא שלם, וכל ג׳אם שלה הפך לאסון".

דייויס, שהיו לו קשרים בגרמניה עם הופעות שערך שם בעבר עם THE JOINT, הצליח לארגן ל-DADDY כמה הופעות שם. היו לה אז רק ארבעה שירים מוכנים. החברים ביצעו גירסה ארוכה של ALL ALONG THE WATCHTOWER (שקיימת גם בווידאו שצץ לפני מספר שנים באיכות נהדרת).

שיר נוסף שבוצע בהופעות היה גירסה ל- SEASON OF THE WITCH (במקור של דונובן) שנמתחה לזמן רב.

כשהגיעו לגרמניה הבינו החברים שהם צריכים לבצע כל יום חמש הופעות באורך חצי שעה. החברים קלטו שבשביל זה צריך להיות מוכנים מוסיקלית ונהגו לערוך שם חזרות במהלך היום כדי להיות מוכנים בלילה. אבל בעל המועדון התלונן שהלהקה לא דאגה לנקות את הדירה ולכן סירב לשלם לה על הופעותיה. בינתיים דאג סאם העשיר לטוס מדי פעם משווייץ לבדוק את ההתקדמות.

הודסון: "סאם לא חי בעולם האמיתי. אני חושב שהוא ירש את כל הכסף שלו ולכן הוא כה עשיר. האיש מוזר מאד ועם לב רחב. לא תמיד אפשר להבין את מה הוא אומר. כשהוא משתכר אז הוא בלתי אפשרי. מזלו שיש לו את אשתו שדואגת להציבו על הקרקע".

אחרי ההרפתקה בגרמניה טסה הלהקה לשווייץ כדי לשהות אצל סאם ולהקליט באולפן שקרוב לביתו כמה הקלטות ניסיון. בשלב הזה צצו להקות שונות עם המילה DADDY בשמן. שינוי שם הלהקה היה דבר הכרחי והיה זה פאלמר הגיטריסט שצץ עם הרעיון לקרוא ללהקה ׳סופרטרמפ׳ על פי ספר שנכתב בשנת 1910 על ידי H.R. DAVIES בשם ׳אוטוביוגרפיה של סופר נווד".

כשחזרו לאנגליה, פנו חברי הלהקה לאנשים שונים עם ההקלטות שיצרו במטרה להשיג חוזה הקלטה. אנשים בחברת התקליטים ׳איי אנד אם׳ שמעו את ההקלטה והביעו התעניינות. זמן קצר לאחר מכן מצאה את עצמה הלהקה באולפני ׳מורגאן׳ שבלונדון כשהיא מקליטה שירים לאלבומה הראשון. ההחלטה שקיבלו החברים הייתה להקליט רק בשעות הלילה, כי הם שמעו שלהקות אחרות קיבלו את התוצאה הטובה ביותר כשערכו סשנים ליליים. לכן התקליט הזה של סופרטרמפ הוקלט בדרך כלל בין חצות לשש בבוקר.

הנוהל היה לצאת מהדירה ההיא שסאם אירגן ללהקה בסארי, בשעה 23:00, ולהגיע לאולפן בחצות. הודסון היה הנהג ברכב שהביא את הארבעה לאולפן. הלילה לא היה זמן אידיאלי לכולם להקלטה. טכנאי ההקלטה, רובין בלאק, לא פעם נרדם בעת העבודה, בעוד השאר נהגו לריב באולפן. אחת הבעיות נבעה מההחלטה להקליט את האלבום ללא מפיק מוסיקלי. הם חשבו שאם פול מקרטני לא צריך מפיק - אז גם הם לא.

התקליט הראשון של סופרטרמפ, שיצא ב-14 ביולי 1970, נתפס עד היום כאלבום בכורה בוסרי אך מעניין של הלהקה. המכירות בזמן אמת פנו לכיוון אסון. המלודי מייקר בביקורתו על האלבום: "המוסיקה די קודרת והשירה יוצרת את האווירה בהתאם. המילים קצת יומרניות ומאולצות אבל האלבום מומלץ להקשבה חוזרת. יש בו רגעים שמזכירים את פינק פלויד המוקדמת". בעיתון DISC AND MUSIC ECHO היו נלהבים יותר: "זה האלבום הטוב ביותר מזה כמה חודשים שיצא מלהקה בריטית. בבסיסו זה אלבום של אהבה, ברובו אופטימי אך מסתיים באופן עצוב".

ללהקה צורף אז גם הסקסופוניסט, דייב וינתרופ.

ב-27 באוגוסט בשנת 1970, נערך יומו השני של פסטיבל האי ווייט. גם סופרטרמפ הופיעה שם. הקהל לא ידע אז שמולו להקה, שבהמשך תהיה אחת ההצלחות הגדולות של הסבנטיז.

מילר המתופף החליט לאחר מכן לפרוש ופאלמר חש כי הוא במלחמה תמידית מול דייויס והודסון. סאם המיליונר טס במיוחד ללונדון כדי לפתור את העניין. אחרי כמה שיחות הוא החליט שהודסון יישאר בלהקה ופאלמר יועף ממנה.

באותו זמן עבד הודסון בסופרטרמפ כשהוא עדיין חתום בחוזה מול חברת מו״לות בשם ׳בלו מאונטיין׳. באותו יום בו הוחלט כי פאלמר יעוף קנה סאם את החוזה הזה עבור 500 ליש״ט. פאלמר היה נרעש מההחלטה להעיפו ושלח לסאם, ב-23 ביולי, מכתב ובו כתב: "והשטן אמר - שב בשקט! שב בשקט! אתה מזעזע את הספינה. אוקי, אשב בשקט. מתנצל באהבה, ריצ׳ארד". או במילים אחרות, פאלמר בא להגיד - לכו לעזאזל!

בינואר 1971 דיווח העיתון DISC AND MUSIC ECHO: "להקת סופרטרמפ שוקלת כרגע לבלות יותר זמם בגרמניה. זאת מכמה סיבות. קודם כל, הלהקה מאד פופולרית שם. יש לה הרבה הופעות. הלהקה גם רוצה כבר להקליט את תקליטה השני והאולפנים בלונדון תפוסים חודשים קדימה - והם גם מאד יקרים. האופציה הטובה היא להקליט באולפני 'בוואריה' שבמינכן ולהופיע שם כדי לממן את זה. הלהקה כבר הספיקה להקליט שם מוסיקה לסרט צ'כי שנקרא PURGATORY (גיהנום). הסרט מספר על התנקשות פוליטית. הלהקה אף מופיעה בסרט זה. בינתיים פרש ממנה הגיטריסט ריצ'ארד פאלמר והיא נותרה כרביעייה. כנראה זו הסיבה שלא שמענו ממנה הרבה מאז צאת אלבומה הראשון".

הודסון החליט בשלב הזה לעבור לגיטרה וקלידים. את ההרכב החדש איישו המתופף קווין קארי והבסיסט פראנק פארל. המטרה הייתה להקליט תקליט שני.

במאי 1971 סיפר קווין קארי לרקורד מירור: "הצטרפתי ללהקה חודשיים לפני שהתחלנו לעבוד על האלבום החדש. נאלצתי לעבור שלושה אודישנים, כשהלהקה בחנה במהלכם 87 מתופפים ו-93 גיטריסטים. הם לא מצאו גיטריסט מתאים, אז רוג'ר הודסון, נגן הבס שלנו, עבר לגיטרה ופרנק פארל הצטרף כבסיסט, אחרי שכבר סיימנו את הקלטת האלבום. עכשיו אנו מתכוננים לחזרות לקראת הופעות. אז מה אגיד על האלבום החדש שלנו? ובכן, הוא לא נועד לסנוור אנשים בווירטואוזיות אלא לשקף להם את הכוח שבמוסיקה שלנו. זה אלבום מגוון מאד ואם אנשים ישמעו בו דברים שלא התכוונו אליהם מלכתחילה, אז טוב להם. העובדה שהלהקה עדיין קיימת זה סוג של נס. כשהאלבום הראשון של הלהקה יצא, מצב הקשרים בין חברי הלהקה היה ממש רע. בסוף הגיטריסט והמתופף עזבו את הלהקה. עכשיו אנחנו באים לשכנע שהכל בסדר בסופרטרמפ. מאד נהנינו להקליט את האלבום, באולפני אולימפיק. עכשיו חברת התקליטים ממהרת להוציא את זה בחודש יוני ואנו מקווים שאנשים ממש ייהנו ממנו".

ב-25 ביוני בשנת 1971, יצא אלבום שני ללהקת סופרטרמפ, שמו הוא INDELIBLY STAMPED והוא נחשב לאחד העלומים יותר בדיסקוגרפיה הנרחבת של להקה מצליחה זו, כולל עטיפה שלא ברור כיצד להגיב לה.

הודסון: "זה היה תקליט ההישרדות, שנועד להראות למנהל שלנו שהנה עשינו משהו".

בניגוד לאלבום הבכורה, האלבום השני הזה יצא לא רק באנגליה אלא גם בארה"ב ובקנדה. הודסון סיפר שנים לאחר מכן שאין לו מושג מדוע הם קראו כך לאלבום ומדוע שמו בעטיפתו את השדיים המקועקעים. הוא רק זכר שהיה זה חבר של דייויס שהציע להם לצלם את הגברת המקועקעת ששמה היה מריאן הולייר בת ה-26. היא קיבלה 45 ליש"ט עבור שדיה המצולמים, לא שמחה להתערטל כך אך הייתה זקוקה לכסף, כפי שסיפרה בהמשך.

חנויות תקליטים רבות סירבו להציג את הסחורה במדפים.

הקורא, רוברטסון האוס, שלח אז מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר וזה פורסם: "אני רחב אופקים כמו הרבה אנשים, אבל הופתעתי מאד לראות חזה חשוף בעטיפה של התקליט החדש של סופרטרמפ. האם עטיפות תקליטים בדרכן להיות פוגעניות יותר ויותר? אם כן, משהו צריך להיעשות כדי לעצור את זה. כי זה בעיקר הדור הצעיר שקונה את התקליטים האלו".

הביקורת בעיתון RECORD AND TAPE BUYER הייתה כזו: "הנה תקליטה השני של הלהקה ששמה הנוראי מעמעם את כשרונה. יש פה חומר מצוין, פה ושם, שמצביע על מגוון סגנונות - מרוק'נ'רול ישן לשירים שקטים ומהורהרים. השיר הבולט הוא TRAVELLED שמראה על בגרות מבחינת כתיבת שירים. בשיר החותם, ARIES, יש אילתורים יפים. העטיפה, ללא ספק, תמשוך אנשים סקרנים".

בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "עם שינוי בהרכב הנגנים, הלהקה השילה מעצמה מהכבדות שאפפה אותה באלבומה הראשון. למרות שיש כמה נקודות חלשות בתקליט, השיר YOUR POPPA DON'T MIND מעולה וזה הכיוון אליו הלהקה צריכה לפנות".

האלבום השני שנתקל בקרירות מופגנת. לדברי קווין קארי, המתופף של הלהקה אז, בעיתון SOUNDS. הסיבה שבגללה סופרטרמפ קפאה כמעט במשך כל אותם חודשים הייתה בגלל התנגשות של רעיונות מוסיקליים: "זה נהיה כל כך גרוע שהמתופף הקודם בלהקה עבר התמוטטות עצבים ובזמן הקלטת האלבום הראשון כולם שנאו זה את זה. בהתחשב בכל הנסיבות, יצא להם תקליט די טוב. זה היה דבר מאוד מלנכולי ואווירת הלהקה התאימה למוסיקה. בגלל זה אנשים אהבו את זה, אני חושב".

באמצע 1971 היו שמועות לפיהן הגיטריסט פול קוסוף עמד לגייס את הודסון ללהקה משלו. "ובכן, זה לא נכון לחלוטין", אמר קארי המתופף. "נכון שפול התעניין בלהקה וברוג'ר, אבל רוג'ר אמר בתוקף שהוא לא רוצה לעזוב אותנו. כולנו באמת אהבנו את להקת FREE ופול ניגן איתנו בהופעה אבל שם זה הסתיים. כרגע אנחנו מתקדמים לעבר מוסיקה הרבה יותר מלודית וחיובית של רוק. אני חושב שכולם יאהבו את מה שהלהקה הזו עושה באלבום השלישי שיהיה לה".

קארי הוסיף לעיתון SOUNDS: "אנחנו עדיין בעצם להקת רוק ואנחנו לא רוצים לשנות את זה אבל אין שום כיוון מוגדר, כי יש לנו כל כך הרבה רעיונות והשפעות. כולם עוסקים יותר בכתיבה והאלבום השלישי שעליו אנחנו עובדים עכשיו מראה בדיוק איפה אנחנו נמצאים". ובכן, קארי בהחלט צדק פה. התקליט השלישי, CRIME OF THE CENTURY, ישנה את התמונה. אבל הוא כבר לא יהיה אז המתופף בלהקה, כדי ליהנות מזה.

ריק דייויס לעיתון SOUNDS בשנת 1976:

"אחרי שהוצאנו את האלבום השני שלנו, נותרנו רק אני ורוג'ר (הודסון). נפטרנו מכולם והחלטנו להתחיל מחדש. עם התקליט CRIME OF THE CENTURY זה היה עולם חדש שנפתח בפנינו. זה אלבום שהופק בכבדות. למעשה, אנשים אמרו לנו שהם אוהבים את שני התקליטים הראשונים שלנו יותר, בגלל החובבנות הברורה בהם".

חברת התקליטים A&M החלה לאבד תקווה, אך החליטה להמשיך עם הלהקה לאחר שדייויס והודסון הודיעו שיפטרו את שאר הנגנים וירעננו את המותג סופרטרמפ עם נגנים חדשים.

הודסון: "שני האלבומים הראשונים שעשינו לא התקבלו היטב. הלהקה התפרקה בשנת 1972. סאם הפסיק לממן אותנו והמצב לא היה טוב. אני תכננתי לצאת לטיול בהודו, אבל אמרתי לריק שיש לנו שירים טובים וכדאי למצוא נגנים חדשים ולהמשיך כסופרטרמפ".

בינואר 1973 הופיעו הודסון, פארל וקארי כנגני ליווי של איש הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, כשערך סיבוב הופעות באנגליה. בינתיים פורסמו מודעות במלודי מייקר למציאת נגנים חדשים. הראשון להצטרף היה הבסיסט, דאגי תומסון, שאחיו הכיר לו את המוסיקה של הלהקה בשני תקליטיה עד אז.

במהרה עזב קארי המתופף והעסק נראה עגום. לפני שהוא עזב, סופרטרמפ הופיעה כמה פעמים לצד פרנקי מילר, אותו ליוותה להקת BEES MAKE HONEY. המתופף של הלהקה היה בוב סיבנברג, שהתרשם מאד מסופרטרמפ ועדיין לא ידע שגורלו ייקשר במהרה איתה. למעשה, דייויס והודסון ניגשו אליו, לאחר אחת ההופעות, ואמרו לו שהם ממש אוהבים את סגנון תיפופו. הוא קפץ על המציאה.

האחרון להצטרף היה נגן כלי הנשיפה, ג'ון האליוול. היה זה דאגי תומסון שעודד אותו להגיע לאחת החזרות של הלהקה לראות מה קורה. ההרכב הקלאסי של סופרטרמפ הושלם. הסנונית הראשונה שיצאה מהרכב זה באה, בשנת 1974, כתקליטון עם השירים LAND HO ו- SUMMER ROMANCE. זה לא נמכר כלל והפך עם השנים לפריט אספנות. לפני שנים יצאו שני השירים באוסף כפול בשם RETROSPECTACLE.

הקלטות האלבום CRIME OF THE CENTURY נערכו באולפני טריידנט בלונדון. המשימה הראשונה של טכנאי ההקלטה שם, קן סקוט, הייתה לבנות סאונד תופים ראוי להקלטה. סקוט עבד בצורה מדוקדקת על הסאונד וצליל התופים שהשיג הפך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה מכאן ואילך.

לאחר מכן הוקלטו הערוצים הבסיסיים של בס ותופים ביחד עם פסנתר אקוסטי או פסנתר חשמלי מדגם WURLITZER.

תפקידי הגיטרות לאלבום הוקלטו רק לאחר מכן.

תהליך ההעלאות של תפקידים נוספים היה ארוך כל כך עד שזה החל להדאיג את כל הנוכחים במידה ולא יספיקו הכל ובזמן שהוקצב להם באולפן.

שבועיים לתוך תהליך ההקלטה קיבלו סקוט וחברי סופרטרמפ הודעה שאחד הבוסים של חברת התקליטים הולך להגיע לאולפן להקשיב למה שהוקלט בינתיים. לא עזר לסקוט ההסבר שלו, שלא הוקלט הרבה בינתיים. הבוס רצה להקשיב. כולם באולפן היו מפוחדים מהסיטואציה. כשהבוס נכנס והקשיב למה שהוקלט, הוא הפטיר "נחמד מאד" ועזב את המקום.

התגובה הקטנה של הבוס הגדול הכניסה את הנוכחים ללחץ גדול יותר. כולם חשבו שהם פישלו בענק והסשן של אותו יום הופסק כי סקוט והלהקה חשבו שאין טעם להמשיך לאחר תגובה שכזו.

למחרת הוחלט להמשיך בכל זאת עם ההקלטות עד שהבשורה המרה מחברת התקליטים להפסקת מימון ההקלטה תגיע מלמעלה. אך כשהגיעו החברים לאולפן - חיכתה להם הפתעה בצורת בשורה - "הבוס הגדול נלהב לגמרי ממה ששמע".

קן סקוט ההציע שלאלבום הזה לא ייעשה שימוש במחסן האפקטים שבאולפן. הוא הוסיף כי בשביל שהאלבום יהיה מקורי לגמרי - עליהם להקליט גם רעשי אפקטים חדשים ומקוריים. לכן בשביל השיר RUDY הלכו כל חברי הלהקה לתחנת הרכבת הלונדונית PADDINGTON על מנת להקליט רעש של רכבת. את רעש צפיפות האנשים הם הקליטו באותו היום בתחנת LEICESTER SQUARE.

כשבאו לחזור לאולפן, הם הבחינו בפתח תחנת הרכבת בקבצן שניגן בכינור. הוא נשמע להם כה טוב שהחליטו להקליט גם אותו. נגינת הכינור של אותו קבצן גם נמצאת בשיר.

ובשביל השיר הפותח, SCHOOL, הלך סקוט לדירה של חבר שלו, שהשקיפה על חצר בית ספר. סקוט חיכה להפסקת האוכל בה ידע שכל הילדים יוצאים לשחק בחצר. אז הוא לחץ על כפתור ההקלטה, הקליט חצי שעה של רעשי ילדים וחזר לאולפן על מנת לערוך חלק מזה לתוך השיר.

השיר BLOODY WELL RIGHT היה השיר הראשון מהאלבום שצעד במצעד האמריקני. באנגליה הוא לא הצליח להשתחל למצעד. השיר הזה הוא חיבור ישיר לשיר הקודם, כששניהם מביאים את סיפורו של בחור בשם רודי. בשיר הראשון רודי סובל בבית הספר ובשיר השני הוא מצטרף לכנופיית רחוב שלועגת לו על השאיפות הגבוהות שלו בחיים. בצד ב' של האלבום יש שיר מפורש על אותו רודי, שמעמיק את הקונספט של התקליט הזה. בסוף, הקונספט נזנח בצד לטובת יצירת שירים מופרדים.

לאחר שישה חודשים של הקלטות, יצא, ב-13 בספטמבר 1974, האלבום CRIME OF THE CENTURY וזכה מיד להצלחה מסחררת. גם ההופעות שבאו אחריו הפכו להצלחה מיידית.

השיר DREAMER, שפותח את צד ב' של האלבום, יצא כסינגל ונמכר היטב.

סאם המיליונר קיבל מהלהקה צ'ק להחזר חובות בסך 60,000 ליש"ט. בעטיפת התקליט האחורית אף הקדישה לו הלהקה את האלבום.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "נראה כי כמעט כל שיר באלבום הזה מחזיק בתוכו קטעים שרוצים להישמע רציניים אך הם משעממים. יש את הרצון לנעול אותם בחדר עם אלבומי הביטלס הראשונים עד שהם יהיו משוכנעים שאפשר להיות דינמיים בשתי דקות וחצי כמו בחמש. נראה שהנושאים של האלבום הזה, שהופק יפה מאוד, הם הדחקה של האינדיבידואליות וחוסר הסובלנות בעולם של אקסצנטריות, אם כי קשה להסיק כל כך הרבה מהמילים חסרות החן והפרובוקטיביות. אסור להם לאפשר לאף שיר להימשך יותר מ-200 שניות, ועליהם להתרכז יותר במנגינה".

בעיתון בילבורד נכתב: "זו תערובת ישנה למדי של רוק בפן המסורתי יותר, צלילי אלקטרוניקה וכלי נשיפה חזקים ואותם רגעים הומוריסטיים מחמישייה בריטית שיכולה לעמוד לצד הטובים ביותר. נראה שהחומר הטוב ביותר הוא הדברים הקצביים המאפשרים ללהקה הזדמנות לעשות רוק, אבל הכל עובד טוב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.