ברוכים הבאים לבאנדל 23 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
ינואר 1969 וזה בדיוק שנה מאז שלהקת ג'ת'רו טול החלה לפעול. חודש לפני אותו ינואר עזב הגיטריסט, מיק אברהאמס, את הלהקה.
"לא הצלחנו להביא יחדיו משהו חדש", אמר איאן אנדרסון לעיתון ביט אינסטרומנטל. "מיק ואני לא ממש הסתדרנו. עכשיו עלינו לעבוד אף קשה יותר כלהקה כדי להביא משהו חדש. לאחר כשנה בה ניגנו בערך את אותו הדבר, הקהל שבא לראות אותנו בקביעות במועדון מארקי מצפה מאיתנו עכשיו למשהו אחר. אין לנו הרבה זמן לעבוד על דברים חדשים כי ב-24 בינואר אנו אמורים לטוס להופעות באמריקה, למשך חודשיים וחצי. אנחנו נופיע שם באולמות כמו פילמור איסט ופילמור ווסט. כמו כן, עכשיו זה חג המולד וקשה למצוא זמן לערוך חזרות. את הזמן הזה אקדיש לראות את אמא שלי. האלבום הבא שלנו יהיה שונה מהראשון. אנחנו לא נחזור על אותה נוסחה. התקליטון החדש שלנו, עם השיר LOVE STORY, הוא רמז לבאות".
ינואר 1968 ובארי גיב, מלהקת הבי ג'יז נמצא בדירת מנהלו ביחד עם אחיו מוריס. שם הוא נח לאחר שהלהקה חזרה ללונדון מאיסטנבול לאחר שסיבוב ההופעות שם קוצר עקב 'תשישות עצבים'. כתב עיתון מלודי מייקר הבריטי בא להוציא ממנו שם כמה מילים.
בארי: "כיום זה לא הלהקות שמוכרות תקליטים אלא השירים. אם הסטונס היו מקליטים משהו רע - זה לא היה נמכר. קחו לדוגמה את להקת WARM SOUNDS. היה להם להיט בשם BIRDS AND BEES. אנשים קנו את השיר הזה בכמויות, אבל לאחר מכן לא קרה שם כלום. טוב שיש לנו מבחר גדול מאד של שירים להציע לקהל, שבינתיים אוהב אותנו מאד".
על עצירת סיבוב ההופעות באיסטנבול: "לא היה לנו רגע אחד לנוח בסוף השנה הקודמת. התיכנון שלנו היה לנפוש בחג המולד, אך העבודה גברה עלינו ומצאנו את עצמנו עובדים ללא הרף. ואז גילינו שהמנהל שלנו סגר לנו הופעות באיסטנבול. חשבנו שנטוס לשם ונצליח לנוח באיסטנבול לפחות יום אחד. אבל התמוטטנו שם ונאלצנו להגיע לבית חולים לבדיקה. לאחר מכן שיחררו אותנו משם כדי להופיע. בסוף התמוטטנו".
על הלהקות העכשוויות: "אני חושב שלהקות כמו טראפיק ו-CREAM יהיו גדולות מאד השנה. קרים תהיה להקת הבלוז מס' אחת בעולם השנה. כך אני צופה. אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע השנה. אם ניכשל, נמצא לנו מטרה חדשה ונכוון אליה. אין רגע אחד בו אפשר ליהנות מהפסגה. זו טעות איומה שעלתה ללהקות רבות ביוקר, כי אפשר ליפול משם במהירות הבזק. אנחנו היינו ברי מזל עד כה ולמזלנו לא הציבו מישהו מאיתנו ככוכב בלהקה על חשבון השאר. ללהקה יש סיכוי קטן יותר להיפגע מהקהל, שיכול להיות הפכפך באופן ברוטאלי".
הערת עבדכם הנאמן: להקות הבי ג'יז וקרים נוהלו על ידי אותו בחור, רוברט סטיגווד.
ינואר 1967 ועיתון 'ביט אינסטרומנטל' מנסה לעזור לפיט טאונסנד, מלהקת המי, להשיג גיטרה אבודה.
"תעזרו למצוא את גיטרת הריקנבקר של פיט. אחרי הופעה שנערכה בקרלייל, גילה פיט טאונסנד שגיטרת הריקנבקר שלו נעלמה. הוא ביקש מביט אינסטרומנטל לעזור לו למצוא אותה. אם מישהו באזור קרלייל יודע מה קרה לה, בבקשה תכתבו לפיט לכתובת המצורפת".
המאנקיז שוברים את הביטלס! בינואר בשנת 1967 פורסם בעיתון המוזיקה האמריקני KRLA כך:
"המאנקיז שברו את השיא של הביטלס עם מכירת שלושה מיליון עותקים מאלבומם הראשון, יותר מכל מה שמכר אלבום של הביטלס! ההזמנות המוקדמות את האלבום השני של המאנקיז מראות שהסיכוי רב שהוא ישבור שיא נוסף. מאז שהמאנקיז הגיחו לאוויר הם הפכו נושא לשערוריה.
צד אחד טוען שהם לא יותר מאשר חקייני ביטלס. הצד השני גורס שמדובר בקבוצה מקורית לחלוטין. אז הדרך האובייקטיבית לבדוק זאת היא על ידי נתוני מכירות. אם נשפוט פופולריות לפי זה, אז הביטלס הם עדיין הלהקה מס' אחת. עם זאת, בתקופה של ארבעה חודשים בלבד, המאנקיז כבר עקפו את הביטלס מבחינת אלבומים שנמכרו בפרק זמן זה. המאנקיז הצליחו לייצר את אותה מידת היסטריה שהייתה קודם לכן עם הביטלס".
בתחילת 1967 החלה גם אנגליה לשדר את תוכנית הטלוויזיה עם המאנקיז ולפי ארכיון עיתונות הפופ הנרחב שלי מאז, זה ברור שהדבר השפיע קשות באנגליה על העלייה התלולה בהערצת המאנקיז, בעוד שהביטלס באותו זמן כבר לא הופיעו על הבמות ועבר זמן מאז שהם שחררו אריך נגן.
דייויד בואי מודל ינואר 1972 - "אני פשוט איש תדמיתי".
לא מדובר יותר בזמר בעל הרעמה הבלונדינית הארוכה והשמלות, שרבים חשבו כי הוא מגזים עם התעתוע המיני שלו. הם לא יכלו לשער בחלומותיהם הפרועים את הצעד המהפכני הבא שלו.
ביום הולדתו הוא החליט לחתוך את השיער. "אה כן, אני עדיין מתרגל לזה", הוא אמר לכתב ה-NME. "אני פשוט איש תדמיתי. אני מאוד מודע לתמונות ואני חי בהן. אני בוודאי לא נבוך מזה שלבשתי שמלות ולא מואס בזה או מתבייש בזה, כי זה מאוד אני. אבל למרבה הצער, כל זה פגע בעובדה שאני גם כותב שירים. השמלות הוכנו עבורי. לא היו להן ציצים גדולים או משהו כזה. הן היו שמלות לגברים. סוג של דבר מימי הביניים. חשבתי שהן נהדרות. הדבר היחיד שמצער אותי הוא שאנשים דיברו יותר על השמלות שלי והעניקו פחות תשומת לב למוזיקה. אני מתלבש באופן מקומם. תמיד הייתי. אני מעריץ בגדים וחבר שלי מעצב אותם בשבילי, אבל אני לא נשאר עם דבר אחד זמן רב מאוד. אני באמת רוצה להמשיך הלאה כל הזמן. אני משתנה כל הזמן. המיקוד שלי בחיים משתנה כל הזמן. אני עובר כל מיני אופנות. החיים שלי לא סובבים סביב המוזיקה שלי. המוזיקה שלי היא אמצעי התחבורה שלי. אני כותב לחן כמיטב יכולתי. אני כותב שירים מהר מאוד כי אני משתעמם מהר מאוד עם הדברים שלי. כולם מצפים שאופיע עכשיו כמו אליס קופר. אבל כשאליס יצא לבמה וראיתי את מה שהוא עושה, החלטתי לסטות מהזווית הזו כי לא רציתי לגרום לאנשים להשוות אותי איתו. אני רוצה להציג הצגה תיאטרלית כזו, אבל לא הייתי רוצה להיכנס לקטגוריה הזו. יש לי תוכניות לחוויה תיאטרלית אם וכאשר יהיה כסף לזה".
זמן מה לאחר מכן יעלה דייויד בואי לבמות ויעניק חוויה תיאטרלית שלא מהעולם הזה, כי אם היישר מהמאדים.
ההרצאה "סטאר מן - דייויד בואי" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459
בדצמבר 1967 פירסם עיתון הפופ FABULOUS ידיעה קצת פחות מלבבת, לאוהבי להקת טראפיק.
בידיעה זו נכתב כך: "דייב מייסון, חבר חשוב בלהקת טראפיק, עוזב אותה השבוע. זה לא מסוג מתנות חג המולד שאמורות להגיע אלינו מסופרגרופ שכזו, שנהנית מהצלחה במצעדי המכירות. מייסון עוזב כדי להתמקד בהפקה עבור אחרים וכתיבת שירים. 'הנסיעות בדרכים גוזלות זמן רב מדי', הסביר לנו דייב. 'אני עוזב כדי להתמקד בהפקת תקליטים וכבר אני עומד להפיק את אלבום הבכורה של להקת FAMILY ושל הזמר גורדון ג'קסון. אני מקווה שייצא לי גם לכתוב שירים לטראפיק, כי הפרידה שלנו נעשתה באופן חברי לגמרי'...".
בפברואר 1970 פרסם עיתון רקורד מירור את ביקורתו על הופעה של פינק פלויד.
"לפינק פלויד לקח ארבע שנים להגיע מהרית'ם אנד בלוז למקום בו הם נמצאים כעת. השינוי הזה נראה בהופעה שראינו עימה ברויאל אלברט הול, ביום שבת האחרון. הם החלו בשיר שלא שמענו לפני כן ושמו EMBRYO כשלציוד כלי הנגינה הרגיל הם הוסיפו כמות נכבדת של ציוד אלקטרוני, גונג וערימה גדולה של מגברים. המוסיקה הייתה מהודקת ועם זאת חופשית בגישתה. השיר השני הגיע מפסקול הסרט MORE עם מגבר מיוחד שגרם לצליל להסתובב באולם ב-360 מעלות. הקטע הזה לא היה מהשיאים של הפלויד בהלחנה אך בהופעה הוא קיבל תוספת חיובית עם האלתורים שהלהקה ביצעה סביבו.
החלק השני של המופע נפתח עם מוסיקה שהלהקה יצרה לפסקול סרטו של אנטוניוני, נקודת זבריצקי. הקטע הזה הולחן במיוחד לסצנת התפרעות בסרט כשמשם משכה אותנו הלהקה לכוון את המנועים ללב השמש. זה קטע שיש בו אווירה דתית ויכול להיות שהוא הטוב ביותר של הלהקה עד כה. אז הגיע קטע ללא שם שהארבעה הופיעו עימו רק כמה פעמים לפני כן שהוביל לבקשות הדרן נלהבות. ואז הסתיים המופע שהוכיח לנו כי פינק פלויד היא אחת הלהקות המשמעותיות יותר במדינה שלנו כיום".
להקת המי מודל יולי 1974 - כתבת עיתון SOUNDS מדווחת מהסט של צילומי הסרט "טומי".
"בעוד כשעה, רוג'ר דאלטרי, שלבוש בשום דבר יותר מאשר בד מותניים שדומה מאוד לחיתול של תינוק, יוצמד בתוך מכונת ברזל כסופה שנראית כמתקן עינויים ויהיו מסביב מאה פרפרים שיזחלו ויעופו לכל עבר.
כרגע זו הפסקת הצהריים על סט הצילומים של "טומי", האקסטרווגנזה האחרונה של הבמאי קן ראסל, ודאלטרי - האיש שקורא לעצמו בענווה 'האביזר הכי יקר שהיה לסרט כלשהו אי פעם - נראה שמח מאד בחדר ההלבשה שלו באולפני הסרטים, 'לדברוק גרוב'.
אין יותר מדי אנשים שיצורים תיכף יזחלו על כל גופם וכל שברצונם הוא ללעוס בתאווה סטייק כמו שדאלטרי עכשיו. אבל לצלם את האופרה המופלאה של להקת המי, תחת העין החזותית יוצאת הדופן של ראסל, היה שיעור מצוין בהישרדות. אדם נגד מצלמות ואפקטים. כמעט סרט בתוך סרט.
אין זה מפתיע שאנשים מדווחים על סיפורי הפיצוצים של דאלטרי, שלושה ימים מתחילת הצילומים, כשהוא פנה לקרובים ובכה בייאוש: 'זהו הסרט האחרון המזורגג שאני עושה'. ראסל אוהב שהכוכבים שלו יבואו מולו קשוחים.
ראשית הייתה הסאגה של מי הבריכה המטונפים שנשפכו על רוג'ר, עם הדגים ששכבו ללא פגע על קרקעית הבריכה.
ואז היה הרגע בו דאלטרי הושלך על הסט כחלק מסצנת פעולה ולצערנו פספס את המזרן שהיה אמור לקלוט את נפילתו. התוצאה הייתה שהוא חטף זעזוע מוח והיה מחוסר הכרה במשך שבע דקות. בסוף אותה שעה הגיבור שלנו הגיע לשאול בקול חלש: ' יש לנו את זה, קן?'.
העובדה שרוג'ר מתגאה כעת בשום שערה על זרוע אחת אינה צריכה להדאיג אף אחד. זו רק תקרית קטנה, כך שמעתי, של הליכה דרך להבות בחולצת טריקו דקה.
כמובן ששאר האנשי הצוות היו עטופים באותו רגע בחליפות אסבסט. דאלטרי מילמל בחולשה, 'אני חושב שאני בוער, קן', לפני שנכנס למה שהוא תיאר כמצב של יוגה וטראנס בו רקד באופן מוזר על הזכוכית השבורה ולא הרגיש יותר את החום.
כשאתה שומע את כל זה וחושב שעברו רק שלושה מתוך חמישה עשר שבועות של צילומים, אולי קצת יותר קל להבין מדוע הסיכוי להיסגר עם פרפרים לזמן רב לא צריך להדאיג את דאלטרי.
הוא באמת נהנה מתהליך הצילומים - החידוש שבו, המקצועיות, היכולת ליצור את התפקיד בצורה אחרת. והוא אכן נראה טוב מאד, שחום ושזוף מהצילומים ב'מחנה החג של טומי'. הוא גם שמח על כך שראסל מרוצה מהדרך בה דברים הולכים, מספיק כדי להציע לו את התפקיד באפוס הקולנועי הבא שלו, על המלחין פרנץ ליסט. אין ספק שהדברים לא יכולים להשתפר מזה עבור רוג'ר דאלטרי, לשעבר עובד במפעל מתכת.
אבל כמו כל דבר בחיים, העליזות של דאלטרי אינה שלמה. בארוחת הצהריים ניכר שהכל לא טוב כמו שזה נראה, ושמועות שלהקת המי מתקרבת לפירוק המיליון שלה העיבו על מצב הרוח.
העובדה שהתקדמותה של להקת המי, שהייתה תמיד הדאגה הגדולה ביותר של רוג'ר, מתנגשת בשמועות הנוכחיות לפיהן קית' מון רוצה לחיות באמריקה, ופיט טאונסנד אינו יכול להחליט אם ברצונו לצאת שוב לסיבובי הופעות, לא עושה טוב לדאלטרי, שבאמת זקוק ללהקה יותר ממה שמישהו מבין. בעיניו, הלהקה תמיד הייתה רשת הביטחון שלו. יצירת סרטים ואלבומי סולו, למרות שזו חוויה מתגמלת ומעצימת אגו, תמיד תפסה את המקום השני לעומת הלהקה ושלושת הבחורים האחרים בה.
קל לראות בעיניו של דאלטרי את התסכול מהמצב כרגע. העובדה שזה משהו שקשה יותר לסדר באופן פרטי אך צריך להיעשות באופן מקצועי ונוצץ מול תשומת הלב הציבורית, רק מחמירה את המצב.
'אלו הם סיפורי חדשות מזורגגים', הוא אומר לפתע תוך לעיסת סטייק. 'מבחינת העיתונים, להקת המי התפרקה מאז היווסדה. והמצב הזה עכשיו - ובכן זה אותו מצב שהתרחש בשנה שעברה, רק שאנחנו עוברים תקופה קשה. זה לא מתפרק והשאלה היא רק לאן אנחנו הולכים מכאן. אני חושב שאנחנו חייבים להתחיל לחשוב יותר גדול ממה שעשינו עד כה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות ספיישל טלוויזיה אחרי הסרט הזה, כי ברגע שהסרט הזה ייצא, זה יהפוך אותנו לחשובים. אבל כרגע אנחנו צריכים ללכת להקליט אלבום נוסף והפעם זה חייב להיות אלבום רוק. האלבום 'קוואדרופניה' יצא מכל הפרופורציות. בעצם, אנחנו אחראים להוצאתו מפרופורציה. ניסינו לעשות שוב יותר מדי בעצמנו וחבל שלא היה לנו מפיק. קן ראסל יעניק לכולנו בסרט עוד מימד חדש. קית' מון, למשל, נפלא בו. הדמות שהוא מגלם את הדוד ארני היא קלאסית'.
'אחרי שהדבר הזה יסתיים וגם אם אני אעשה את הסרט על ליסט, אני אעשה את זה רק אם כתוב בחוזה שאני עדיין יכול לעבוד יומיים בשבוע עם הלהקה. אנו חייבים להופיע יותר ולעשות יותר מאלבום אחד בשנה. אחרת זה לא להקת המי אלא להקה שהיא בדיחה. זה לא כל כך מטלטל כפי שזה נשמע כי עברנו את כל זה בעבר ויצאנו מזה. זה פשוט מוריד את המוראל שלי כשאנחנו מנגנים רע וארבעת הלילות האלו שעשינו בניו יורק, לפני כמה שבועות, לא היו טובים. הקהל נהנה מזה, אבל הם היו שמחים גם אם היינו עולים לבמה ורק מפליצים. היה רק לילה אחד מתוך הארבעה בו באמת הופענו טוב וזה קורה רק בגלל שאנחנו לא עובדים מספיק.
או שאנחנו עובדים או שאנחנו לא עובדים. אנחנו חייבים לשמור על קצב טוב של עבודה. הלוואי ושוב היינו להקה קטנה שפשוט עולה לבמה קטנה כדי להופיע. אני חושב שעלינו לצאת להופעות באנגליה בכל מקום קטנטן שאפשר למצוא'.
לדאלטרי יש הרגל לגרום לך להרגיש את התסכול שלו. פתאום ובאופן מוזר אתה מסתבך כמוהו, מודאג מכך שמה שהוא אומר למכונת ההקלטה שלך עכשיו ייצא בדפוס קר כמו על סף מוות. אלוהים אדירים, מה קורה כאן...?
אבל אז אולי זה לא כל כך מוזר. לפני עשר שנים ביליתי במועדון 'הסצנה' כדי לצפות בלהקה בשם THE HIGH NUMBERS. כאשר מוזיקת רוק הייתה צעירה ומרגשת והלהקה ההיא שיקפה את כל זה. וכשהם הפכו ללהקת המי ושמרו על כל ההתרגשות הזו, זו הייתה אחת התקופות המכובדות יותר של המוזיקה. נוסטלגיה אולי לא מה שהייתה, אבל המי היא בהחלט להקה שתופסת מקום מיוחד בחיבתם של כולם.
'רוג'ר!', אוויר האבדון שלפתע נתלה מעל ראשנו הועף על ידי איש התקשורת של הלהקה, קית' אלת'ם. 'זה הכל השערות', הוא אומר בשלווה. 'אחרי הכל, כמה להקות אחרות עושות דברים לחוד ולא נפרדות? תמיד היה לך דבר מפוצל כזה תלוי מעל להקת המי כבר מההתחלה - כך שהכל יהיה בסדר'.
דאלטרי נראה לפתע עליז יותר והתכונן להיערך לצילומי אחר הצהריים. חזרה למצב רגיל. דאג קלארק נכנס כדי לומר לרוג'ר שהוא צריך ללכת להתאפר".
במרץ 1965 אירגן עיתון FAB הפתעה לחברי להקת הקינקס - להטיס מטוס בעצמם.
הנה הרשמים מהכתבה שפורסמה: "הקינקס רצו יותר מהכל להטיס מטוס אז זה בהחלט היה סוג של הגשמת חלום כשעיתון FAB הכניס אותם לתא הטייס. יחד איתם הייתה הכתבת סילביה סטיבן. 'אנחנו לא מאמינים. אנחנו הולכים להטיס מטוס ועוד באוסטרליה!!!'. הקינקס לא יכלו להאמין לבשורה הזו. פיט קוואיף הבסיסט רצה מאד להצטרף למועדון צניחה בהארטפורדשיר. מיק אבורי המתופף שקל פעם לרחף מבעד לחלון יועץ התקשורת של הלהקה. מזל שהוא לא עשה זאת.
מיק מספר: 'אני תמיד אוהב לעוף. כך זה נותן אוויר למחשבותיי'. חברי הקינקס גילו אכזבה קלה כשהגענו במהרה לסידני. הם כל כך נהנו במטוס שהיה להם חבל שזה נגמר. דייב דייויס הגיטריסט שם אזניות לראשו ותיפקד כאלחוטן. ריי דייויס, ביחד עם פיט קוואיף, נהנו עם הניווט במפות. ומיק המתופף פשוט היה בגן עדן. הם לקחו את העניין מאד ברצינות. נראה שאם היו שוקלים להפוך לטייסים, הם היו עושים קריירה נהדרת בתחום. במהרה הגיעו הוראות הנחיתה משדה התעופה בסידני. הנחיתה הגיעה וארבעת החברים יצאו באיטיות מהמטוס. עם ארבעה חיוכים, ארבע אנחות רווחה וגם ארבע לחיצות ידיים לכתבת שלנו".
בתחילת מרץ 1967 פירסם עיתון מלודי מייקר שאלה, מטעם אחד הקוראים, על הצליל דמוי הכינור, שהפיק אריק קלפטון בגיטרה שלו באלבום הבכורה של להקת קצפת, FRESH CREAM.
קלפטון נענה לבקשה והשיב בעצמו: "זה קורה בדרך כלל כשאני מגביר את הווליום היטב ומשתמש באפקט VIBRATO. עבדתי זמן רב כדי להפיק את הצליל הזה. תמיד ידעתי שזה הצליל שאני רוצה. אני לא ממש יכול לתאר לך ולקוראים כיצד אני משיג את הצליל הזה כי זה צליל קשה להשגה. זו למעשה קומבינציית מזל בין גיטרה למגבר. העיקרון של צליל הכינור הוא אורכו. אפשר לעשות זאת עם אפקט FUZZ BOX. אז אם אתה רוצה לעשות זאת בדרך הקלה - תקנה אפקט שכזה. אני לא השתמשתי מעולם באפקט הזה אבל אמרו לי שהדגם הכי טוב בשוק כרגע, לאפקט הזה, הוא WEM RUSH PEP BOX. חשוב להשתמש במיתרים קלים ואז תשיג את התוצאה. אני ממליץ על מיתרי הרוק'נ'רול של חברת פנדר, שלא קל להשיגם אבל הם שווים את המאמץ".
בינואר 1970 דיווח עיתון רולינג סטון כי בוב דילן כועס.
הסיבה היא שהוא לא קיבל כלל כסף מהסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו, בשם DON'T LOOK BACK. הסרט צולם בשנת 1965 ועריכתו נערכה בשנת 1967. יוצר הסרט, דון פנובייקר, הסביר את הצד שלו בסיפור: "דילן ואני החלטנו שאם הסרט הזה יניב רווח כלשהו, נחלק את זה חצי-חצי, לאחר שיוחזרו לי ההוצאות על הצילום. לא זכור לי שהיה בכלל חוזה כתוב, אלא לחיצת יד. מכיוון שהסרט עם דילן לא הניב כלל רווחים, אז ברור שדילן לא יקבל כסף מזה". פנובייקר היה אחראי לצילום סרט נוסף עם דילן בשנת 1967, בשם EAT THE DOCUMENT. עליו אמר: "לא קיבלתי שום תמיכה כלכלית מדילן לעשיית הסרט השני. נאלצתי לגרד את כל הכסף מהכיס שלי".
דילן הממורמר: "לפי מיטב ידיעתי, הסרט הזה עוד יימכר איפה שהוא. מישהו יעשה עליו עסקה טובה. זה בטוח ולכן מן הראוי שאקבל את מה שמגיע לי".
באוגוסט 1964 דיווח עיתון 'דיסק' הבריטי כי גם חיות חייבות לפעמים לרדת במשקל:
"שניים מחברי להקת האנימלס נצטוו להוריד במשקלם כדי להיראות טוב. זמר הלהקה, אריק ברדן, קיבל מסר תקיף וברור בעניין כי עליו לחזור למידות רצויות לפני צאת הלהקה להופעות בארה"ב, בתחילת ספטמבר.
כרגע הוא והבסיסט, צ'ס צ'אנדלר, שוקלים יותר ממה שצריך. 'זה ממש עינוי להוריד במשקל', נאנח ברדן. 'צ'ס ואני חיים עכשיו על ביצים, עוף וחסה ונאסר עלינו לאכול תפוחי אדמה ולשתות בירה או קוקה קולה. שאר החברים נהנים מארוחות שחיתות ושנינו חייבים לאכול רק חסה. אנחנו מרגישים כמו ארנבים'. אבל ככה זה כשצריך להיראות טוב בשביל להציג את שירם המצליח כרגע בארה"ב, 'בית השמש העולה'. השיר הבא שיקליטו יהיה שיר מקורי שנקרא I'M CRYING".
במרץ 1968 פרסם עיתון המוזיקה הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו' כתבה עם ג'ף בק, שבה הגיטריסט לא ממש היה בענייני פירגון:
"מבחינתי, הצליל הפרוע של ג'ימי הנדריקס ולהקת CREAM מחוסל. האלבומים האחרונים של שני אלו לא היו מיוחדים ומעניינים. אין שום דבר חדש בהם. על מי הם מנסים לעבוד? הם הרי יודעים שכל הבלוז הבריטי המטופש הזה הוא למעשה גניבה מהאמריקנים. הרי ברגע שאיש בלוז אמיתי מגיע - כולם שוכחים מהלהקות הבריטיות שמנגנות בלוז. אם אתם לא מאמינים לי, חכו כשבי.בי. קינג יגיע להופעה באנגליה בחודש הבא".
במאי 1983 פרסם עיתון GLOBE האמריקאי ידיעה שהפכה להיסטריה בקרב מעריצי הביטלס ואלביס פרסלי.
בידיעה זו נאמר שחברות תקליטים רבות מתחרות ביניהן במסע ציד אחר טייפ סלילים סודי ביותר, בו הקליטו יחדיו אלביס והביטלס, בעת מפגש שנערך בין שני המחנות ב-1965, מחרוזת מלהיטיהם. היה זה דבר יותר מדי טוב עבור מעריצי הביטלס, אלביס או שני המחנות יחדיו. נאמר בכתבה ההיא כי כנראה יש בהקלטה ההיא גם גרסה משותפת של אלביס וג'ון לנון לשיר HOUND DOG. השמועה החלה להתרוצץ כשנודע כי קופסאות רבות של הקלטות דמו שאסף אלביס בחייו, נשלחו לאיחסון במחסנים שונים ונשכחו. חברות תקליטים רבות החלו לתור, באופן חשאי, בין מחסנים רבים ששכנו מממפיס ועד לוס אנג'לס, כדי להשיג יד על הגביע הקדוש הזה. למירוץ הזה נכנסו גם חברות תקליטים מגרמניה, אנגליה ויפן.
היו אף ששכרו בלשים פרטיים כדי להשיג יתרון בחיפוש. השמועות ציינו כי גם פול מקרטני עצמו הצטרף למרדף אחרי זה. הסליל, כמובן, לא נמצא בסוף וההערכה, כי לא נעשתה כלל הקלטה ביום המפגש בין אלביס לביטלס, קיבלה תוקף חזק יותר. מה שבטוח, אם הסרט הזה היה נמצא - כל חברת תקליטים שהייתה אוחזת בו, הייתה צריכה להתעסק בפתרון בעיית חתימת אלביס והביטלס בחברות תקליטים שונות, כדי לאפשר את ההוצאה החוקית של דבר שכזה.
בפברואר 1978 שאל עיתון רולינג סטון מוזיקאים מפורסמים בנוגע לכלי הנגינה הראשון שהיה להם בחיים. אז הנה שלפתי לכם את זה מהארכיון. להלן כמה מהתשובות:
פול מקרטני: "אבא שלי נתן לי חצוצרה כמתנת יום הולדת אבל הפה שלי כאב מאד בנסיונותיי לנגן בה. לפתע קלטתי שלא אוכל כלל לשיר אם אאמץ את הפה יותר מדי בשביל חצוצרה, אז הלכתי על גיטרה. כשניסיתי לנגן לראשונה לנגן בגיטרה, חשתי כי משהו לא כשורה. השינוי לטובה הגיע כששיניתי את סדר המיתרים. רק אז הבנתי שאני שמאלי. כשהייתי עם הביטלס בהמבורג, חסכתי כסף כדי לקנות שם גיטרה בס מדגם הופנר. הגיטרה הזו הפכה לידועה מאד בגללי וצעירים רבים רצו לקנות אותה בגלל זה".
דון הנלי (מלהקת איגלס): "הכלי הראשון שלי היה בובה בצורת חזיר עם מיתרים שיכולתי לפרוט בהם".
ג'ו וולש (מלהקת איגלס): "אני ואחי התאום ניגנו בטובה. היום אחי הוא סוכן ביטוח וממשיך לנגן בטובה".
סטיבי וונדר: "כשהייתי בן ארבע ניגנתי במפוחית, בעלת ארבעה חורים בלבד, שהייתה שייכת לדוד שלי. כשהייתי בן שש התחלתי לנגן בפסנתר".
ג'ף לין (מאי.אל.או): "הכלי הראשון שהיה לי היה כשחבר שלי השאיל לי גיטרת פלסטיק. זה היה ברגע בו הביטלס פרצו החוצה. הגיטרה הזו מיד נשברה לי וניסיתי להדביק אותה אך ללא הצלחה. החזרתי אותה שבורה לאחר כשנה. ואז אבי קנה לי גיטרה ספרדית".
מארטי באלין (מהג'פרסון איירפליין): "כלי הנגינה הראשון ששיחקתי בו בחיי היה עצמי...".
בריאן מאי (מלהקת קווין): "אבא שלי קנה לי יוקלילי והוא זה שגם היה הראשון ללמד אותי לנגן שירים בה".
ריי דייוויס (הקינקס): "כשהייתי תינוק בכיתי מאד ואמא שלי, כדי להשתיק אותי, דחפה לי מפוחית לפה".
דייויד בואי: "זו הייתה משרוקית מעוצבת בצורת ברבור. נראה לי שזה מה שגרם לי להימשך בהמשך לסקסופון. אמא שלי הכריחה אותי ללמוד בפסנתר. היא גרמה לי לסלוד מהכלי הזה למשך כמה שנים, אבל התגברתי על זה".
הידד לג'ימי פייג' - נגן החודש! יולי 1967. ג'ימי פייג' נבחר ל'נגן החודש' של עיתון 'ביט אינסטרומנטל'. כך הוא סיפר אז:
"התחלתי לנגן גיטרה באופן רציני בגיל 16. זה בגלל שצליל הגיטרה משך אותי בכל התקליטים שהיו לי. אחרי תקליטי הרוק עברתי להקשיב לבלוז. בהמשך התחלתי ללמוד לנגן מוזיקה קלאסית בגיטרה אבל למדתי אז בקולג' לאמנות ולכן לא היה לי מספיק כסף לשיעורי נגינה. אחרי המשיכה למוזיקה קלאסית התחלתי להקשיב למוזיקה הודית. קניתי לפני כמה שנים סיטאר ואני לומד לנגן עליו. המוזיקה ההודית ממש מושכת אותי. חבל שיש דברים בסיטאר שאי אפשר להעבירם לנגינה בגיטרה רגילה. בתקליט האחרון של היארדבירדס (שנקרא LITTLE GAMES - נ.ר) עשיתי קטע עם גיטרה אקוסטית וטאבלה. אני כל הזמן עסוק בנסיונות מוזיקליים. אני חושב שכל להקה צריכה לעשות כך. לחקור כל הזמן.
אני לא אוהב להשתמש רק בטריק אחד מבחינה מוזיקלית. אני לא יכול לנגן רק בלוז כל הזמן, למשל. שמעתי שלהקות מתחילות עכשיו להשתמש בהופעותיהן בהקלטות אפקטים שהוכנו מראש על סלילים. זה דבר שכבר עשינו אותו בעבר ביארדבירדס. זה לא חדש מבחינתנו. הקהל אוהב את האלמנט הזה."
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
