השיר שלנו: אלטון ג'ון בשנת 1970

בשנת 1970 היה הזמר-פסנתרן הבריטי, אלטון ג'ון (שם אמיתי: רג'ינלד דווייט), תופעה מתגברת בתעשיית של מוזיקת רוק. עם הנוכחות הבימתית והקול מלא הנשמה שלו, הוא כבש את לבם של מעריצים חדשים. אלבום הבכורה שלו, EMPTY SKY, יצא בשנה הקודמת ולא ממש הצליח מסחרית, אבל היה זה התקליט השני שלו, שנקרא כשמו הבימתי, שבאמת חיזק את מקומו בתעשיית המוזיקה והציג את הכישרון שלו ליצור בלדות יפות ומלבבות לצד קטעי רוק. ככל שהתקדמו שנות ה-70, אלטון ג'ון המשיך לשלוט במצעדים ולבסס את מקומו כאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בתקופתו. אז במאמר זה אסקור זוויות מדברים שקרו לו בשנת 1970. רוצים עוד על אלטון? בשביל זה בניתי הרצאות מוסיקה לבחירתכם באתר.

אלטון ג'ון - הזמר של קינג קרימזון?!

בסוף 1969 התפרקה להקת הרוק המתקדם, קינג קרימזון, והגיטריסט שנותר להמשיך אותה, רוברט פריפ, שלח הודעה בדבר הצורך במציאת נגנים חדשים וזמר. הדבר הוביל לכך שאחד ממנהלי הלהקה סגר באופן נמהר עם זמר על הקלטות השירה לאלבום השני של קרימזון, כשהתהליך ליצירתו יתחיל.

שם הזמר היה אלטון ג'ון, אך ברגע שפריפ שמע את אלבומו, EMPTY SKY שיצא ב-1969, הוא הבין שאלטון ממש לא מתאים לו והחליט לבטל את העסקה. אלטון עדיין קיבל 250 ליש"ט כפי שהובטח לו, למרות ששירותיו להקלטה בוטלו.

בתמונה, עטיפת תקליטה השני של קינג קרימזון, THE WAKE OF POSEIDON, וללא אלטון.

ב-20 במרץ בשנת 1970 יצא התקליטון BORDER SONG. צד ב' בא עם השיר BAD SIDE OF THE MOON, שלא ייכלל באף אלבום.

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת עליו, יום לאחר צאתו: "זה ביצוע מלא משמעות שיש בו המון השפעה מלהקת הבאנד. אלטון הוא זמר ויוצר מוערך, שנשמע טיפוס בודד. זה ודאי יהיה להיט". ובכן, הנבואה של ההצלחה לא הוגשמה עם המוצר הזה, שלא נמכר היטב באנגליה.

ב-10 באפריל בשנת 1970 יצא תקליט הסולו השני של אלטון ג'ון שנקרא כשמו. הוא נחשב לקלאסיקה ברורה, עם שירים כמו YOUR SONG ו- BORDER SONG. אך בזמנו הוא לא נמכר היטב והיה צריך שיקרה משהו לעורר מכירות.

Your Song / I Need You To Turn To / Take Me To The Pilot / No Shoe Strings On Louise / First Episode At Hienton / Sixty Years On / Border Song / The Greatest Discovery / The Cage / The King Must Die

אלטון ג'ון: "הייתי אובססיבי לחלוטין לאופן שבו ליאון ראסל ניגן. זה היה כאילו הוא טיפס איכשהו לתוך הראש שלי והבין בדיוק איך אני רוצה לנגן בפסנתר. הוא הצליח לסנתז את כל המוזיקה שאהבתי - רוק'נ'רול, בלוז, גוספל, קאנטרי - לסגנון אחד טבעי לחלוטין". הגיטריסט קיילב קוואי שניגן ברבים מהאלבומים המוקדמים של אלטון ג'ון (ואותו ראיינתי אישית לספר שכתבתי על הרוק הישראלי - כי הוא ניגן גם בתקליט האנגלי של שלום חנוך), זכר השפעות נוספות שהגיעו מארה"ב: "הושפענו מהרבה להקות מהחוף המערבי, באותם ימים. להקות כמו ספיריט או קרוסבי סטילס ונאש או ג'פרסון איירפליין. היינו מקשיבים ומפתחים רעיונות ואז פשוט יוצקים את זה לתוך השירים. לורה ניירו הייתה השפעה גדולה על אלטון, וגם על ג'וני מיטשל. הוא נשם את כל זה פנימה. היו גם דברים אחרים: כמו הצליל של ממפיס שבא מחברת התקליטים STAX".

אלטון ג'ון וסטיב בראון, שהפיקו את אלבום הבכורה שלו, ידעו שהם צריכים עיבודים חזקים כדי לעשות צדק עם השירים החדשים המיועדים לאלבום הבא. השיר SPACE ODDITY של דיוויד בואי היה להיט בשנת 1969 והשניים התרשמו מעיבוד המיתרים שבו. הם עקבו אחר המעבד פול באקמאסטר ופגשו אותו באותו חודש במועדון הג'אז הלונדוני של רוני סקוט, במהלך הופעה של מיילס דייויס והחמישייה שלו. בהאזנה להקלטת דמו, באקמאסטר שמע מיד את הפוטנציאל של מה שהשירים יכולים להפוך.

סטיב בראון הבין מהר שגם האלבום הקרוב ידרוש מפיק ותיק. אז הוא הלך לבדוק אם ג'ורג' מרטין מסכים. המפיק המפורסם, שהרי הפיק גם את הביטלס, נענה להזמנה בתנאי שהוא גם יכתוב את העיבודים. במעשה נאמנות ראוי להערצה, אלטון ג'ון ובראון דבקו בבאקמאסטר ופנו למציאת מפיק אחר. השיר של בואי הופק על ידי גאס דאדג'ן, שקלט את הסיפור: "בשנייה ששמעתי את הדמואים של אלטון חשבתי, 'שיט! זה סיפור אחר לגמרי - זה המשחק שאני רוצה להיכנס אליו!' לא האמנתי שמתוך עשרה או חמישה עשר השירים שהם השמיעו לי, לפחות שלושה רבעים מהם פגעו בי ישר. בהשמעה השלישית או הרביעית הייתי לגמרי מכור".

לצורך הקלטת האלבום של אלטון ג'ון, דאדג'ן המליץ על אולפני טריידנט. אותו אולפן שבו הוקלט ספייס אודיטי. האולפן היה משמעותי כי גם היה בו פסנתר בקשטיין מפואר בן 100 שנה. הפסנתר הזה הוא אגדי בהיסטוריה של הקלטות מוזיקה פופולרית. אתה יכול לשמוע את זה בשירים של הביטלס, של דיוויד בואי, של קארלי סיימון, של לו ריד, להקת קווין ועוד הרבה אחרים. אלטון ג'ון יוסיף בקרוב מאוד את שירי הפסנתר העיקריים שלו לרשימה הזו.

אחד מהשירים האלו היה זה שאלטון סיפר עליו: "ברני טאופין קיבל את המילים של YOUR SONG בארוחת בוקר של יום אחד, הושיט לי אותן וכתבתי את המוזיקה תוך חמש עשרה דקות". ברני טאופין הוסיף: "כתבתי את השיר לאחר שאכלתי בייקון וביצים בדירה של אמו של אלטון, בזמן שהוא התרחץ בחדר השני. הוא נכתב לכולם בכלל ולא לאף אחד בפרט". המנהל אז של אלטון ג'ון, ריי וויליאמס, זכר את הפעם הראשונה שהאזין לגרסת דמו של השיר: "לא יכולתי שלא לחשוב, 'איך מישהו כל כך צעיר יכול לכתוב את המילים בשביל זה?' זה היה פשוט כל כך מדהים".

המפיק גאס דאדג'ן זכר את סשן ההקלטות: "זה הוקלט לגמרי בלייב, למעט השירה. כשאלטון נכנס וראה תזמורת מחכה לנגן את השיר שלו, אני חושב שהוא ירד חמישה קילו במקום". מלבד השירה והליווי בפסנתר של אלטון ג'ון, ראויות לציון בשיר המפואר ההוא תרומותיהם של דייב ריצ'מונד בבס, פרנק קלארק בגיטרה אקוסטית, ותזמור המיתרים של פול באקמאסטר.

כבר מההתחלה היה ברור לכל המעורבים באלבום שהוא יהיה מלא בעיבודים תזמורתיים שופעים, שנוצרו בצורה מושלמת. גאס דאדג'ן ופול באקמאסטר היו קפדניים באופן שבו תכננו את העיבודים וההקלטות של כל אחד מהשירים. דאדג'ן: "האלבום הזה תוכנן עד לפרט הקטן האחרון והקטן ביותר. כל תו של כלי מיתר, כל נגיעת תוף...". באקמאסטר: "גאס ואני היינו נפגשים במשרד שלו ויושבים ליד שולחנו, מאזינים לדמואים, עוקבים אחר השירים מבחינת מילים וכותבים הערות ליד השורות הרלוונטיות. נגיד שזה היה שיר שבו הפסנתר התחיל, למשל, YOUR SONG. היינו אומרים, 'בסדר, לא נכניס את התופים עד הבית השני'. אחר כך הייתי לוקח איתי את הפתקים הביתה ומתחיל לתת לדמיון שלי לשלוט במלואו".

גאס דאדג'ן הוסיף: "כשנכנסת סוף סוף לאולפן ופתאום שמעת את התזמורת הזו מתרוצצת בין החלקים, אתה חושב, 'וואו, זה פשוט קסם', כי זו תהיה הפעם הראשונה שמישהו באמת שומע אותה. אין כמו לשמוע תזמורת מנגנת עיבוד נהדר. השורה התחתונה הייתה שפול היה מעבד מעולה".

אולי השימוש המרשים ביותר בתזמורת באלבום הוא בשיר SIXTY YEARS ON, שמתחיל בצלילי מיתר מפחידים בהשראת המלחין הקלאסי המודרני ג'רג' ליגטי. פול באקמאסטר הוסיף פרטים מרתקים על הקלטת השיר: "הייתה הפסקה באולפן במהלך סשן מיתר. אז, מתוך תחושת כיף הכתבתי סט של תווים לקטע המיתרים, שהנגנים רשמו. פשוט מאוד - אולי הערה אחת או שתיים לכל סקציה של שלושה או ארבעה נגנים. אמרתי לטכנאי ההקלטה, רובין קייבל, להתחיל להקליט. לא היה שום תכנון בנושא הזה. שתיים מהוויולות התחילו עם התו הראשון. ומכיוון שלא ניצחתי בקצב, אז הייתי מצביע על שתי הוויולות הבאות שנכנסו עם התו הבא. ואז שניים מהכינורות השניים היו נכנסים עם התו הבא. וכך הלאה עד שכל התזמורת ביחד. ציינתי גם היכן אני רוצה סוגים מסוימים של ויברטו שעזרו ליצור את האפקט הזה. גאס דאדג'ן הוסיף את זה לקדמת השיר הזה. לא חשבתי שזה יהיה כך. פשוט עשיתי את זה בשביל הכיף בזמן הפסקה באולפן".

הלחן היפה שלאחר מכן מנוגן על ידי נגנית הנבל, סקילה קנגה, שלמדה עם אלטון ג'ון באקדמיה המלכותית הצעירה למוזיקה. היא גם הכירה את פול באקמאסטר, שנרשם לאותה תוכנית כצ'לן. האלבום שיצא מלא בשירים מעולים וגאס דאדג'ן סיכם היטב את משמעותו כשתיאר את החוויה שלו בהכנתו: "הרעיון של לקחת חטיבת קצב ותזמורת ולעשות אותם בלייב בו זמנית, עם סוג של צלילים קלאסיים בנגינה בפסנתר של אלטון והדרך שבה פול באקמאסטר כתב את העיבודים שלו באלבום ההוא, הביא למשהו ייחודי לחלוטין. זה היה אחד האלבומים הייחודיים ביותר שנעשו אי פעם בתולדות הפופ. אני חושב שהשבוע שבו הכנו את האלבום היה השבוע הכי מרגש שהייתי מעורב בו אי פעם. יוצא דופן. יהיה לי מזל אדיר אם שבוע כזה יקרה שוב".

בעיתון NME נכתב אז בביקורת על התקליט: "אפשר לחשוב שהזמר הזה הגיע מאמריקה. הוא שר במבטא אמריקאי מאנפף ואותנטי. לשירים שלו יש תחושה שחוצה גבולות - ועדיין, אלטון נולד במידלסקס".

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת: "זה נחמד לראות את קאט סטיבנס ואת אלטון ג'ון מספקים את התשובה הבריטית לניל יאנג וואן מוריסון. התקליט הזה של אלטון טוב יותר מהראשון שלו. זה ממש תקליט טוב".

ב-19 ביוני בשנת 1970 יצא תקליטון חדש, עם שני שירים שלא מופיעים באף אלבום - ROC'K'NROLL MADONNA ו- GREY SEAL.

השיר המרכזי בתקליטון הוא שיר רוקי עם מילים שנכתבו, כרגיל, על ידי ברני טאופין. עם כל הרצון הטוב, התקליטון לא נמכר כהלכה, למרות האפקט של הקהל החי שהולבש על ההקלטה האולפנית (ובאופן מרושל). השיר בצד השני קיבל, בשנת 1973, גרסה מהירה יותר שנכללת באלבום הכפול, GOODBYE YELLOW BRICK ROAD.

ב-3 ביולי בשנת 1970 יצא בארה"ב תקליטון, עם אלטון ג'ון ששר את השיר FROM DENVER TO LA. בקרדיט התקליטון נכתב שמו בטעות כאלטון ג'ונס. השיר, שהוקלט באולפני אולימפיק בלונדון, נכלל בסרט THE GAMES.

אלטון וחברת התקליטים שלו דרשו להפסיק להדפיס את התקליטון, כדי שלא יפגע בשמו הטוב. מאז הפך תקליטון זה פריט לאספנים.

ב-25 באוגוסט בשנת 1970, פתח אלטון ג'ון סידרת הופעות במועדון 'טרובאדור' שבלוס אנג'לס.

אלטון ג'ון היה בשנת 1970 פסנתרן-זמר-יוצר לא מוכר בארה"ב, כשפסע לבמה במועדון זה. היה זה המופע הראשון שלו מעבר לים. עם סיום ההופעה הזו, שבמהלכה הציג את רוב שירי אלבומו השני החדש וגרסה רוקיסטית ל'נשות הונקי טונק' של הסטונס - הוא כבר היה בגדר סנסציה.

בעל המועדון, דאג ווסטון, סיפר: "זה היה מופע לא רגיל. הייתי מהופנט. אני ושאר האנשים שם לא ראינו מישהו מנגן על פסנתר כך. הוא אפילו עשה תרגילי אקרובטיקה מרשימים וניגן בפסנתר כשרגליו מונפות באוויר. הוא ממש התעופף שם. היו רגעים בהם רק ידיו היו על הפסנתר ושימשו כקשר היחיד שלו עם האדמה".

מופע הפתיחה בטרובדור היה חלום שהתגשם עבור אלטון ג'ון. האלילה שלו, לורה ניירו, ניגנה באותו פסנתר רק שבועיים לפני הופעתו. ומי ישב בשורה הראשונה? לא פחות מאליל אחר, ליאון ראסל, שהזמין אותם לביתו: "מתישהו אחרי המופע הראשון של הטרובדור, אלטון וברני הגיעו אליי הביתה. שניהם היו מאוד ביישנים ומאוד אנגליים, ואלטון אמר לי שאני נראה כמו כוכב רוק אמיתי. הם אהבו שלט שהיה לי מעל הפסנתר שאמר, 'אל תירה בנגן הפסנתר'. אני חושב שאולי שם הם קיבלו את הרעיון לשם האלבום הזה". טי-בון ברנט, שהיה גם הוא בהופעה, נזכר: "ליאון ראסל אמר לי שכשהוא ראה את אלטון, אחרי שני שירים, הוא חשב, 'בסדר, הקריירה שלי נגמרה'..." ומאחורי הקלעים בטרובדור, ראסל נתן לאלטון ג'ון טיפ משובח לפני ההופעה - לגרגר עם חומץ סיידר ודבש. אלטון שמר על העצה הזו להמשך.

לא רק אלטון התעופף באותו ערב באוויר. גם הקריירה שלו זינקה אל על. הוא עצמו לא האמין לקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה שם. בקהל נכחו ליאון ראסל, ניל דיאמונד, המפיק קווינסי ג'ונס וגם דייויד קרוסבי וגרהאם נאש. כולם עצרו נשימתם. שאר הופעותיו שם הפכו לסולד-אאוט באופן מיידי. השמועה פשטה כאש בשדה קוצים.

המתופף של אלטון, נייג'ל אולסון, סיפר כי יום לאחר הופעת הבכורה הוא הסתובב בשדרת סנטה מוניקה ואנשים ניגשו אליו להחמיא על ההופעה של אתמול.

אחד האלמנטים שהממו את הקהל בטרובאדור היה הניגוד בין אלטון הפרפורמר מול אלטון שבתקליטים, שהופקו באופן קפדני עם תזמורת גדולה מאחוריו.

הבסיסט, די מאריי, סיפר אז לרולינג סטון: "עשינו המון רעש. זה היה משהו חדשני ואלטון ערך ניסויים מוסיקליים ותיאטרליים על הבמה. מה גם שהיינו צריכים, כשלישייה, לחפות על המחסור בתזמורת. אנשים ממש השתגעו מאיתנו. כי הם שמעו בזכות ההופעות החיות את השירים האלו באופן רענן ושורשי לגמרי".

נייג'ל אולסון: "אלטון הוא בחור ביישן אבל הוא השתנה לגמרי על הבמה. כבר בהופעה הראשונה בארה"ב הוא שם על עצמו אוזני מיקי מאוס, שקנה בביקור שעשינו בדיסנילנד לפני כן, והחל לקפוץ על הפסנתר. משם התחיל הטירוף. די הסתכל עליי במבט של אחד שלא מאמין למה שקורה מולו".

המופע היה פריצת דרך גדולה עבור אלטון ג'ון. אחרי התחלה איטית של שירים מופנמים, הוא בעט בספסל הפסנתר ועשה תעלולים מסוג ג'רי לי לואיס שהבעירו את הקהל מלא הסלבריטאים. הוא זכר: "האווירה במהלך אותם לילות בטרובדור הייתה חשמלית. משהו בתוכי פשוט השתלט. ידעתי שזה הרגע הגדול שלי ובאמת הלכתי על זה. האנרגיה שהשקעתי בהופעה שלי, הפלתי את שרפרף הפסנתר שלי ושמתי את רגלי על הפסנתר, וזה תפס את כולם. זו הייתה שלמות רוק'נ'רול טהורה. עוד לפני שהביקורות הגיעו, ידענו שקרה משהו מיוחד”.

השם של אלטון הפך לסחורה חמה ביותר וכולם רצו לראותו בסיבוב ההופעות הראשון הזה בארה"ב. חברי להקת THE BAND, אותם הוא העריץ כל כך, טסו מבוסטון לפילדלפיה רק כדי לצפות בהופעתו שם. אלטון ושני נגני הליווי שלו הבינו כי חייהם לא יהיו אותו הדבר מעתה והלאה.

ולא, אלטון לא שר במועדון הזה את 'רוק הקרוקודיל', למרות שהסרט (המיותר, לטעמי) 'רוקטמן' גרס כך באופן תמוה.

ב-2 באוקטובר 1970 הופיע אלטון ג'ון ברויאל אלברט הול. הלהקה הראשית בערב זה הייתה FOTHERINGAY.

אז הנה קודם כל הביקורת שפורסמה במלודי מייקר, מאת ריי קולמן: "השילוב של להקת פות'רינגיי לצד אלטון ג'ון נראה בהתחלה כדבר מסוכן. למרות ששניהם נמצאים באותו מעמד, הסגנונות שלהם שונים מדי מלמשוך קהל ליהנות משתי ההופעות באופן שווה. אבל שניהם הציגו הופעות נהדרות ביום שישי האחרון ברויאל אלברט הול. השילוב שלהם הוכיח שאפשר להפיל מחיצות, כשהמוסיקה מצוינת.

ההצלחה של שני האמנים הייתה במעורבותם במוסיקה שלהם. כתיבת השירים של אלטון הובילה לנגינת פסנתר מלאת רגש. להקת פות'רינגיי הייתה קצת מרוחקת מהקהל שלה, מבחינת הגשה.

אלטון הופיע במחצית הראשונה. הוא הגיע אחרי סיבוב הופעות מוצלח באמריקה. הוא היה במצב מעולה. הקול שלו חזק כמו זה של דילן, עם גמישות רבה יותר אך פחות דמיון בכתיבת השירים. הוא כוח חזק מאד בסצנת המוסיקה העכשווית.

אבל לחניו פה ושם קורסים בגלל הצורך שלו לבצע אקרובטיקה על הבמה. עדיין, בשירים הטובים הוא ממש היה שם. שירים כמו SIXTY YEARS ON והשיר החדש שלו, INDIAN SUMMER.

לפות'רינגיי היה הרבה מה לעשות כדי להמשיך בהצלחה את המופע שלו. אין ספק שקולה של סנדי דני הוא החותם של הסיפור. היא שרה בקול טהור וטבעי וזה היה מרגש לשמוע אותה שרה ומנגנת בפסנתר את השיר NOTHING MORE. אבל זו הייתה טעות לעשות את השיר SILVER THREADS כי הוא נמשך ונמתח יותר מדי. יש הרבה כשרון בלהקה הזו אך הוא עדיין לא מומש לחלוטין".

עד כאן הביקורת והנה הסברים שלי; אלטון בדיוק חזר מהופעות מוצלחות במועדון ׳טרובאדור׳ שבלוס אנג׳לס. באנגליה הוא עדיין היה אמן לא ידוע וברויאל אלברט הול הוא חימם להקת פולק-רוק ושמה פות׳רינגיי (FOTHERINGAY), עם הזמרת סנדי דני.

סנדי עזבה, זמן קצר לפני כן, את להקת פיירפורט קונבנשן. המפיק ג׳ו בויד, שהפיק את פיירפורט קונבנשן, התחנן בפניה שתפצח בקריירת סולו. סנדי לא רצתה בכך והעדיפה לחבור לבן זוגה, טרבור לוקאס, במטרה להקים להקה משותפת, פות׳רינגיי. בויד נאלץ להסכים, כדי לא להפסיד אותה. לוקאס פירק באותו זמן להקה בשם ECLECTION ואחת הסיבות שבגללן סנדי עזבה את פיירפורט קונבנשן הייתה בגלל רצונה לעבוד עמו.

בספטמבר 1970 ביקש בויד מחלק מחברי להקת פות׳רינגיי להגיע לאולפן כדי להקליט עם אלטון ג׳ון וזמרת בשם לינדה פיטרס (שבהמשך הפכה להיקרא לינדה תומפסון, עם נישואיה לגיטריסט ריצ׳ארד תומפסון) סשן ובו ביצועים שלהם לשירים שכתב הכישרון החדש שלקח תחת חסותו ושמו ניק דרייק.

הסשן נערך בשעות אחה״צ ואלטון ניגן בו מול האחרים גם שירים שהלחין. השאר התענגו והבינו כי מולם יוצר מיוחד. לקראת הופעתה של פות׳רינגיי הבינו חבריה שחסר להם אמן חימום להופעה ברויאל אלברט הול. ניק דרייק לא היה זמין (או לא כשיר, מבחינה נפשית) וחברי פות׳רינגיי שניגנו בסשן ההוא עם אלטון המליצו עליו לסנדי דני וטרבור לוקאס.

לוקאס שמע על אלטון פה ושם, אך לא תהה על קנקנו וסמך על חבריו. הוא התקשר לאלטון והציע לו את עמדת החימום.

באותו ערב ברויאל אלברט הול הלכו סנדי דני וטרבור לוקאס לקהל כדי לצפות בהופעתו של אלטון. השאר חיכו מאחורי הקלעים כי כבר שמעו אותו בסשן ההקלטה וציפו לאותו דבר ממנו. אבל אלטון לא ריחם באותו ערב. הוא עלה לבדו לבמה וסחף את הקהל עם נגינה ייחודית בפסנתר, שירים נהדרים וכריזמה כובשת.

עם תום ההופעה ועם שאגות הקהל אצה סנדי אל מאחורי הקלעים כשהיא המומה ומזועזעת. היא מלמלה, ׳כיצד אנחנו אמורים לעלות עכשיו לבמה?׳. ההופעה שלה ושל להקתה הייתה מאכזבת בהתאם. אלטון עזב את המקום מיד אחרי הופעתו ושנים לאחר מכן כתב בספרו האוטוביוגרפי:

"כמו מה שהיה איתי לפני כן במועדון טרובאדור, ברויאל אלברט הול חשבו שיקבלו זמר עדין ורגיש. האמן המתאים למשבצת הפולק-רוק. במקום זה הם קיבלו אמן רוק'נ'רול שלבש בגדים נוצצים ועשה עמידת ידיים על הפסנתר. להקת פות'רינגיי לא יכלה לעלות בבטחה אחרינו, כי היה לי ולנגניי כל כך הרבה אדרנלין...

...וכשהאדרנלין הזה ירד הבנתי את הטעות שעשיתי והרגשתי נורא. סנדי דני הייתה אחת הגיבורות שלי וזה היה אמור להיות הערב שלה ואני הרסתי לה ולחבריה את הכל. ברחתי הביתה מבועת, עוד לפני שהם עלו לבמה".

ב-26 באוקטובר בשנת 1970 יצא התקליטון עם השיר YOUR SONG. ברני טאופין סיפר על השיר, בשנת 1971: "זה שיר שנועד להיכתב כאילו נוצר על ידי מישהו שלא כתב שיר מימיו. אני חי בעולם של פנטזיות. ספרי ילדים מהפנטים אותי. אני לא קורא עיתונים או מקשיב לחדשות בטלוויזיה". השיר יגיע למקום ה-7 במצעד הבריטי.

ב-30 באוקטובר בשנת 1970 יצא האלבום של אלטון ג'ון, TUMBLEWEED CONNECTION.

Ballad Of A Well-Known Gun / Come Down In Time / Country Comfort / Son Of Your Father / My Father's Gun / Where To Now St. Peter? / Love Song / Amoreena / Talking Old Soldiers / Burn Down The Mission

עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת בשם BLUEBELL RAIL, שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה דרומה מלונדון. אלטון ג'ון וברני טאופין מצולמים בה וצבע העטיפה החום הוסיף לקונספט של המערב הפרוע.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו בזמנו: "הביקורת היחידה שנשמעה על האלבום הראשון שלו שיצא באמריקה, 'אלטון ג'ון', הייתה שההפקה גרנדיוזית מדי. הלחנים היו מעולים, והמילים לרוב טובות מאוד, והביצועים ללא רבב. עם זאת, אלטון אכן הלך לאיבוד ברבים מהשירים, וכמו רבים ממעריציו, אני שמח שהוא הפחית קצת מזה בתקליט החדש. למעשה, ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך מספיק רחוק.

התקליט מתרכז במילים של ברני טאופין. כמו הבאנד וקרידנס, ששתיהן השפיעו עליו, טאופין כותב על הדרום והמערב האמריקני המיתולוגי ונראה שהוא מעדיף את העבר על ההווה כנושא קונספט. אלימות היא חלק חשוב מאוד בחזון שיצר כאן טאופין ומספר שירי האהבה באלבום מבטאים רגשות מיושנים ותוהה אם ההקשר מובן עד עכשיו או שזה מייצג סטייה מהגישה ההיסטורית.

הקונסטרוקציות של טאופין לרוב מביכות וקשות לשיר ולפעמים העמימות יוצאות משליטה. הוא לא תמלילן גדול אבל הוא בהחלט מעניין והוא מספק לאלטון ג'ון כלי מצוין להביע את עצמו. אלטון ג'ון הוא זמר משובח ברוח הנשמה-פולק. השירה שלו והלחנים שלו באלבום הזה טובים במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנראים מפזרים את האנרגיה של הביצועים. מרגיז במיוחד השימוש החוזר בכלים כגון מפוחיות, גיטרות סטיל ונגיעות הפקה אחרות. זה נשמע מסובך מדי לאוזני וגישה פשוטה יותר הייתה משאירה יותר מקום לאלטון לזרוח, ללא הסחת דעת.

רוב השירים אמנם כוללים רק בס, תופים, פסנתר וגיטרה אבל כל אחד כל כך עמוס שהסאונד מאבד את המיקוד שלו. הפסנתר של אלטון עומד במרכז וסגנונו המסונכרן מדי תורם לסגנון המפוצל ולעיתים כאוטי של השירים. מקום אחד שבו דברים מסתדרים הוא בשיר MY FATHER'S GUN. מקהלת הנשמה הגדולה מעלה את התמונות המתאימות בצורה מבריקה. גם הסאונד הגדול ב- BURN DOWN THE MISSION יעיל, וההתחלה של AMOREENA פשוט מעולה. ובכל זאת, נגינה מצומצמת כמו בשירים TALKING OLD SOLDIEWRS ו- LOVE SONG אולי הייתה מעניקה לאלבום עומק אישי גדול יותר.

זה עדיין אלבום מרגש, כזה שניגנתי בלי סוף במשך שבוע, אבל זו גם הזדמנות שהוחמצה ובפעם הבאה אני מקווה שהוא ילך עד הסוף ויגיע לשום דבר מלבד הבסיס. הוא אחד הבודדים שהוא טוב מספיק כדי לא להזדקק לשום דבר אחר".

עד כאן קול מבקר העבר. אז בואו תלגמו בירה, תאכלו נזיד שעועית חם (לא יותר מדי...), תקפצו על הסוס ותתחילו לדהור. יש פה, לטעמי, את אחד משיאיו של אלטון כיוצר וכמבצע.

ב-17 בנובמבר בשנת 1970, הוקלט אלטון ג'ון בהופעה חיה בניו יורק, במסגרת תכנית רדיו. חלק מההקלטה ייצא בשנה הבאה כתקליט. באירופה זה ייצא בשם 17-11-70 בעוד שבארה"ב זה ייצא בשם 11-17-70. זאת כדי להגיד, מן הסתם, באיזה יום זה הוקלט.

Take Me To The Pilot / Honky Tonk Women / Sixty Years On / Can I Put You On / Bad Side Of The Moon / Medley: Burn Down The Mission - My Baby Left Me - Get Back

בסוף שנת 1970 החל אלטון ג'ון לפרוץ חזק באנגליה, כשבארה"ב הוא זינק בפופולאריות שלו עוד לפני כן. התקליטון הראשון המצליח שלו (YOUR SONG) יצא באנגליה רק בתחילת 1971. בארה"ב כבר צעדו אז שני שירים שלו במצעד - השיר שציינתי וגם BORDER SONG. המצב היה דומה גם בשוק התקליטים מבחינתו. בארה"ב הוא קיבל הכרה ותהודה מהירה יותר מאשר באנגליה. זאת למרות שבאנגליה יצא תקליטו השני, שנקרא על שמו, כמה חודשים לפני כן, זכה לביקורות נלהבות אך המכירות לא הרקיעו שחקים.

אלטון הבין שכדי להצליח באמת הוא חייב להופיע הרבה. לכן הקים בסוף 1970 טריו משלו, עם הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון. האחרון הגיע אליו לאחר שעזב את להקת אוריה היפ. דרך אגב, מאריי ואולסון היו חברים יחדיו לפני כן באחד הגילגולים הפחות ידועים של SPENCER DAVIS GROUP.

אך ההופעות הראשונות של השלישייה באנגליה נתקבלו במקלחת של מים צוננים. הפריצה הגדולה שלה הגיעה כשהופיעה בפעם הראשונה בארה"ב, עם שבוע של הופעות במועדון 'טרובאדור' שבלוס אנג'לס מול קהל צפוף ואוהד. אלטון הפך מיד לסנסציה כשהעיתונות של לוס אנג'לס מכנה אותו 'כוכב עולה' ו'מדהים'. זה היה לפני שהתקליט ELTON JOHN יצא שם לחנויות. כשיצא, כמה שבועות לאחר מכן - המכירות הרקיעו שחקים.

בהופעותיו אז נהג אלטון לבצע גם קאברים לשירים HONKY TONK WOMEN של הסטונס ו- GET BACK של הביטלס. כל זה בתבלין שנשמע כהכלאה של אלטון עצמו עם השפעה מאד ברורה עליו - ליאון ראסל. בכלל, השפעותיו של אלטון בתקופה ההיא הגיעו בעיקר מארה"ב. ובשבילו להופיע שם ולהצליח היה הגשמה של חלום. שיר נוסף בהופעותיו, SIXTY YEARS ON, מבוצע באופן שונה למדיי מהגרסה האולפנית. זאת כי בגרסה האולפנית יש תיזמור מופתי ועשיר של פול באקמאסטר ואילו פה אלטון נאלץ לקחת את זה למקום מוסיקלי שונה במגבלה של הטריו שלו. אך הוא עושה זאת נהדר - דבר שמוכיח כי האיש פשוט מגיש שירים מעולה.

שם התקליט בהופעה מציין כמובן את התאריך בו נערכה ההופעה הזו באולפני A&R שבניו יורק. המטרה המקורית של ההקלטה הזו הייתה לשידור רדיו בתחנת WABC-FM, אך שידור ההופעה הפך במהרה לבוטלג (תקליט פיראטי) נחשק בקרב רוכשי התקליטים אז. הדבר גרם לחברת התקליטים של אלטון להבין כי כדאי להוציא במהרה את זה על גבי תקליט רשמי.

הכל טוב ויפה, אך מה הייתה רבה אכזבת המעריצים שהכירו את הבוטלג וידעו כי התקליט הרשמי הוא גרסה מקוצצת עם הורדת 12 דקות מההקלטה ובכך הושמטו מספר שירים.

שיר נוסף בתקליט ההופעה הזה נקרא CAN I PUT YOU ON והוא חותם את צד א' של התקליט הזה. הקהל שהקשיב לו אז לא הכיר את השיר, שבקושי בוצע בהופעות הסדירות ויצא רק מאוחר יותר במסגרת פסקול לסרט בשם FRIENDS, בחודש מרץ 1971. השיר BAD SIDE OF THE MOON, שפותח את צד ב' של התקליט, נכלל פה בגלל שהוא יצא בזמן ההוא של ההופעה כצד ב' של התקליטון BORDER SONG, שנחל שם הצלחה.

תקליט ההופעה לא נמכר כמו קודמיו, כנראה בגלל שיטפון עם רשת התקליטים של אלטון שהציף בזמן קצר את השוק. בחנויות עוד הדהדו התקליטים 'אלטון ג'ון', 'טרמבלוויד קונקשן' ופסקול הסרט 'חברים'. אך עדיין הצליח תקליט זה להשתחל למצעד האמריקאי והפך את אלטון לאחד האמנים הבודדים שהצליחו עד אז להשחיל ארבעה תקליטים בו זמנית למצעד שם.

גרסת הדיסק, שיצאה ברימסטר בשנות התשעים, מכילה סדר שירים שונה מזה של התקליט והוספת השיר AMOREENA. כמו כן נערך בה מיקס שונה לגמרי שמעריצים רבים מצאו אותו פחות טוב מהמיקס המקורי. שירים נוספים, שבוצעו בהופעה אך הושמטו מההוצאה הרשמית היו YOUR SONG, I NEED YOU TO TURN TO, COUNTRY COMFORT, BORDER SONG, INDIAN SUNSET ו- MY FATHER'S GUN.

הביקורת שפורסמה ביולי 1971 בעיתון רולינג סטון לא עשתה חסד עם התקליט והאמן שחתום עליו: "ג'ים מוריסון נהג להשתעשע ברעיון להתחיל אלבום עם צלילים של בחור שנוסע בגשם שוטף. לבסוף הבחור מדליק את הרדיו והנה זה האלבום החדש של הדלתות. כמובן שפול רוטשילד המפיק ביטל את הרעיון כך שהוא לא יצא לפועל. אז אנחנו צריכים להסתפק באלבום הופעת-רדיו של אלטון ג'ון במקום. והנה עטיפת האלבום המתעדת אותו בשחור לבן (אין דבר כזה רדיו צבעוני) וכמובן גם המוניטין שלו כג'אגר החדש. ובכן, יש אנשים שקוראים לו ג'אגר אבל לא אני. בעיניי הוא רק חוזה פליסיאנו עם טוויסט של ג'וני מאטיס".

והנה חלק קטן ממה שנכתב בזמנו על האלבום בעיתון להיטון הישראלי (היישר מהארכיון שלי): "קולו של אלטון ג'ון מזכיר את חוזה פליסיאנו וג'ו קוקר גם יחד, כשסגנון השירים והעיבוד דומה יותר לאחרון. חבל מאד שלא ניתן לשמוע את קולו של ג'ון לאורך כל התקליט...".

בסוף דצמבר 1970 יצא עיתון מלודי מייקר בביקורת על הופעה של אלטון ג'ון:

"מה שאלטון ג'ון עשה לנו הוא הופעה מוחצת עם חטיבת הקצב הטובה ביותר שראינו ושמענו מזה שמן רב. הוא עלה לבמה כמין ליברצ'ה, עם גלימה ועניבה נוצצת. אולם ראונדהאוס היה מלא מפה לפה. כולם שם היו נרגשים לקראת זה. המתופף נייג'ל אולסון תופף באופן עוצמתי אך רגיש ומקורי. הבסיסט די מאריי סיפק נגינה עשירה בבס שלו. השיר הטוב ביותר שלו, משיריו האיטיים, היה SIXTY YEARS ON, עם הדרמה הרבה שבו. אחר כך הוא הפך לחיית רוק, כשהוא בועט בשרפרף הפסנתר וקופץ ומתגלגל על הרצפה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.